סיפור בהמשכים אויב כפול

CN

משתמש סופר מקצוען
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
אם הוא לא יסדר לעצמו מקום לישון עכשיו, פשוט יירדם בעמידה. רגע לפני שהרפה את ידיו, נפל הקרש על נעליו.

ב"ה

אני חושבת שהמשפט הזה נתן לי את הרושם שהוא פשוט מחפש מצע נח יותר לשינה, כדי שלא יירדם בעמידה..
 

חדוי לינד

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
והידיים הקפוצות יתארכו.
זה גרם לי לקרוא את המילים האחרונות בשיח.
אהבתי מאד, והשיר התחיל להתנגן לי.... והלב השומר לא להיפגע.....
אבל כמה מהקוראים מכירים את השיר הזה?!
שאלה שעלתה לי פשוט.....
אולי יש אפשרות לקחת שיר חרדי/מוכר יותר.
אלא אם כן מישהו כבר החזיר את השיר בתשובה ולא ידעתי, מכירה רק את המקור.
 

RIVKA W

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
בלת"ק

טוווב
אז אני עדיין על הפרק הקודם...
שאלת:
מאיפה מבינים משהו שונה? לא הצלחתי למצוא, ובא לי לתקן.?
אז נראלי שמכאן:
הדקות נקפו, ידיו רעדו ממאמץ, ועיניו שרפו. אם הוא לא יסדר לעצמו מקום לישון עכשיו, פשוט יירדם בעמידה. רגע לפני שהרפה את ידיו, נפל הקרש על נעליו.
ובלי קשר אני חושבת שעדיין לא סיפרתי לך כמה אני אוהבת את הסיפור שלך:love:
תמשיכי... אותי כבר קנית...
 

נועה לבין (Tamar)

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
צילום מקצועי
זה גרם לי לקרוא את המילים האחרונות בשיח.
אהבתי מאד, והשיר התחיל להתנגן לי.... והלב השומר לא להיפגע.....
אבל כמה מהקוראים מכירים את השיר הזה?!
שאלה שעלתה לי פשוט.....
האמת שכשכתבתי את הסיפור, כתבתי אותו סוג של למגירה. כתבתי את מה שאני יודעת, ולכן אולי גם ייעדתי אותו לקהל שכן יכיר יותר את השיר הזה. ואחרי הכל, הסיפור הזה לא מפרסם עכשיו בקטיפה...
אולי יש אפשרות לקחת שיר חרדי/מוכר יותר.
ייתכן ויש אפשרות כזאת, אבל לא מצאתי אותה, לצערי.
תנק'ס:geek:
אז נראלי שמכאן:
תודה, ותודה גם ל @CN , גמרתם לי לשים לב יותר לפרטים, גם בפרקים הבאים.
ובלי קשר אני חושבת שעדיין לא סיפרתי לך כמה אני אוהבת את הסיפור שלך:love:
תמשיכי... אותי כבר קנית...
איזה כיף לשמוע! מסמיקה לי כאן ומחכה בעצמי ליום שני...
 

נועה לבין (Tamar)

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
צילום מקצועי
סוף סוף אני כאן שוב. בימים האחרונים לא ממש היה לי זמן לנשום...
מזדהה לגמרי....!!!
אני גם חושבת שזה נורא פשוט, גם אם זה היה מתפרסם בקטיפה..... מי שמכיר, מכיר.
מי שלא, לא יקלוט.....
איזה כיף!;)
זהו, זו הסיבה שלא הורדתי לגמרי. מי שלא מכיר, לא יקלוט.
ו @נ. גל , איזה כיף לראות אותך שוב פה! גם ביקורות כאלה נחוצות לי, תודה:geek:
הכל יתוקן, בעז"ה.
 

הגיבן (ת)

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
בסוף קראתי הכל! והתחלתי לשים לב שאני נהנית לקרוא על איתי, אבל כשאנחנו חותכים לרם ונתן והחיפושים, זה מרגיש כמו מטלה.

אהבתי את העובדה שאיתי מנסה להתקדם להשגת מטרתו. איתי דמות מרתקת ומעוררת הזדהות. אבל התהליך לא היה נראה לי אמין בגלל כמה דברים:
הוא העביר את הסכין ליד ימין והחל לחתוך בחוזקה את המנעול.
הייתי מנסה נקודות החיבור של הסורגים לטיח, או לחפש ברגים חשופים הרבה לפני שהייתי מנסה לחתוך פלדה בעזרת סכין דקיקה עם ידית פלסטיק. בואי נגיד שאיתי מצא בורג ומנסה לפתוח אותו בעזרת הסכין - זה הגיוני יותר, והפציעה עדיין יכולה להתרחש באותו אופן.
ארז, ברור! איתי הביט בצפייה לעבר הדלת. פעם טיפש, תמיד טיפש.
הדמות הזאת, ארז, לא מתקבלת על דעתי. אם ארז עד כדי כך טיפש שאפשר פשוט לבקש ממנו לברוח (פחות או יותר) א - למה רועי מחזיק בו וסומך עליו. ב - זו תוכנית פשוטה בהרבה מהראשונה. הגיוני יותר לנסות אותה קודם.

בנוסף, גם תוכנית שנכשלת צריכה לקדם את העלילה. למשל שאיתי ילמד מכך מידע חדש, או שינצל את התוצאה כדי ליזום תוכנית חדשה. נגיד לנצל את הדם הרב כדי לשכנע את ארז שהוא פצוע אנוש, ותוך ההיסטריה הצפויה לברוח מבעד לדלת הפתוחה. ואז לגלות בצורה הזאת את הרשעות החדשה של רועי שיתעלם מסבלו וינעל אותו במרתף. במקום "ניסיון א' נכשל ואז ניסיון ב' נכשל", שיהיה קשר יותר נסיבתי בין האירועים.
"איתי אמר לנו שרועי התקשר אליו", פיו של טום היה קפוץ. "וביקש ממנו לבוא כבר ביום רביעי. שאלתי אותו למה, כי"... הוא בלע את רוקו, עיניו נשטפו בכאב פתאומי. הוא עפעף. "חשבתי שהוא ילך ביום חמישי, והוא... אמר שהוא הולך עכשיו".
רם הנהן, בעיניו רכות לא אופיינית. "אני מבין. ומה איתי ענה לך?"
רם משתמש במעט מאוד מידע כדי להגיע למסקנות בומבסטיות, בדיוק כמו שהוא עשה עם הפלאפון. זו תכונת אופי קבועה שלו? דבר כזה יהיה הגיוני: יש לי חשדות שאיתי נמצא מרצונו החופשי אצל יישות כלשהית, ולא בטוח שזה מקום טוב בשבילו. אבל זה לא הגיוני: איתי מציג רצון לעזוב מוקדם אי לכך הוא עובד עבור המאפיה בהשגת חומרים אסורים. מה הוביל הותו למסקנה כל כך מרחיקת לכת וספציפית?

