הנושאים החמים
הנושאים החמים
לא רוצה לבזבז זמן בהקדמות, אז פשוט תקראו.
פרטים על הסיפור, תכליתו ועתידו תוכלו לראות בסוף הפרק.
------
פרק ראשון:
לילה סוער.
פרטים על הסיפור, תכליתו ועתידו תוכלו לראות בסוף הפרק.
------
פרק ראשון:
לילה סוער.
השעה הייתה אחת אחר חצות, כשנביחותיהם הפרועות של כלבי השמירה העירו את שמשון מלכיאלי משנתו השלווה.
הוא התרומם בבת אחת, מחשבותיו מטושטשות, מבלבלות בין חלום למציאות. "פולשים!" חלפה מחשבה מהירה במוחו, הוא השליך בבהילות את שמיכת הפוך המחממת מעליו.
הנביחות לא פסקו, מחרידות את דממת הליל. הוא הושיט את רגליו אל הרצפה, מצטמרר מהמגע הקר. "אני אראה להם מה זה!" לחש בזעם. "זו הפעם האחרונה שהם באים לכאן".
הסיטואציה לא הייתה זרה לשמשון. לאורך השנים הרבות בהן הוא מתגורר בערבות הנגב הוא זכה לא פעם לביקורים לא נעימים של גנבים בדואים. אלו היו מתפרצים לחווה השקטה שלו, גונבים רכוש וכלי רכב. בדיוק מסיבה זו הוא גידל שני כלבי שמירה בחצרו ובמגרה נעולה בחדר השינה שלו נח אקדח תופי זעיר.
בדיוק כשעמד לפתוח את המגירה נשמע צלצול רם ברחבי הבית. הוא נעצר באחת. גנבים אינם מצלצלים בפעמון הדלת. 'מי זה יכול להיות?' הרהר בזעף. 'מי מצלצל בשעה כזו?'
הוא דשדש אל מחוץ לחדר, מעורפל ועייף. במכשיר האינטרקום שבכניסה לבית דלקה נורה ירוקה, הוא מיהר לגשת אל המכשיר וללחוץ על המקש הכסוף שבתחתיתו. "מי זה?" שאל בקול צרוד.
"משטרה." השיב קול מתכתי.
על אף ששמשון היה אזרח שומר חוק, ועל אף שבמקצועו כמדריך טיולים הוא היה רגיל בתיאום תמידי עם גורמי משטרה, הכתה אותו התשובה הקצרה בהלם ובחשש. "מה... מה אתם רוצים?" הוא שאל, בטחונו העצמי נאבד ברגע.
"אני רוצה לשוחח אתך," השיב הקול. "תאפשר לי בבקשה להיכנס.
שמשון פסע במהירות אל דלת הכניסה, מסיט את הבריח ופותח את הדלת לרווחה. רוח עזה התפרצה אל פניו, פורעת את שערו הארוך. טיפות גשם ניקדו בן רגע את השטיח הבהיר שבמפתן.
שמשון גידף חרישית, מלקה את עצמו על ששכח שבחוץ משתוללת סופה כזו. הקור חדר בקלות מבעד לפיג'מה הדקיקה שלבש, מטלטל את עצמותיו. "אתה יכול להיכנס!" הוא צעק אל האיש שמאחורי שער החצר, קולו מתגבר בקושי על שריקת הרוח.
השער נפתח, גבר גבוה לבוש מעיל רוח נכנס לחצר. הוא היה רטוב עד לשד עצמותיו, מחזיק בידו הימנית מטריה קרועה, תומכי הברזל שלה מעוקמים ומזכירים בצורתם עכביש מעוות. לראשו הוא חבש כובע מצחייה שבחזיתו התנוסס סמל משטרת ישראל. הוא לא היה חמוש.
"אתה שמשון מלכיאלי?" שאל כשהיה במרחק של שני מטרים.
"כן, זה אני." השיב שמשון. "מה העניין?"
השוטר התמהמה מלהשיב, מתקרב עד למדרגה שבפתח הבית. הוא הסיר את הכובע מראשו, חושף תחתיו שיער מקריח. פניו היו חיוורות מאוד, המבע בעיניו התכולות קפוא. "הכול בסדר?" שאל אותו שמשון בדאגה.
"עד כמה שזה נוגע אליך, כן". השיב השוטר ושמשון שחרר אנחת רווחה. "אבל אם תאפשר לי להיכנס יהיה נוח יותר".
