32
חוק וצדק:
לפני אחת עשרה שנים, כאשר אלישע בוסקוביץ' היה חוקר מתחיל בקורס קצינים, הוא השתתף בהרצאת חובה שכותרתה הייתה: "קצין משטרה-מהעבודות הקשות ביותר".
המרצה, פסיכולוג משטרתי ידוע, פירט באזני השוטרים את הקשיים הכבדים עמם מתמודדים חוקרי משטרה מדי יום. "חוקר משטרה מונע מעצמו שינה ואוכל, נחשף למראות מזוויעים, מתמודד מול תחושות אשם בלתי פוסקות".
"חוקר משטרה ניצב מול לחצים בלתי אפשריים. מוכרח לחשוב כל העת בהיגיון, גם כאשר הוא מתעורר משינה עמוקה או מובהל בעיצומה של חתונה משפחתית כשהוא שתוי ומסוחרר. הוא חייב להיות תמיד המבוגר האחראי, מכיוון שבפעמים רבות חייהם של אנשים תלויים בו".
"זה לא קל, זה לא מתאים לכל אחד, וזה ממש לא שווה את המשכורת. זו עבודה שמתאימה רק ליחידי סגולה, כאלו שרואים בתפקיד הזה את השליחות שלהם בחיים. כאלו שמוצאים בה משמעות וסיפוק".
אלישע לא הבין אז למה מתכוון המרצה. הוא היה כל-כך מורעל, כל-כך חשק בתפקיד, שהעבודה כחוקר נצבעה בעיניו בצבעים ורודים, כאילו הייתה המשרה המושלמת עלי אדמות. הוא היה מוכן לכל קושי בעולם, ובלבד שיזכה לשרת בתפקיד.
אבל היום הוא הבין. בדרך הקשה ביותר.
אם לפני שלוש וחצי שעות, כשחזר הביתה מבית החולים, המשאלה היחידה שלו הייתה לישון, כרגע נראה היה שגם לו יבלע חפיסה של כמוסות שינה הוא לא יצליח להירדם.
לא מאז ששמע את הבשורה על פטירתו של עמיקם.
מהרגע בו העיר אותו צלצול הטלפון, הוא הפסיק לתפקד כמו אלישע המוכר. כוחותיו לא עמדו לו עוד, והיציבות שאפיינה אותו מתחילת החקירה, יציבות שכמעט ולא התערערה למרות כל התהפוכות שעברו עליו, התרסקה ברגעים אלו, מוכיחה לו בפעם המי יודע כמה שבסופו של דבר הוא אנושי. פגיע. שביר.
לא סלע. לא צוק. לא פלדה.
בן אנוש, יצוק מבשר ודם.
ברגעים אלו, הוא ישב על ספת העור הכבדה שבסלון ביתו, על השולחן שלפניו בקבוק קוניאק זול שסרט מתנה ורוד עם הכיתוב ׳שנה טובה׳ היה כרוך סביבו. הטבעת שהקיפה את פקק הבקבוק הייתה מוטלת על השולחן, דבר שהעיד על כך שהבקבוק נפתח לפני שעה קלה, ולמרות זאת – תכולת הבקבוק הייתה חסרה לפחות שליש. לצידו של הבקבוק לא ניצבה כוס.
סלון ביתו של אלישע היה שקוע באפילה. הנורות המעוצבות התלויות על התקרה היו כבויות, כך שמקור האור היחיד היה המטבח הפתוח לסלון, והתאורה שבו לא הספיקה עבור החלל הגדול. המראה הכללי שידר קדרות אפלולית, דבר שתאם באופן מדויק את מצב רוחו של אלישע.
ברגעים קשים אלו, לא יכול היה אלישע להתעלם מתחושת הבדידות.
לאורך השנתיים האחרונות, התרגל אלישע אל השקט השורר תמיד בביתו, למד לאהוב אותו עד כדי התמכרות.
הוא אהב את הדממה השוררת בחלל הפרטי שלו כאשר הוא שב אל ביתו בסוף היום. הדממה המבשרת כי הוא חופשי ורשאי לנהוג כרצונו בביתו, בלי בני משפחה שצריך להתחשב ברצונותיהם, בלי עול וטרדות, בלי התחייבויות מעיקות שגוזלות את זמנו ואת כוחותיו רק בכדי שהסובבים אותו יחיו את חייהם ביתר נוחות.
הוא אהב לשבת בבית הטבול בשקט העמוק, להרהר בשלווה בחקירות שתחת טיפולו, לסמן לעצמו את הנקודות שלא תמיד אפשר להבחין בהן בתוך העבודה הסוערת. הוא אהב את העובדה שיש לו זמן להקדיש עבור התחביבים שלו – על אף שאלו היו מעטים וכללו בעיקר אימוני ספורט מתקדמים ובישול ארוחות מורכבות.
מעלות רבות היו לשקט, אבל המעלה הגדולה מכולם – הייתה חופש התנועה.
האפשרות לצאת לקריאה תוך זמן מינימלי מהרגע בו הוא נדרש לצאת, העובדה שהוא אינו צריך לתת דין וחשבון לאף אחד, העובדה שאין אף אחד מזעיף לו פנים או שואל אותו שאלות מיותרות, הייתה בעבור אלישע יתרון שאין דומה לו.
אולם עכשיו, ברגעים אלו, שנא אלישע את השקט.
הוא היה נותן הרבה כדי להיות עכשיו בין אנשים שאוהבים אותו, שדואגים לו. אנשים שמסוגלים להסיח את דעתו, אולי אפילו לנחם אותו מעט.
וככל שניסה אלישע לחשוב מי יוכל להיות לצדו ברגעים אלו, ונוכחותו של מי תהיה לו לעזר – הלכה וגברה אצלו ההבנה שכנראה אין שום אדם בעולם ממנו הוא יכול לשאוב עידוד ונחמה.
המשפחה הקטנה שלו התפרקה כבר לפני שנתיים, את בתו היחידה עדן הוא אינו עתיד לראות עד לשבוע הבא, אחיו ואחיותיו מתגוררים במרחק ועסוקים תמיד, אביו כבר עשרים שנה אינו בעולם הזה, ואימו החולנית – עלולה להיכנס לחרדה עצומה אם ישתף אותה ולו במעט ממה שעובר עליו.
גם החברים לעבודה, אינם במעמד של חברים לעת צרה. הם אמנם חולקים עם אלישע את אותו מרחב משותף, משוחחים אתו, מכבדים אותו, אבל עדיין – אף אחד מהם אינו קרוב לאלישע עד כדי שאלישע יפתח את ליבו בפניו.
