@בובה בובה וכולם, אתם צודקים. לגמרי. בזמן האחרון אני ממש עמוסה, מנסה למצוא כמה רגעים לפרוג אבל המסמך של הסיפור לא תמיד היה נגיש לי. מתנצלת
אבל הנה הוא הגיע, סוף סוף. תהנו!
פרק 19
רעש הטרקטור שלידו נעם לאזניו, והשמש שמעליו דגדגה את גבו.
ניצחתי אותך, איתי.
הטרטור פסק לרגע, וגיא הציץ אליו מהחלון הגבוה, "הכף נתקעה במשהו. תבדוק במה".
רועי מיהר לעבר הבור, וראה משהו כהה מבצבץ מהאדמה. "בוא!" קרא לגיא, "זה כאן".
הוא עלה מעט למעלה בשעה שגיא ירד לעבר הבור, והשקיף על ידיו המיומנות של גיא. חמש דקות, שש.
"זה אצלי!" גיא הניח את המכוש בצד, והרים קופסה גדולה מהאדמה. הוא התקרב אליו, ולקח מידיו את הקופסא, "אחחח", הקופסא הגדולה צנחה מידיו, "זה כבד".
"מאוד", גיא בחן את הקופסא בסקרנות, "מה יש בה?"
הוא לא ענה. גחן אל הקופסה וליטף אותה בעדינות.
ניצחתי אותך, שירה.
•
"הלכתי". רועי חזר בצהרים, כולו זחוח, ובידיו הנייד של איתי. "האוצר היה שם, למזלך".
למזלך. ברור, המזל הכי גדול בחיים שלו.
רועי הגיש לאיתי את הנייד. "אתה יכול לצאת כבר עכשיו, אם אתה רוצה. התרמיל שלך בחוץ".
איתי הדליק את הפלאפון באינסטינקט, והספרות האירו אליו בחינניות. השעה שלוש וחצי בצהרים. הוא התעלם מרועי שעמד מולו ויצא למסדרון. תרמיל חיכה לו שם. המזוודה לא. נראה שרועי פשוט ארז לו את הדברים בתוך תיק. איזו מתנה נהדרת. איתי הרים את התרמיל והחל לרדת במדרגות.
"בבקשה, אין על מה", קרא אחריו רועי, "תודה ששחררת אותי כל כך מהר. יכולת להשאיר אותי כאן לעוד שבוע סתם בשביל הכיף".
איתי לא סובב את ראשו, "לעולם לא אודה לך, רועי. ואני לא אומר שלום".
"אתה זוכר איפה הדלת, כן? כבר יצאת ממנה כמה פעמים". החיוך הזחוח של רועי נשמע מכל הברה.
איתי ירד במדרגות, רועי לא ירד אחריו. הוא ציפה לראות את ארז בסלון, אך הוא לא היה שם, מוזר. הוא פתח את דלת הבית.
השמש האירה את הרחוב, ואיתי בחן אותו בעיניים צורבות. בטנו קרקרה, וגרונו צרב. אבל הוא משוחרר.
הוא בדרך הביתה.
מספר אנשים חלפו על פניו. טרודים, לפי איך שזה נראה. אף אחד לא מתרגש מעצם היותו חופשי. איתי כמעט רץ. ההקלה הציפה את כולו. החברים מחכים לו בצריף. גם אם הם כעסו בתחילה, עכשיו הם בטוח יקפצו עליו.
הוא משוחרר.
איתי המשיך ללכת מספר צעדים, שלפתע נזכר שהוא לא יודע את הדרך. מבוכה פנימית גאתה בו, הוא העיף מבט אחורנית. הלך שלושה בניינים בלי לחשוב. טוב, הוא באמת צריך להגיע כבר לצריף. לישון נורמלי, להתאושש.
איש צעיר חלף על פניו. נראה אחד סבלני.
"סליחה", פנה אליו איתי.
האיש עצר, "כן?"
"אתה יודע אולי איך אני יכול להגיע לחוף גינוסר?"
"אהמ..." האיש קישת את שפתיו, "לא, מצטער. אבל מכאן בכל מקרה לא תוכל לנסוע. אין כאן אוטובוסים. צא מהיישוב קודם".
"אוקי", גם בגינוסר אין אוטובוסים. "אז... איך אני יכול לצאת מכאן?"
"תמשיך ישר, ואז תפנה שמאלה. אתה אמור לראות את השער כבר".