שמשון נע הצידה בחוסר חשק מופגן, מאפשר לשוטר להיכנס אל תוך הבית, מגפיו מותירים עקבות בוציים על הרצפה המבריקה. שמשון טרק את הדלת, פוסע מאחורי גבו הרחב של השוטר שנכנס אל הסלון, מדלג על מערכת הישיבה שהורכבה מספות עור נוחות ובוחר להתיישב מול השולחן שבפינת האוכל. "שב," אמר, מתעלם מכך שהוא האורח ולא בעל הבית. שמשון התיישב על קצה הכיסא.
"שמי הוא ביל יוסטון, אני מיחידת החילוץ המשטרתית." פתח השוטר. זה היה שם מוזר לכל הדעות, אבל שמשון הצליח לזהות מבטא זר בדיבורו של האיש ותיאר לעצמו שהוא כנראה יליד מדינה זרה. "הגעתי לכאן כדי לבקש ממך לשתף פעולה עם המשטרה במבצע חילוץ של מטיילים שכנראה לקלעו לשיטפון. אנחנו נשמח לקבל את שיתוף הפעולה שלך."
שמשון הבין הכול בבת אחת. עם ותק של עשרים שנה בהדרכת טיולי ג'יפים ואופנועי שטח, הוא הכיר את מרחבי הנגב יותר מכל אדם אחר. הוא הכיר כל צוק וכל עמק, כל נקיק וכל מערה. אך טבעי היה שהמשטרה תגייס את ידיעותיו לצורך הצלת חיים.
"אני אשמח לעזור," אמר ברוחב לב. "במה מדובר?"
השוטר תופף באצבעות ידיו על לוח השולחן המכוסה במפה צבעונית, מספר: "בשעה שתים עשרה ורבע הבחין מסוק סיור שלנו בשיגור של אות מצוקה שבקע מנקיק סלע במרחק של עשרים קילומטרים מערבית מכאן. המשגרים היו ככל הנראה מטיילים שנקלעו לאזור ונלכדו. על פי נתוני השירות המטראולוגי, חייהם של המטיילים נמצאים בסכנת חיים ממשית, משום שמדובר בבור עמוק מאוד בין סלעים, בור שעתיד להתמלא במי גשמים בשעות הקרובות. אם המטיילים יישארו שם, לא יהיה להם סיכוי".
"היחידה שלנו כמובן הפעילה את כל האמצעים כדי לאתר את מיקומם המדויק של המטיילים ולחלץ אותם בעזרת כבלים ממסוק, אך הערפל הכבד לא אפשר לנו ראות טובה. חשוב לי להסביר לך, שאנחנו זקוקים למיקום המדויק ביותר, ברמה של מטרים, כדי לבצע חילוץ בתנאי שטח כאלו. אזור כללי לא עוזר לנו במקרה הזה".
"במקרים כאלו, הפרוטוקולים שלנו קובעים כי יש לנסות ולאתר את המיקום של המטיילים מן הקרקע. שלחנו את הצוותים הקרקעיים שלנו לאתר את המטיילים, אך אלו העלו חרס בידם".
"מה זאת אומרת?" התעניין שמשון. "באילו בעיות הם נתקלו?"
"הם לא הצליחו להגיע בכלל לשטח." השיב ביל השוטר. "מסתבר שהנקיק המדובר ממוקם בפסגתו של צוק מדברי תלול מאוד, צוק שבתנאי מזג האוויר הגישה אליו היא כמעט בלתי אפשרית. כל ניסיונותינו עד עתה עלו בתוהו. חייהם של המטיילים בסכנה חמורה."
שמשון נשך את שפתיו. למרות חזותו הקשוחה, שהתבטאה בצורת הלבוש שלו, בשיערו הארוך ובמבנה גופו המגודל, הוא היה אדם בעל נפש רגישה, טיפוס חם שאוהב לעזור. המחשבה על כך שלא הרחק מביתו המחומם נמצאים קבוצת אנשים בסכנת חיים גרמה לו למועקה מידית. "במה אני יכול לעזור לכם?" הוא שאל.
