סיפור בהמשכים אויב כפול

[נועה לבין (Tamar)]

עקב העומס המשוגע שיש לכולנו, וההמתנה הארוכה בין לפרק הבא, נראה שאני אתן לכם מתנת-חג ממש שווה:
מה הסוד ההגדה ואיך רועי קשור אליו? מאיפה בא פתאום אמיר וחטף את איתי? מה קורה עם איתי הכלוא? ומה קרה בינו לבין אבא שלו?
הפרק שיפתור את כל הסודות.
יום שלישי, הראשון של חול המועד. נתראה.

 

[נועה לבין (Tamar)]

פרק 23

הוא נכנס לתוך הבית. עייף, סחוט, מותש.
"אבא!!!" יהודה והדס קפצו עליו. מיכאל במועדונית. הוא הניח להם לרסק את עצמותיו. את ליבו אי אפשר לרסק יותר ממה שהוא עכשיו.
"רועי", יעל חייכה אליו, מודאגת. הילדים ירדו ממנו. "מה קרה? איפה היית?"
רועי הרים אליה עיניים עייפות.
"ילדים!" יעל נרמזה, "תנו לאבא לנוח קצת. הוא לא ישן כל הלילה!"
"באמת?" יהודה הביט בו בהערכה.
בעל כורחו הוא חייך. "באמת".
הוא הסתובב, והעביר את עיניו על הסלון. נתן עמד בקצה והסתכל עליו. עיניהם המכווצות נפגשו.
איתי נחטף. בידי אמיר. התאום שלו.
איתי עצור. כי אמיר העליל עליו עלילה.
אמיר. התאום שלו.
הוא התיישב על הספה. יעל הגישה לו כוס קפה והתיישבה לידו. הוא אפילו לא שם לב שכולם יצאו מהסלון.
"אני לא מאמינה".
רועי סיפר ליעל החקירה ועל המסקנה שבסופה שהעפילה על הכול.
"אז אמיר חטף את איתי??"
הוא השיב בשתיקה דמומה.
"אני לא מפסיק לחשוב עליו". אמר נתן כשהתיישבו לארוחת בוקר בהרכב של יום-חופש-אחרון. "הוא אפילו לא מסכים שנבקר אותו". הוא כבש את פניו בידיו והוריד אותן במהירות, "מה אתו? איך אני יכול לדעת?"
איש לא ענה לו. את רועי שחררו בערבות. את איתי השאירו עצור.
"הלוואי ויכולתי לראות אותו שוב". נתן נאנח. תשוקה הייתה בקולו.
"גם אני רוצה לראות אותו", אמרה פתאום הדס בתרעומת, "באמת! לפני המון זמן אמרתם לנו שהוא יבוא, ובסוף הוא לא בא! כמה זמן לוקח לו! למה הכול פתאום הסתבך?!""
•
"אמיר עוד לא נתפס". גונן העביר את התוצאות לכרמי, הקצין שמעליו.
"מה היו הבעיות?" התעניין כרמי.
"אין שום בית שרשום על שמו. גם לא פלאפון או רכב. נראה כאילו לא קיים אדם כזה. הבית האחרון שהשכיר היה לפני שתים עשרה שנה, ואין לו דרכון. לא בעבר ולא היום".
"החליף זהות", מלמל כרמי.
"אני חושב שאפשר לשחרר את רועי ואיתי", גונן התעלם מהמשפט האחרון של הקצין, "ברור שאמיר הוא החוטף. אין לנו כבר צורך בהם".
"קודם כל, אין לך ראיות". כרמי שלח לו מבט נוזף, "שנית, בנוגע להשערה שזו בסך הכול תכנית של שניהם להפיל הכול אחד על השני, אני מזכיר שזה גם לא חייב להיות מתוכנן ביניהם".
"אז להשאיר אותם כאן בינתיים?" הוא לא שש לעשות את זה. עמוק מתחת למעטה הקשוח, משהו בו מתערער מול המבטים הכבויים של הילדים. ואיתי בסך הכול בן ארבע עשרה.
"כן".
•
"אני אסביר לך את העניין". גונן נפגש עם רועי שוב, אבל הפעם ללא התואר 'חוקר'. "ברגע שאמיר ייתפס ויודה שהוא חטף את איתי, תוסר ממכם האשמה ותהיו חופשיים. אם לא, הכול יהיה הרבה יותר מסובך בשבילכם. לא תשוחררו כל כך מהר".
רועי הנהן. הוא הבין את זה מיד. איך החיים מסובכים.
"הבעיה שלנו כרגע, היא שאנחנו לא יודעים איפה אמיר. אם יש לך אפשרות לעזור לנו, זה פשוט יואיל לך". גונן הרים את גבותיו, "לא לנו".
רועי נרעד. איך הוא הגיע למצב הזה, שבו הוא צריך לבחור בינו לבין אמיר. הוא היסס לפני שאמר, "יש לי אפשרות".
גונן הנהן בתנועה כמעט בלתי נראית. "אתה יודע איפה הוא?"
"לא". ליבו נקרע בתוכו. הוא עושה את הדבר הנכון? "אבל יש לי משהו אחר לעשות".
•
"איתי גלעד?" קול קרא את שמו.
איתי הסתובב בבהלה, "מה?" רק לא חקירה. בבקשה.
"יש לך שיחת טלפון".
הוא הסתובב בחזרה, נוקשה. "אמרתי שאני לא רוצה ביקורים".
"אוקי". האיש הלך.
נער גבוה הנראה בגילו הביט בו מהצד בחוסר טקט מעצבן. איתי ניסה לא להתייחס אבל לאחר חצי דקה הוא איבד את סבלנותו. "אתה רוצה משהו?"
"א..." הנער התבלבל, עגיל תקוע בגבתו, "אם אמרת שאתה לא רוצה ביקורים והתקשרו אז..."
"אז מה?" שיעוף לו כבר מהעיניים. אין לו סבלנות.
"אולי זה משהו חשוב".
איתי נדם.
"אתה לא חייב ללכת", הנער נסוג במבוכה, "אבל אולי כדאי לך".
איתי השפיל את עיניו. שיחה מאבא חשובה מספיק? אולי תפסו כבר את רועי. הוא קם, והלך לענות לטלפון.
שני צלצולים. "הלו".
"איתי?" קול חמים נשמע בקו. מוכר. לא מוכר.
רועי???
"איתי", רועי נשמע מהסס. "יש לי משהו לומר לך".
זעם התלקח בו. אין לו חוצפה? איך הוא מעז?? "ביקשתי לא להיפגש עם אף אחד", הוא ניסה להישמע צונן. "זה כולל גם שיחות טלפון".