ההבנה הזו מילאה את אלישע במועקה. מועקה של בדידות אמיתית, של אדם שמבין פתאום שאף אחד ממכריו אינו באמת דואג לו, או רוצה בטובתו. המועקה הייתה קשה, והשקט שמסביב הגביר את האפקט שלה, גורם לה להיות בלתי נסבלת.
בכוחות שלא היו לו, התרומם אלישע ממקומו, מסרך את רגליו אל ספריית העץ שממולו, ספרייה שהכילה עמודה אחת של מדפים, שעל אחד מהם הייתה מונחת מערכת סטריאו מתקדמת. לצד המערכת היה מונח שלט רחק, ואלישע נטל אותו וחזר למקומו, לוחץ על אחד מארבעת הלחצנים הבודדים שהיו קבועים בשלט.
ברגע שהופעלה המערכת, התפרצו ממנה באחת קרני אור מסנוורות, מסתובבות, בצבעים מתחלפים. אלישע החליק על מסך המגע של הפלאפון שלו, מתחבר מרחוק אל המערכת. רגעים ספורים לאחר מכן החלו לבקוע מתוכה צלילים של מוזיקת פופ רועשת, הלמות תופים שהרעידו קלות את הקירות ואת הרצפה, וצווחות מוזיקה אלקטרונית שהשתלבו עם קול זמר מעובד בשפה זרה.
העצימות הגבוהה של המוזיקה, יחד עם תחושת הסחרור והריחוף שמקורה בכמות האלכוהול המופרזת ששתה, אפשרו לאלישע את הבריחה אליה ציפה - הבריחה מעולם המציאות האכזר אל עולם אחר, עולם של תוהו שאין בו חובה לחשוב בהיגיון, להרהר במאורעות היום, או אפילו לזכור משהו. כך, ישב אלישע במשך שעה ארוכה, בוהה באורות המרצדים כמהופנט, מחשבותיו מבולבלות וחסרות היגיון, כאילו ההכרה שלו קוראת אותן מאחורי מסך עבה של ערפל.
השירים התחלפו בזה אחר זה ללא מגע יד אדם, כך שאלישע איבד לשעה קלה את תחושת הזמן, מפליג בהרהוריו אל מחוזות רחוקים ודמיוניים. הרמקולים פעלו במלוא העוצמה, כך שכאשר החלו דפיקות קצובות להתלוות אל המוזיקה – ארכו לאלישע שניות ארוכות עד שקלט שמקור הדפיקות אינו מן הרמקולים אלא הן בוקעות מכיוון דלת הבית.
הדפיקות התגברו מדי רגע, ואלישע – שבתחילה התלבט אם אזניו מטעות אותו, כבר לא יכול היה להתעלם מהן. הוא התרומם ממקומו, הבעה זועפת על פניו, שואל את עצמו מיהו הדופק ומה רצונו.
ההשערה שלו הייתה, שמדובר באחד מן השכנים שצלילי המוזיקה מפריעים את מנוחתו. לרגע הוא השתעשע כשחשב מה תהיה תגובתו של אותו שכן עלום אם יפתח את דלת הבית כשלראשו חבוש כובע המשטרה שלו, ויציע לשכן להזמין עבורו ניידת. המחשבה הילדותית פינתה את מקומה מיד לזו הרציונלית, על פיה – דווקא משום שהוא משרת במשטרה עליו לתת דוגמא אישית, בפרט כאשר אנשים אחרים סובלים מההתנהגות שלו.
כשהיה אלישע קרוב אל דלת הבית, היו הדפיקות חזקות מאוד, עד שהתחושה של אלישע הייתה שהאדם הממתין לו מעבר לדלת הוא בעל עזות פנים גדולה למדי. למרות זאת, הוא לא בזבז את זמנו בניסיון להציץ מבעד לעינית כדי להיות מוכן. במקום זה, הוא פתח מעט את הדלת, משרבב את ראשו החוצה. ״מה?!״ שאל במורת רוח.
להפתעתו, בפתח עמדה דמות מוכרת. האיש שהמתין לו היה לו אחר מאפרים, המפקד הישיר שלו.
הימצאותו של אפרים מחוץ לדלת ביתו, הייתה בלתי שגרתית בעליל.
אפרים נחשב תמיד למפקד מרוחק, כזה שמקפיד לשמור על דיסטנס מפקודיו. הוא מעולם לא ניהל קשרים עם פקודיו שלא במסגרת התחנה, אף פעם לא הגיע לאירועים משפחתיים שלהם או ביקר בביתם. עד היום אלישע לא חשב שהמפקד יודע בכלל באיזו כתובת הוא מתגורר.
במשך רגעים ארוכים בהה אלישע באפרים כאילו היה בובת תצוגה בחלון ראווה. אפרים כנראה הבין את ההפתעה שלו, אולם כשארכו הרגעים – התחלפה ההבעה הסתומה שעל פניו בהבעה קצרת רוח. ״נו, תיתן לי להיכנס, או שאני אמשיך לעמוד בפתח כמו מקבץ נדבות?״ הוא שאל בחוסר סבלנות.
אלישע פתח את הדלת לרווחה, נע הצידה, מאפשר לאפרים להיכנס אל הבית. האווירה הייתה מביכה, ואלישע ניסה לחפות על כך באמצעות דיבורים שגרתיים, כאילו הייתה הימצאותו של המפקד בביתו עניין רגיל ויומיומי. ״שלום, המפקד,״ הוא אמר בקול צרוד, ״ברוך הבא, טוב לראות אותך כאן״.
אפרים נכנס אל הבית בצעדים בטוחים, עיניו מביטות סביב, סוקרות את חלל הסלון באופן שגרם לאלישע לחוש אי נעימות. כשהבחינו עיניו הבולשות של אפרים בפסולת המושלכת על הספה, באורות המרצדים ובשארית הבקבוק שעל השולחן, הפכה ההבעה שעל פניו להיות ביקורתית, והוא החל לרחרח את האוויר, כאילו חשש שהמקום מדיף סירחון.
״ככה אתה חי תמיד?!״ הוא ספק שאל ספק קבע. ״או שזה רק לכבודי?״
אלישע חייך חיוך עגום. ״לכבודך הייתי מכין תצוגה מרשימה הרבה יותר,״ אמר בעוקצנות. ״יכולתי לעשות זאת אילו רק היית מודיע לי שאתה עומד לבקר כאן״.
