הנושאים החמים
הנושאים החמים
אז לפני הכל, אני שמחה לבשר שלסיפור הזה יש סוף. אז אל דאגה, אתם תשארו במתח, אבל לא לעולם...
בהנאה!
אויב כפול
"עזוב אותי!" קרא קול מוכר.
איתי הקשיב לצעקות בנשימה עצורה. "מה גיא מעולל הפעם?!" מלמל לעצמו בכעס. הוא פנה אל חבריו, "אני הולך לראות מה קרה". לא היה לו זמן להתנצל. הוא חטף את הארנק והחל לרוץ לכיוון החנות הקרובה.
"רצית לחמוק ממני?! מה חשבת, שאני אתן לך להתחמק?!" המשיך הקול לנהום על המסכן. מלמול נפחד נשמע.
"מה אמרת? ששילמת?! אתה לא. ראיתי אותך בורח איתם!"
איתי המשיך לרוץ, רואה מרחוק קבוצת אנשים שהחלה להתאסף סביב גיא ואיש מאוד גבוה, רחב ומאיים. לפתע הטשטש המראה מול עיניו. הוא עצר לרגע, מסוחרר. האיש המשיך לצעוק על גיא. בצדק. גם איתי יצעק עליו. חסר אחריות, הילד.
איתי הגיע עד אליהם ונדחק למרכז המעגל. גיא היה שם ולידו ענק שנראה כפקעת עצבים. בין כל האנשים הצליח לראות גם את גיל, שותף שלישי לחבורתם. טום ויאיר בפיצרייה.
"תענה!!! אם לא אני אזמין משט..."
"מה קורה פה?" קולו הצלול של איתי נשמע דקיק ליד קולו העבה של הענק.
לרגע אחד השתרר שקט, אבל מיד קטע קולו של המוכר הענק את השתיקה. "הוא נכנס לחנות, הכניס לתוך הסוודר חבילה, ויצא! גנב!!"
איתי בלע אנחה. גיא לא יכול להעביר יום אחד בלי צרות. "למה גנב? הוא רק רצה לקרוא לי לשלם. הכסף אצלי".
האיש השתתק לרגע. "אצלך?"
"כן".
"אה..." הענק גירד בפדחתו, מעביר את לשונו על שפתיו. "טוב, אז כנס. תשלם על אח שלך, ולא לעשות שטויות כאלה עוד פעם!"
איתי הנהן בצייתנות וסימן לגיא להיכנס אחריו. בחילה התהפכה בבטנו, אבל הוא ניסה להתעלם. הוא לא הולך לוותר לגיא.
מעגל האנשים התפזר לאיטו. הענק התיישב בכיסא המוכר. על רקע הקופה איתי שם לב לסמל החנות שהוטבע על חולצתו.
"כמה עולה ה...?" לאיתי לא היה מושג מה גנב גיא.
"שלוש שוקולד?" הקול העבה עדיין נשאר מפחיד. האיש הרים את עיניו מהמסך. "עשרים שקל ושבעים אגורות".
איתי שילם למוכר וסימן לגיא ולגיל לבוא אחריו. הם יצאו לאוויר הלילה הקפוא. ראשים הציצו עליהם מאחור.
"מה עשית?!" לחש איתי בכעס לאחר שהתרחקו, נזהר שלא למשוך תשומת לב עוד פעם.
"אל תנסה לחנך אותי." סינן גיא. "אתה אפילו לא אח שלי, כמו שהמוכר הקמצן הזה טען".
אז מכל התקרית הוא בחר להתעצבן דווקא על כך שהמוכר חשב שהם אחים. כמה מרגיז, ככה צפוי.
איתי שתק. הוא נשם עמוקות, מנסה להקהות את כאב הראש. הוא יכעס על גיא בבית, לא כאן. למרות שגם בבית ישמעו אותם היטב העוברים והשבים. צריף רעוע מעץ לא באמת מבודד את האנשים שבתוכו.
"גיל", איתי פנה אליו בחומרה, "לך לקרוא לטום וליאיר, הם עדיין בפיצרייה. אנחנו נמשיך הביתה".
מבטו של גיל נדד בין איתי לגיא. בטח הוא חושש להשאיר אותם לבד. איתי טופף ברגלו על המדרכה בחוסר סבלנות.
"אוקי". נכנע גיל לבסוף. הוא הסתובב והחל ללכת בכיוון ההפוך. הם נשארו כעת לבד, אבל איתי עדיין נמנע מלצעוק על גיא ברחוב.