ביל נעץ בו את עיניו הקפואות, חסרות המבע. "על פי המידע שברשותנו, מסלול טיולי הג'יפים שאתה מדריך עובר בדיוק בשטח המדובר. לא אגזים בהערכותיי אם אחשוב שאתה מכיר את הצוק הזה טוב יותר מכל השוטרים שביחידה שלנו. חשבנו שייתכן ואתה מכיר דרכי גישה לפסגת הצוק שאנחנו לא מכירים. אם כן, יהיה זה אך מתבקש לצרף אותך לצוות מבצע החילוץ שלנו. האם תסכים להצטרף?"
שמשון לא התלבט אפילו לרגע אחד. הוא התרומם בלהיטות מן הכיסא עליו ישב. "למה אתה מחכה?" זירז את השוטר שעל פניו ניכרה הבעה קלושה של שביעות רצון. "חייהם של אנשים בסכנה!"
שניות ספורות לאחר מכן הם עמדו שניהם מול פתח היציאה. שמשון היה לבוש עדיין במכנסי הפיג'מה הארוכים המשובצים שלו, אך מעל חולצתו הדקה הוא לבש מעיל דובון כבד. ההופעה הזו גרמה לו להיראות מגוחך משהו, במיוחד כשלרגליו היו נעולות מגפי עבודה מרופטות בצבע בז'.
דלת הבית נפתחה בקושי, הרוח מהדקת אותה אל המשקוף, מאלצת את שמשון להילחם מולה. הגשם היה חזק יותר מלפני כן, ברק הבזיק בעלטה.
מחוץ לשער היציאה מחצר הבית חנה רכב שטח באורות כבויים. לוחית הרישוי שלו הייתה אדומה ומעל גגו בלט זרקור כבוי בצבע כתום עמום. במבט של איש מקצוע הבחין שמשון מיד שמדובר בדגם המשופר 'ריינגלר' של יצרנית רכבי השטח 'ג'יפ'. זהו דגם מתקדם מאוד, בעל יכולות גבוהות בהרבה מיכולותיהם של רכבי השטח בהם הוא רגיל לנהוג. "השקיעו בכם," הוא אמר לשוטר שלצדו, על פניו מבע מתרשם. "לא ידעתי שהמשטרה מחזיקה רכבים חדישים כאלו".
ביל לא הגיב להתפעלותו של שמשון. הוא נותר קפוא, מסרב לשבור את הדיסטנס שבין שוטר לאזרח, על אף שבאופן רשמי הפך שמשון לשותפו לצוות. הוא שלף מכיסו מחזיק מפתחות מצועצע בצורת כוכב ים, מבודד מבין המפתחות התלויים בו שלט דיגיטלי זעיר. פנסי הרכב הבהבו פעמיים כשאצבעותיו לחצו את מקש הסיליקון, צליל קצרצר נשמע, נעילת הדלתות בוטלה.
אם קיווה שמשון לרגע שהשוטר יתחשב במקצועו ויאפשר לו לנהוג בג'יפ העוצמתי, הרי שהוא התבדה. ביל אפילו לא חנן אותו במבט כשעקף את הרכב מלפנים, פונה אל הדלת השמאלית הקדמית, פותח אותה בקלילות ומתיישב במושב העור המרופד שממול ההגה. המנוע הופעל בבת אחת, חיישני הרכב מזהים שהמפתח עבר את סף הדלת, מתניעים מבלי צורך בתחיבת המפתח לחריץ ההגה.
שמשון פתח את הדלת הימנית, נכנס בהיסוס, מבטו עוקב באי נעימות אחר קילוחי המים שזרמו מבגדיו ומשערו, יוצרים כתמים כהים לא סימטריים על הריפוד המהודר. ביל סקר אותו מזווית עינו, מפעיל בשתיקה את מיזוג האוויר. משב רוח חם פרץ מפתחי האוורור.
שמשון חגר את עצמו בחגורת הבטיחות, מביט סביבו. תאורה רכה פעלה בחלל הרכב. מערכת מולטימדיה הציגה מפה מפורטת של מערב הנגב, מיקומו הנוכחי של הרכב מסומן במרכז בעיגול אדום מהבהב. מבעד לשמשה הרחבה נעו המגבים במונוטוניות, מאחוריהם מתאבך ערפל כבד. תנועה תמידית של גשמים ניכרה בתוך הערפל.