איתי הנהן. ישר ושמאלה. "תודה".
"בכיף", האיש זרק בו עוד מבט אחרון והמשיך ללכת.
איתי המשיך לעלות ברחוב. כאן רץ לפני - יומיים זה היה? - כשניסה לברוח. הנה, בבניין הזה עלה. מוזר לראות פתאום את הכול מואר, ברור.
הצומת שבסוף הרחוב התקרבה אליו, או בעצם, הוא התקרב אליה. פנה שמאלה, ושער כחול המיועד להולכי רגל נראה מרחוק. איתי מיהר לעברו ויצא מהיישוב.
כביש סואן חיכה לו מאוחרי השער. מכוניות שאטו בו המהירות, חולפות על פניו, אדישות. תחנת אוטובוס הייתה על המדרכה הצרה שמולו, אבל בכל מקרה אין לו כסף לשלם לאוטובוס. איתי הביט על אופק המכוניות. הוא צריך לתפוס טרמפ.
הרים את ידו בהיסוס. למרות היותו ילד רחוב, הוא מעולם לא היה טרמפיסט. הרכבים המשיכו לשעוט, הנהגים התעלמו ממנו.
שתי דקות עברו. ידו החלה לכאוב, ובדיוק כשהוריד את ידו, עצרה לידו מכונית בחריקה.
"לאן אתה?" גבר מקריח בן ארבעים בערך הביט בו ממושב הנהג.
"אני צריך להגיע לחוף גינוסר", ליבו של איתי ניתר כשאמר את שמו של היישוב. היישוב שלו.
"תעלה".
איתי נכנס בהיסוס אל המושב האחורי, ושקע במושב הרכב. הלאות פשטה באיבריו, ועיניו כמעט ונסגרו מעצמן, אבל הוא לא נתן לעצמו להירדם, והביט כל הדרך סביב בחשד. פעם אחת כבר טעה כשנתן לרועי לחטוף אותו.
הרכב עצר בכניסה ליישוב. בטח האיש ריחם עליו ולכן הביא אותו עד אליו ממש. איתי הודה לנהג ויצא מן הרכב.
השלט "גינוסר" היה הדבר היחיד שתפס את עיניו. הוא הגיע הביתה.
•
רגליו כשלו כשהלך על העפר, הים המנצנץ סימא את עיניו, והרעב הכה בו. הוא כמעט ולא ישן כשהיה אצל רועי, אבל למרות זאת צעדיו לא היו כבדים. הצריף הקטן נראה מרחוק.
עוד מעט יראה את החיוך של חבריו. בטח גיא יקפוץ עליו בשמחה, בטח יכינו לכבודו ארוחת אחר-הצהרים, כשיראו כמה הוא רעב.
סוף סוף הוא כאן.
ידיו רעדו כשלחץ על הידית, והדלת נפתחה.
כולם היו שם. גיא וגיל ישבו שניהם על מיטתו והתרכזו בפלאפון של גיל. טום קרא בספר ויאיר העביר גולות מיד ליד. הוא עמד שם, התרמיל על גבו, בגדיו מקומטים ותלתליו פרועים. במשך כמה שניות של שקט הוא הסתכל על כולם. האושר גאה בחזהו, הוא לא שבע מלקלוט את כל הטוב הזה לתוכו.
גיל הרים את עיניו ראשון. מבטיהם נפגשו. "מה?..." הוא השתנק. כולם הביטו סביבם בתמיהה, ועיניהם נפערו בתדהמה כשפגשו בו.
איתי חייך.
"איתי!!!" טום ויאיר קפצו עליו, מרסקים את כתפיו. הוא לא עצר בעדם.
"איפה היית?" שאל קול שקט, מרוגש. איתי הביט סביבו מתוך החיבוק. יאיר היה לידו, וחיבק אותו גם.
"איך הגעת לכאן?"
איתי לא הצליח לענות. יאיר אמר את זה. הוא דיבר.
טום ריסק את צלעותיו, ואיתי הרגיש שכתפיו לחות. כנראה שטום בוכה.
"איך, באמת?" קולו המתנשא של גיא נשמע לידם. שלושתם קפאו בבת אחת. "היה לך כיף בשבוע האחרון?"
טום ויאיר נשמטו ממנו. הוא עמד מול גיא, והשקט בנה סביבם חומה.
גיא סקר את המראה המוזנח שלו, "נראה שכן. אולי הדאגה של טום ויאיר עזרה במשהו. הם ממש נלחמו עליך כל הזמן".