הדרך חלפה במהירות תחת נעליהם הישנות, וכעבור פחות משתי דקות כבר עמדו שניהם מול הדלת. גיא פתח אותה בתנופה, והם נכנסו פנימה.
הדלת נסגרה בטריקה, הפעם בידי איתי. הוא פנה אל גיא שהתיישב דרוך על מיטתו, גרר כיסא שעמד בסמוך והתיישב מול גיא עליו בחבטה מודגשת. גיא הרים אליו עיניים זועפות.
"מה שאני לא מבין", פתח איתי בקור רוח. ראשו שלח אליו אותות מכאיבים. "זה מה חשבת שתשיג מהגנבה הזאת".
"אמרתי לך לא לחנך אותי".
"נכון. ולכן אני רק שואל למה עשית את זה. כי איכשהו לא נראה לי שהצלחת במה שעשית".
"זה אותו דבר".
"זה לא משנה. אני תמיד מזהיר אתכם להתרחק מפשע, ואתה לא מקשיב לאזהרות, וגונב מאחורי הגב שלי שלוש חבילות שוקולד, בלי לחשוב פעמיים!"
"אתה יותר מדי מחשיב את עצמך!" התיז גיא, "אתה גדול ממני רק בחצי שנה, אבל מתנהג אלי כמו חונך אל חניך!"
"אם אתה לא מצליח לחנך את עצמך, ואני הגדול בן ילדי החבורה, אז ברור שאני אחנך אותך! כי אם לא אני, מי יעשה את זה?" ניצנים של כעס החלו לנבוט בקולו.
"לחנך את עצמי, וואלה! אתה רוצה שאני אתנהג כמו מלכת אנגליה?!" גיא התרומם ממיטתו בחדות.
איתי התרומם גם הוא בזעף ועמד מול גיא, הכיסא צנח מאחוריו בקול רעש מהדהד. הם בטח נראו כשני חתולים נכונים לקרב.
"מי מדבר על נימוס?!" איתי כעס באמת, "אפילו לא ביקשתי ממך לא להסתובב עם טיפוסים מפוקפקים! בסך הכול לא לגנוב, כל כך קשה? זה הגבול שכל בני האנוש לא עוברים!"
"אה, באמת?" העורקים במצחו של גיא התבלטו, "אתה יודע בשביל מי גנבתי את זה?!"
"בשביל מי?" כיווץ איתי את גבותיו, מופתע מעט.
"בשבילך".
הדלת נפתחה. איתי העיף לעברה מבט. גיל, טום ויאיר הביטו בהם מהפתח בחרדה. לא נורא, עוד רגע יירגעו.
איתי חזר אל גיא במבט מצמית. "אתה ממש מרגש אותי", אמר בציניות. "בעיקר בגלל שאני שילמתי בסוף..."
"מתי יצא לך לאכול שוקולד בזמן האחרון? זה בסך הכול מתנה!"
"גיא", איתי כעס כמו שלא כעס זמן רב, גיא הזה מוציא אותו מהכלים. הוא הרי יודע מי הוא, על מי הוא מנסה לעבוד? "אתה יכול להפסיק להתנהג כמו פושע?!"
"אתם יודעים ששמענו אתכם בחוץ", עדכן גיל פתאום, "מאה קילומטר מכאן".
"אין מאה קילומטר מפה לחנות. תפסיק להגזים!" כשגיא כועס הוא כועס. לא משנה על מי.
איתי לא נתן לגיא להתחמק. "אתה יכול להקשיב, גיא?!"
גיא החזיר אליו עיניים רושפות. "נו, מה עוד?"
"אם אראה אותך עוד פעם גונב, אפילו חצי חבילת טישו, אני בעצמי מסגיר אותך למשטרה. תדאג שזה לא יקרה, ברור?!"
גיא הסיט ממנו את מבטו האדיש. "אמרתי לך לא לחנך אותי".
רעם עוצמתי הרעיד את החלונות, כמו מחקה את רעם מחיאות הכפיים - שלא יישמעו - כאשר יגמור את משימתו.
חיוך שטני התפרש על פניו. מזל שהחליט לחטט במסמכים של שירה. הוא עוד יראה להם, לחצופה הזאת ולבן שלה, על כך שהסתירו ממנו דבר חשוב כל כך.
הדלת נפתחה לפתע. ארז הציץ אליו, שיערו מקורזל כרגיל, מנסה להחניק חיוך ולא כל כך מצליח.
"בוס", קרא לו ארז בקולו המעצבן.
לא שווה לבזבז על האפס הזה אנרגיות. אמיר החזיר את עיניו למסך. "מה?"