למרות הביקורת המרומזת, לא נראה אפרים כמי שמתכוון לנמק את הביקור המפתיע. הוא המשיך לסקור במבטיו את החדר, כאילו היה תייר שנקלע למדינה זרה, כזו שיש בה תרבות שונה שהוא אינו מכיר. ״בית יפה יש לך,״ אמר לבסוף, נימת דיבורו מעידה שמילותיו נאמרו רק כדי לצאת ידי חובה. ״חסר כאן קצת טיפוח, אבל אני לא שופט. יש גבול למה שאפשר לדרוש מגבר״.
אלישע עיקם את פיו. ״פעם זה היה בית נורמלי,״ נזכר במעין התקף של נוסטלגיה. ״היו כאן עציצים, תמונות, קשקושים על הקירות. מאז שהתגרשתי אין מי שידאג לזה, אבל מצד שני – עכשיו אני יכול לשתות אלכוהול בסלון בלי הערות, אז בהנחה שיש סתירה בין בית מטופח לאלכוהול – אני בוחר באלכוהול״.
אפרים סובב את ראשו בפתאומיות, סוקר את אלישע במבט מחודש, כאילו מנסה לקבוע אם דבריו של אלישע נאמרו בכנות. ההבעה על פניו הייתה מפקפקת, אבל הייתה לו די רגישות כדי לא לומר דבר.
עוד שניות ארוכות של מבוכה חלפו, ואלישע שאל את עצמו מדוע אפרים לא ניגש כבר לעניין בעבורו הוא בא. הוא לא מצא מילים מתאימות עבור הסיטואציה, והשתיקה הציקה לו מרגע לרגע. ״אה,״ הוא נזכר פתאום, ״לא הצעתי לך משהו. תרצה לשתות אולי?!״
אפרים הפנה אליו את מבטו. ״קוניאק?״ שאל בציניות, ״לא, אני מוותר לעת עתה. תרצה לצאת קצת החוצה? הייתי מעדיף שנדבר באוויר הפתוח״.
אלישע נשם לרווחה. הפלישה של אפרים למרחב הפרטי שלו מילאה אותו במתח, והוא שמח בהזדמנות לסלק אותו מן הבית. ״יש בחוץ גינה יפה ושקטה,״ אמר בקול מאושש. ״אפשר לשבת שם״.
אפרים חייך חיוך מנומס. ״אחריך,״ אמר.
חמש דקות לאחר מכן מצא אלישע את עצמו יושב על ספסל מתכת רטוב בפינה שוממת ואפלה במיוחד של הגינה הציבורית השכונתית, בפיו סיגריה דולקת, ולצידו אפרים – שנראה שקוע בהרהורים. ״היה יום לא קל,״ הוא שיתף את אפרים ברגשותיו, שיתוף נדיר שבדרך כלל אינו תואם את אופיו. ״הרבה שנים לא חוויתי חוויות כאלו״.
אפרים היה עסוק בגירוד לכלוך ממדי המשטרה שלו. ״כן, נכון,״ הוא אמר בהיסח הדעת.
אלישע נאנח. ״זאת חקירה מטורפת. היא רק מסתבכת יותר מרגע לרגע. ועכשיו, עם ההתפתחויות האחרונות, זה נראה בלתי פתיר. המצב תקוע לגמרי, ואין לי מושג באיזו דרך עדיף להמשיך״.
אפרים בהה באוויר, וברור היה שהוא אינו מקשיב. ״כן, זה מסובך,״ הוא פלט חלושות.
״בכל אופן,״ המשיך אלישע למרות ההיענות המאכזבת, ״עזוב רגע את העניינים שלי. איך היה לך? איך היה עם המפכ״ל?״
החדות חזרה באחת אל מבטו של אפרים, והוא סובב את ראשו במהירות כה גבוהה לעבר אלישע, עד שלרגע נבהל אלישע ונרתע אחורנית. ״הפגישה עם המפכ״ל הייתה זוועת עולמים,״ הודה אפרים בקול שפל. ״עשו עליי אמבוש. המפכ״ל, היועצת, ועוד חבר׳ה מתנשאים מהזן הנחות ביותר, שעדיין אין לי מושג מאיפה הם נפלו עליי, כי אפילו את זה הם לא הסכימו לומר, כאילו אם אדע מאיזו מחילה הם זחלו – יתהפך העולם או משהו״.
אלישע התבלבל משטף המידע שבתוך הטרוניות של אפרים. ״רגע, רגע,״ הוא ניסה לעשות סדר בדברים. ״הפגישה לא הייתה בארבע עיניים?״
בתגובה, פלט אפרים צליל מזלזל, כאילו הוא עצמו לא היה בטוח שכך יהיה עד לרגע הפגישה. ״הם לא רצו ממני שום דבר,״ הוא אמר בנימה ברורה של עלבון. ״אני הייתי שם על תקן השטיח שלהם, זה שדורכים עליו ורומסים אותו. הם הנחיתו עליי פקודות הזויות, בלי שום הסבר ובלי שום אפשרות להתווכח״.
על פניו של אלישע ניכרה היטב הסקרנות. ״מה למשל?״ שאל.
אפרים פתח את פיו כדי לענות, אבל אז חלפה על פניו הבעה של אימה, כאילו הבין שכמעט פלט מידע רגיש. ״עזוב את זה,״ הוא אמר, מטלטל את ראשו. ״זה לא הזמן. אני באתי לכאן בשביל לתת לך משהו״.
ההצהרה הפתיע את אלישע, ועל פניו ניכרה ציפייה דרוכה. ״לתת לי משהו?״ הוא חזר בנימת שאלה. ״במה מדובר בדיוק?״
אפרים הושיט את ידו אל הכיס הפנימי של מעילו, שולף משם מעטפה מוארכת וצבעונית. ״יש לי כאן מתנה בשבילך,״ הוא אמר. ״חבילת נופש חלומי באיים הקאריביים, מתנה מאת משטרת ישראל. יש כאן כרטיסי טיסה עבור שני אנשים, והחבילה כוללת גם אירוח במשך שלושה שבועות במלון חמישה כוכבים במתכונת הכול כלול. יש גם עוד הטבות, כמו כניסה חינם למופעים ולאטרקציות, אבל לא ממש בדקתי אז אני לא יכול לומר לך פרטים. בסיכום, אני מעריך שהחבילה שווה איזה שלושים – ארבעים אלף, ולא הגזמתי״.
אלישע בהה בפניו של אפרים בהלם מוחלט. ״האיים הקאריביים?״ הוא חזר כהד.