מנוע הג'יפ שאג כשביל דרך על דוושת התאוצה, הרכב עדיין בהילוך סרק, עומד במקומו. שמשון בחן אותו בביקורתיות, רואה בכך סימן להתרברבות חסרת תועלת. ידו הימנית של ביל הסיטה בזריזות את ידית ההילוכים, הרכב התפרץ קדימה בבת אחת, שריקת הרוח מתגברת.
הכביש הסלול והמואר יחסית נעלם תוך דקות ספורות, במקומו הופיעו מרחבים מדבריים אינסופיים שרויים בעלטה מוחלטת. פנסי הרכב פעלו על מצב אורות גבוהים, פנסי הערפל גם הם מאירים, טיפות הגשם משתוללות באור המסנוור.
נהיגתו של ביל הייתה מהירה, כמעט מופרעת, דבר שהיה למורת רוחו של שמשון שתמיד הדריך את מטייליו לנהוג בזהירות. למרות זאת, נאלץ שמשון להודות בינו לבין עצמו שהאיש לצדו מקצועי מאוד. נראה היה שהוא מכיר היטב את יכולות הרכב שלו, יודע בדיוק מה הוא מסוגל לבצע ומה לא.
ככל שהתקרבו לנקודה המיועדת, הפכה הדרך למאתגרת יותר ומלאה מכשולים. האזור היה הררי, משופע בעליות חדות. האדמה הייתה סלעית ומשובשת. ביצות עמוקות הופיעו מדי פעם.
"זה המקום". אמר ביל לאחר מספר דקות של נסיעה. שמשון הביט מבעד לחלון, מתקשה ברגע הראשון לזהות היכן הוא נמצא. הוא אף פעם לא נסע בשטח הזה בלילה וכמובן שלא במזג אוויר כזה. כשהתחיל לזהות את המקום, נפלטה אנחה עמוקה מפיו. היה זה אחד הצוקים התלולים שהכיר, צוק שהדרך לפסגתו מלאה בורות ומכשולים טבעיים. "דווקא כאן?!" הוא שאל בזעף. "הם לא מצאו מקום טוב יותר להילכד בו?!"
ביל לא התרשם מתגובתו המייאשת של שמשון. הוא נראה נחוש, חדור מטרה. "אילו דרכים אתה מכיר לפסגת הצוק?" שאל.
שמשון הצביע לעבר נקודה עלומה בעלטה שלפניהם. "הדרך היא מהכיוון ההוא," אמר. "אבל לפי מה שאני יודע עובר שם ערוץ של נחל אכזב. אני מאמין שהגשמים שירדו עד עכשיו יצרו שם זרימה מסוכנת שלא תאפשר לנו לעבור".
"אז מה אתה מציע?" ביל היה קר רוח.
שמשון חשב מספר רגעים ולאחריהם הצביע אל נקודה אחרת. "יש שם מעבר נוסף, סלעי יותר. הבעיה היא שהוא מאוד חד מאוד צר ומאוד מסוכן, אפילו ביום ואפילו במזג אוויר נורמלי. אני מפקפק מאוד ביכולות שלנו לעלות דרכו בתנאים האלו".
"אני מבין". אמר ביל, ההבעה על פניו נותרה כשהייתה. "מלבד המעבר הזה אתה מכיר דרכים אפשריות אחרות?"
"לא". שמשון נענע את ראשו.
"אם כך, אני חושב שאין לנו ברירה אלא לעלות דרך המעבר הסלעי שהצעת". החליט ביל בכובד ראש. הוא לא המתין לתגובתו של שמשון, רגלו סחטה באחת את דוושת התאוצה. "תסתכל היטב," ביקש בטון פוקד. "אם תראה מכשול בדרך תאמר לי מיד".
היו אלו שתי הדקות המלחיצות ביותר שחווה שמשון מאז השתחרר לפני עשרים ושתים שנים מצה"ל. המנוע העוצמתי צרח, הגלגלים הרחבים מתיזים מים ובוץ עד גובה החלונות. למרות מערכת הקפיצים המשוכללת, בולמת הזעזועים, הם היטלטלו מצד אל צד, נשארים במקומותיהם רק בזכות חגורות הבטיחות.
ביל רכן קדימה, מחזיק את ההגה בשתי ידיו. עיניו היו ממוקדות בפיסת הדרך המוארת שלפניהם, מבט דרוך על פניו. הוא עקף באלגנטיות בורות, סלעים חדים ובולטים ושרידי צמחיה מדברית קוצנית שהרוח הסוערת לא הצליחה לעקור. "תיזהר!" צעק לו שמשון המבוהל מדי כמה רגעים, כשמכשול חדש חדר לטווח הראייה שלהם. ביל לעומתו היה רגוע כל העת.