איתי הביט בטום ויאיר שהיו משני צידיו. החומה התמוססה. מעבר לכתפו של גיא, ראה את גיל. הוא ישב עדיין על המיטה של איתי, והביט בפלאפון באדישות. אצבעו החליקה על המסך.
"איפה היית?" קפץ עליו שוב טום. עיניו זהרו ועל לחייו הרטובות זלג ים של אושר. "דאגתי לך!"
"אתה בסדר?" שאל שוב יאיר.
יאיר!.. מה קרה כאן בזמן שלא היה??
"אני בסדר", אמר. נמלים עקצצו בגבו. גיל לא הרים את עיניו שוב לאחר שנכנס.
"איפה היית? חיפשנו אותך בכול מקום!" טום הביט בו בלהיטות.
איתי הופתע. "באמת?" ואז, בקפיצה פתאומית מהנושא, הוא צעד לעבר חברו האפתי שישב בצד. "הי גיל, מה קורה?" עצר את עצמו מלשאול למה הוא לא מגיב. הוא ייתן לו לספר בעצמו.
"אה, איתי". גיל הרים את עיניו לשבריר שניה והחזיר אותן למסך. "חשבתי שכבר לא נאה לך להיות עם נערים עלובים כמונו".
"אתה נורמלי?!" טום בא מאחוריו, "זה מה שיש לך להגיד? עד איפה מגיעה החוצפה שלך? איתי נעלם, אם אתה לא יודע, ו..."
איתי הניח עליו לשנייה עיניים רגועות. טום החריש.
"חשבת?" אמר גיא בבוז, מתעלם מאיתי, "איתי עדיין חושב. באת לקבל בגדים חדשים, נכון? אולי מתחשק לך לחלק חיבוקים לכולם ולהמשיך לשלם על טום?"
"איתי עושה את זה, הרבה יותר טוב ממך!" יאיר בא, ולראשונה מאז שבא לכאן לפני שנתיים, שמע אותו איתי מבטא את כעסו במילים.
"את מה? לבקש בגדים חדשים? ברור שהוא עושה יותר טוב ממני. הוא כבר רגיל לזה. יודע איך לעש..."
גיל קפץ לפתע מהמיטה, ועמד מולם. הפלאפון שלו צנח ליד רגליו שלאיתי. איתי הרים אותו והביט במסך.
הפלאפון היה מכובה.
הוא שלח את ידו והניח את הפלאפון על המיטה. גיל פזל לעברו.
"איתי", גיל נעמד מולו, "למה חזרת לכאן?"
שקט השתרר שוב בצריף. ליבו של איתי התכווץ.
"מה יש לך לחפש כאן? היה לך בית, לא? כנראה גדול יותר מהבית שלנו..." הוא הביט סביבו בתיאטרליות, "נתקפת בגעגועים?"
"איתי נעלם", בקולו של טום בערה אש שקטה. כאילו בגרונו בעבעו מים רותחים, "הוא לא היה בבית גדול, או לפחות לא בביתו של רועי".
נשימתו של איתי נעצרה. קצות אצבעותיו רעדו.
השקט ניתן למישוש כמעט, ורק טום דיבר, "שכחת את כל החיפושים שהיו אחריו? עירבו את המשטרה. רועי הפעיל את כל העולם כדי שימצאו אותו".
איתי הרגיש את הדם אוזל מפניו. השקט צעק באוזניו. כזה שקט היה גם בצינוק. דמותו של רועי עלתה בפעם האלף לשבוע זה מול עיניו, כשהוא מחייך בזחיחות. רועי לקח לו את הכסף.
איתי הסתובב בחדות ויצא מן הצריף. הרוח פרעה בשערותיו והוא רץ עד לים. עצר כשהמים הרטיבו את נעליו, והביט אל האופק. לא רוצה לשמוע על מלאך המוות שלו. די. הוא בא לכאן. הכול אמור היה להיגמר.
חריקת רכב נשמעה מאחוריו.
אהבתם? שתפו אותי! מה אתם חושבים על איתי, איך פיענחתם את מה שקרה לחברים של איתי בזמן שעבר, וגם... מה הרכב שהגיע מאחוריו יכול להיות? אה, אולי זה לא קשור אליו בכלל, לכו תדעו.
לייק U,
נועה לבין
הנושאים החמים
הנושאים החמים