אפרים חייך. ״כן, הקאריביים,״ אישר, טופח על שכמו של אלישע בידידות. ״ראית מה זה?! השקענו בך! לא כל שוטר מקבל כאלו הטבות, הפעם השקיעו במיוחד במצטיינים, וכדאי שתדע – כשביקשו ממני לבחור את המצטיין של המחלקה, מיד חשבתי עליך. בקיצור, הגיע הזמן שתיהנה, תעשה חיים, תיקח איתך עוד מישהו – ותחזור לכאן בעוד שלושה שבועות חדש לגמרי. אני רק מקווה שיש לך דרכון בתוקף...״
אלישע עדיין לא הצליח להחליט אם אפרים מותח אותו או מדבר ברצינות. ״אין לי דרכון בתוקף״. הוא הגיב, רק כדי למחוק את החיוך מפניו של אפרים. ״בפעם האחרונה שנסעתי לחו״ל, הייתי רווק בטיול אחרי צבא״.
נראה שהייתה זו מכה עבור אפרים, שכן הוא נראה מאוכזב למדי, אבל לאחר כמה רגעי מחשבה חזר האור לפניו. ״לא נורא,״ הוא אמר בעליצות. ״הכרטיסים הם למחר בארבע בצהרים, תוכל לפני כן לקפוץ למשרד הפנים לחדש דרכון. לבן אדם רגיל לוקח כמה חודשים להשיג תור, אבל יש לי קשרים שם ואני אוכל להכניס אותך - מהדלת האחורית כמו שאומרים. אתה יכול להיות רגוע, חשוב לי שתצא ואני אעשה הכול בשביל זה״.
אלישע עדיין היה מבולבל, ספק משועשע ספק כועס. ״מעניין,״ הוא אמר, כאילו שוקל את הדברים. ״מה בדיוק אתה חושב שאני אעשה שם, באיים הקאריביים?״
אפרים לא קלט את העוקצנות, או שקלט והעדיף להתעלם. ״תקשיב, אלישע,״ הוא אמר בהתלהבות. ״זה המקום הכי יפה בעולם, פחות או יותר. הנופים שם הם שומר מסך, לא פחות. ומה שלדעתי אתה הכי תאהב – בתקופה הזו של השנה הם מארחים טורניר טניס בינלאומי, ואני יודע כמה אתה מחבב טניס. אתה הולך ליהנות שם ברמה מטורפת, ואני רק מקווה שתזכור אותנו כשתהיה שם״.
ההצגה נמאסה על אלישע והוא החליט להפסיק אותה בכל מחיר. ״תגיד לי,״ הוא פתח בנימה עניינית. ״אתה יודע שעמיקם מת?״
החיוך המתלהב של אפרים קפא באחת, מפנה את מקומו להבעה שנראה שאפרים למד לסגל לעצמו בעבור ביקורי ניחומי אבלים. ״כן, סיפור קשה,״ הוא אמר, ״היה אדם טוב, עמיקם, חיבבתי אותו מאוד״.
אלישע אפילו לא ניסה להתנהג ברגישות. ״אתה יודע שאני הייתי אתו בדקות האחרונות שלו? אתה יודע שליוויתי אותו לבית חולים? אתה יודע שקיבלתי איום על חיי דקה וחצי לפני שהוא קרס, איום שהוזכר בו בפירוש שעמיקם עומד לשלם מחיר?״
האדישות בה קיבל אפרים את הדברים הוכיחה שהמידע אינו חדש בעבורו, דבר שהגביר אצל אלישע את התמיהה על קלות הראש בה נהג אפרים עד כה. ״תראה, אלישע,״ הוא אמר, והייתה זו אחת הפעמים היחידות בה שמע אותו אלישע מגמגם. ״אני יודע שיש לך שאלות, ואני בטוח שהן מוצדקות. אבל תקשיב לי, כדאי לך לעזוב את זה עכשיו, להשתחרר, לזרום.
״החקירה לא הולכת לשום מקום, אנחנו נוכל להמשיך בה בלעדיך. לכל אדם יש תחליף. החופשה הזו היא משהו שאתה צריך, גם אם אתה לא מודה בזה. תראה איך אתה נראה, גמור, תשוש. שנים עברו מהחופשה האחרונה שלך. תאמין לי, הדבר הכי טוב שתוכל לעשות בשבילך ובשביל כולם, זה להשתחרר״.
״נכון,״ המשיך אפרים בנימה מפייסת. ״העיתוי גרוע, אבל חבל שתפסיד את מה שעשוי לעשות לך טוב בנפש. אני יודע שמצב הרוח שלך לא משהו, אבל תוך כמה ימים אתה תשתחרר, תתחיל ליהנות. ובנוגע לעמיקם – האחריות לא עליך. אני סידרתי שהכרטיסים יהיו לשעת אחר הצהרים מחר כדי שתוכל להשתתף בהלוויה. יותר מזה – אתה לא חייב לאף אחד. הבריאות שלך חשובה יותר מהכול, אלישע״.
מילותיו של אפרים, לא רק שלא שכנעו את אלישע, אלא גרמו לו לתסיסה פנימית שהלכה והתגברה. ״תגיד לי,״ הוא ירה בזעם מיד לאחר שסיים אפרים את נאום השכנוע שלו. ״אתה אידיוט אמיתי, או שאתה פשוט שחקן מעולה?״
על פניו של אפרים התפשטה הבעה מיואשת. ״חבל שאתה מתעקש, אלישע,״ אמר קצרות.
אלישע לא יכול היה להמשיך ולכלוא את הכעס בתוכו. ״מתעקש?״ הוא חזר, מטעים את המילה כאילו הייתה מילה גסה. ״אתה רציני איתי? אתה בא אליי באמצע החקירה המסובכת ביותר שניהלתי בשנים האחרונות, שעות ספורות אחרי שאיבדתי חבר שהייתי לצדו כל היום, אתה מציע לי הצעה ביזארית – שאין שום סיכוי שחשבת שאסכים לה, אלא אם כן אתה הרבה יותר טיפש ממה שחשבתי, ועכשיו – אתה קורא לסירוב שלי עקשנות?״
אפרים נאנח שוב. ״אני מצטער, אלישע, רציתי לעשות את זה נקי ויפה, אבל אתה לא מותיר לי ברירה. צר לי לומר לך את זה, אבל אין לך ממש אפשרות בחירה במקרה הזה״.
