הנושאים החמים
הנושאים החמים
33
הלילה המטורף של אלישע.
על אף שלרשותו של אלישע עמד לילה אחד בלבד, דבר שמשמעותו הייתה – שהוא אינו יכול להרשות לעצמו לבזבז אפילו שניה אחת, מצא אלישע את עצמו מתעכב במשך דקות ארוכות, מתקשה להחליט כיצד לפתוח את הפעילות הלילית שלו.
ההיקף העצום של הפרטים בתיק החקירה, והאינטנסיביות שבה אירעו האירועים במהלך היום, יצרו מציאות עמה לא התמודד אלישע מעולם. מציאות שבה כולל תיק החקירה עשרות קצוות פתוחים, שאלות רבות מספור, ויותר מדי עניינים בלתי פתורים שדורשים טיפול מידי. מציאות זו, העמידה כעת מול אלישע מגוון עצום של פעולות חקירה שונות, כאשר ברור היה לו – שהלילה שלפניו אינו יכול להספיק אפילו עבור אחוז מזערי מהן.
כדי לנצל היטב את הלילה, היה עליו להחליט – לבחור בשתיים או שלוש פעולות חקירה, בידיעה ששאר הפעולות לעולם לא יוכלו להתבצע על ידו. הבעיה הגדולה בכך הייתה, שהערפל שסביב תיק החקירה היה כה גדול, עד שלא היה לו שום מדד על פיו הוא יוכל לקבוע איזו מפעולות החקירה היא בעלת סיכויים גדולים יותר, ואיזו פחות. בנקודת הזמן הזו, כל אחת מאפשרויות הפעולה שלפניו - יכולה להסתיים באופן תיאורטי בהצלחה מדהימה, או בכישלון חרוץ.
מחשבות שונות עלו במוחו, וההתלבטות שלו ביניהן – דמתה יותר להימור מאשר לניסיון הגיוני לקבל החלטה מושכלת. המציאות הזו הייתה למורת רוחו המוחלטת של אלישע, שתמיד נחשב למוכשר בכל הנוגע לענייני היגיון ומחשבה, אך היה כושל למדי בכל הנוגע למשחקי מזל וכדומה.
המחשבה על כך שההכרעה אינה תלויה בשיקול דעתו, אלא באיזו שהיא החלטה שרירותית – שבעיניו לא הייתה טובה יותר מהטלת גורל, הפריעה לו מאוד. הוא העביר שוב ושוב את אותם הרעיונות במחשבתו, מנסה לסכם את היתרונות ואת הסיכונים שבכל אחד מהם, בתקווה למסוך בכל זאת מעט היגיון מתמטי בתוך הפלונטר.
ההחלטה שקיבל בסופו של דבר, אם כי בלב כבד, הייתה זו שמשכה אותו רגשית מהרגע הראשון.
החל מאותה שיחה בבית החולים בה סיפר לו בנו של עמיקם על כך שאביו הסתגר במשך הלילה בעליית הגג שבביתם, ולא יצא ממנה עד שעת בוקר מאוחרת למדי – ניקרה במוחו של אלישע המחשבה, לפיה ידע עמיקם משהו לפני כולם, משהו שהוא ניסה לחקור במשך הלילה – ככל הנראה ללא הועיל, בהתחשב בכך שהוא לא הזכיר דבר מזה לאורך השיחה הארוכה שהתקיימה בינו לבין אלישע.
על פי התאוריה שנבנתה במחשבתו של אלישע, נראה שבמהלך היציאה החפוזה של עמיקם בעיצומה של סעודת השבת – הוא גילה פיסת מידע אחת – כזו שאין לה משמעות בפני עצמה, אולם היא יכולה להשלים לפיסות אחרות ולתת תמונה מלאה על רצף האירועים כולו.
על פי האופן בו ראה אלישע את הדברים במחשבתו, נראה שעמיקם קלט איכשהו שהמידע בידיו קריטי, אלא שהיה חסר לו הרקע כדי להבין מה בדיוק קורה. מסיבה זו, הקדיש עמיקם את הלילה כולו עבור החקירה, ומשנכשל בניסיונותיו להבין את המשמעות של המידע שברשותו – הוא מיהר אל תחנת המשטרה, על מנת להמשיך שם את עבודתו, עד שקרס ונרדם באפיסת כוחות – דבר שמסביר מדוע כשנכנס אלישע לחלוק עמו מידע – הוא מצא אותו ישן.
אם נכונה השערתו של אלישע, סביר להניח שכאשר יצא עמיקם אל תחנת המשטרה – הוא השאיר מאחוריו אי אילו רמזים, על פיהם ניתן יהיה לשחזר את הפרטים שהיו ידועים לעמיקם. מידע כזה, אם ישנו, הוא בעל חשיבות עצומה וערכו לא יסולא בפז, משום שכבר לא מדובר במידע גולמי בלבד – אלא במידע מעובד שנחקר ופוענח על ידי עמיקם, כך שאפילו אם כשל עמיקם בניסיונותיו – עדיין, מרבית העבודה כבר נעשתה, ונותר רק להצליב את מסקנותיו של עמיקם עם הפרטים האחרים שהתגלו לאורך היום.
ככל שהרהר אלישע בתוכנית הפעולה שלו, הלכה והתחזקה אצלו התחושה שזהו הצעד הנכון בעבורו כעת. האירועים שעבר לאורך היום השאירו אותו עם שאלות רבות, אבל אם היה דבר אחד שהיה ברור לו במאת האחוזים, הייתה זו העובדה שמותו של עמיקם לא היה טבעי. עמיקם נרצח, בתוך תחנת המשטרה, לאור היום, באופן מסתורי ומעורר אימה.
אדם לא נרצח סתם, ידע אלישע. בוודאי שלא קצין בכיר כל-כך, שהמערכת עתידה לעשות כל שביכולתה כדי להביא לדין את הפוגע בו. מעטים הם המקרים בהם יעז פושע, אפילו מנוסה ובעל יכולות כבירות, לפגוע בדמות כזו, ומעטים עוד יותר המקרים בהם הוא יעשה זאת כך, בפומבי, לאור היום, בלי להסוות את העובדה שמדובר ברצח.
אירוע חריג כל-כך – משמעותו ככל הנראה, שעמיקם ידע משהו. משהו שהרוצח או מי מטעמו כל כך חשש שיתגלה, עד שהיה משתלם לו לשאת בהשלכות החמורות של הרצח. המציאות הזו מצד אחד הייתה מעוררת דאגה, כי היא הוכיחה שהאויב מולו הוא מתמודד הוא אויב מסוכן מאין כמותו, כזה שאין לו מה להפסיד והוא מסוגל לעשות כל דבר, אבל מצד שני – היה משהו מנחם בהבנה שהאויב העלום נמצא כרגע במצב של לחץ וחרדה.