תזכרי שיש לך יתרון גדול על הדמויות. יש לך זמן מחשבה ותכנון, ואת גם יודעת מהי המטרה שלך. לכן יש לך הזדמנויות רבות לשתול יותר רמזים שמצביעים לכיוון הזה! את יכולה לגרום לחברים שלו לחשוף יותר ויותר פרטים על החיים המורכבים שהיו לו בצריף. לגלות יותר אנשים איתם איתי דיבר, יותר פריטים מחשידים שהוא הותיר מאחור. תוסיפי עוד חומר שיטעה את החוקרים בו בזמן שהם מגלים לנו יותר פנים לאיתי.

כרגע, גם כשרם והצוות מתשאלים את החברים ומחפשים בצריף, הם, וגם אנחנו לא מגלים שום דבר חדש.

רעם עמום של יריה נשמע באוויר. איתי קפץ בבהלה כשממש ליד ראשו חלף קליע.
"אה, ואם אהיה הוגן", נזכר רועי מאחוריו, "איידע אותך - רק למקרה שלא שמת לב - שארז לצידי עם אקדח מצויד במשתיקול. ואם תצרח בבניין, לא ממש יהיה את מי להציל. מבין?"
רגשות סוערים השתוללו בליבו של איתי. כעס, כאב, אכזבה. לא חשב שרועי יכול ללכת רחוק כל כך. הוא נהדף לתוך הבניין.
לרגע חשב לצעוק, אבל אז קלט את ארז, ההולך מאחוריהם דרוך. לא כדאי להרגיז אותו.
רועי הוביל אותו כל הדרך לבית, ולא הרפה את אחיזתו לרגע. איתי ניסה לבעוט בו ברגליו, אבל רועי אפילו לא זע.
רועי לא הגיוני: אם הוא צריך משהו מאיתי, אז הוא לא יכול לפגוע בו. אם רועי יודע שארז טיפש הוא לא אמור לסמוך עליו מספיק כדי לתת לו אקדח וגם לאפשר לו לירות לכיוון של איתי.
איתי לא עקבי: אם איתי יודע שרועי צריך ממנו משהו, הרי עליו להבין שרועי לא יכול לפגוע בו. אם כן איתי יכול לנצל את זה. אבל רגע אחד הוא מפחד מהאקדח (בלי סיבה) וברגע הבא הוא מתעלם מהאקדח (בלי סיבה). רגע אחד לא כדאי להרגיז אותו, ורגע לאחר מכן אפשר לנסות לבעוט בו.

"בנוגע לשטח", אמר רם מקץ שעתיים, "צריך ללכת לצריף של איתי. לבדוק מה הוא לקח אתו, ומה הוא השאיר. אלו דברים שיכולים לתת לנו הרבה אינפורמציה. אני רוצה שתבואו אתי גם בגלל שאתם מכירים את איתי טוב יותר, וגם בגלל החברים. אני מניח שהם לא יאהבו שוטר זר בבית, ועוד אחד שנוגע להם בחפצים".
למה לא עשו את זה עד עתה? חמש ימים עברו כבר. זה היה אמור להיות הדבר הראשון.
דבר ראשון, דווקא בגלל הבריחה המטורפת והפחד שלו, שלא קהה, הגיוני יותר בעיניי שהוא מתוח מכדי להרדם מיד, למרות הוא ישן משהו כמו רבע שעה לפני. כשרועי העביר אותו לצינוק - האנדרנליל שלא די קפץ לשמיים.
צריך לכתוב את זה בתוך הסיפור, זה היה מוסיף.

הסיפור הראשי עם איתי, הכליאה והבריחה שלו מרתק ומותח. אני חושבת שבסיפור המשני, צריך להוסיף פלפל. כרגע הדמויות בסדר גמור, אבל חסר איזו נקודת עניין מיוחדת. אני יודעת שזאת הזמנה חצופה, אבל כפי שעשית לאיתי אפשר לעשות גם עבורם:

1. יוזמה. איתי לא "אוכל" את המנה שלו. הוא מחפש באופן פעיל פיתרון, ומיד פועל להוציא לפועל את מחשבתו. הוא יוזם שינוי. זו תכונה מאוד מושכת אצל דמות. אפשר לומר שהיא התכונה הכי מושכת, כי זה אומר לקוראים: זו דמות ראשית. זה אדם שאתם אמורים לעקוב אחריו. בשבילו נכתב הסיפור.

לעומת זאת רם ונתן - במיוחד נתן - יותר מגיבים לדברים שמתרחשים. בנתיים לא קרה שום דבר בגללם, לכן הם פחות מעניינים.

2.ברור לנו מה חסר לאיתי. אילו היינו במצבו גם אותנו היה מטריד החוסר הזה. איתי זקוק לחופש מכבליו - וכל אחד מאיתנו מבין ומזדהה עם זה, ולכן דחוף לנו לראות אותו משיג את זה. אנחנו מרותקים. לעומת זאת, רן ונתן... פחות צריכים משהו ספציפי. כלומר, ברור שהם רוצים להציל את איתי, אבל מה באמת חסר להם? זה לא ממש קריטי עבורם, כמו שזה קריטי עבור איתי, לכן זה פחות מעניין.

3.אצל איתי יש כמה וכמה תכונות יוצאות דופן והוא ילד מלא סתירות. (ילד רחוב שחשוב לו חינוך, עצמאי אבל עובד בקביעות, מוביל שמחפש דמות אב וכן הלאה..) שני הרועים האלה הם סתירה בפני עצמם. אבל לרם ולנתן אין הרבה תכונות יוצאות דופן שימשכו תשומת לב אליהם.

אם תפתחי את אחת הנקודות האלה אצל נתן/רועי זה יכול מאוד לשדרג את החלק הזה בסיפור.
 
נערך לאחרונה ב:

נועה לבין (Tamar)