אלישע קימט את מצחו. ״מה זאת אומרת?״ שאל. ההבעה הרצינית על פניו של אפרים הטרידה אותו, והוא ניסה להקליל את האווירה. ״כשאתה אומר שאין לי ברירה, אתה מתכוון שתדחוף אותי בכוח למטוס שעושה את דרכו לקאריביים?״
אפרים הניד את ראשו, אפילו צל של חיוך לא נראה על פניו. ״הטיסה עדיין תלויה בבחירה שלך. אף אחד לא יכול להכריח אותך לצאת אליה. אבל החופשה, לצערי, היא עניין גמור ומוחלט. הסמכות שלי מאפשרת לי להוציא אותך לחופשה בתשלום, וכך אעשה״.
שום דבר לא הכין את אלישע לכך, והמילים של אפרים הלמו בו כאילו היו מכת אגרוף. ״אני לא מבין,״ הוא אמר, והפגיעה העמוקה ניכרה בקולו. ״למה? למה עכשיו? למה בחקירה הזו?!״
אפרים הרכין את ראשו, ספק בעצב ספק בבושה. ״זוהי לא החלטה שלי,״ הודה. ״זוהי הוראה מגבוה. הכי גבוה שיש. אי אפשר לסרב לה, אי אפשר לשנות אותה. הסיפור גמור, אלישע״.
פניו של אלישע היו חיוורות כסיד, הוא קם ממקומו בסערה. ״הבנתי,״ לחש, והיה משהו מפחיד במבט שבעיניו. ״מישהו שם לא רוצה שאגלה את האמת. מישהו שם לא רוצה שנדע מי רצח את עמיקם, מי איים עליי. זוהי שחיתות! זה טיוח!״
אפרים נענע בראשו. ״חשבתי כמוך,״ הודה. ״אבל דרגים משפטיים מעורבים. זה נקי, הוראה חוקית, מחייבת. לא טיוח ולא כלום״.
אלישע הביט בפניו של עמיקם בבוז. ״אתה חושב שבגלל שאמרת ׳דרגים משפטיים׳ אני אקפל את הזנב ואחזור הביתה? אתה חושב שיש בעיניי הבדל בין סתם מושחת לדרג משפטי מושחת? את המציאות אני רואה בעיניים ואי אפשר לבלבל אותי. מנסים לסלק אותי מהדרך, מתנהגים איתי בחוסר צדק מובהק! אתה שמעת פעם תקדים כזה?! קצין שהודח רק כי הצליח מדי?!״
אפרים נענע את ראשו במחאה. ״זו אינה הדחה״. מיהר לתקן. ״רק חופשה. בסך הכול חופשה. הזכויות שלך יישמרו, היועצת המשפטית עומדת על כך. היא זו שאישרה לממן לך טיסה לקאריביים, אתה יכול לראות בעצמך – יש לי כאן דף הנחיות שקיבלתי ממנה במייל. אני מבטיח לך – היא לא עושה את זה בגלל שחיתות״.
אלישע גיחך. ״אתה חושב שאתם קונים אותי עם הטיסה הזו?״ אמר בבוז. ״אתה חושב שזה הוכחה לטוהר הכוונות שלכם? מבחינתי – האישור לטיסה מוכיח שהיא לא סתם מושחתת, אלא מושחתת שמנסה לשחד אותי. אתה זוכר מה העונש של עבירת שוחד שנעשתה על ידי נבחר ציבור? לדעתי מדובר במאסר. לא רק עבור נבחר הציבור, אלא עבור כל המעורבים״.
אפרים גלגל את עיניו. ״אתה שומע את עצמך?״ אמר בנימה רוטנת. ״אתה רוצה לחקור את היועמ״שית? אתה חולם להכניס אותה לכלא? אתה עד כדי כך מנותק?
״אתה לא מבין שלעולם לא תוכל לפגוע בה? אתה לא מבין שהיועמ״שית היא החוק? אתה לא מבין שמה שהיא מאשרת הוא חוקי ומה שלא - הוא בלתי חוקי?
״היועמ״שית היא החוק. היא הסדר. היא חסינה מתביעות, ואף שופט בית משפט לא ירשיע אותה לעולם. אתה לעומת זאת, כפוף להוראות שלה. ואם אתה רוצה לדעת מה החוק אומר עליך, אז כדאי שתדע שבדף ההנחיות שגיבשה היועמ״שית היא הדגישה שחור על גבי לבן, שבמקרה בו תימנע מציות להנחיות – אתה עלול להיות מואשם בפגיעה בביטחון המדינה. את העונש על זה אתה מכיר? כי בספר החוקים של מדינת ישראל זו העבירה החמורה ביותר, עבירה חמורה כל כך עד שלפי החוק התיאורטי - לא תמיד העונש עליה הוא מאסר, אם אתה יורד לסוף כוונתי״.
על פניו של אלישע חלפה הבעה עייפה, מיואשת. זו הייתה מכה קשה בעבורו, הדבר ניכר בכל אבר מאברי גופו. רגעים ארוכים חלפו עליו כך, עד שההבעה על פניו הפכה נחושה.
״אף אחד לא ישתיק אותי,״ הוא אמר.
אפרים נשם נשימה ארוכה. ״עקשן שכמוך,״ אמר בכעס. ״מה תעשה? איך תילחם?״
אלישע הנהן בראשו. ״היועמ״שית סנדלה אותי מכל הכיוונים,״ אמר. ״אבל זה לא יעבור לה בשתיקה. אני אהפוך את העולם, אני אצא לתקשורת. אני אגרום להם להתחרט על זה שניסו לטייח את הכול״.
אפרים פיהק פיהוק ארוך. ״לא יעזור״. אמר. ״יוציאו צו איסור פרסום, ואז גם יעצרו אותך על הפרת הצו. תוכל לארגן מסיבת עכברושים בתא המעצר, תוכל לספר להם על השחיתות ועל השוחד. הם ישמחו להפגין אתך, ואם הם ישרקו – זה גם יעשה הרבה רעש, כמו שאתה רוצה״.
אלישע איבד את מעט קור הרוח שנותר בו. ״אני מבין שהחלטת להיכנע,״ אמר בבוז. ״אבל תעשה לי טובה – אל תנסה להדביק אותי ברפיסות שלך. אתה פחדן, אתה חושש ללכת עד הסוף עם מה שאתה מאמין בו, והגרוע מכל – אתה מנסה להצדיק את הדרך שלך ולשכנע אותי לדבוק בה״.