אם אכן נכונות ההשערות הללו, אם אכן נרצח עמיקם בגלל פריצת דרך שהשיג, קשה יהיה מאוד לאותו אויב עלום לתקן את הנזק. דליפה של מידע היא כמעט תמיד בלתי ניתנת לתיקון. מידע אוהב להסתובב, להתחמק, להתפזר. מידע משאיר סימנים, סימנים שתמיד ימצאו על ידי מישהו. לאלישע לא היה מושג היכן שמר עמיקם את המידע שקיבל, אם בכלל שמר אותו, אבל תחושת הבטן שלו אותתה לו שבביתו של עמיקם תימצא התשובה. אם לא תשובה מלאה, אז לפחות חלק ממנה.
ברגע בו השתכנע אלישע שהפעולה המתוכננת היא הנכונה – מילא אותו פרץ של אדרנלין, ובגופו התפשטה תחושה של דחיפות – כאילו כל רגע שהוא אינו מנצל מרחיק אותו מן המטרה שלו. הוא היה נוסע באופן מידי לביתו של עמיקם, אילולי העובדה המצערת שהכתובת לא הייתה מוכרת לו, מה שהכריח אותו לעלות לביתו כדי לערוך בירור קצר בעניין.
ההכנות לפעולה התבצעו על ידי אלישע בזריזות מרשימה, כך שדקות ספורות לאחר מכן הוא כבר ישב במכונית הפרטית שלו, מכונית לבנה מדגם ׳טויוטה׳, כאשר פניו מועדות אל רחוב טרומפלדור בבאר שבע, הרחוב בו התגורר עמיקם עד היום בבוקר. למרות שעדיין לא הייתה זו שעת לילה מאוחרת, היו הרחובות שוממים יחסית, כך שאלישע הרשה לעצמו לנהוג במהירות גבוהה – למרות הסחרחורת הקלה שתקפה אותו בעיקר בפניות חדות, סחרחורת שהזכירה לו את העובדה שהעדיף להדחיק – על פיה עדיין לא חלף פרק הזמן המתיר לו מבחינה חוקית לנהוג אחר כמות האלכוהול ששתה.
בימים כתיקונם, היה אלישע נחרד אפילו מהמחשבה לנהוג כך, כאשר על פי חוק הנהיגה אסורה, למרות שעל פי הרגשתו – השפעת האלכוהול כבר פגה, ומוחו היה צלול לחלוטין. אולם ברגעים אלו, היו אלו רק התקפים קטנים של חרטה שהתעוררו מדי פעם, התקפים שהוא מיהר להדחיק.
הנסיעה הייתה בלתי נעימה, הן משום שנקיפות המצפון ליוו אותו לאורך כל הדרך, והן משום שהיא הייתה מלווה בהתרגשות ובלחץ מפני הבאות. כך או כך, כדרכן של נסיעות - בסופו של דבר היא הגיעה לסיומה, וכאשר הודיעה אפליקציית ה׳וויז׳ על כך שהיעד נמצא משמאל לאלישע, התפשטה בגופו תחושת רווחה.
על פי המידע המעודכן שהיה בידיו של אלישע, התגורר עמיקם בבית מספר שמונה. למרות שבמקביל לבית היו מקומות חניה בשפע, העדיף אלישע להמשיך בנסיעה עד למרחק של מאה וחמישים מטרים, שם הייתה גינת משחקים גדולה, לצידה בחר אלישע להחנות את מכוניתו. באופן זה, הוא העריך, המכונית תבלוט פחות בשטח, ונוכחותו בביתו של עמיקם תהיה חשאית יותר.
למרות הרצון לצאת ולהתחיל בפעולה, הכריח אלישע את עצמו להתעכב למשך מספר רגעים, אותם הוא ניצל כדי לבחון מבעד לחלון מכוניתו את סביבת ביתו של עמיקם.
רחוב טרומפלדור, הרחוב בו התגורר עמיקם, היה חשוך למדי, בוודאי ביחס לרחובות אחרים בהם עבר אלישע בדרכו לכאן. הסיבה לכך הייתה אופי הבנייה ברחוב. בשונה מאזורים אחרים בבאר שבע שהיו מיועדים לבנייני מגורים ונבנו בצפיפות רבה, שכונה זו של העיר – נחשבה ליוקרתית במיוחד, והבתים שנבנו בה – היו בעיקר בתים פרטיים, בעלי קומה אחת או שתיים. כדי להתאים את הרחוב לבתים היוקרתיים הבנויים בו, תוכנן הרחוב באופן שבו תהיה חצר פרטית גדולה ומרווחת מסביב לכל אחד מהבתים, וכך – התמקדה התאורה בעיקר בבתים, כאשר השטחים הגדולים שסביב הבתים שרויים באפלה מוחלטת.
בהתאם לאופי השכונה, היה הרחוב שומם בשעה זו לחלוטין, אף נפש חיה לא נראתה בו. המציאות הזו יצרה אשליה, כאילו השעה מאוחרת הרבה יותר ממה שהיא באמת, עד שאלישע חשש שהשעון שלו אינו מכוון, חשש שהופרך כאשר הבחין אלישע בעובדה שגם השעונים הדיגיטליים הקבועים ברכב ובמכשיר הפלאפון שלו מורים על אותה השעה. כשעל פניו הבעה חתומה, פתח אלישע את דלת המכונית, יוצא אל האוויר הקר.
את הפעולה הזו בחר אלישע לבצע כאשר הוא לבוש בגדים אזרחיים, מתוך מחשבה שעדיף יהיה לו להזדהות בפני בני משפחתו של עמיקם כחבר ולא כשוטר בתפקיד. בנוסף, אלישע לא ידע מה בדיוק ממתין לו בביתו של עמיקם, ומי יהיה נוכח בסביבה כאשר ייכנס לשם, ולכן העדיף להסוות כמה שיותר את זהותו ואת המטרה של פעילותו בבית.
הבגדים שלבש אלישע היו כהים. מכנסי ג׳ינס שחורות, חגורה שחורה עליה תלוי נרתיק האקדח שלו, וגופייה שחורה בעלת שרוולים קצרים שהבליטה היטב את שרירי ידיו ואת מבנה גופו, מעליה הוא עטה מעיל עור בגוון שחור מבריק, בו נקבעו כפתורים וקישוטים נוצצים בצבע כסף. לרגליו, בחר אלישע לנעול נעלי ספורט בגווני שחור-אפור, למרות שבתחילה חשב שהבחירה הנכונה עבור יום חורפי כזה היא דווקא מגפיים. הסיבה שהחליט על נעלי ספורט, הייתה סיבה פרקטית. הוא לא ידע לצפות את אופי הפעולה שלפניו, והכין את עצמו לכך שהיא עשויה להסתבך. במידה ותהיה כלולה בה פעילות גופנית, יהיה זה נכון להשתמש בנעליים מתאימות.
