פרק י'
(חלק 2)
"אני אכנס", ראובן החליט להיכנס, בעודו מחזיק את אליהו בידיו, "פעם אחת הספיקה לי...". דן ואלי מיהרו להיכנס אחריו.
"וואו", זו המילה הראשונה שאלי פלט כשהוא ראה את החדר החדש. אולם רחב ידיים, שהזכיר בגודלו אולם אירועים ממוצע. תאורה הייתה בשפע, שולחן אוכל עם מספר כיסאות רב שככל הנראה יספיק לכל הדיירים הזמניים.
"ברוכים הבאים למתחם B", גלעד קטע את חוט מחשבתו של אלי, וקיבל אותם בחיוך, בעודו מעיף מבט חפוז לבן שהסתובב לאיטו, סוקר כל פריט ואיש בעין בוחנת ובזכוכית מגדלת דמיונית.
"מאיפה אתם יודעים את כל השמות של החדרים?", דן שאל.
"מתחמים", גלעד תיקן אותו, "זה כתוב בכל מני מקומות מוחבאים".
"אתה יכול לפרט?", דן לא כל כך הבין את התשובה.
"ראובן, אני רעב", אליהו שבר את שתיקתו המתמדת.
"אה נכון", ראובן נזכר פתאום, "תגיד גלעד, הביאו לכל אחד מאיתנו 'מנה חמה', אבל בלי מים חמים...".
"אוי, נכון", גלעד החל לצחוק כאילו ראובן סיפר עכשיו בדיחה מצחיקה, ראובן לעומתו הסמיק מעט, והיה נבוך מהסיטואציה, "סליחה שאני צוחק, אתם מזכירים לי נשכחות", הוא מלמל והחל לצעוד לאיזור המטבח.
"מה הכוונה נשכחות? כמה זמן אתם פה?", דן המשיך להמטיר עם שאלות.
"השאלות שלך טובות, אהה... מה השם שלך?".
"דן".
"דן", אמר גלעד.
"אני אלי, זה ראובן, וזה אליהו", אלי מיהר להציג את עצמם.
"מי היה החצוף שדיבר איתי?", גלעד המשיך לחייך, שעצר מלכת ושאל.
"בן", אלי אמר בחוסר חשק, "זה הסגנון שלו, אני לא חושב שהוא עשה את זה בכוונה כדי לפגוע, אתה תתרגל".
"זה הסגנון של אלי", דן לחש לגלעד, "הוא תמים ונחמד, אתה תתרגל".
"אתם נראים חבר'ה מעניינים", גלעד מתמתח, ומסמן להם ללכת בעקבותיו, "נוכל לענות על כל השאלות אחרי שתהיו על בטן מלאה", הוא אומר, והם מתקדמים. "יש מיחם במטבח, תוכלו למלא משם מים חמים".
"אז כמה זמן אתם פה?", אמר דן בעודו ממלא את קערת ה'מנה חמה' במים חמים, ולאחר מכן הוסיף להם מעט מים קרים והגיש לאליהו, "קח תאכל", הוא אמר לו.
"כמה זמן בדיוק, אני לא יודע", גלעד הביט לנקודה עלומה בעודו נזכר, "אבל אני הייתי כאן להערכתי משהו כמו שלושה חודשים או ארבע, חמש, שש".
"הרבה זמן", אלי מסכם את זה.
"כן, בהחלט", גלעד הסכים איתו.
"כמה אנשים אתם כאן?", שאל דן והמשיך למלא מנות חמות במים חמים.
"רגע", גלעד עצר לחשוב, "עשרים ושבע אנשים, בערך, אני לא בקשר עם כולם".
"אבל אתה המנהיג כאן", אמר אלי.
"זה מחמיא לי", גלעד חייך, "לא שמיניתי את עצמי", הוא מתחיל לומר להם כמו ראש עיר שנבחר זה עתה, "אני רק הייתי במצבים הקשים כדי לקבל החלטות לא קלות ולהוביל".
"אני משער שהיו עוד אנשים כמוך, במתחמים השונים", דן ערבב את התכולה במנה החמה שלו, והחל לצעוד לכיוון שולחן האוכל. גלעד הצטרף אליו.
"היו, אבל כאן רוב הקבוצות הפכו לקבוצה אחת גדולה".
"ואתה בכל זאת המנהיג שלהם...", אמר אלי, והתיישב ליד השולחן.
"נו, טוב, יש לי וותק", גלעד צחק, "חכו רגע, אני אביא לכם קפה, יהיה יותר נחמד לשוחח כך".
"תודה, זה נחמד מצדך", דן הרכין קלות את ראשו לאות 'תודה'.