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
צילום מקצועי
ואוו! בכל פעם שאני מקבלת התראה על הודעה חדשה כאן מ @הגיבן (ת) , אני כבר מתמלאה ציפיה.
אין על הביקורות שלך, אין.
אז נתחיל מההתחלה.
בואי נגיד שאיתי מצא בורג ומנסה לפתוח אותו בעזרת הסכין - זה הגיוני יותר, והפציעה עדיין יכולה להתרחש באותו אופן.
מסכימה שזה נכון, אבל רק אם לא היה שם מנעול. בגלל שהסורג יכול להיפתח, (מדובר בחדר ממ"ד עם חלון שנפתח רגיל) אבל הוא היה נעול עם מנעול. אז איתי פשוט ניסה לחתוך את הקשת של המנעול כדי לפתוח את החלון בקלות.
הדמות הזאת, ארז, לא מתקבלת על דעתי. אם ארז עד כדי כך טיפש שאפשר פשוט לבקש ממנו לברוח (פחות או יותר) א - למה רועי מחזיק בו וסומך עליו. ב - זו תוכנית פשוטה בהרבה מהראשונה. הגיוני יותר לנסות אותה קודם.
עונה קודם על ב':
רק אחרי שאיתי הבין כמה טיפש ארז, הוא העז לבקש ממנו את המפתחות בעצמם. האפשרות הזאת פשוטה רק אחרי שהבין מול מי הוא מתמודד, ואת מי יש לו לעזר.
ועכשיו א':
לרועי יש בעיה תקציבית. אז הוא לקח בחור שמוגבל שכלית וסובב אותו בעצמו. ומלבד זה, רק בחור כמו ארז יכין לו כל יום קפה ויקפוץ בצפיה לעשות את כל מה שיוצא מהפה של רועי. זה פשוט עדיף לו.
בנוסף, גם תוכנית שנכשלת צריכה לקדם את העלילה. למשל שאיתי ילמד מכך מידע חדש, או שינצל את התוצאה כדי ליזום תוכנית חדשה. נגיד לנצל את הדם הרב כדי לשכנע את ארז שהוא פצוע אנוש, ותוך ההיסטריה הצפויה לברוח מבעד לדלת הפתוחה. ואז לגלות בצורה הזאת את הרשעות החדשה של רועי שיתעלם מסבלו וינעל אותו במרתף. במקום "ניסיון א' נכשל ואז ניסיון ב' נכשל", שיהיה קשר יותר נסיבתי בין האירועים.
מסכימה. אין לי מה לומר. רק מנחמת בעובדה שמעכשיו יש קשר הדוק בין כל אירוע שקורה לאיתי, לזה שאחריו. זה כבר כתוב, למזלי.
רועי לא הגיוני: אם הוא צריך משהו מאיתי, אז הוא לא יכול לפגוע בו. אם רועי יודע שארז טיפש הוא לא אמור לסמוך עליו מספיק כדי לתת לו אקדח וגם לאפשר לו לירות לכיוון של איתי.
לגלות לך משהו ממש אבל ממש סודי?
האקדח שהיה בידו של ארז היה ריק מכדורים. זה עדיין כתוב לי באאוטלין, שבו גם כתוב את זה שאיתי נתפס.
ולרועי ממש אין בעיה לפגוע באיתי. הוא יכול להיפצע, להתעלף, לרעוב ולהתייבש. מבחינתו, הכל טוב כל עוד איתי יוכל להגיד לו איפה מוחבא האוצר. אנשים לא מתים כל כך בקלות מנפילות בקטנה או משהייה בחדר פצפון.
איתי לא עקבי: אם איתי יודע שרועי צריך ממנו משהו, הרי עליו להבין שרועי לא יכול לפגוע בו. אם כן איתי יכול לנצל את זה. אבל רגע אחד הוא מפחד מהאקדח (בלי סיבה) וברגע הבא הוא מתעלם מהאקדח (בלי סיבה). רגע אחד לא כדאי להרגיז אותו, ורגע לאחר מכן אפשר לנסות לבעוט בו.
איתי נואש. זה הסבר היחיד שלי לכל מה שאמרת.
הוא מפחד מהאקדח כי כדור שרק הרגע ממש לידו. לא כדאי לו להרגיז את רועי כשאזיק נמצא ממש מעליו, והוא בועט בו ברגע שהאחיזה של רועי מעט יותר רופפת. הוא נמצא על הקצה. מפחד עד מוות, ואין לו מה להפסיד.
דבר ראשון, דווקא בגלל הבריחה המטורפת והפחד שלו, שלא קהה, הגיוני יותר בעיניי שהוא מתוח מכדי להרדם מיד, למרות הוא ישן משהו כמו רבע שעה לפני. כשרועי העביר אותו לצינוק - האנדרנליל שלא די קפץ לשמיים.
צריך לכתוב את זה בתוך הסיפור, זה היה מוסיף
רעיון, אני אחשוב על זה(y)
צריך להוסיף פלפל. כרגע הדמויות בסדר גמור, אבל חסר איזו נקודת עניין מיוחדת. אני יודעת שזאת הזמנה חצופה, אבל כפי שעשית לאיתי אפשר לעשות גם עבורם:
ההזמנה ממש לא חצופה, הכל טוב;)
אני אנסה ברצינות הכנסה של אחד מההצעות שלך. צדקת בכל מילה, אז אין לי תירוצים:sne:
תודה:love:
 

הגיבן (ת)

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
האקדח שהיה בידו של ארז היה ריק מכדורים. זה עדיין כתוב לי באאוטלין, שבו גם כתוב את זה שאיתי נתפס.
אז, גם לרועי היה אקדח - בו הוא ירה ליד ראשו של איתי - וגם לארז היה אקדח (ריק)? זה מסביר את הטעות שלי. אני לא רוצה להתווכח איתך על פרטים, את הרי מכירה הכי טוב את הסיפור שלך ויכולה למצוא סיבה לכל דבר. אבל הסיפור עדיין יכול להיות יותר טוב:

1. מתח נבנה כל עוד אנחנו (הקוראים) חושבים שמהלך העניינים יהיה סביר. כל פעולה מובילה לתגובה הסבירה ביותר, והתגובה מובילה לפעולה הבאה.

לדוגמא: איתי מגיע למסקנה שסכין נייר היא יריב הגון למנעול פלדה.
הסכין נשברת > איתי נפצע > דם נשפך. עד כה שרשרת עניינים סבירה והתוצאה היא מתח גובר והולך.
איתי נפצע > דם נשפך ʬ ארז טיפש > ארז יתן לי מפתחות. את רואה איך התהליך מפסיק להיות סביר? כביכול עצרנו בחריקה באמצע הדרך.

אנחנו שואלים את עצמינו המון שאלות: מה איתי יעשה עם הדם? בוודאי הפציעה תקשה עליו את ההמשך, איך הוא יתמודד עם זה? מה כולאיו יעשו כשהם יגלו את כל זה? אנחנו מרותקים להמשך כי אנחנו חותרים אחרי תשובות. אבל השרשרת נזנחה והמתח שנבנה עד עתה מתפוגג. אפשר להמציא סיבה למהלך הזה, אבל זה לא הופך את זה לסביר יותר.

2. מתח מתגבר כאשר כל פעולה גוברת על הפעולה הקודמת, מותחת עוד יותר את הגבולות. משתדרגת. אם הסופר יודע שהגיבור צריך גם לדפוק על הדלת וגם לפרק אותה מציריה, אז הוא יסדר את מהלך העניינים כך שתחילה תהיה דפיקה ורק אחר כך בעיטה. הפעולה הפשוטה יותר תבוא קודם. יכול להיות כל מיני סיבות שאיתי לא יוכל להשתמש בפיתרון הפשוט יותר קודם, אבל את הסופרת, אז תמצאי דרך לכתוב לפי הסדר הזה, כדי שנמשיך להיות מרותקים לסיפור.

(כמו שאמרתי קודם, לא חייבים שינוי מידי גדול, רק להמשיך את הדם אל הפעולה השנייה, ואז ארז לא יהיה חדל אישים עד כדי כך)

3. המתח נבנה כאשר אני בטוחה שהדמויות הן יריבים הגונים, שכל צד מוכשר מספיק כדי לאתגר את הצד שנגדו, וכל צד עושה כמיטב יכולתו. כשאיתי נכלא אני מניחה באופן טבעי שחוטפיו מוצלחים בלכלוא אנשים. אילו חשבתי אחרת, לא הייתי נכנסת למתח בכלל.