השעון שבצג הדיגיטלי הציג את השעה שתיים ושלוש דקות אחר חצות כשגלגלי הרכב נעצרו בחריקה, נאחזים בפסגת הצוק הרטובה. ביל התכופף, מרים מקרקעית הרכב שני פרוז'קטורים כבדים, מושיט אחד מהם לשמשון. הם הסיטו יחד את מתג ההפעלה, אור חזק נדלק.
דלתות הג'יפ נפתחו, הם הגיחו משני צדיו. ראשו של שמשון היה מכוסה בכובע המעיל, פניו החשופות זכו למטר עז וכואב. "אני לא מבין!" הוא צעק לעבר ביל, מנסה להתגבר על שאון הרוח. "איפה המסוק? הוא לא מחכה מעלינו?"
"אני לא יודע!" צעק לו ביל בחזרה. "מכשיר הקשר שלי הפסיק להגיב! ננסה להתקדם!"
הם צעדו בקושי נגד כיוון הרוח, מבוססים עד קרסוליהם במים עכורים. פסגת הצוק הייתה משופעת, המים זורמים במורד, נבלעים אל סדק עמוק שחצה את הצוק לרוחב. "זה הנקיק!" צעק ביל. "משם שיגרו המטיילים את אות המצוקה!"
רעד חלף בגופו של שמשון כשחשב על האנשים שנמצאים בתחתיתו של הנקיק. במצב הזה, היה ברור, הם לא ישרדו עוד זמן רב. הוא החיש את צעדיו, כורע מול שפת הנקיק, מכוון את הזרקור כלפי מטה.
ערפל כבד שרר, אלומת האור לא מצליחה לחדור בעדו, רק צובעת אותו בצבע כתום שהעניק לו אפקט סמיך יותר, דמוי צמר גפן. "אני לא רואה כלום!" צעק שמשון. "הערפל מסתיר הכול!"
ביל כרע גם הוא מול שפת הנקיק, במרחק משמשון, פלג גופו העליון באוויר, עיניו תרות בחשכה. "תסתכל היטב". הוא קרא. "אולי תראה תנועה".
הם שכבו כך, מביטים כלפי מטה, הגשם צולף בהם ללא הפוגה. שמשון גייס את כל כוחותיו כדי לא להיכנע, להמשיך ולהביט כך אל העלטה, לא לאבד תקווה. שיניו נקשו מרוב קור, אצבעותיו איבדו תחושה, איבריו דאבו.
במעמקי ליבו הוא החל להתחרט על שהסכים לצאת להרפתקה הלילית הזו, שמי יודע איך תסתיים. הוא לא תיאר לעצמו שיצטרך להשקיע כל-כך הרבה מאמץ ולסכן את עצמו עד כדי כך. 'עוד עשר דקות' הוא עודד את עצמו. 'אם לא תהיה תנועה בעשר הדקות הקרובות, אני מסתלק מכאן'.
הוא הצמיד את אזנו אל הקרקע, מקווה לשמוע קולות אנושיים. הייתה דממה מוחלטת, שהופרה רק בצלילי פכפוך המים, ביללות זאבים מרוחקות ומדי פעם ברעמים מתגלגלים.
ואז, כשנראה הייתה שאבדה כל תקווה, כששמשון התחיל להפנים שהמטיילים כנראה לא ישרדו את הסערה הזו, הוא שמע פתאום את ביל צועק. הוא הרים מיד את ראשו, מביט בתדהמה בזיקוק שהתפרץ מתוך הנקיק במרחק של כמה עשרות מטרים מהם, מתפוצץ בצבעים מרהיבים אל השמים הקודרים.
"הם שם!" צרח שמשון, מזנק ממקומו. "הם שם! בוא נרוץ לשם!"
ביל קם מן הקרקע. הוא לא היה נראה שמח או מתרגש. על פניו שררה הבעה סתמית לגמרי.
"הי, אתה שומע אותי?!" שמשון לעומתו היה נרגש כמו שלא היה מימיו, הוא חש כאילו חשמל זורם בגופו. "קדימה!" הוא ניסה לזרז את ביל. "תודיע על כך ליחידה שלך. תאמר להם שהמטיילים בחיים. אנחנו חייבים להציל אותם!"