"כמה סוכר?".
"לי לא יותר מדי, בין אחת לשתיים", דן אמר.
"אני אוהב לתת למארח להחליט", אלי החווה לכיוונו של גלעד, שמשך כתפיו ואמר, "בסדר". ראובן ביקש כוס תה.
"אם הם פירקו שולחן כדי שיהיה להם גשר, אז איך יש כאן שולחן?", דן שאל את חבריו.
"כנראה יש כאן הרבה שולחנות", הציע אלי ונשען על השיש. גלעד סיים להכין את השתייה והחל לצעוד עם הכוסות לשולחן המרכזי, הם הצטרפו אליו.
"אני משער ששם השלדה", אמר ראובן בעודם צועדים, והצביע על שלדת הברזל שעליה כמה אנשים זרים ביצעו תרגילי התעמלות.
"כן, אני גם מאמן אותם לפעמים, אנחנו לא רוצים להתנוון כאן, כל עוד אנחנו מוחזקים כאן", גלעד הסביר והניח בזהירות את כוסות הקפה והתה על השולחן.
"תודה, גלעד, אתה מלאך", ראובן הודה לו.
"אני אוהב לעזור, זה הכול", גלעד הצטנע.
"כמוני, תן כיף", אלי לא התאפק, וגלעד זרם איתו, ונתן לו 'כיף' וטפיחה חמה על השכם.
"אם יכולים לראות מה רשום מתחת לכוסות שלכם", אמר גלעד ולגם את המשקה האחרון שנותר בכוסו, והציג להם אותה, "הנה", הוא אמר, "שלא תצטרכו להפוך את הכוסות שלכם".
"מתחם B", אלי הקריא את האותיות השחורות והשקטות שהיו מוטבעות בתחתית הכוס.
"זה מוטבע כאן כמעט על כל דבר, רק חסרים שלטים עם תאורה צבעונית מעל הפתחים הנסתרים שכאן, כדי שנדע את זה", גלעד מנגב את שפתיו בידו, ומשחק עם הכוס הריקה שלו. "אני חושב שבמקור החוטפים שלנו סימנו את כל הכלים שלהם לפי המתחמים, כדי לדעת לאיזה מתחם כל פריט שייך".
"והשמות של שאר המתחמים?", שאל דן בין לגימה ארוכה ללגימה ארוכה נוספת.
"בדקתי", גלעד חייך ועצם עיניים, "תאמין לי שבדקתי, אני לא ממציא דברים, יש לי עבודה וחברים שמחכים לי מעבר לקירות האלו, אין לי עניין להישאר כאן, למרות שהשקיעו בתנאים".
אלי ודן הקדישו רגע כדי לסקור את המתחם החדש בכללותו. הם היו בפינת האוכל, קרוב אליהם היה חדר שירותים, ולידו חדר גדול יותר עם דלת שחורה ללא כיתוב או שלט.
"חדר שינה", גלעד אמר לפתע, "רק שם אפשר לכבות את האור".
במרכז החדר, היה סלון. סלון לכל דבר, עם ספות, כורסאות, שטיח, כוננית עם ספרים, מסך טלוויזיה, גדול, שרוב הנוכחים התקבצו סביבו.
"אין שם חדשות, מראים שם סרטים וסדרות טלוויזיה", גלעד ממשיך לנדב להם מידע, "למי שכלא אותנו כאן אין אינטרס לתת לנו מידע מה אנחנו מפסידים בחוץ, זו גם הסיבה שאיבדתי את תחושת הזמן, אין לי מושג איזו שעה עכשיו, אם יום או לילה, וכמובן, באיזה תאריך אנחנו...".
"ולזה אין רמזים, נגיד במסך או באוכל שמגיע אליכם?", דן המשיך לשאול לאחר שסיים לשתות את הקפה.
"לא, אין כאן חלונות או מעין דלת מעבר כדי לצאת מהמתחם הזה, ובקשר לאוכל, אתה מוזמן לבוא אחריי, ואתה תבין לבד למה צחקתי מקודם".
"למה לא?", אלי התרומם ראשון, "קצת לחלץ עצמות, ולא לפחד שאתה תיפול מגובה של כמה מטרים אם לא תיזהר". דן וראובן הבינו אותו. אחרי תקופת זמן ארוכה שמתרגלים לפחד ולסימני השאלה, זה משחרר את הנפש להסתובב על קרקע בטוחה עם סימני קריאה, גם אם לא ברורים כל כך.