אני מבינה את הצורך להכניס נקודות תורפה כדי שיהיה לאיתי סיכוי, אבל בניגוד לדמויות, את גם יצירתית, את לא תחת לחץ, יש לך זמן, ואת יודעת מה אמור לקרות, לכן יש לך את כל הכלים להמציא נקודות תורפה יצירתיות בלי לקצץ את הרגליים מתחת לדמויות שלך.
 
נערך לאחרונה ב:

נועה לבין (Tamar)

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
צילום מקצועי
ואוו, @הגיבן (ת) , פשוט תודה. פתחת לי את העיניים בכל שורה מחדש. שמרתי לי את ההודעות האלה, ובעז"ה אני אשתמש בהם גם בעוד הרבה הרבה שנים.
ומירקרתי לי במיוחד את השורה הזאת:
בניגוד לדמויות, את גם יצירתית, את לא תחת לחץ, יש לך זמן, ואת יודעת מה אמור לקרות, לכן יש לך את כל הכלים להמציא נקודות תורפה יצירתיות בלי לקצץ את הרגליים מתחת לדמויות שלך.
תכל'ס, זה מה שמחייב אותי למצוא תשובות לכל, אבל כל, דבר בספר.
 

נועה לבין (Tamar)

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
צילום מקצועי
והנה, וסוף סוף הוא הגיע! קבלו אותו במחיאות כפיים...:D

פרק 17

איתי לא חנן את הדלת במבט קל בזמן שנשמע קרקוש המפתח, והמשיך לבהות באוויר גם כשנפתחה.
"הי, איתי". קולו של רועי נישא מעליו. רועי? מה הוא עושה כאן? אה, בטח בא לקחת את הפרטים של הסיפור. שירצה. אין לו כוח לפגוש אותו שוב, סתם איש רע. מפלצת מציאותית. "נהנה כאן?"
איתי עפעף. ברור שהוא נהנה כאן. מצא לו חבר, כמו שאמר רועי בעצמו. מקסים להם ביחד.
"אני רואה שכן", נשמע שחיוך מלגלג עלה על שפתיו של רועי.
בעצם, יש לו הזדמנות. רועי הוא המפתח לכול, ולדבר אתו ישירות זה לא דבר שקורה שלוש פעמים ביום. איתי החליט לנצל את זה.
הוא הרים אליו עיניים אומללות, "קשה לי כאן, צפוף לי. אני... כבר לא רוצה לברוח. אני מתנהג יפה, ואתה יכול לראות את זה. אני מבטיח לא לעשות לך צרות יותר". המילים שאמר עקצצו על לשונו. הוא השפיל את עצמו הרבה יותר משהשפיל אותו רועי, אבל זה עדיף על פני להישאר כאן.
"אם אתה רוצה לומר משהו, פשוט תאמר". הקול היה רך ושקט. איתי הצטמרר. זה הקול של רועי הישן, של לפני החטיפה. הדמעות עלו לגרונו ונתקעו כגוש קשה כאבן, צורב כאש. כמה אהב אותו, את חברו הגדול. וכמה פתי היה כשחשב שהוא באמת חבר.
"אתה לא רוצה לומר כלום?" תמה רועי בשקט ארסי. המשפט הזה, השקט והסדיסטי, הגדירו את השוני בין רועי הישן לרועי החדש. טוב ורע.
אבל הטוב מדומה.
"אני רוצה לחזור לחדר הקודם שלי", נכנע איתי.
"זה בסדר", שוב הרכות והאהבה, "אתה יכול לרצות. גם אני רוצה, איתי יקירי. והרצון שלי חשוב יותר. ואני מחליט".
איתי בלע את רוקו ושתק. נראה שלרועי יש פיצול אישיות.
"אה", נזכר רועי, "אם תגיד לי איפה מוחבא האוצר, תשתחרר בזה הרגע. לא רק מהצינוק, מהבית שלי. זו בחירה שלך, אז אל תתלונן".
איתי הסב את עיניו ורועי יצא מן החדר. לא תדע לעולם, נבל. עיניו של איתי התכווצו כשנשמעה טריקת הדלת הכבדה. לעולם לא.

הלילה עבר על איתי בשכיבה כפופה ושינה עמוקה כתהום. כשהוא התעורר, קרן שמש חיוורת האירה באלכסון לתוך החדר.
איתי נעמד וניסה להתמתח, אבל ידיו נתקעו בתקרה. טוב, הוא כלוא בצינוק, וזה האחרון לא נועד לפיקניק. הצמא הציק לו, אבל לא הייתה לו בכלל דרך ליצור קשר עם רועי כדי להגיד לו את זה, לבקש רחמים.
טוב, לא נורא מדי, בהתחשב בעובדה שרועי היה רק נהנה מבקשה כזאת. נראה שהוא ממש מצפה להתפרקות שלו.
איתי שפשף את עיניו. הוא כבר יומיים כאן, בצינוק הזה. למעשה, כעת הוא מתחיל את היום השלישי. הוא חייב לנסות למצוא פתח. חייב לברוח, לצאת לחופשי, ואז לחיות חיים נורמליים יחד עם חבריו בעזרת הכסף מהאגדה.
הוא גמא שני צעדים עד שהגיע לחלון, וסקר את החריץ שבחלקו השני בעיון. זה קטן מדי. הוא לא יצליח להעביר את ראשו דרך הסדק. חוץ מזה, הוא יצטרך לנפץ את זכוכית החלון, וגם אם יצליח להתגבר על שני המכשולים האלו – שהם בלתי עבירים – מן הסתם יגיע לחצר בסך הכול. לא שווה מאמץ, הלאה.
איתי גחן אל הרצפה, וניסה לתור אחר מאורת עכברים. הוא ספר ארבעה חורים, אבל לחפור דרכם זה גם לא מעשי. אולי הקירות?
אוקי, אוקי, עצר איתי את עצמו בחיוך קנטרני, אין צורך לעשות עוד ניסיונות. תמיד יהיה צורך לעבוד אז פשוט צריך לבקש מ...
ארז. צעדים נשמעו מחוץ לדלת. חבל שלא חשב על טום.
ארז נכנס והניח את המגש האדום על הרצפה.
"ארז!" איתי הלביש על עיניו יגון עמוק, "אני לא יכול יותר! תראה כמה קטן החדר הזה! אתה חושב שאני יכול להישאר פה?"
ארז הביט סביב בעיניו הגדולות, "אהמ...".
איתי ניסה לדמוע כמו שאימא שלו לימדה אותו. בעבר התעניין במקצוע שלה, והיא לימדה אותו לפעמים טכניקות. אם בעבר היה לו קשה "לבכות", הפעם זה לא היה לו קשה בכלל.
"גם נפצעתי", איתי חשף לראשונה את חתך הסכין שלו, שנראה ממש רע. חשד קטן עלה לליבו שהוא הזדהם. דאגה קטנה, אבל כזאת שעזרה לדמעות קטנות לזלוג במורד לחייו. "אני באמת לא יכול יותר. תגיד לרועי שאני באמת לא יכול".
ארז בחן בחלחלה את החתך, ידיו היו מאחורי גבו, "טוב", הנהן ארז במהירות, "אני יגיד לבוס. אתה לא יכול להיות עצוב בחדר קטן כל כך, ועוד עם כזה..." לפתע הוא טלטל את ראשו, "פצע".
ארז יצא, השאיר אחריו שובל אור קלוש מחלון הדלת, ואת איתי יושב ליד המגש האדום. איתי דלה ירקות מתוך המרק העכור וניסה לאכול אותם. לא אכל כבר יום, בערך. ואם הוא רוצה להמשיך לחיות, אין לו ממש ברירה אלה להתפשר על הדבר הדוחה הזה.
כשחזר ארז כדי לקחת חזרה את המגש, שכנע אותו איתי שמרוב שצפוף לו כאן, הוא כבר ממש לא רוצה לברוח. הזכיר שוב את החתך, ואת הצמא והרעב המציקים. ארז הבטיח לדבר שוב עם רועי. אחר כך קרא איתי בצעקות לרועי, וכשהוא הגיע הוא הראה לו ייאוש אמיתי. ביקש התחנן, והבטיח. ובסוף רועי הסכים.
"ארז, חפה עליי". ככה נראתה השמחה שלו. מלוות באיומי אקדח, בצעקות של חבר שהפך לאויב.
הדרך לחדר לא הייתה כמו שחשב, וכשעלו את גרם המדרגות שמוביל לקומה השנייה נגע רועי בגסות בחתך הסכין שלו.
"איי!" איתי לא הצליח לעצור בעצמו. הוא הרגיש את הדם מבעבע ונוזל על אצבעותיו. מצב החתך רגיש כנראה יותר משחשב.
רועי עצר. "מה זה, מה קרה לך?!" הרעים בכעס, "מאיפה יש לך את החתך הזה?"
"הוא מ..." גניחה פרצה מפיו. אמיתית ומדומה. אסור לו לספר.
רק כשהגיע לקומה השנייה הבין שרועי לא היה טוב לב כל כך שוויתר על הצינוק.
"הפעם אני לא מאחל לך בהנאה", זרק אותו רועי לתוך החדר, "בוא, ארז".
הדלת נטרקה מאחוריו. "אין צורך", מלמל איתי בזמן שסקר את החדר. התנאים שבחדר הרבה יותר טובים מן הצינוק. קירות לבנים, תקרה גבוהה סוף סוף, ומיטה. חלון אוויר צר, כיסא פלסטיק בצד, וזהו.
אוקי, נחמד.
בעצם לא.
איתי בחן את החדר בדקדוק, והגיע לתשובה אחת.
אין לו אפשרות לברוח.