"אני מבין שאתה כועס עלי, איתי". קולו של רועי הישן כמו חזר אליו מהחלומות. מהטלפון. "אבל אם תיתן לי אפשרות לומר לך משהו אחד, אז... זה לא מה שאתה חושב, איתי".
"ברור שזה לא מה שאני חושב", התיז בכעס, "ושוב אתה עם המשחק הזה. הבנתי אותך, די! אתה חטפת אותי, בגדת בי, שיחקת בי והתעללת בי. די! נמאס לי כבר!!! אתה לא יכול להפסיק עם זה? אני עכשיו פה כי הפללת אותי, נכון? העללת עלי עלילה, לקחת את האוצר, מה עוד אתה רוצה?! בטח לשכנע אותי לא להפליל אותך. כן. אתה יכול להמשיך לחלום". הוא השתתק. המילים יצאו לו חריפות משהתכוון, אבל לא אכפת לו. רועי מתנהג גרוע יותר.
"אני יודע שאתה כועס עליי". שוב הקול של רועי הישן. ושוב, כמו פעם, הוא נכנס לליבו. הכנות כבשה אותו. איתי שתק.
"אבל יש משהו שאתה לא יודע, איתי. יש אמת נסתרת בכל הסיפור הזה. באגדה, בחטיפה, בכל החיים שלך. אם רק תיתן לי אפשרות, איתי, אני אגיד לך הכול".
מה זאת אומרת בחיים שלו? הם שלו, לא? אז איך רועי נכנס לכאן?! ולמה שוב? "מה פתאום נתקפת ברגשות חמים?" שאל כביכול בתמימות, אבל כעס בצבץ בין מילותיו.
"זה לא מה שאתה חושב, איתי", רועי נשמע מתחנן, "אני רוצה להיפגש איתך".
"אמרת את זה כבר". קטע אותו איתי בחוסר סבלנות.
"מה אכפת לך?" רועי התחנן שוב, "ברגע שתגיד לי אני עוזב. מבטיח".
"כמו שהבטחת שתיקח אותי לבית שלך?" לעג קר. ציניות שמקורה בניסיון.
"בבקשה, איתי. זה באמת... חשוב. זה בשבילך".
איתי נשף בכעס. רועי הזה... אין סיכוי שהוא יניח לו. הוא החליט להיעתר לבקשה. נראה מה יש לו למכור.
"בסדר", אמר בזעף, "אני מסכים".
•
רועי התיישב לידו בדממה. הוא היה לבוש בקפידה. לא כמו שהוא נראה בבית שלו. הוא מנסה לשמור על התדמית היפה שלו, כנראה. הם לא הסתכלו אחד על השני.
"פעם", רועי הישיר את מבטו לחלל החדר, "היה ילד שקראו לו גמליאל".
איתי נרתע בצמרמורת. ככה אימא תמיד התחילה את הסיפור. פעם היה סבא שקראו לו גמליאל. הסבא היה גיבור ילדותו. הוא דמיין אותו, וחלם עליו בלילות. איך רועי יודע??? הוא שאל את אבא שלו כשהיה אצלו?
איתי בלע את רוקו. איך רועי מעז?!
"הוא חי בגרמניה ממש לפני שפרצה מלחמת העולם השנייה. אבא שלו היה עשיר גדול, ולכן, כשהחלה האנטישמיות להתפשט, הוא ומשפחתו היו בסכנה". רועי בחן לרגע את איתי. אולי הוא רצה לבדוק איך הוא יגיב.
איתי לא היה מסוגל להשיב מבט.
"אביו החליט שלעזוב עם כל המשפחה לארצות הברית זה יהיה מסובך, אבל גם מסוכן להישאר. הוא החליט לשלוח את גמליאל ברכבות הילדים לאנגליה. הוא יישאר לסגור את המפעל, וגם אשתו והתינוקת, שלא תעמוד בטלטלות הדרך.
"הוא שאל את האדמו"ר אם נכון לעשות את זה, והאדמו"ר ענה משהו שנראה חסר קשר: 'תפקיד סכום כסף גדול לנין הבכור של גמליאל'".
איתי בהה בקירות האפורים. מעולם לא שמע על ילד בשם גמליאל, לא על אדמו"ר ולא על נין בכור. על מה רועי מדבר?
"האב לא הבין את התשובה, אבל שמע לקול רבו. הוא הפקיד לבנו כסף בבנק בשוויץ, והוסיף עוד הרבה כסף בשביל הבן-נין שלו. גמליאל עלה על רכבת הקינדר-טרנספורט הראשונה. הוא התגלגל בין ארצות עד סוף המלחמה, ואז התברר לו ששני הוריו נספו, וגם כל משפחתו המורחבת וחבריו".
איתי בלע את רוקו. גם לו אין חברים. לאביו יש אח בבולגריה ואימו בת יחידה. אז גם דודים אין לו. וגם משפחה. אימא שלו נפטרה ועם אביו אין לו את הקשרים הכי טובים בעולם.
גם הוא בודד בעולם, כמו גמליאל.
"גמליאל עלה לישראל, ונישא לשרה, שהייתה ילדת קינדר-טרנספורט בעצמה. בסביבות גיל העשרים וחמש, לאחר שכבר היה מבוסס עם אישה ובית, הוא החליט לנסוע לשוויץ להוציא את הכסף.
"הוא היה עני מאוד, ולכן לקח לעצמו כסף רק לנסיעה אחת. הוא החליט להוציא את הכסף מהבנק ואיתו לחזור. הוא הגיע, ואז התחילו הבעיות".
חלקי הפאזל התחברו. "אני יודע את ההמשך", קרא איתי, התרגשות אחזה בו. הסיפור של אימא התחיל בשוויץ. "הפקידים בבנק לא נתנו לו את הכסף. הם אמרו שלא קיים חשבון כזה, ושהכול התבלגן בשואה... הוא החליט להמר על הכול ושכר עורך דין. אחרי המון מאמצים הוא קיבל את הכסף וחזר לארץ". המילים החליקו מתוך גרונו בלהט. הוא הכיר את הסיפור בעל פה. "כבר לא היה לו אמון בבנקים והוא החביא את הכסף במדבר יהודה..."
רועי חייך שוב, "ארבע דורות עברו מאז. נולד לו בן שקראו לו שמואל והוא סיפר לו על הכסף. לשמואל נולדה בת שקראו לה שירה". רועי הביט עמוק בעיניו, "וזוהי אימא שלך".