הרוח הכתה באלישע, והעובדה שמעיל העור שלבש אלישע היה פתוח – אפשרה לה לחדור בקלות מבעד לגופייה הקיצית ולהרעיד את גופו. הקור צמרר את אלישע, והוא מיהר לסגור את המעיל ולהרכין את ראשו, מנסה לכווץ את צווארו כמה שניתן על מנת שצווארון המעיל יכסה את השטח המקסימלי האפשרי בפניו.
כאשר חצה אלישע את גינת המשחקים, והחל לפסוע במדרכה המקבילה לבתי המגורים, קידמה את פניו התקפה פתאומית ובלתי צפויה של נביחות כלבים, שהדביקה מהר מאוד כלבים אחרים ברחוב, כך שעד מהרה התחלפה הדממה בשרשרת של נביחות. התופעה, שאמנם נחשבת לשגרתית בשכונות מעין אלו, גרמה לאלישע תחושה חזקה מאוד של חוסר נוחות, כאילו נחשף בעת פעולה רגישה, למרות שבאופן עקרוני – לא היה שום דבר בעייתי או חשאי בהליכה שלו ברחוב.
אלישע החיש את צעדיו, מוצא את עצמו מהר מאוד כשהוא ניצב במרחק קצר מביתו של עמיקם. על המדרכה שממול לבית היה ספסל ישיבה, ואלישע ניצל את ההזדמנות והתיישב עליו, מביט ממקומו אל הבית, וחושב על הדרך שבה יפעל כדי להשיג את מטרותיו.
ביתו של עמיקם, כפי שיכול היה אלישע לראות ממקומו, היה בית ישן שכנראה מעולם לא עבר שיפוץ חיצוני, אולם הוא היה בעל ממדים גדולים, והחצר שסביבו הייתה פרושה על שטח רחב מאוד. הבית היה דו קומתי, ועל פי מספר החלונות שבקומתו השנייה – הסיק אלישע שיש בו חדרים רבים. כעת, בשעה זו, הייתה תאורה רק באחד מן החדרים. שאר החלונות שבקומה השנייה היו אפלים, כמו הקומה הראשונה כולה.
אלישע הרים את עיניו, מביט אל גג הרעפים שמעל לבית, מחפש את עליית הגג עליה דיבר בנו של עמיקם. הוא מצא אותה במהרה, בדמות ריבוע מסויד שבלט מן הרעפים, ריבוע ששטחו היה צנוע בהשוואה למרחבים של הקומות שתחתיו. בעליית הגג, או לפחות בצדדים שאותם ראה אלישע מול עיניו, לא היה חלון או פתח, ולכן לא יכול היה אלישע לדעת אם האור דולק בה.
ברגע בו סיים אלישע את ההכנות, וצורת מבנה הבית הייתה ברורה לו, הוא התרומם ממקומו – חוצה את הכביש. הוא עמד כעת לצדה של גדר בטון צבועה בצבע שמנת שתחמה את חצר הבית, גדר שהייתה גבוהה מקומתו של אלישע, כך שהיא הסתירה לו לגמרי את מה שמאחוריה. הפתח שהוביל אל ביתו של עמיקם היה סגור באמצעות שער מתכת חשמלי גדול, שנועד ככל הנראה עבור כלי רכב, ולצידו – הייתה דלת מתכת קטנה, שנועדה למעבר הולכי רגל. הדלת הייתה נעולה מבפנים, אבל בסמוך לה היה קבוע מכשיר אינטרקום.
אלישע ניגש אל הדלת, מניח את כף ידו על מכשיר האינטרקום. הוא עדיין לא לחץ על המקש, העדיף לתכנן תחילה כיצד יציג את עצמו במידה ויהיה מענה.
רק כשחשב אלישע על הסיטואציה, הוא קלט עד כמה צריך הביקור להיעשות ברגישות. משפחתו של עמיקם חוותה אובדן טרי לפני שעות ספורות, ופלישה של שוטר לביתם – עשויה להיתקל במחאה נמרצת ומוצדקת לגמרי. גם התוכנית הכללית של אלישע להציג את עצמו כחברו של עמיקם, לא הייתה טובה מספיק. אלישע מעולם לא נחשב לחבר קרוב של עמיקם, ובני משפחתו של עמיקם לא הכירו אותו, כך שנוכחותו בבית שעות מעטות לאחר מותו של עמיקם – עשויה להיחשב תמוהה מאוד, ובמצב המעורער בו נמצאים בני המשפחה, עלול מי מהם לסלק אותו החוצה, תרחיש שלאלישע לא היה שום פתרון עבורו.
אילו הייתה זו פעולת חקירה שגרתית, היה אלישע דואג להכין צו חיפוש חתום על ידי שופט, שיגבה אותו במקרה בו מסיבה כלשהי לא יאהבו בני הבית את נוכחותו. הבעיה הייתה, שאופי הפעולה הנוכחית לא אפשר הכנת צו כזה, הן משום הזמן הדוחק והן משום שבאופן כללי – הייתה הפעולה גבולית מאד מבחינה משפטית. המשמעות היא, שהחיפוש שלו בבית תלוי אך ורק ברצונם של בני הבית. ברגע בו יחליט מי מהם שאלישע אינו מוצא חן בעיניו – ימצא אלישע את עצמו בחוץ בלי שום יכולת התגוננות.
לאלישע היה רק ניסיון אחד. ניסיון אחד במסגרתו אסור לו לטעות. הוא מוכרח לשכנע אותם בחשיבות של הפעולה, והוא מוכרח לעשות את זה בחכמה.
אלישע הבין היטב את המורכבות, אבל לא היה לו הרבה זמן לתכנן אסטרטגיה. הוא יהיה מוכרח לאלתר, ולשים לב שהוא אינו עובר את הגבול.
בחשש מה, לחץ אלישע על מכשיר האינטרקום. צלצול ארוך נשמע, לאחריו עוד אחד, אולם לאחר מכן נדם המכשיר. שום תגובה לא הגיעה.
אלישע נאנח, לוחץ שוב על המקש, מקווה שלפחות אחד מבני המשפחה בבית. אולם הפעם השנייה לא הייתה טובה מן הראשונה, ולצערו של אלישע – גם הפעם השלישית לא. ככל הנראה, בני המשפחה אינם בבית. הם העדיפו להישאר יחד בבית החולים, לצד מיטתו של אב המשפחה הנפטר.
המציאות הזו הקשתה על אלישע, כיוון שהמשמעות היא – שאם הוא אינו רוצה להיחשב כמשיג גבול, הוא יהיה מוכרח לקבל את הסכמתו של בעל הנכס – במקרה הזה, אלמנתו של עמיקם. האתגר הזה, הפך את המשימה ללא אפשרית, הן משום שלאלישע אין שום דרך להשפיע על האלמנה להרשות לו להיכנס לביתה, והן משום שאפילו מספר הטלפון של האלמנה – לא היה ידוע לו.