"רועי, אולי תתקשר לרם?" ביקש נתן. הם הדליקו נרות חנוכה לפני שעה בערך, ואחרי שגמר רועי לספר לילדיו סיפור-של-לפני-השינה, הכין לעצמו ולנתן קפה והתיישב לידו על הספה.
"למה?" תמה רועי. הנרות פצפצו לידם, ולהבה כבתה.
"לשאול מה עושים עכשיו. הוא לא דיבר איתנו היום".
רועי שלף את הפלאפון שלו, ועצר בעצמו מלשאול למה שנתן לא יתקשר לרם בעצמו. איכשהו, העיניים הכבויות לא הזמינו אותו לשאול שאלות מהסוג הזה.
"הלו". רם ענה אחרי שני צלצולים, קולו טרוד, וברקע רעש.
"הי, רם. לא דיברנו היום, אז רצית לשאול מה עושים עכשיו. יש משהו שאנחנו יכולים לעשות? לעזור?" הוא לחץ על הספיקר פון.
"אהמ... לא, לא". נשמע שרם עושה עוד אלף דברים ביחד. "לא חושב".
"אז..." מה? רם שכח מאיתי? לא סביר. "לא התקדמנו היום בכלום?"
"מה פתאום", טריקת דלת שקטה נשמעה בקו, ואז שקט. "חיפשתי היום נתונים על בעיות רפואיות שיש לאיתי ובדקתי בבתי חולים. בינתיים האנשים שמתמחים בעניין הרכיבו לו פרופיל פסיכולוגי, והמחלקת לאיתור פושעים עובדת קשה".
"אני מבין". למה רם לא שיתף אותו? טוב, בטח הוא היה עסוק. אפשר לשמוע את זה...
"נדבר מחר, רועי. ותמסור לנתן ד"ש".
"הוא שומע אותך", רועי חייך לנתן. הוא החזיר לו חצי חיוך.
"אה, אוקי". רם לא הופתע, "אז נדבר מחר, אוקי? אל תדאגו".
רועי ניתק.
רגע ארוך עמדה דממה באוויר. רחש מכונת כביסה נשמע עמום.
"אז מה, פשוט נחכה?" רועי פצה לבסוף את קולו, וגילה שהוא עצור וקשה.
"יש לנו עוד אפשרויות?" נתן הישיר עיניים מכווצות לעיני רועי, "כאילו, להתחיל לחפש בחו"ל? מתחת לאדמה? בכל הבתים בישראל?"
"זה לא שעשינו את כל זה", רועי ניסה לא להירתע מהמבט. גם הוא יישבר בסוף. הוא הרגיש את זה בקולו. "רק פנינו למשטרה. והיא עסוקה, אתה יודע". הישיבה בבית באפס מעש תוציא אותו בסוף מדעתו. הדאגה לאיתי כבר מזמן חרגה מגבולות הלב שלו, הוא עלול להשתגע.
למה הוא עוד לא נמצא??
נתן כבש את פניו בידיו ונאנח. כאילו קשה לו להסכים. אחר כך הוריד את ידיו, ושוב הכאב העמוק העביר ברועי רטט, כמו תמיד. האיש מוכה הגורל נגע לליבו, ולא רק בגלל הקשר ביניהם. לפתע חייך נתן שוב חצי חיוך, מרירות נטפה מחיוכו, אבל עדיין היה זה חיוך. מבודח, מנחם.
"מה קרה?"
החיוך כמעט והפך לצחוק של ממש, "רם אמר לא לדאוג"...




נועה לבין
 

נ. גל

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
הוא גמה שני צעדים
גמא?
המגש האדום. איתי דלה ירקות מתוך המרק העכור
הצינוק חשוך יחסית, לא? הוא לא אמור להיות מואר ברמה מספקת כדי לזהות את צבע המגש ואת רמת העכירות של המרק.

תוהה לעצמי האם אכן נער רחוב בן 14 הוא בעל יכולות נפשיות גבוהות כל כך, כדי להילחם שוב ושוב מול אדם ששבר את ליבו, על... כסף מאגדת ילדות?
 