"איך אתה יודע?" איתי הישיר גם הוא את עיניו לעיני רועי. יש דברים שחזקים מין הפגיעות.
"כששירה הייתה בת ארבע, נולדו לה שני אחים תאומים. מיד כשהם נולדו אפשר היה לראות שאחד מהם טוב ותמים והשני מופרע. מאוד, אפילו".
"לאימא שלי היו אחים???" בטח הוא לא שמע טוב. "ואיך אתה בכלל יודע?" זוהי השאלה החשובה יותר. עד כמה רועי מעורה בחייו? ו... האם אבא שלו קשור לזה, מהצד הטוב או הרע?
"אביהם החליט לספר את הסיפור בתור אגדה משעממת, כדי שהתאומים לא יפטפטו בכיתה. לשירה הוא סיפר את הפרטים האמיתיים ולתאומים פרטים שגויים".
"ו... מה איתם היום?" חשש עמום עלה בו. למה אימו תמיד אמרה שהיא בת יחידה? האם הם בחיים היום? ושוב, איך רועי יודע?
רועי התעלם מהשאלה. "לאחד מן התאומים קוראים אמיר, והוא הלך לכיוון הפלילי כשגדל". רועי השתתק.
הדממה התמשכה, והחשש בליבו של איתי התחזק. "ומה עם השני?"
"לשני קראו..." לאט רועי, בוהה באוויר, "רועי".