"נכון אתה רוצה קפה?"
"אולי". שייצא כבר, הארז הזה.
"אז זהו. כבר חשבתי שאתה רוצה".
"גאון".
"אז הכנתי לך!" צהל מקורזל השיער.
אמיר הניד בראשו בתנועה זעירה. הוא כבר היה רגיל לחוסר הטקט של ארז.
ארז נכנס והניח בידיו של אמיר קפה עם גושים שחורים. אמיר העווה את פיו בתיעוב. "מה יש פה?"
"כמו שאתה אוהב". עלץ ארז, " חלב, מים חמים, שתי כפיות קפה, וכפית סוכר".
"אידיוט!" התעצבן אמיר, "אני אוהב הפוך. קח ת'כוס ותעוף לי מהעיניים".
"טוב, בוס". השפיל ארז את מבטו והנהן במהירות.
רגע לפני שיצא נזכר אמיר להזהיר, "ואל תיכנס שוב".
"טוב, בוס". ארז הנהן שוב. הוא סגר את הדלת בזהירות, מותיר את אמיר לבדו.
סוף סוף הוא יצא. עכשיו אפשר לחשוב בשקט על כסף, ווילה, ו...
הדלת נפתחה. "בוס?"
אמיר נאנח ארוכות. "מה עכשיו, נודניק?"
"האיש מתקשר".
אמיר הזדקף, "תן לי אותו".
ארז הניח בידיו את הפלאפון. אמיר נפנף אותו בידיו החוצה, ותוך כדי הפעיל את הספיקר-פון.
קולו של עילאי בקע מתוך המכשיר. "איך אתה אמיר?"
שביב חיוך עלה על שפתיו, "חסר סבלנות".
"אמרת שיש לך עבודה להביא לי".
"נכון". אמיר פתח את המגירה שמתחת השולחן, הוציא משם דף עם מספר טלפון והקריא אותו לעילאי.
"אתה רוצה שאני אתקין עליו מעקב". הבין עילאי מיד.
"נכון".
"מי האיש הזה, אם אפשר לשאול?" הסתקרן ההאקר.
נשימתו של אמיר נעצרה לרגע. "איתי".
אם אהבתם, אשמח מאוד שתפרגנו לי בלייק.
נועה לבין
בהנאה!
אויב כפול
פרק 1
"ילד!" צרחה מבהילה קטעה באחת את שלוות הרחוב הטברייני והקפיאה את איתי במקומו בפיצרייה. "מה אתה חושב ש'תה עושה?!""עזוב אותי!" קרא קול מוכר.
איתי הקשיב לצעקות בנשימה עצורה. "מה גיא מעולל הפעם?!" מלמל לעצמו בכעס. הוא פנה אל חבריו, "אני הולך לראות מה קרה". לא היה לו זמן להתנצל. הוא חטף את הארנק והחל לרוץ לכיוון החנות הקרובה.
"רצית לחמוק ממני?! מה חשבת, שאני אתן לך להתחמק?!" המשיך הקול לנהום על המסכן. מלמול נפחד נשמע.
"מה אמרת? ששילמת?! אתה לא. ראיתי אותך בורח איתם!"
איתי המשיך לרוץ, רואה מרחוק קבוצת אנשים שהחלה להתאסף סביב גיא ואיש מאוד גבוה, רחב ומאיים. לפתע הטשטש המראה מול עיניו. הוא עצר לרגע, מסוחרר. האיש המשיך לצעוק על גיא. בצדק. גם איתי יצעק עליו. חסר אחריות, הילד.
איתי הגיע עד אליהם ונדחק למרכז המעגל. גיא היה שם ולידו ענק שנראה כפקעת עצבים. בין כל האנשים הצליח לראות גם את גיל, שותף שלישי לחבורתם. טום ויאיר בפיצרייה.
"תענה!!! אם לא אני אזמין משט..."
"מה קורה פה?" קולו הצלול של איתי נשמע דקיק ליד קולו העבה של הענק.
לרגע אחד השתרר שקט, אבל מיד קטע קולו של המוכר הענק את השתיקה. "הוא נכנס לחנות, הכניס לתוך הסוודר חבילה, ויצא! גנב!!"
איתי בלע אנחה. גיא לא יכול להעביר יום אחד בלי צרות. "למה גנב? הוא רק רצה לקרוא לי לשלם. הכסף אצלי".
האיש השתתק לרגע. "אצלך?"
"כן".
"אה..." הענק גירד בפדחתו, מעביר את לשונו על שפתיו. "טוב, אז כנס. תשלם על אח שלך, ולא לעשות שטויות כאלה עוד פעם!"