האתגר אמנם היה לא פשוט, אבל אלישע לא בא עד לכאן כדי להתייאש ולחזור על עקבותיו. במבע נחוש, הוציא אלישע מכיסו את מכשיר הטלפון שלו, מרפרף באצבעותיו ובעיניו על רשימת אנשי הקשר, נעצר כאשר על המסך הופיע שמו של עמיקם. רגע אחד היסס אלישע, ובמשנהו – חייג המכשיר אל מספר הטלפון של עמיקם טהרני, כאשר התקווה היחידה של אלישע היא שהמכשיר נמצא בידי אחד מבני המשפחה, ולא באחד מבגדיו של עמיקם המת.
בפעמיים הראשונות, לא הייתה שום תגובה. למרות זאת, ניסה אלישע גם בפעם השלישית, ניסיון שנעשה בעיקר מתוך ייאוש, ומתוך ידיעה שאין לו אפשרות חלופית להשיג את בני המשפחה – אלא אם כן ייסע בפועל אל בית החולים. הניסיון השלישי התברר כהימור מוצלח, משום שהחיוג נקטע פתאום, קול נשי לוחש אל תוך השפופרת בזעם: ״מה? מי אתה?״
לאלישע היו כמה רגעים לשכנע את הדוברת מהצד השני שלא לנתק את השיחה. ״אני אלישע,״ הוא אמר בדחיפות. ״אני לא יודע מי את – אבל חשוב שתדעי שאני קצין משטרה, ואני הוא זה שליווה את עמיקם, בעל הטלפון, אל בית החולים היום. תקשיבי לי! אני לא מבזבז לך את הזמן! שמעתי מה קרה לעמיקם, ואני צריך בדחיפות מישהו מבני המשפחה״.
הדוברת מהצד השני לא הגיבה לדבריו של אלישע. נשמעו הדי דיבור רחוקים, צליל שנשמע כמו נזיפה, ואז רחשים של צעדים מהירים. לאחר מכן, פרץ קול גברי אל השפופרת, קול שאלישע קישר מיד לדמותו של בנו של עמיקם עמו שוחח אלישע מוקדם יותר. ״כן בבקשה,״ אמר בנו של עמיקם, נימת דיבורו קצרת רוח. ״מה אתה צריך? מה דחוף כל-כך שאי אפשר לחכות אתו כמה שעות?!״
אלישע נאנח. ״בזכות הדברים החשובים שסיפרת לי,״ פתח במחמאה שנועדה לרכך את לבו של הצעיר, ״הצלחתי לבצע פעולות חקירה מתקדמות, ואני קרוב לפריצת דרך. אבל בשביל שאוכל לדעת בוודאות מה קרה לאביך, אני זקוק למחשב שלו, המחשב שבו הוא אחסן את המידע עליו הוא עבד אתמול. הבעיה היא, שאני זקוק למחשב כרגע, כי מומחה המחשבים של התחנה נוסע בבוקר לחופשה באילת, ויחזור רק בעוד חמישה ימים. השאלה היא באיזו דרך אוכל לקבל את המחשב בהקדם האפשרי״.
בנו של עמיקם לא הצליח להבין נכון את בקשתו של אלישע. ״אני מצטער,״ הוא אמר. ״אף אחד מהמשפחה לא יחזור עכשיו הביתה. אנחנו מתכוונים להישאר כאן כל עוד יאפשרו לנו את זה. למרות שהייתי רוצה שהחקירה תתנהל כסדרה, נראה שאין מי שיוכל לתת לך את המחשב כרגע. אולי מחר בבוקר זה יהיה אפשרי״.
אלישע לא התכוון להיכנע מהר כל-כך. ״חכה רגע,״ הוא אמר בדחיפות. ״אולי אפשר לעשות משהו בלי שמישהו מכם יחזור הביתה. אולי ישנה אפשרות, אפשרות שתלויה בהסכמה שלכם כמובן, שאני אסע אל הבית שלכם ואוציא משם את המחשב. אני מבטיח לעשות את זה בלי לחטט יותר מדי, ואני מבטיח לכם שהמחשב הזה מיועד אך ורק למטרה אחת – חקירת מותו של עמיקם והנסיבות בהן הוא נפטר״.
מעבר לקו נשמעו פסיעות, כאילו התרחק בנו של עמיקם מהמקום בו היה. ״תקשיב,״ נשמע לאחר מכן קולו של הצעיר, והייתה בו נימה מודגשת של נזיפה, ״אני לא ממש מכיר אותך, אבל תדע לך שזה מה זה חצוף מהצד שלך לחשוב על כזאת בקשה ולהטריד אותנו עם זה עכשיו! אני יודע שאתה מתכוון למטרות טובות, אבל אמא שלי היא אחראית עכשיו על הבית, ואין סיכוי שהיא תסכים לזה״.
הצעיר התנשם בכבדות, נשמע כאילו הוא מתלבט מה לומר. ״תראה,״ הוא החליט לבסוף. ״יש לך מזל שהטלפון של אבא היה אצל אחותי ולא אצל אמא שלי, כי אם היא הייתה עונה לך – היית חוטף ממש צעקות. למזלך, דיברת איתי, ואני - יש לי קצת הכרת תודה אליך על זה שהיית עם אבא בדרך לפה, וגם אני מאמין לך שאתה בסדר ואתה באמת צריך עכשיו את המחשב ההוא.
״בכל אופן, אני לא יודע כמה זה תקף מבחינה חוקית, אבל מבחינתי – אתה יכול להיכנס לקחת את המחשב ההוא. אתה יכול לעשות את זה עד עוד שעתיים בערך, כי זה הזמן שנראה לי שאנחנו בטוח נישאר בו בבית החולים, ותשתדל לא להפוך יותר מדי – כי גם ככה אני אצטרך להסביר לאמא שלי לאיפה נעלם המחשב, ואני לא רוצה שיהיו עוד הרבה דברים שאני אצטרך להסביר.
״אם תרצה לעשות את זה, אז כדאי שתדע שיש מפתח מוסתר של הבית מתחת לכד הגדול שליד הדלת. אף אחד לא צריך לראות אותך, תיכנס – תיקח את המחשב ותצא״.
על פניו של אלישע עלה חיוך של ניצחון. הוא הודה בחמימות לבנו של עמיקם, מנתק את השיחה.
למרות שהאישור להיכנס אל הבית ניתן לו רק למטרה ברורה של נטילת המחשב, העדיף אלישע להתעלם מן המגבלה המפורשת, ולפרש את ההסכמה באופן נרחב – כזה שכנראה היה הצעיר מסכים לו אילו הייתה השעה פחות דחוקה. מבחינתו של אלישע – האישור חל על כל פעולת חקירה שנראית לו הוגנת וראויה, ובלבד שלא ייגרם בה נזק לבני הבית.