"בבקשה", גלעד הציג בפניהם חדר בגודל בינוני עם מדפים ארוכים ועליהם מסודרים בצפיפות מזון משומר ויבש. "יש בקצה מקרר נחמד", יש שם עוד דברים, אבל אנחנו סיכמנו להשתמש בהם רק לאחר שכולם מאשרים, כדי שיישאר לנו ממה ליהנות גם בהמשך".
"עשה אותי רעב, אני אלך לשתות משהו", אלי יצא מהחדר.
"יש כאן אוכל קל, אפילו חטיפים אם תרצה", גלעד ממשיך להוביל את הסיור, משל הוא מדריך טיולים ומאחוריו כמה תיירם סקרניים ונרגשים. גלעד ניגש אל אחד המגרות במטבח, אלי נשאר להביט על עצמו במראה הדי גדולה והארוכה שנמתחה על הקיר הגדול שמעל השיש.
"אני לא מאמין שהשתניתי כל כך בזמן שחלף", הוא שח לדן, שהביט אף הוא במראה.
"כן, הזמן והתנאים עושים את שלו".
"קח", גלעד הושיט לו חטיף 'נשנושים', ואלי המורעב התנפל עליהם והחל לגרוס בקולניות.
"איך אתם מתנהלים מבחינת קבוצה אחת גדולה, זה נראה שכל אחד כאן עם עצמו", דן המשיך לשוחח עם גלעד, אלי הלך לכיוון מסך הטלוויזיה, וראובן נעלם איפה שהוא בין האנשים.
"זה קצת נכון", גלעד הסכים איתו, "הקבוצתיות יותר מתבטאת ברגעים של סכנה או כאשר אנחנו רוצים להחליט החלטה רצינית, ואז אנחנו מושיבים את כולם סביב השולחן כדי שהם יאשרו, ואחרי זה לא יבואו אלינו בטענות".
"רובם כאן צעירים, לא?".
"כן, בגילאים שלנו פחות או יותר, יש יותר זקנים, לדוגמא, זה שהתלווה אלינו מקודם, ויש גם יותר צעירים".
"כמה צעירים?", שאל דן בעודו מביט על הצעירים, והחל לספור בליבו את מניינם.
"שבע עשרה, שמונה עשרה".
"לא כמו אליהו...".
"תזכיר לי?".
"אליהו?, הילד החרדי הקטן שהגיע איתנו... מסכן, איבד את אבא שלו, ואיך שהוא נקלע ל'עסק' הזה. מילא אני, שיש לי מעט ניסיון בעולם האכזר שבמקרה אנחנו חיים בו, אבל מה קשור לכאן ילד?!".
"עכשיו שאתה אומר את זה, אני נזכר שאחד מהחרדים אמר שהוא זכר שבפעם האחרונה הוא היה עם הבן שלו, ואז הוא התעורר ומצא את עצמו במתחם F".
"מה זה מתחם F?".
"זה המתחם הראשוני שהייתם בו, לפחות לפי הידוע לי", אמר גלעד.
"גם אתה היית בו?".
"אין לי מושג אם באותו אחד שהייתם בו, אבל כנראה שכן, כל האנשים שכאן עברו את אותו מסלול בסופו של דבר, אבל זה נכון שיש כאן כמה חדרים נסתרים, שונים".
"מאיפה אתה הגעת?".
"ממתחם P2, שם ליד חדר האוכל", גלעד הצביע על הקיר, דן היה צריך להתאמץ לראות שאכן נראה שמלבן סמוי מסתתר בקיר הבטון החלק.
"דיברת על אבא של אליהו? איפה אמרת שהוא?", דן חזר לנושא הקודם.
"כנראה עם כל החרדים, בחדר שינה".
"יש כאן הרבה חרדים?".
"לא הייתי אומר הרבה, אבל גם הם נמצאים כאן".
"למה הם בחדר שינה? לא אמרת שאתם קבוצה אחת גדולה?".
"אמרתי", גלעד עמד מאחורי המילים שלו, "אבל הם שונים מאיתנו, הם מיוזמתם לא התקרבו אפילו לטלוויזיה, או לכל פעילות אחרת, הם רק לומדים בספרים שלהם בחדר שינה. אני מכבד את זה".
"יש להם ספרים? הם הביאו את הספרים? או שהספרים כבר חיכו להם?".
"כן, התחשבו כאן כמעט בכולם".
"כמעט?".
"טוב, לא עברתי אדם אדם כדי לוודא שיש לו שירות חמישה כוכבים...".
"אכפת לך אם אני אקפוץ לחדר שינה?".
"למה לא?, אני אצטרף אליך, אני אגיד לך על איזו מיטה ישן כבר אדם, ואיזו מיטה פנויה".
"מעולה, רק רגע אחד, אני אקרא לאליהו...".