איתי הנהן בצייתנות וסימן לגיא להיכנס אחריו. בחילה התהפכה בבטנו, אבל הוא ניסה להתעלם. הוא לא הולך לוותר לגיא.
מעגל האנשים התפזר לאיטו. הענק התיישב בכיסא המוכר. על רקע הקופה איתי שם לב לסמל החנות שהוטבע על חולצתו.
"כמה עולה ה...?" לאיתי לא היה מושג מה גנב גיא.
"שלוש שוקולד?" הקול העבה עדיין נשאר מפחיד. האיש הרים את עיניו מהמסך. "עשרים שקל ושבעים אגורות".
איתי שילם למוכר וסימן לגיא ולגיל לבוא אחריו. הם יצאו לאוויר הלילה הקפוא. ראשים הציצו עליהם מאחור.
"מה עשית?!" לחש איתי בכעס לאחר שהתרחקו, נזהר שלא למשוך תשומת לב עוד פעם.
"אל תנסה לחנך אותי." סינן גיא. "אתה אפילו לא אח שלי, כמו שהמוכר הקמצן הזה טען".
אז מכל התקרית הוא בחר להתעצבן דווקא על כך שהמוכר חשב שהם אחים. כמה מרגיז, ככה צפוי.
איתי שתק. הוא נשם עמוקות, מנסה להקהות את כאב הראש. הוא יכעס על גיא בבית, לא כאן. למרות שגם בבית ישמעו אותם היטב העוברים והשבים. צריף רעוע מעץ לא באמת מבודד את האנשים שבתוכו.
"גיל", איתי פנה אליו בחומרה, "לך לקרוא לטום וליאיר, הם עדיין בפיצרייה. אנחנו נמשיך הביתה".
מבטו של גיל נדד בין איתי לגיא. בטח הוא חושש להשאיר אותם לבד. איתי טופף ברגלו על המדרכה בחוסר סבלנות.
"אוקי". נכנע גיל לבסוף. הוא הסתובב והחל ללכת בכיוון ההפוך. הם נשארו כעת לבד, אבל איתי עדיין נמנע מלצעוק על גיא ברחוב.
הדרך חלפה במהירות תחת נעליהם הישנות, וכעבור פחות משתי דקות כבר עמדו שניהם מול הדלת. גיא פתח אותה בתנופה, והם נכנסו פנימה.
הדלת נסגרה בטריקה, הפעם בידי איתי. הוא פנה אל גיא שהתיישב דרוך על מיטתו, גרר כיסא שעמד בסמוך והתיישב מול גיא עליו בחבטה מודגשת. גיא הרים אליו עיניים זועפות.
"מה שאני לא מבין", פתח איתי בקור רוח. ראשו שלח אליו אותות מכאיבים. "זה מה חשבת שתשיג מהגנבה הזאת".
"אמרתי לך לא לחנך אותי".
"נכון. ולכן אני רק שואל למה עשית את זה. כי איכשהו לא נראה לי שהצלחת במה שעשית".
"זה אותו דבר".
"זה לא משנה. אני תמיד מזהיר אתכם להתרחק מפשע, ואתה לא מקשיב לאזהרות, וגונב מאחורי הגב שלי שלוש חבילות שוקולד, בלי לחשוב פעמיים!"
"אתה יותר מדי מחשיב את עצמך!" התיז גיא, "אתה גדול ממני רק בחצי שנה, אבל מתנהג אלי כמו חונך אל חניך!"
"אם אתה לא מצליח לחנך את עצמך, ואני הגדול בן ילדי החבורה, אז ברור שאני אחנך אותך! כי אם לא אני, מי יעשה את זה?" ניצנים של כעס החלו לנבוט בקולו.
"לחנך את עצמי, וואלה! אתה רוצה שאני אתנהג כמו מלכת אנגליה?!" גיא התרומם ממיטתו בחדות.
איתי התרומם גם הוא בזעף ועמד מול גיא, הכיסא צנח מאחוריו בקול רעש מהדהד. הם בטח נראו כשני חתולים נכונים לקרב.
"מי מדבר על נימוס?!" איתי כעס באמת, "אפילו לא ביקשתי ממך לא להסתובב עם טיפוסים מפוקפקים! בסך הכול לא לגנוב, כל כך קשה? זה הגבול שכל בני האנוש לא עוברים!"
"אה, באמת?" העורקים במצחו של גיא התבלטו, "אתה יודע בשביל מי גנבתי את זה?!"