על פניו של אפרים היה מבע חומל. ״אתה לא יציב, אלישע,״ הוא אמר, עיניו מביטות אל תוך עיניו של אלישע. ״אתה לא יציב, הגבולות שלך מיטשטשים, אתה עומד לעשות צעדים מסוכנים מאוד, ולא תהיה לך דרך חזרה מהם. אתה תשלם על האווילות שלך כל החיים״.
״אתה אולי לא קולט את זה, אתה אולי שבוי בתחושות העוול וזה גורם לשיקול הדעת שלך להיות מוטה, אבל שים לב – אתה קרוב להגיע למצב בו אתה עובר על החוק. החוק שכל אזרח כפוף לו, החוק על אכיפתו אתה מופקד.
״כעת, עוד יש לך דרך חזרה. אבל ברגע שתחצה את הקווים – אתה תהפוך להיות פורע חוק, ובמילים אחרות – פושע. אתה תהפוך למה שנלחמת בו כל חייך, אתה תאבד את זכות הקיום המוסרית. אסור לך לעשות את זה, אלישע!״
דבריו של אפרים נאמרו בכנות, ולאלישע קשה היה לראות את הכאב שלו. הוא נאלץ להסב את פניו, המילים שהוציא מפיו נאמרו בקושי, בחרישיות.
״אתה טועה, אפרים,״ הוא אמר, חש בתחושת שליחות אופפת אותו. ״אתה טועה, כי אתה חושב שכל חיי נלחמתי בעבור החוק. זו טעות! נלחמתי בעבור צדק״.
אפרים חייך חיוך עגום. ״יש הבדל?!״ שאל.
אלישע נשם נשימה ארוכה. ״בדרך כלל לא. בדרך כלל החוק הוא המייצג של הצדק. אבל במקרה הזה, ברור לי שהחוק והצדק אינם צועדים שלובי ידיים. במקרה הזה, החוק הוא הכלי בו משתמשים הדרגים העליונים כדי להצדיק ולהבטיח את העיוות, את עינוי הדין. המערכת שתמיד האמנתי בה, שתמיד ראיתי בה מייצגת של הוגנות, בחרה בדרך האפלה, המערכת מכרה את נשמתה לשטן. אני מבין שאתה פחדן מכדי לפעול נגד זה, אבל לפחות אל תכחיש את מה שעיניך רואות. לפחות אל תנסה לעצור אותי, היחיד כאן שעוד מנסה לעשות משהו ולא משתפן כדי להבטיח את שלום הקריירה והמשכורת שלו״.
אפרים עטה על פניו הבעה מהורהרת, כאילו עלה במחשבתו משהו שאלישע לא ידע. ״אתה חושב שמה שמניע אותי זה פחדנות? אתה חושב באמת שמה שאכפת לי זה המשכורת והקריירה שלי?״
על פניו של אלישע ניכר הכאב כשאמר: ״לצערי כן. אתה אולי חושב שמה שמניע אותך זה ערכים, ערכים של שמירה על החוק גם כשאתה רואה את העיוות מול העיניים. אבל אני מכיר אותך. לעולם לא היית מסכים לכאלו הוראות אילולי ידעת שאתה עומד לשלם מחיר״.
אפרים התרומם ממקומו. ״אתה טועה, אלישע״. אמר בנימה מסתורית. ״אתה לא מבין את הדרך בה אני חושב. בשונה ממך, אני פועל בחכמה. אני לא מנסה ללכת ראש בראש מול המערכת. מבחינתי, הדרך היחידה בה ראוי לפעול, הן מבחינה ערכית והן מבחינה פרקטית, היא בתוך גבולות המערכת. זה אמנם פחות מפתה, זה אולי מאתגר יותר ואין בזה את הריגוש, אבל התוצאות טובות הרבה יותר״.
לראשונה ניכרה על פניו של אלישע הבעה של התעניינות. ״אתה יודע מה,״ הוא אמר בנימה מתגרה. ״בוא נשמע אותך. איך היית פועל אם היית במקומי עכשיו? באיזו דרך היית מצליח לעקוף את ההוראה המפורשת, מבלי להפר את החוק?״
על פניו של אפרים עלתה הבעה מוזרה, כזו שאלישע התקשה לפענח. ״במקרה הזה,״ אמר בלחש, עיניו בולשות לצדדים. ״לצערי, זה כמעט בלתי אפשרי. היועמ״שית הגבילה אותי כמעט לחלוטין, מרחב התמרון כאן הוא אפסי.
״כמו שכבר אמרתי לך, אני מוכרח להוציא אותך לחופשה בתשלום. היועמ״שית דרשה שההוראה הזו תבוצע בלי עיכובים מיותרים. לצערי, אין לי דרך לחמוק מההוראה המפורשת. מחר בשעה שמונה בבוקר אתה תזומן באופן רשמי למשרד שלי, תחתום על כמה טפסים, תפקיד אצלי את אקדח השירות שלך, ותצא לחופשה. לא ניתן יהיה לעכב את ההוראה יותר מזה״.
אלישע הביט באפרים במבט מלא יהירות. ״אתה רואה,״ אמר בנימה מנצחת. ״בסוף לא יצא לך כלום מהדיבורים שלך. אתה מדבר הרבה, כאילו יש לך איזו דרך סודית לכופף את החוק, להגמיש אותו כך שיתאים למטרות שלך, אבל בסוף – אתה נכנע. היועמ״שית סגרה לך את כל הפרצות, הדרך שלך התבררה ככושלת...״
אפרים סירב להגיב להקנטה הברורה. ״אני חושב שלא הקשבת למילה ממה שאמרתי לך,״ הוא אמר, והטון בו דיבר היה שקט במיוחד, כאילו חשש שמישהו מאזין לו. ״כבר אמרתי, ואני חוזר על כך שנית. אין לי כאן הרבה מרחב תמרון. מחר בשעה שמונה בבוקר, אני מתכוון לזמן אותך לפגישה רשמית, מתועדת. אני מתכוון להודיע לך על ההחלטה להוציא אותך לחופשה. לא תהיה לך יכולת לערער על כך״.
״החל ממחר בשעה שמונה בבוקר,״ המשיך אפרים, מדגיש היטב את המילים האחרונות. ״לא תהיה לך גישה לאגפים ממודרים בתחנת המשטרה, וכמו כן תישלל ממך הגישה למאגרים וירטואליים של משטרת ישראל. החל משעה שמונה בבוקר מחר, לא תהיה לך זכות להניע חקירה, לא תהיה לך זכות לתשאל חשודים, לא תהיה לך זכות לשאת נשק ותג זיהוי של משטרת ישראל.