---

אז מה אתם אומרים? האם נסגר המעגל או שרק נפתח?
ספרו לי בתגובות על מה חשבתם, כמה התרגשתם, האם אתם בהלם או שהיה ניחוש קטנטן? אם לא, מה חשבתם שיהיה הסוף?
וכמובן, אשמח שתפנקו אותי בביקורת, או לכל הפחות בלייק

 

[Chaya Lea]

אז מה אתם אומרים? האם נסגר המעגל או שרק נפתח?

מדהים!
מצד אחד- נסגר.
לא שחשבתי על זה ממש אבל בספרים זה כבר לא מפתיע מרוב שמוכנים לזה
אהבתי את ההתפתחות.
יש מצב שהמעגל גם נפתח.
אני פחות מתבססת על ניחושים והשערות, מעדיפה כבר לקרוא את הסיפור עצמו...
בשביל זה מחכה כבר לפרק הבא

 

[נ. גל]

התקדמות יפה.
לא הבנתי איך רועי עצור ובו זמנית הילדים שלו קופצים עליו בבית. פספסתי משהו באמצע?

אם יש לך אפשרות לעזור לנו, זה פשוט יואיל לך

יועיל.

פעם היה סבא שקראו לו גמליאל.

מעולם לא שמע על ילד בשם גמליאל

?

"ו... מה איתם היום?" חשש עמום עלה בו. למה אימו תמיד אמרה שהיא בת יחידה? האם הם בחיים היום? ושוב, איך רועי יודע?
רועי התעלם מהשאלה. "לאחד מן התאומים קוראים אמיר, והוא הלך לכיוון הפלילי כשגדל". רועי השתתק.
הדממה התמשכה, והחשש בליבו של איתי התחזק. "ומה עם השני?"
"לשני קראו..." לאט רועי, בוהה באוויר, "רועי".