בתנועה קלה, לחץ אלישע על ידית המתכת, וזו נענתה ונפתחה בקול חריקה. אלישע נכנס אל החצר, מקפיד לסגור את הדלת אחריו, לאחר מכן הוא הסתובב – פוסע בנחת לאורך שביל קצרצר שהסתיים בשלוש מדרגות. בתנועה קלה דילג אלישע על גרם המדרגות, מוצא את עצמו עומד על גבי משטח מוגבה מקורה, שבקצהו – היו קבועות דלתות הבית.
מימינו של אלישע ניצבו שלושה כדי חרס בגדלים שונים, צמחים בקעו מתוכם – ונדרשה התבוננות כדי לקלוט שמדובר בצמחים מלאכותיים. התאורה הדלילה לא אפשרה לאלישע לראות את פנים הכדים, והוא היה צריך למשש שנים מהם עד שגילה את המפתח הקשיח.
דלתות הבית היו גדולות וכבדות, וכשפתח אותן אלישע ונכנס אל תוך הבית – הן חזרו ונסגרו מאליהן, מותירות את אלישע בעלטה מוחלטת. רגעים ספורים חלפו עד שהצליח אלישע לגלות באמצעות חוש המישוש שלו את שורת מתגי החשמל שהיו קבועים בקיר משמאלו, וכשמצא אותם אלישע – הוא לחץ על כל ששת המתגים יחד.
בבת אחת, שטף את הבית אור חזק, אור לבן ובוהק שסנוור את אלישע. באורח פלא, יחד עם החשכה – הסתלקה גם התחושה הרעה שאפפה את אלישע עד כה, והוא יכול היה להרשות לעצמו להביט סביבו בנינוחות.
סלון ביתו של עמיקם היה גדול מאוד, ואם חשב אלישע שהוא יהיה מיושן וארכאי כמו משרדו של עמיקם – הרי שהוא טעה. הבית היה מעוצב בעיצוב חדשני, ואיכשהו – הייתה בו משפחתיות נעימה, כזו שחסרה כל-כך לאלישע בביתו.
בזווית עינו, קלט אלישע את גרם המדרגות המוביל אל הקומה השנייה, וכשפסע אליו – הוא הרשה לעצמו להביט אל המרחב שמסביבו. באופן בלתי מוסבר, למרות האישיות המורכבת והמוזרה של עמיקם, האווירה בבית שידרה נורמליות. על הקירות היו תלויות תמונות של בני המשפחה, בלונים היו מפוזרים בנקודות אסטרטגיות, וכרזת יום הולדת גדולה בישרה על מסיבה שנערכה כאן באחד הימים האחרונים. בפינת האוכל עמד שולחן גדול מכוסה מפה, סביבו סודרו ששה כיסאות מעוצבים. על השולחן היו שאריות אוכל, ובהתחשב בניקיון המופתי ששרר בשאר חלקי הסלון והמטבח – העריך אלישע שבני המשפחה עזבו את הבית בבהילות באמצע ארוחה, כך שהם לא הספיקו לפנות את שאריות המזון.
גרם המדרגות המוביל אל הקומה השנייה היה מסולסל, מעקה מתכת מסוגנן עם עיטורים בצורת כלי נגינה תחם את המדרגות. בעודו עולה לקומה השנייה, תהה אלישע מהיכן השיג עמיקם את הכסף הדרוש לקניית בית בממדים כאלו, ומהיכן הייתה לו היציבות הכלכלית הנדרשת על מנת לתחזק אותו. מהיכרותו הקרובה והכאובה עם תחום השכר במשטרה, יכול היה אלישע להעריך שהיכולת הכלכלית לא באה מצדו של עמיקם, כך שהייתה זו כנראה אשתו שהכניסה את הכסף.
הקומה השנייה בבית הייתה פחות מפוארת מזו הראשונה, וכללה בעיקר חדרי מגורים. מכיוון שאלישע לא היה מעוניין לפלוש לפרטיותם של בני הבית, הוא השתדל שלא להציץ מבעד לדלתות הפתוחות, אולם עדיין – קלטו עיניו כמה תמונות שהעלו במחשבתו תהיות בנוגע לדמותו הלא מפוענחת של עמיקם.
אם היה משהו שניתן היה לזהות מהתבוננות שטחית בלבד בביתו של עמיקם, הרי שהייתה זו העובדה שמדובר בבית תוסס, מלא חיים. החדרים אותם הספיק אלישע לראות היו צבועים בצבעים עליזים, מרוהטים באופן שהשתנה מאוד מחדר לחדר, ומגוונים באופן שהוכיח שבכל אחד מהם מתגורר בן משפחה אחר. במובן מסוים, היה משהו מושך באווירה שבבית. משהו מסקרן, שעורר אצל אלישע רצון להכיר יותר את בני הבית ולשהות במחיצתם.
תוך כדי שהוא מחפש את גרם המדרגות המוביל אל עליית הגג, שבאופן לא שגרתי – לא היה ממוקם בסמוך למדרגות בהם עלה אלישע עתה, תקפה את אלישע תחושה של כאב עמוק, כאילו הבין רק עתה את הטרגדיה במותו של עמיקם.
עד עתה, נתפס עמיקם בעיניו כדמות מוזרה, קצת מפחידה, כזו שקשה מאוד להיקשר אליה רגשית. אפילו הוא, ששוחח עם עמיקם את שיחתו האחרונה, היה מוטרד לאורך השעות האחרונות בעיקר מהנסיבות, ולא מעצם הפרידה מעמיקם – אותו בקושי הכיר.
אבל כעת, בעודו פוסע בין החדרים, קלט אלישע שבעבור בני משפחתו של עמיקם – מותו הוא מכה אנושה. בעבורם, עמיקם אינו אב מוזר ומרוחק, אלא איש משפחה אהוב שמעורב בכל פרט בחייהם. בעבורם, לא מדובר בדמות שנשלפה ממוזיאון, אלא באיש שיחה לגיטימי. תחושת הכאב התגברה מול כל תמונה של עמיקם, ותמונות כאלו לא היו חסרות.
השהות במסדרון החלה להקשות על אלישע, והוא היה מאושר לגלות את גרם המדרגות המוביל אל הקומה השלישית, גרם מדרגות שנבנה כנראה הרבה אחרי הבית, וככל הנראה נבנה מתוך הכרח בלבד. המדרגות היו פשוטות ותלולות מאוד, והסלסול היה חד ומסחרר. הרושם הכללי היה שמתכנן המדרגות ניסה לחסוך בשטח עליו נבנה גרם המדרגות, וכנראה גם בעלויות.