נועה לבין (Tamar)

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
צילום מקצועי
אופסי, טעות שלי. תוקן. תודה!
צינוק חשוך יחסית, לא? הוא לא אמור להיות מואר ברמה מספקת כדי לזהות את צבע המגש ואת רמת העכירות של המרק.
לא בא לי לתרץ את עצמי כל פעם מחדש. מרגיש לי כאילו אני מנסה להתחמק, ואני לא אוהבת את זה.
שואלת באמת בכנות:
האם הצינוק 'מתדמיין' כל כך חשוך עד שעיניו של איתי לא התרגלו לחושך אפילו שהוא שם כבר שלושה ימים?
תוהה לעצמי האם אכן נער רחוב בן 14 הוא בעל יכולות נפשיות גבוהות כל כך, כדי להילחם שוב ושוב מול אדם ששבר את ליבו, על... כסף מאגדת ילדות?
כנ"ל.
האם נער רחוב יותר מכולם לא יעשה הכול כדי להרוויח כסף, ועוד סכום כזה, ועוד כל כך בקלות? האם מישהו שנבגד אבל הוא חזק מאוד באופי, (כמו איתי) לא ידלק יותר נגד מי שבגד בו? (חשבתי שאני מכוסה עם בקטע שחוזר על עצמו ש"רועי לא ידע לעולם!")

בכל מקרה, תודה על הביקורת!

:geek:
:steps:
:steps:
 

נ. גל

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
לא בא לי לתרץ את עצמי כל פעם מחדש. מרגיש לי כאילו אני מנסה להתחמק, ואני לא אוהבת את זה.
אני לא שואלת כדי שתצטרכי לתרץ את עצמך או להתחמק. שואלת כביקורת, כלומר: עזרה לבדיקת רמת הסיפור וזיהוי נקודות לשיפור. אם יש לך תשובות - הכל בסדר.
האם הצינוק 'מתדמיין' כל כך חשוך עד שעיניו של איתי לא התרגלו לחושך אפילו שהוא שם כבר שלושה ימים?
לא מבינה גדולה בחושך ויכולת העיניים להסתגל אליו, אבל למיטב ידיעתי, גם כאשר אדם מתרגל לחושך, מה שהוא מצליח לראות זה קווי מתאר של חפצים, כדי לא להיתקל בהם.
לעומת זאת, כדי לראות צבע, צריך כמות מספקת של קרני אור שיפגעו בכלי. טכנית, במצב שבו אין מספיק קרני אור, הצבע פשוט לא יווצר. איתי יכול לראות מגש, יכול לראות צלחת. מתקשה להבין איך הוא רואה אדום ועכירות.

יתכן שזו דעתי רק מכיוון שפרק קודם הודגש שהוא לא רואה כלום, שמעט קרני האור שחודרות מהחלון כבר מחשידות, וכו'.
האם נער רחוב יותר מכולם לא יעשה הכול כדי להרוויח כסף, ועוד סכום כזה, ועוד כל כך בקלות?
א. זה לא בקלות.
ב. אם איתי לא נפל עד עכשיו לפשע, למרות שהוא נער רחוב - כנראה שהוא מבין שיש דברים יותר חשובים מכסף קל. החיים, למשל. או חופש.
האם מישהו שנבגד אבל הוא חזק מאוד באופי, (כמו איתי) לא ידלק יותר נגד מי שבגד בו?
לוקח זמן לעכל שינוי קיצוני כזה. טבע נפשו של אדם לא מאפשר בכזו קלות את המעבר מ"אהוב" ל"בוגד". מכיוון שאנחנו מסוגלים להכיל רגשות שונים בו זמנית, קשה לנו להתנתק מהרגשות החיוביים כלפי אדם מהר כל כך, ולבחור במלחמה כוללת נגדו.
וספציפית איתי - בתחילת הסיפור, כשהחבר שהוא נתן לו המון "בוגד" בו ומחמם את הקבוצה נגדו - איתי פשוט שותק. לא משיב מלחמה, לא מנסה לשנות את המצב לטובתו. אחרי שראינו דפוס מסויים, הייתי מצפה לראות חזרה עליו מול אחרים.
אולי אחרי תקופה מספקת, שבה איתי היה פוגש רק את רועי הרע ונפגע ממנו כל פעם מחדש - הרגש החיובי היה מספיק להתעמעם. אז הייתי מקבלת בצורה סבירה את התנהגותו של איתי.
לא מהר כל כך, לא קיצוני כל כך.
(אם את רוצה לתרץ שהוא בן 14 וכל הרגשות שלו קיצוניים יותר, במקרה כזה היינו אמורים לראות סימנים להדחקה. הרגש החיובי היה אמור להיות מודחק מיידית, ומוחלף ברגש חיצוני של נבגדות ומלחמה. אבל אין כאן סימנים להדחקת כאב.)

שוב, לא כותבת כדי לקבל תירוצים, אלא כדי להאיר נקודות שאולי לא שמת לב אליהן. בכל זאת, כולנו בני אדם. אם מבחינתך זה מספיק, ומבחינת קהל היעד שלך זה הגיוני - אין כל משמעות לשאלות שלי.
 

הגיבן (ת)

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
לא בא לי לתרץ את עצמי כל פעם מחדש. מרגיש לי כאילו אני מנסה להתחמק, ואני לא אוהבת את זה.
שואלת באמת בכנות:
האם הצינוק 'מתדמיין' כל כך חשוך עד שעיניו של איתי לא התרגלו לחושך אפילו שהוא שם כבר שלושה ימים?
כנ"ל.
האם נער רחוב יותר מכולם לא יעשה הכול כדי להרוויח כסף, ועוד סכום כזה, ועוד כל כך בקלות? האם מישהו שנבגד אבל הוא חזק מאוד באופי, (כמו איתי) לא ידלק יותר נגד מי שבגד בו? (חשבתי שאני מכוסה עם בקטע שחוזר על עצמו ש"רועי לא ידע לעולם!")
זה לא משנה אם אנחנו צודקים או טועים, למעשה אנחנו תמיד טועים כי את היוצרת... אבל בכל זאת אנחנו מציגים לך איך היצירה התקבלה בעינינו. לפעמים את תהיי מרוצה ממה שהבנו ולפעמים לא. עכשיו את יכולה להגיע להחלטה מושכלת, אם ואיך את רוצה לשנות את היצירה.

1. אולי להדגיש יותר חלקים שלא הבנו (נגיד לתאר יותר את החושך המיוחד של הצינוק שלך, במקום להסתפק ב"מגש אדום" ותו לו)
2. אולי להשמיט חלקים מיותרים שבלבלו אותנו
3. אולי להוסיף חומר שחשבת שכולם יודעים אבל מסתבר שלא (למשל עניין האנדרלנין. היית יכולה להוסיף לטקסט: הוא אפילו לא חשב לישון, דמו רץ בעורקיו והדופק שלו הרעים באוזניו.- כדי להבהיר לנו את העניין הזה)
5. לזכור להסביר בהמשך מידע שחסר לנו (נגיד את העניין שרועי מחק את הרשומות הסלולריות)

בטח יש עוד דברים שאת יכולה להחליט בעקבות הביקורת. תמיד מעניין לשמוע את הצד שלך, אבל זה לא באמת מצריך הסברים בד"כ.
 