״אם אתה חושב שתוכל להמשיך ולפעול בחשאיות אחרי השחרור הצפוי שלך, אתה טועה טעות חמורה. ברגע בו תיכנס החופשה שלך לתוקף, כל טעות שלך וכל סטייה מההוראות המפורשות שניתנו לך – תשלח אותך מהר מאוד למעצר ממושך. שיהיה ברור, המערכת לא תגונן עליך כמו שהיא מגוננת כעת.
״אתה רגיל למציאות בה סטייה מהוראות החוק מתקבלת בסלחנות, כאשר המערכת מגבה את הטעויות שלך. נדירים הם המקרים בהם שוטר ננזף, ונדרשת פעולה חריגה במיוחד – כזו שיש בה עבירה חמורה ובלתי נסלחת, על מנת שייפתח הליך פלילי נגד שוטר. גם הליכים פליליים שבכל זאת נפתחים, נסגרים בדרך כלל לאחר תקופה קצרה בלא השלכות על השוטר החשוד בעבירה.
״המציאות הזו, שאתה רגיל אליה כבר שנים רבות, עתידה להשתנות מחר בשמונה בבוקר. מרגע היציאה שלך לחופשה, כל סטייה – ולו קלה, מההוראות המחמירות במיוחד הנוגעות אליך, תסתיים בהליך של מעצר אזרחי רגיל, בלי שום הקלות ושום התחשבות. במקרה הטוב, זה יסתיים בהדחה לצמיתות מהמשטרה. במקרה הרע, אתה תרצה עונש מאסר ממושך״.
הדברים שאמר אפרים היו אמנם חמורים, אבל לאלישע נדמה היה שהוא מתחיל להבין, באיחור אמנם, את הרמז המוסווה שמאחוריהן. ״רק רגע,״ הוא אמר, וההבעה שעל פניו של אפרים עודדה אותו להמשיך. ״לפי מה שאתה אומר, החופשה שלי תתחיל רק מחר בבוקר. מה שאומר שהלילה...״
אפרים קטע אותו, כאילו חשש מכך שהמילים ייאמרו בפירוש. ״אני רואה שאתה מתחיל להבין,״ הוא אמר בנימה מרוצה. ״אז כדי שזה יהיה ברור, אני אסביר את זה שוב.
״היועצת המשפטית הבהירה לי, שהשחרור שלך לחופשה צריך להיעשות בהקדם האפשרי. עם זאת, אני מעריך שגם היא מבינה את הנסיבות המיוחדות שנוצרו עקב מותו של עמיקם, כך שלדעתי – היא אינה מצפה שאיישם את ההוראה עוד הלילה, כאשר הבלבול שולט עדיין בתחנה והשוטרים מתקשים לעכל את הבשורה. אני מוכן להסתכן ולהעריך שהיא תקבל את העמדה שלי, לפיה אין זה ראוי להפריע לך בשעה קשה זו, כך שיישום ההוראה יוכל להידחות עד למחר בשמונה בבוקר, אז תיפתח באופן רשמי המשמרת שלך״.
על פניו של אלישע הייתה הבעה מתוחה. ״יפה אמרת,״ פלט בנימה מהורהרת, כאילו רצה להיות בטוח שהוא מבין נכון את הרמז המוסווה בין המילים. ״ובכל זאת,״ המשיך בנימה מוטרדת, ״למרות שאין זה ראוי להפריע לי כרגע, אתה נמצא כאן, עכשיו, בגינה שליד הבית שלי...״
אפרים חייך חיוך שובב. ״אני נמצא כאן?!״ שאל בהתחכמות.
על פניו של אלישע התפשטה הבעה שלווה, כאילו הרגיעה שאלתו של אפרים את חששותיו. ״אני לא יודע,״ הוא השיב למרות זאת בקצרה. ״תאמר לי אתה״.
אפרים הרהר בדברים למשך מספר רגעים, נראה היה שהוא מבין למה רומז אלישע וממה הוא חושש. ״אני לא נמצא כאן,״ הוא אמר לבסוף בנימה החלטית. ״אין תיעוד, אין פרוטוקול, אין איכון״.
אלישע הניד בראשו. ״אתה מבין שלמרות הכול, אתה לוקח כאן סיכון גדול״. הביע את דעתו.
אפרים משך בכתפיו. ״אני יודע,״ אמר. ״אבל אני לא חושש. מבחינתי, זה סיכון כדאי״.
אלישע נראה עדיין מוטרד. ״מה המניע שלך?״ שאל בחשדנות. ״למה שתסכן הכול בשביל סיכוי כל – כך רחוק? הרי שנינו יודעים שאתה לא כמוני, אתה טיפוס שמאמין במערכת ללא עוררין. מה גרם לך לנטוש את הצייתנות המפורסמת שלך?״
על פניו של אפרים עלתה הבעה מהורהרת, ולמרות שבתחילה היה אלישע בטוח שהוא יסרב להגיב – נראה שהוא טעה.
״זה המפכ״ל,״ השיב אפרים קצרות.
על פניו של אלישע עלתה הבעה מתעבת. ״פוליטיקה?!״ הוא אמר בבוז. ״בשביל זה?!״
אפרים נענע נחרצות בראשו. ״לא פוליטיקה,״ אמר בנימה נחושה. ״לא הפעם״.
אלישע לא נראה כמי שהשתכנע, ואפרים ראה צורך להסביר. ״אתה מכיר את ההיסטוריה,״ מיהר לומר. ״אתה בוודאי יודע שהמפכ״ל שלנו לא גדל בערוגות המשטרה. הוא הוצנח מבחוץ, מהשב״כ, שם הוא היה בכיר עם הצלחות מוכחות״.
״כשמינו את המפכ״ל, המשיך אפרים. ״אני בטוח שזה היה מתוך כוונות טהורות. אני מעריך ששר הבט״פ וראש הממשלה הסתנוורו מהזוהר של איש השב״כ, שבוודאי היה נראה להם מקצועי יותר מהניצבים הגמלוניים של המשטרה.
״אבל לפי איך שאני רואה את זה, זו הייתה טעות איומה.
״המפכ״ל לא מכיר את המשטרה, לא מבין איך מתפקדת המשטרה, ויותר מהכול – הוא לא אוהב את המשטרה. מבחינתו הוא עדיין מפקד על מערכת שנחבאת בצללים, מערכת שלא מכירה מהי עיתונאות, מהי שקיפות, מה הן זכויות צדק לכל אזרח.