בצעדים זהירים, טיפס אלישע במעלה המדרגות, אוחז בחזקה במעקה – שכנראה הותקן על ידי אחד מבני הבית, והיה עשוי מחבל ארוך שנכרך על עמודי עץ קטנים. רגעים ספורים לאחר מכן, עבר ראשו של אלישע את תקרת הקומה השנייה, ובמהרה הוא מצא את עצמו מול מבוא קטנטן לפניו הייתה קבועה דלת מתכת דקה, צבועה אפור מט, שבקצותיה ניכרו סימני חלודה.
אצבעותיו של אלישע הזיעו, ספק מחמת המאמץ או מחמת ההתרגשות. לדלת לא הייתה כרגע ידית, אבל בשליש התחתון שלה היה חור עגול בו הייתה כנראה קבועה פעם ידית, ואלישע מיהר לתחוב אל החור את אצבעו ולמשוך את הדלת אליו.
חריקה צורמנית במיוחד ליוותה את פתיחת הדלת, וכאשר היא נפתחה לרווחה – התקשה אלישע במשך מספר רגעים להבין מה הוא רואה. החלל שממולו היה קטן מאוד, כמו תא המקלחת בביתו של אלישע, אולם הוא היה גדוש בפרטים רבים כמו רהיטים וארגזים בצורות ובצבעים שונים, שהעמיסו על חושיו של אלישע. לאט – לאט החל אלישע לקלוט מה הוא רואה מולו, ובעיקר – מה הם הפרטים החשובים בעבורו.
בעבור אלישע, הפרטים החשובים והמסקרנים בחדר, היו אלו שהרכיבו את פינת העבודה של עמיקם. פינת העבודה המדוברת הייתה ממוקמת ממול לפתח, והייתה מורכבת משולחן אחד, שידת מגירות, וכיסא מתגלגל פשוט. על השולחן עמד מסך מחשב מיושן במיוחד, שכבלים שונים היו מחוברים אליו. מעל כיסאו של עמיקם היה חלון מרובע קטן, שכעת – מסיבה כלשהי, היה פתוח לרווחה.
פתיחת הדלת על ידי אלישע יצרה כנראה זרם של רוח שהתפרץ ברגע פתיחת הדלת, והתחזק מרגע לרגע. לחלון הייתה נטייה להיסגר מאליו לאחר כל פעם שנפתח, והוא חזר ונהדף על ידי הרוח בהתאם לעוצמה המשתנה שלה, כאשר מדי כמה רגעים – מתנגשת מסגרת הברזל בקיר בקול חבטה.
אלישע התקרב בזהירות אל החלון, שואל את עצמו מי מבני המשפחה השאיר אותו פתוח ביום חורפי שכזה. הוא תפס בזהירות בידית החלון, דוחף אותו נגד כיוון הרוח, נאבק כדי לסגור אותו לחלוטין.
ברגע בו נסגר החלון לגמרי, שככה עוצמת ההתנגדות של הרוח, ואלישע מיהר ללחוץ על מנגנון הנעילה של החלון, כדי למנוע מהרוח לפתוח אותו שנית. להפתעתו, הלחיצה על מנגנון הנעילה לא הועילה כלום. החלון נותר פתוח, ואילולי החזיק אותו אלישע בכוח – הייתה הרוח הודפת אותו היישר אל פניו.
כשעל פניו מבע מתרעם, בחן אלישע בדקדוק את מנגנון הנעילה, מנסה להבין מדוע הוא אינו פועל כמצופה. את התשובה לכך גילה אלישע מיד, והמשמעות שלה הייתה מדאיגה למדי.
מנגנון הנעילה שבמסגרת החלון היה ללא כל פגם, אולם לשונית המנעול - זו שאמורה לחדור בעת הנעילה אל תוך המשקוף, הייתה מנוסרת לרחבה. הניסור קיצר אותה במספר סנטימטרים, מה שמנע ממנה לנעול את החלון.
ככל שיכול היה אלישע לראות, הניסור היה עדין ומדויק, וסביר להניח שאילולי הייתה הרוח משתוללת – לעולם לא היה אלישע מבחין בו. לפי כל הסימנים, נראה שהניסור נעשה באמצעות כלי ניסור חזק ומדויק, ככל הנראה חשמלי – בהתחשב בחיתוך הנקי. להערכתו של אלישע, פעולת ניסור כזו אינה דורשת יותר ממספר שניות של עבודה, ובשל כך – הדאיגה אותו התגלית מאוד.
כדי להבין מתי אירע הניסור, והאם יש לכך קשר כלשהו לחקירה בעבורה הוא נמצא כאן, היה אלישע מוכרח לעשות בדיקה מקיפה יותר. בהבעה של חוסר רצון בולט הוא שחרר את אחיזתו בחלון, מאפשר לו להיפתח.
הרוח התפרצה שוב, אולם הפעם – הייתה עוצמתה פחותה ממקודם. אלישע שרבב את ראשו מבעד לחלון, מאמץ את ראייתו בתוך החושך. הוא הביט כך במשך כחצי דקה, למרות הקושי להחזיק מעמד מול הרוח, ולמרות שטיפות גשם כבדות החלו לרדת, מרטיבות את שערו ואת צווארון מעילו.
לבסוף הוא נסוג אחורנית, סוגר את החלון באנחה. ההתבוננות חיזקה את ההשערה שלו, על פיה – פעולת הניסור לא הייתה פעולה תמימה שנעשתה על ידי עמיקם או אחד מבני ביתו, אלא פעולת פריצה שנעשתה על ידי פורץ מקצועי, במטרה לחדור אל הבית.
ההתבוננות של אלישע לימדה אותו, שהחלון – למרות היותו ממוקם בקומה השלישית הגבוהה ביותר, הוא למעשה נקודת התורפה של הבית במושגי אבטחה. למען האמת, אילו היה אלישע נדרש להתגנב אל הבית – סביר להניח שהדרך הנוחה ביותר עבורו היא דרך החלון הזה.
בשונה מהחלונות שבקומה הראשונה, שהיו מסורגים, ובשונה מאלו שבקומה השנייה, שאמנם לא היו מסורגים – אבל פנו אל נקודות מאוכלסות יחסית כמו חדריהם של בני המשפחה, החלון שבעליית הגג – סבל משני החסרונות. הוא היה חסר סורגים, והממדים המצומצמים של החדר אליו הוא פנה – ממדים שניתן היה להבחין בהם בהתבוננות חיצונית, הוכיחו שהחדר אינו משמש כחדר שינה, אלא כמחסן או חדר עבודה – שמטבע הדברים אין נעשה בהם שימוש תמידי.