"בשביל מי?" כיווץ איתי את גבותיו, מופתע מעט.
"בשבילך".
הדלת נפתחה. איתי העיף לעברה מבט. גיל, טום ויאיר הביטו בהם מהפתח בחרדה. לא נורא, עוד רגע יירגעו.
איתי חזר אל גיא במבט מצמית. "אתה ממש מרגש אותי", אמר בציניות. "בעיקר בגלל שאני שילמתי בסוף..."
"מתי יצא לך לאכול שוקולד בזמן האחרון? זה בסך הכול מתנה!"
"גיא", איתי כעס כמו שלא כעס זמן רב, גיא הזה מוציא אותו מהכלים. הוא הרי יודע מי הוא, על מי הוא מנסה לעבוד? "אתה יכול להפסיק להתנהג כמו פושע?!"
"אתם יודעים ששמענו אתכם בחוץ", עדכן גיל פתאום, "מאה קילומטר מכאן".
"אין מאה קילומטר מפה לחנות. תפסיק להגזים!" כשגיא כועס הוא כועס. לא משנה על מי.
איתי לא נתן לגיא להתחמק. "אתה יכול להקשיב, גיא?!"
גיא החזיר אליו עיניים רושפות. "נו, מה עוד?"
"אם אראה אותך עוד פעם גונב, אפילו חצי חבילת טישו, אני בעצמי מסגיר אותך למשטרה. תדאג שזה לא יקרה, ברור?!"
גיא הסיט ממנו את מבטו האדיש. "אמרתי לך לא לחנך אותי".
רעם עוצמתי הרעיד את החלונות, כמו מחקה את רעם מחיאות הכפיים - שלא יישמעו - כאשר יגמור את משימתו.
חיוך שטני התפרש על פניו. מזל שהחליט לחטט במסמכים של שירה. הוא עוד יראה להם, לחצופה הזאת ולבן שלה, על כך שהסתירו ממנו דבר חשוב כל כך.
הדלת נפתחה לפתע. ארז הציץ אליו, שיערו מקורזל כרגיל, מנסה להחניק חיוך ולא כל כך מצליח.
"בוס", קרא לו ארז בקולו המעצבן.
לא שווה לבזבז על האפס הזה אנרגיות. אמיר החזיר את עיניו למסך. "מה?"
"נכון אתה רוצה קפה?"
"אולי". שייצא כבר, הארז הזה.
"אז זהו. כבר חשבתי שאתה רוצה".
"גאון".
"אז הכנתי לך!" צהל מקורזל השיער.
אמיר הניד בראשו בתנועה זעירה. הוא כבר היה רגיל לחוסר הטקט של ארז.
ארז נכנס והניח בידיו של אמיר קפה עם גושים שחורים. אמיר העווה את פיו בתיעוב. "מה יש פה?"
"כמו שאתה אוהב". עלץ ארז, " חלב, מים חמים, שתי כפיות קפה, וכפית סוכר".
"אידיוט!" התעצבן אמיר, "אני אוהב הפוך. קח ת'כוס ותעוף לי מהעיניים".
"טוב, בוס". השפיל ארז את מבטו והנהן במהירות.
רגע לפני שיצא נזכר אמיר להזהיר, "ואל תיכנס שוב".
"טוב, בוס". ארז הנהן שוב. הוא סגר את הדלת בזהירות, מותיר את אמיר לבדו.
סוף סוף הוא יצא. עכשיו אפשר לחשוב בשקט על כסף, ווילה, ו...
הדלת נפתחה. "בוס?"
אמיר נאנח ארוכות. "מה עכשיו, נודניק?"
"האיש מתקשר".
אמיר הזדקף, "תן לי אותו".
ארז הניח בידיו את הפלאפון. אמיר נפנף אותו בידיו החוצה, ותוך כדי הפעיל את הספיקר-פון.
קולו של עילאי בקע מתוך המכשיר. "איך אתה אמיר?"
שביב חיוך עלה על שפתיו, "חסר סבלנות".
"אמרת שיש לך עבודה להביא לי".
"נכון". אמיר פתח את המגירה שמתחת השולחן, הוציא משם דף עם מספר טלפון והקריא אותו לעילאי.
"אתה רוצה שאני אתקין עליו מעקב". הבין עילאי מיד.
"נכון".
"מי האיש הזה, אם אפשר לשאול?" הסתקרן ההאקר.
נשימתו של אמיר נעצרה לרגע. "איתי".
אם אהבתם, אשמח מאוד שתפרגנו לי בלייק.
נועה לבין