״המפכ״ל היה הבטחה גדולה, אבל הוא ריסק את המשטרה. הוא גרם לפרישתם של ארבעה ניצבים, שאולי אינם מבריקים כמוהו – אבל הם חיו את העבודה. הוא גרם לשיתוק כללי בכל היחידות הרגילות, כיון שלתפיסת עולמו – אין שום ערך ביחידות שאנשיהם רואים את עצמם כמשרתי ציבור, ככאלו שחייבים לציבור הסברים.
״היחידות האהובות עליו, הן אלו שמאפשרות לו לתפקד באופן שהוא מכיר. יחידות שפועלות מתחת לרדאר הציבורי, בדרכים שנלקחו היישר ממקום עבודתו הקודם. המפכ״ל שלנו לבוש אמנם במדים שעבורם הקדשנו את מיטב שנינו, אבל נאמנותו נתונה לגופים אחרים, אלו שגידלו אותו״.
עיניו של אפרים הבריקו, ניכר היה שהוא כועס. ״המפכ״ל הקודם, על כל מגרעותיו, לעולם לא היה עושה את מה שעשה המפכ״ל הנוכחי היום. הוא לעולם לא היה נותן דריסת רגל לגופים זרים, הוא לא היה נותן להם עדיפות על פני קציני משטרה, ובוודאי שלא היה מאפשר להם להתערב בעבודה שלנו.
״ההסכמים המוקדמים שסוכמו בין המפכ״ל לבכירים הזרים קודם שבאתי, הם חרפה. אילולי הם, לא היה סיכוי שמישהו יעלה על דעתו לדרוש את מה שדרשו החצופים. הוא נתן להם כל מה שרצו, על מגש של כסף, ובסוף – הם ניצלו אותו. הם זיהו חולשה ותקפו, הציגו אותנו כגוף שלומיאלי״.
עיניו של אפרים חדרו אל עיניו של אלישע. ״אני עושה את זה,״ אמר, ״רק כי אני מבין מה עשויות להיות ההשלכות אם ניכנע להם בלא קרב. אני עושה את זה, כי מדובר במדרון חלקלק. מדרון שבו, לצערי, אי אפשר לצפות לסעד מהדרג המשפטי.
״היועצת המשפטית מעלה כאן בשוגג בתפקידה. היא האזינה לעמדת המפכ״ל, שנתפס בעיניה כדמות מקצועית, ועל סמך זה בלבד אישרה את החרפה הזו. המציאות הזו, עתידה לחזור על עצמה אינספור פעמים, אם לא נעשה עכשיו משהו. משהו שיוכיח שמשטרת ישראל היא הסמכות לחקור אירועים פליליים, לא אף גוף אחר״.
אלישע נאנח. ״אתה תולה בזה ציפיות רבות מדי,״ אמר. ״לילה אחד זה כלום. זו חקירה מסועפת, כזו שמוערכת בחודשים של עבודה. המחלקה שלנו קטנה מדי, זה חסר סיכוי״.
אפרים נענע את ראשו. ״המחלקה לא תשתתף בחקירה,״ תיקן. ״זה מסוכן מדי. צריך לשמור חוקרים למקרה שתיכשל, חוקרים שלא יהיו מסומנים מיד על ידי הדרגים הגבוהים. הפעם זה אתה בלבד, רק אתה. הכול עליך״.
אלישע חייך חיוך מריר. ״חבל לסכן כל-כך הרבה בשביל כל-כך מעט״. אמר ביבושת.
על פניו של אפרים הייתה הבעה החלטית, עיקשת. ״זה תלוי רק בך,״ אמר. ״אם אתה חושב שאין סיכוי, אז קדימה – חזור לישון. המיטה ממתינה לך בבית שלך, תוך כמה דקות תוכל להיות מכורבל בשמיכה, וזה בוודאי נעים יותר מלשרוף את הלילה בניסיונות נואשים למצוא קצה חוט בתוך הטרפת הזאת.
״אבל אם תבחר באפשרות הזו, שנינו יודעים, תהיה זו הפעם האחרונה בה תירדם בקלות בחודש הזה. הספק ינקר בך, והמחשבה אולי יכולת לעשות משהו לא תיתן לך מנוח. אני מכיר אותך, אלישע, ואתה מכיר את עצמך, ובהתחשב בכך – אני חושב שהשיחה הופכת למיותרת. הלא שנינו יודעים שאין סיכוי שתוותר על ההזדמנות הזו, שנינו יודעים שאתה תיקח את ההצעה. ומכיוון שכך, חבל לבזבז את הזמן. לך יש עוד הרבה מה לעשות הלילה, ואני אמור להיות עכשיו בבית החולים. אז קדימה, תקבל את ההחלטה ונמשיך מכאן״.
אלישע הרהר בדברים במשך מספר רגעים. לאחריהם, עלה על פניו מבע מוזר, לרגע מיואש ולרגע נחוש. ״אני צריך משהו להתחיל אתו,״ הוא אמר.
אפרים הגביה את סנטרו. ״אין לי משהו לשעה הקרובה,״ הודה, ״אבל בהמשך הלילה – אמור שמשון מלכיאלי להשתחרר ממעצר. היועצת חייבה אותי לשחרר אותו עד תום ארבעים ושמונה השעות הקרובות, אבל בחרתי להקדים את השחרור קצת. הוריתי לשחרר אותו בשלוש לפנות בוקר״.
״שלוש?!״ שאל אלישע, ומראה פניו העיד שהוא תוהה האם יש תועלת במעשה המרד הקטן הזה של אפרים.
״שלוש״. אישר אפרים. ״שעה שקטה, אין אנשים ברחובות. אם יהיה מישהו שירצה לפגוע במלכיאלי, או לחילופין – ליצור אתו קשר, יהיה לו קשה לעשות את זה בשעה כזו מבלי לעורר תשומת לב״.
אלישע הנהן בראשו. ״הבנתי״. אמר. ״אני אהיה שם, בתקווה שעד אז יתבהר משהו״.
אפרים חייך. ״תקווה אופטימית מאוד, אם אתה שואל אותי,״ אמר. ״אבל כמו שזה נראה, אופטימיות היא שם המשחק. תשמור על עצמך, אלישע״.
שני הגברים התרחקו זה מזה.
וכשהיה אלישע לבדו מתחת לבניין המגורים שלו, עלתה במוחו מחשבה מבהילה.
פתאום הוא קלט, שמאז עזב את אפרים – הוא לא חשב אפילו פעם אחת על מותו של עמיקם.
הנושאים החמים
הנושאים החמים