חיסרון נוסף שהיה קיים בחלון עליית הגג, הוא היכולת של כל אדם גמיש מעט להתגנב ולטפס אליו מבחוץ. למרות היותו ממוקם בקומה השלישית, דבר שבדרך כלל אמור להקשות את הפעולה, במקרה הזה - צורת הבנייה של עליית הגג בתוך השיפוע של גג הרעפים, יצרה מציאות לא רצויה, מציאות שבה ממוקם החלון מעט גבוה מן הרעפים, כאשר המרחק ביניהם הוא פחות ממטר. מציאות זו היא נכס בעבור כל פורץ, שכן הטיפוס אל הגג עצמו אינו מורכב במיוחד, בהתחשב בשיפוע הגדול של גג הרעפים, ובהתחשב בכך שעל קיר הבית החיצוני פרח צמח מטפס בעל ענפים עבים. נתונים אלו, הקלו בוודאי מאוד על הפורץ. הוא נדרש להסתכן במשך שניות ספורות בלבד, בהן טיפס על הענפים הסמוכים לקיר. משם הוא בוודאי עלה אל החלק הנמוך יותר של גג הרעפים, ואז – בזחילה, העפיל במעלה השיפוע עד שהגיע אל מתחת לחלון.
הצורה המיוחדת של גג הרעפים, היוותה בוודאי הסוואה מעולה עבור הפורץ, משום שבאופן בו בנוי הגג -אין סיכוי לאדם שעומד על הקרקע להבחין במתרחש על משטח הרעפים, אלא אם כן יהיה הצופה במרחק של כמה עשרות מטרים לכל הפחות. כיוון שכך, לפורץ היה זמן בלתי מוגבל, במהלכו הוא התכונן לפעולת הניסור, תוך כדי הצצה אל תוך החדר מדי פעם – הצצה שבעבורו דורשת רק הרמת ראש.
החיסרון האחרון, וכנראה המובהק שבהם, היה הצד החיצוני אליו פנה החלון.
אילו היה פונה החלון אל חזית הבית, בדומה לחלונות הגדולים שבשתי הקומות הראשונות – סביר להניח שלמרות הקלילות והזמן הקצר הדרוש לפעולה, היה מתקשה הפורץ מאוד לבצע אותה.
חזית הבית חשופה הייתה לרחוב, והעובדה שבחצר הבית לא היו נטועים עצים – יצרה שטח חשוף בין הרחוב לבית, שטח בו מוכרח היה הפורץ לעבור – כשהוא בולט בשטח בלי שום יכולת להסתתר. בנוסף, בחזית הבית ניצבו שני פנסי רחוב גדולים, כך שבשעות הלילה – היה רצף של תאורה, החל מחזית הבית וכלה ברחוב הסמוך לה.
לעומת זאת, הצד האחורי של הבית אליו פנה חלון עליית הגג – היה המיקום המושלם להתגנבות. השטח, שהיה גדול מאוד ובלתי מנוצל, הכיל מקומות מחבוא רבים, כגון שרידים של טרקטורון או מצבור שקי דשן כימי, שבקלות יכולים היו לספק מסתור לאדם ממוצע. בשטח הגדול הייתה חלקה ששימשה כגינה, ולצידה היו נטועים עצים רבים, והיתרון הגדול מכולם – הצד האחורי לא פנה לרחוב מסודר, אלא לגינת משחקים – שגם בה היו עצים ומתקנים שעשויים לשמש כמקומות מסתור.
החסרונות היו כה רבים, עד שהרושם היה - כאילו בכוונה תוכנן החלון כך, באופן שפורצים יוכלו לחדור באמצעותו אל הבית. עם זאת, מאחר שאלישע לא הצליח למצוא ולו סיבה אחת טובה מדוע ירצה אדם לאפשר לפורצים לחדור אל ביתו, העדיף אלישע לקבל את ההסבר ההגיוני יותר – על פיו מדובר בתוצאה של תכנון לקוי, שככל הנראה נעשה בידי מהנדס ששיקולי אבטחה מעולם לא היו בראש מעייניו.
כך או כך, הרעיון של אלישע על פיו הייתה פעולת חיתוך הלשונית מקושרת לפעולת פריצה, עדיין הייתה בגדר השערה בלבד, ולמרות שהנתונים בשטח תמכו בה – דרושה היה לאלישע ראיה מבוססת יותר.
בשביל שיוכל להמשיך את פעולות החקירה בנוחות, צריך היה אלישע למצוא דרך לנעול את החלון. לשם כך, אלתר אלישע מנגנון נעילה ארעי חלופי בדמות גליל סלוטייפ עבה בצבע חום, אותו מצא אלישע במקום גלוי – על גבי שולחן הכתיבה של עמיקם. לאחר מספר ניסיונות, הצליח אלישע להדביק את החלון לקיר באופן שהיה די בו למנוע את פתיחת החלון, וכך יכול היה אלישע להסתובב ולהתבונן לראשונה באופן מעמיק בפריטים שבחדר.
מהמקום בו ניצב אלישע עתה, נראה החדר קטן יותר ועמוס יותר.
לאלישע אסור היה להתבלבל. הזמן שעמד לרשותו היה קצר במיוחד, ומכיוון שברור היה שנדרשים ימים ארוכים כדי לעבור על כל תכולת החדר, העדיף אלישע לנסות ולהיכנס לראשו של עמיקם, ובמילים אחרות – לחשוב היכן היה הוא עצמו מאחסן פריטים בעלי ערך.
האפשרות המסתברת ביותר, הייתה כמובן – המחשב. אלא שברור היה לאלישע שהניסיון לפתוח לבדו את המחשב חסר סיכוי. המידע שבמחשב אמור להיות מוגן בסיסמא, כך שכל עוד הוא לא בקרבתו של מומחה המחשבים של התחנה – המחשב בעבורו הוא בול עץ.
לאחר שווידא את נכונות השערתו, וגילה שהמחשב אכן מוגן בסיסמא שאינה רצף ספרות מאחת עד ארבע, עבר אלישע למקום השני בו הוא היה מאחסן פריטים חשובים, הלא הוא השידה שמימינו. כבר ברגע הראשון ראה עמיקם, שמתוך שלוש מגירות בשידה – יש שתיים בהן קבוע מנעול, ובהנחה שעמיקם נעל את שתיהן – ייתכן מאוד שיש בהן מידע חשוב.
המגרה הראשונה בה התחיל אלישע את החיפוש, הייתה זו העליונה, שלא הייתה נעולה – וכנראה הייתה לכך סיבה טובה. המגרה הייתה גדושה בפריטים שונים חסרי ערך, החל בכלי כתיבה וכלה בעכביש פלסטיק שעיר. בהבעה של בזבוז זמן מוחלט, עקר אלישע את המגרה מתושבתה ופיזר את תכולתה על השולחן, בודק את הפריטים שבה אחד – אחד, רק כדי לגלות שהפריט היקר והחשוב ביותר שבתוכה – הוא ספל חרסינה מלא סוכריות גומי, אליו מחובר כלבלב חרסינה, כאשר את יצירת האמנות כולה מלווה הדפס עם הכיתוב ׳כלב מי שלא אוהב אותך׳.