נועה לבין (Tamar)

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
צילום מקצועי
וספציפית איתי - בתחילת הסיפור, כשהחבר שהוא נתן לו המון "בוגד" בו ומחמם את הקבוצה נגדו - איתי פשוט שותק. לא משיב מלחמה, לא מנסה לשנות את המצב לטובתו. אחרי שראינו דפוס מסויים, הייתי מצפה לראות חזרה עליו מול אחרים.
אולי אחרי תקופה מספקת, שבה איתי היה פוגש רק את רועי הרע ונפגע ממנו כל פעם מחדש - הרגש החיובי היה מספיק להתעמעם. אז הייתי מקבלת בצורה סבירה את התנהגותו של איתי.
אוקי, אני יותר מבינה עכשיו על מה את מדברת. נראלי שבפרק הבא אני אקבל קצת יותר פרספקטיבה על כמה מהדברים שאמרת בגלל ההתפתחויות שיהיו בו. אחרי שהו יעלה, אשמח מאוד שתגידי לי את דעתך בנוגע אליהם. (גם ליכולת שלו החזיר מעמד ולרצות את הכסף וכל השאר.)
1. אולי להדגיש יותר חלקים שלא הבנו (נגיד לתאר יותר את החושך המיוחד של הצינוק שלך, במקום להסתפק ב"מגש אדום" ותו לו)
2. אולי להשמיט חלקים מיותרים שבלבלו אותנו
3. אולי להוסיף חומר שחשבת שכולם יודעים אבל מסתבר שלא (למשל עניין האנדרלנין. היית יכולה להוסיף לטקסט: הוא אפילו לא חשב לישון, דמו רץ בעורקיו והדופק שלו הרעים באוזניו.- כדי להבהיר לנו את העניין הזה)
5. לזכור להסביר בהמשך מידע שחסר לנו (נגיד את העניין שרועי מחק את הרשומות הסלולריות)
צודקת. אני אנסה לעבוד על הקטע הזה עוד.

רק במאמר מוסגר: אני אוהבת לישון בחושך גמור, מהסוג שאפילו החריץ בדלת מפריע לי, ותמיד אחרי 10 דקות אני יכולה לזהות צבעים ממש בקלות. בגלל זה ההשערה הכמעט-מבוססת שלי שאיתי יזהה את שהמגש (שתמיד הוא אדום), אדום גם עכשיו - לאחר שלושה ימים בצינוק.

תודה לשתיכן!
 

נועה לבין (Tamar)

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
צילום מקצועי
פרק 18

פסיעות איתנות נשמעו מחוץ לחדר. מה השעה כבר? הוא ממש מאבד את ממד הזמן. אבל רעמי הפסיעות הוכיחו שלא מדובר בארז.
אוף.
הדלת נפתחה בתנופה, וגופו התמיר של רועי הסתיר את הפתח. מעניין איך הוא הסתיר את שריריו כשהיה במשרד בעבר.
איתי הביט בו מלמטה. איכשהו, רועי הזכיר לו את המוכר הענק בחנות ממנה גנב גיא שלוש חבילות שוקולד. מדהים שעבר רק שבוע מאז התקרית.
"אתה מדבר לפעמים?" תהה רועי, זיק מאיים בעיניו, "מחוץ לפעמים בהן אתה מתלונן?"
רועי התקרב אליו. נשמתו של איתי נעתקה. הוא צעד פסיעה אחורה ורועי הדביק אותו. עיניו של איתי התרוצצו בפחד. הקיר מאחוריו, ורועי מתקרב...
הי!! איתי היה צועק "אאוריקה" אם לא הלוקיישן המאיים שבו הוא נימצא. תקווה ניצתה בו. הוא לא חייב לשחק לפי הכללים של רועי.
"אני מסכים", איתי ניסה להתגבר על הרעד שבקולו. מה אם רועי יגלה? "אני אגיד לך איפה מוחבא האוצר".
רועי נעצר, זוויות פיו רטטו, מסגירות חיוך ניצחון, איתי השתוקק לחקות אותו. גם אני יכול להערים עליך, נבל.
"דבר".
גלגלי מוחו של איתי הסתובבו במהירות. מקום שבו יכול להיות האוצר, אבל הוא בטוח לא שם. "ליד נהר הירדן ב..." נשמע הגיוני, לא?
רועי הקשיב לפרטים בריכוז. "אני אלך לשם היום. אם אראה את האוצר, אתה משוחרר".
איתי הנהן, והדחיק את החיוך שאיים לעלות על שפתיו. אם תראה.

"למי אתה חושב את עצמך, ילד?!"
איתי עמד מצומק בצד. התכנון שלו לא היה נכון. רועי היה אמור ללכת לחפש את האוצר רק בעוד כמה ימים, לתת לו שקט. וחופש.
"חשבת שתצליח לעבוד עלי?!" הוא סקר את איתי בעניים רושפות, "חתיכת רכיכה!"
איתי רעד פיזית. רועי נראה מפחיד ממש. לרגע נדמה היה לו שעומד מולו דרקון יורק אש, ואז חזרה המציאות והכתה בפניו. רועי מולו, אך לא פחות מפחיד.
"הרעיון המטופש שלך בא משכל מטופש, או שמרוב דיכאון התחלת להזות? אני נראה לך כל כך טיפש?!"
ליבו של איתי נרעד. זה לא רועי שעומד מולו, בוודאות. רועי הוא... איתי התקשח. הוא יחזיר לו.
"אתה לא בדקת במקום הנכון!" איתי ניסה להתגבר על פחדו מפני הבריון שמולו. "כנראה טעית!!! אתה לא יכול להאשים אותי כי לא מצאת את האוצר. אני בסך הכול מצטט את אימא שלי! אולי המיקום היה לא מדויק?"
"שתוק!" האש בעיניו של רועי התגברה. השתלטה על פניו, הרעידה את כתפיו. "האמת שבכל הדרך חזור חשבתי איזה עונש לתת לך, והחלטתי שהצינוק לא מספק, וגם, ילד זבל, שחבל להשקיע בך אנרגיות".
איתי עצר את נשמתו. לבו חדל מפעום, והוא הביט באיש שמעליו כמאובן.
"אתה לא תקבל אוכל בעשרים וארבע שעות הבאות. אולי יותר, בעצם. תלוי במצב הרוח שלי".
הדם אזל מפניו של איתי.
"תיזהר לך". רועי יצא מהחדר בטריקת דלת.
איתי קרס לישיבה על הרצפה, נשען על הקיר. עשרים וארבע שעות, לא באמת נורא. זה לא שהתרגל לארוחות גורמה בימים האחרונים.
רועי מחזיק בו כאילו הוא דג. זורק לו גרגרי אוכל בבוקר, ושוכח מקיומו. חושב שהוא כמו בובה. חסר אישיות, חסר רצון ומחשבה. לאורך כל הדרך שיחק בו רועי כאילו הוא מכונית צעצוע. נהנה לגרור אותו בכוח, לשמוע את הגניחה, חיכה שהמנוע יישבר.
ידו פעמה לפתע בכאב, איתי הביט לכיוונה ולא זע.
טיפת דם נטפה על הרצפה, אילמת. זועקת בלי קול. רכיכה.