ביל לא התייחס להפצרותיו של שמשון. הוא צעד בפסיעות מדודות, כאילו היה לו את כל הזמן שבעולם. כשעמד במרחק של פחות ממטר משמשון הוא הפשיל את שרוולו, חושף שעון יוקרתי בצבעי שחור וכסף. "הזמן תם". הוא אמר בקול מוזר.
"מה זאת אומרת?!" לחץ החל להשתרבב לליבו של שמשון, מתגבר על האושר שחש עד לפני רגע. "מה זאת אומרת הזמן תם? הם עדיין בחיים! הם שיגרו את הזיקוק הזה שראינו לפני רגע!"
"לא הבנת". על פניו של ביל נח מבע מסתורי, מוזר. "לא הזמן של המטיילים תם. הזמן שלי תם". הוא שלח את ידו לכיס מעילו, שולף משם מכשיר טלפון קטן ומיושן. "אם חייהם של המטיילים חשובים לך, תתקשר עכשיו למשטרה. תודיע להם היכן אתה נמצא ותספר להם שחיי אנשים בסכנה. ולטובתך, עדיף שלא תזכיר את השם שלי".
"מה זאת אומרת?" שמשון התבלבל. "למה אני צריך להתקשר למשטרה? אתה המשטרה, לא? תדבר איתם אתה!"
ביל הביט בו במבט מרחם. "אני מצטער שהטעיתי אותך, שמשון. הייתי רוצה לומר לך שיום אחד תבין למה עשיתי את זה, אבל לצערי סביר להניח שלעולם לא תבין. בכל אופן, לשאלתך, אני לא מהמשטרה. אינני שוטר וכנראה שגם לא אהיה".
הוא החליק את הטלפון לכיס מעילו של שמשון ההמום, לא ממתין לתגובה, מסתובב מיד ופותח בהליכה מהירה. ארך לשמשון רגע אחד להבין שהאיש מתכוון להשאיר אותו לבד. הוא החל לרדוף אחריו. "עצור!" צעק כמי שנטרפה עליו דעתו. "עצור! ביל! עצור מיד!"
האורות בג'יפ הבהבו לחרדתו של שמשון והוא הבין שהאיש מתכוון להשאיר אותו ללא כלי רכב בפסגת הצוק המבודד. הוא הגביר את מהירות ריצתו, מתכוון להסתער על האיש מאחור ולמנוע ממנו להפקיר אותו. "אל תעשה את זה!" הוא שאג. "תעצור עכשיו!"
ביל הסתובב בפתאומיות.
שמשון נעצר בבת אחת, כמעט מחליק.
"מה קורה כאן?" הוא שאג על ביל. "מי אתה? לאן אתה הולך? למה אתה משאיר אותי לבד?"
"ששש..." אמר האיש, מבע עיניו מהפנט את שמשון הזועם. "חבל להפסיד את הרגע. תקשיב למנגינה".
ובאותו רגע, כאילו על פי מילותיו של האיש, התפרצה מוזיקה אדירה מתוך הג'יפ, בוקעת ממערכת השמע שהורכבה משמונה רמקולים וסאב וופר אחורי. זו הייתה מנגינה מופלאה, ביצוע של עשרות כלי נגינה בעת ובעונה אחת, משתלבים יחד בהרמוניה מפעימה.
"זו הסימפוניה התשיעית של שוברט," לחש האיש בקול מסתורי. "יש שמכנים אותה גם בשם הסימפוניה הבלתי גמורה". הוא התרחק בצעדים מדודים אחורה, פניו אל שמשון, ניצוץ מוזר חולף בעיניו. "הסימפוניה הזו מדהימה אותי כל פעם מחדש. יש לה התחלה, יש לה אמצע, אבל אין לה סוף..."
ובמילים תמוהות אלו הוא הסתובב, פוסע בצעדי ריקוד לצלילי המוזיקה, ידיו פרושות אל השמים. שמשון התנתק ממקומו, ממהר לרדוף אחריו. האיש נסוג אל מאחורי סלע.
שמשון קמץ את אגרופיו, עוקף את הסלע ונעצר מבולבל במקומו, מביט אנה ואנה אל העלטה האינסופית.
האיש לא היה שם. הוא נעלם כאילו בלעה אותו האדמה...