בהבעה של מי שחושש לשלומה של רמת המשכל שלו, הרחיק אלישע את תכולת המגרה כולה, עובר אל המגרה השנייה. ברור היה לו שהיא נעולה, ולכן הוא הופתע לחלוטין כשהיא נענתה למשיכת הידית שלו ונפתחה.
המגרה הייתה ריקה, ואלישע נאנח. הוא התכופף כדי לראות שאין משהו נסתר בשיפולי המגרה, ואז – באחת, קלטו עיניו תופעה מוכרת.
כמו לשונית המנעול של החלון, גם מנגנון הנעילה של המגרה היה מנוסר. הדמיון לא אפשר מקום לטעות, ברור היה ששני המנגנונים נוסרו על ידי אדם אחד. בשניהם הופיעה אותה צורת עבודה, אותה נקיות, אותה מקצועיות.
בלב הולם, ניסה אלישע לפתוח את המגרה השלישית. זו נפתחה בקלות כמו קודמתה, ועיניו של אלישע שהביטו מיד במנגנון הנעילה – קלטו שוב, בפעם השלישית, את פס הניסור הדק.
המשמעות של המידע הזה הייתה עצומה.
המשמעות היא, שהוא לא היחיד שמתעניין בסודות האפלים שהשאיר עמיקם אחריו. נראה שיש עוד מישהו, גורם אלמוני, שהמידע הזה מעסיק אותו.
וברגע בו חשב אלישע את המחשבה המתבקשת הזו, תקפה אותו פתאום חרדה איומה.
האם לא ייתכן, הוא חשב פתאום, האם לא ייתכן שהמנגנון נוסר על ידי אותו אויב עלום שרצח את עמיקם? האם לא ייתכן, שאותו אויב הבין שכנראה השאיר אחריו עמיקם משהו מהמידע הסודי ההוא, אותו מידע שהאויב חושש מחשיפתו, אותו מידע שעמיקם נרצח בגללו?
אם נכונות מחשבותיו של אלישע, אם אכן נכונה ההשערה על פיה נרצח עמיקם בגלל סוד שידע, האם לא יהיה זה טבעי ומתבקש מצד הרוצח לוודא שהמידע לא נשמר בביתו של עמיקם?
המנגנונים הפרוצים עמדו מול עיניו של אלישע. התשובה הייתה ברורה.
המשמעות של המידע צמררה את אלישע. המשמעות היא, שלא מזמן, ביקר בדירה אויב אכזר – יצור אפל בעל יכולות שאלישע מעולם לא ראה ומעולם לא התמודד נגדן. המשמעות היא, שבקלות – הוא יכול היה לפגוש את אותו אויב, ייתכן שאפילו עד לפני דקות ספורות.
ואז, בבת אחת, נלפת אלישע באימה נוראה כמוה הוא מעולם לא חווה...
׳מה אם הוא עדיין כאן?!׳ הבליחה מחשבה מצמררת אל תוך ההכרה שלו. ׳מה אם הוא רק נכנס?! מה אם הוא מעולם לא עזב?! האם ייתכן שהוא ממתין לי כאן?! אורב לי בצללים?!׳
ליבו של אלישע הלם בקצב מטורף, זיעה קרה החלה לנטוף על פניו.
רחשים שונים נשמעו ממרחק, רחשים שאלישע התקשה להחליט אם הוא באמת שומע אותם או שאזניו בוגדות בו.
ידו של אלישע נשלחה אל האקדח שלו. הוא הטה את ראשו, אזניו כרויות לכל רחש.
אבל הרעשים היחידים שחדרו כעת אל תוך מוחו, היו נביחות הכלבים.
שרשראות של נביחות מטורפות, חלקן מרוחקות וחלקן קרובות יותר. נביחות קצובות, בלתי פוסקות.
וברגעים אלו - בהם עמד אלישע כשאבריו רועדים, ברגעים בהם הוא ניסה להחליט אם הכלבים נובחים כי משהו נורא הבהיל אותם, או שזו סתם תגובה טבעית שלהם מול רכב נוסע, קלט אלישע פתאום את סדר הגודל של האירוע בתוכו הוא נמצא כרגע.
וברגעים אלו, בתוך כל הפחד האיום, צצה במחשבתו דמותו של עמיקם, וההזדהות עם מה שעבר האיש – מעולם לא הייתה כנה יותר.
״מה הם עשו לך, עמיקם?!״ לחש אלישע ברעד אל הקירות, הקירות שבמשך שנים ארוכות אהב עמיקם להתבודד ביניהם. ״הם איימו עליך?״ המשיך אלישע בלחישה. ״הם לחצו עליך והפחידו אותך עד שאיבדת את השפיות?!״
אלישע המשיך לאחוז באקדח ביד רועדת, פוסע לאורך החדר, בודק היטב את מקומות המסתור האפשריים, מוודא שאף אדם אינו אורב לו מאחוריהם. ״מה קרה לך, עמיקם?!״ הוא שאל שוב בלחישה, הדיבור מרגיע מעט את הפחד הנורא. ״מה חווית לפני שנרצחת?! מה גרם לך להזהיר אותי, לומר לי שהמלחמה שלי חסרת סיכוי?!״
הוא התקרב אל המגרה, אותה מגרה תחתונה שהמנעול שלה נפרץ, אותה מגרה תחתונה שתכולתה כנראה נלקחה על ידי אותו אויב מטיל אימה.
בתנועת רגל מהירה, כאשר גופו עדיין דרוך ועיניו מביטות כל העת אל דלת החדר, פתח אלישע את המגרה לרווחה, שולח לכיוונה חצי מבט, נזהר מלהשאיר את הפתח בלא שמירה רצופה.
המגרה הייתה מלאה עד למחציתה.
נדרשו מאלישע עצבי ברזל כדי להמשיך את המשימה, כדי לא להפסיד את ההזדמנות החד פעמית.
בזמן שליבו הולם בטירוף, בזמן שמוחו נאבק כדי להתנתק, בזמן שהוא מתאמץ שלא להשתעל ולחשוף את עצמו – למרות תחושת מחנק בלתי נסבלת, באותם רגעים ממש הוא המשיך בפעולה.
הוא התכופף, מרים את המגרה שהתבררה ככבדה למדי, מניח אותה על גבי השולחן. בידיים רועדות, הוא שלף החוצה ארבע מחברות פשוטות.
כשהלחץ מאיים למוטט אותו, פתח אלישע את המחברת הראשונה.
העמוד הראשון היה מעוטר בקשקושים, במרכזו הופיעה כותרת עליזה:
״מחברת הבדיחות של עמיקם טהרני – בדיחות נדירות מקוריות ומופע סטנדאפ״.