"הי נתן", קול בקע מהנייד של נתן. הוא מיהר לעבר רועי.
"מי זה, רם?" ליבו של רועי שוב החסיר פעימה כשראה את הבעתו של נתן. שוב העיניים הקרועות, הכאב העמוק.
"כן, זה אני". נשמע קולו של רם מהספיקר-פון, "עכשיו בדקתי את הטיסות היוצאות והנכנסות. בדקתי אם איתי עלה על אחת מהן, והתשובה הייתה שלילית".
"זה טוב, אני מקווה", אמר רועי בזהירות.
"זה עוד לא אומר לנו כלום. ולכן אני צריך לברר כמה דברים".
"אנחנו שומעים", אמר נתן.
מזווית עינו ראה רועי את יעל, אשתו. היא העיפה לעברו מבט, ועיניהם נפגשו. היא הסיטה את עיניה. רועי חש צביטת אשמה בליבו. קצת זנח אותה עם כל הסיפור של איתי.
"יש לאיתי שם נוסף, כינוי?"
רועי העביר את מבטו אל נתן.
"לא".
"גם לא מהחברים?" שאל רם, רעש לחיצות עכבר נשמעו ברקע.
"לא", ענה רועי. "אין לו"
"אוקי..." הקשות מקלדת נשמעו מהפלאפון. "אני בודק רגע את מספר הזהות של איתי... הנה, אוקי. רגע, אני אבדוק אם יש לו דרכון".
"אין לו". אמר נתן.
"כן, נכון. אני רואה. אין לו".
"אני יודע". קולו של נתן עצור.
"אוקי, אז אני אמשיך כאן. תודה". רם ניתק.
רועי ונתן הביטו אחד על השני. תסכול היה בעיניי נתן. כתפיו שחו.
"איפה איתי עוד יכול להיות?" קולו היה מרוקן, חלול.
רועי לא ענה. הכאב זעק מפניו של נתן, והוא לא מסוגל היה לדבר.
"הוא לא בארץ, לפי איך שזה נראה. אבל הוא גם לא בחו"ל..."
רועי נשך את שפתיו. חיוכו של איתי צף מול עיניו, ופניו החיוורות ביום האחרון שראה אותו. איפה אתה, איתי.
"אז..." קולו של נתן נשבר. "איפה הוא???"

"מה ניש, איתי?" רועי נכנס לחדר בנינוחות. "איך עבר עליך היום?"
איתי הביט בו בהתרסה ולא ענה.
"מתחשק לך?" רועי נופף בבקבוק מים. נשמתו של איתי נעצרה לרגע, אבל הוא לא זע. אל תרקוד לקצב החליל שלו. הוא רועי, אם שכחת.
"טוב", רועי התיישב על כיסא הפלסטיק והניח רגל על רגל, "אני משאיר לך את זה כאן, בכל אופן". הוא הניח את הבקבוק על הריצפה.
"מה אתה רוצה?" כעס התחיל לבעבע באיתי. כי הוא יודע מה הוא רוצה.
"אוה", חייך רועי את חיוכו השטני, "זה החלק שאני הכי אוהב. קלעת לטעמי". הוא רמז בעיניו לאיתי לשבת מולו.
לא כדאי להיכנס לעימות על מה שלא ממש חייבים. איתי התיישב מולו על המיטה. "ספר לי את האגדה, איתי. את הכול. אל תשמיט פרט".
שריר קפץ בעינו של איתי, מרעיד אותה. קולו רעד.
הוא אמר לו. הוא סיפר לו את סיפור האגדה.
הוא אמר לו איפה מוחבא האוצר.




והנה, בסוף זה אכן קרה. הסוף הכי לא אופטימי ולא מיתמר להיות מיס פרפקט.
אז מה אתם חושבים על הצעד שעשה איתי? אתם מבואסים או מגבים אותו? ומה נראה לכם שיקרה?
שתפו אותי. אני אהיה כמו ספר פתוח בנוגע למה שהיה, ואתם, ספרו לי מה בא לכם שיקרה עכשיו, או ממה אתם חוששים.
לייק U
נועה לבין
 

Chaya Lea

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
אז מה אתם חושבים על הצעד שעשה איתי? אתם מבואסים או מגבים אותו? ומה נראה לכם שיקרה?
ברור שזה לא הצעד הכי גאוני שהוא היה יכול לעשות אבל הוא ילד וזה הגיוני, אפשר להבין את זה ובאמת הוא לא חייב להיות גיבור על.
זה מאכזב אבל אני מקווה שלפחות יהיה איזשהו סוויצ' ולא שמיד "רועי" השני ילך ויקח את האוצר ו
ממה אתם חוששים.
מי יודע לאן יזרוק את איתי אח"כ- אם ישאיר אותו בכלל בחיים.
ספרו לי מה בא לכם שיקרה עכשיו
אני מצפה שרועי לא ימצא את האוצר ושיהיה המשך וסוף מפתיע.
 

נ. גל

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
והנה, בסוף זה אכן קרה. הסוף הכי לא אופטימי ולא מיתמר להיות מיס פרפקט.
זה הסוף?
כי לי זה נראה כמו שיא, פחות כמו סיום.
אז מה אתם חושבים על הצעד שעשה איתי?
בהנחה שהאוצר הינו כסף - זהו צעד מתבקש.
כסף לא יכול להיות יקר יותר מהחיים.
בעיני זו לא גבורה, לסכן את הבריאות והחיים עבור כסף. גבורה אמיתית היא להרפות, לדעת לשחרר את החלומות ולעבור הלאה. אל החיים.
ומה נראה לכם שיקרה?
א. הוא ישוחרר כשרועי כבר יגיע לאוצר ויתנדף לחו"ל.
ב. יהיה מעניין כשהוא יפגש עם רועי ואבא שלו. למרות ששבוע זה פסק זמן לא מספיק כדי ליצור שינוי משמעותי, אבל הוא מספיק כדי ליצור נבטי שינוי.
ג. אישית הייתי שמחה לראות סגירת עניין עם תום וגיא.
 

אולי מעניין אותך גם...

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק קכו

א שִׁיר הַמַּעֲלוֹת בְּשׁוּב יי אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים:ב אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה אָז יֹאמְרוּ בַגּוֹיִם הִגְדִּיל יי לַעֲשׂוֹת עִם אֵלֶּה:ג הִגְדִּיל יי לַעֲשׂוֹת עִמָּנוּ הָיִינוּ שְׂמֵחִים:ד שׁוּבָה יי אֶת (שבותנו) שְׁבִיתֵנוּ כַּאֲפִיקִים בַּנֶּגֶב:ה הַזֹּרְעִים בְּדִמְעָה בְּרִנָּה יִקְצֹרוּ:ו הָלוֹךְ יֵלֵךְ וּבָכֹה נֹשֵׂא מֶשֶׁךְ הַזָּרַע בֹּא יָבוֹא בְרִנָּה נֹשֵׂא אֲלֻמֹּתָיו:
נקרא  108  פעמים

אתגר AI

תאומים • אתגר 145

לוח מודעות

למעלה