קיטצ'י גבולי.
בספר זה היה גורם לי לטרוק את הכריכה ולהגיד: "טוב, שמישהו אחר יקרא את זה. לבריאות."

 

[RIVKA W]

מסתעף... (כי מסתמא יש המשך)
לא הבנתי אם איתי חושב שרועי יודע את האגדה והוא לקח את האוצר למה הוא מספר לו שוב? לפי השערתי הוא היה אמור להגיב לזה בזעם או לגלוג.

 

[נועה לבין (Tamar)]

תודה על כל הפידבקים, @Chaya Lea , @RIVKA W ,ו- @נ. גל !
ממש כיף לקרוא ומחמם את הלב

לא הבנתי איך רועי עצור ובו זמנית הילדים שלו קופצים עליו בבית. פספסתי משהו באמצע?

כן

את רועי שחררו בערבות. את איתי השאירו עצור.

?

התכוונתי שהוא לא שמע על ילד. אבל תודה על שימת הלב, איזה מזל שיש לי קוראות בטא כל כך טובות

קיטצ'י גבולי.
בספר זה היה גורם לי לטרוק את הכריכה ולהגיד: "טוב, שמישהו אחר יקרא את זה. לבריאות."

מבינה באסוש באסוש באסוש...

לא הבנתי. אם איתי חושב שרועי יודע את האגדה והוא לקח את האוצר למה הוא מספר לו שוב? לפי השערתי הוא היה אמור להגיב לזה בזעם או לגלוג.

לא כל כך הבנתי, למה? רועי אומר לאיתי שיש לו משהו חשוב לומר לו, ואיתי מקשיב. איתי לא ידע על החלק הזה של הסיפור, ולכן מתעניין בו. אשמח שתסבירי לי למה התכוונת.

מדהים!
מצד אחד- נסגר.
לא שחשבתי על זה ממש אבל בספרים זה כבר לא מפתיע מרוב שמוכנים לזה
אהבתי את ההתפתחות.
יש מצב שהמעגל גם נפתח.
בשביל זה מחכה כבר לפרק הבא

תודה רבה!!
איזה כיף ומעודד!

 

[נ. גל]

מבינה באסוש באסוש באסוש...

התלבטתי אם לפרט, החלטתי שכן.
בין סיפור למציאות יש אלמנט מאוד דומה, והוא העובדה שאי מי (יהיה זה הבורא או הכותב) יצר סיפור, והוא מעביר זאת לאחרים בקצב שלו ובדרך שלו, ואף פעם לא נותן להם לדעת הכל.
ההבדל הוא, שבמציאות אנחנו חלק מהסיפור, ובסיפור שכתב אדם - אנחנו הקוראים. לא הגיבורים.
התוצאה היא, שאמנם במציאות אנחנו מקבלים בהבנה מקרים שבהם פתאום קורית תפנית משמעותית, ושהרשע מתברר בתור דוד פגוע שרוצה לקבל את הכסף שלו. בסיפורים - פחות.
את הגיבורים אפשר להוביל באף לכל מקום שתבחרי. אפשר להשאיר אותם בעלטה, אפשר לשחק בהם כרצונך ולתת להם רק את המידע שאת בוחרת לתת.
בדיוק כמו בחיים.
אבל אנחנו, הקוראים, לא חלק מהעלילה. אנחנו מצפים לקבל יצירה, שלא תוביל אותנו באף, אלא תעניק לנו שעשוע והנאה.
ולא, ללכת בלי לדעת שיש תעלומה, ואז לקבל את הפתרון שלה בהנף יד, מהמקום שלפני רגע היה ריק לחלוטין ולא התחבאה שם תיבת הפתעות - זה לא משעשע.

במילים אחרות, כדי ליצור יצירה שלימה, אי אפשר להשאיר את הקוראים עם חורים כל כך משמעותיים שהם בכלל לא מודעים לקיומם. בדיוק כמו שמהרגע הראשון היה ברור שיש את אמיר ויש את רועי, וגם אם לא ידענו לקרוא להם בשמם - הבנו שיש פה כפילים. בקטע הזה לא הובלנו בעלטה, ולכן היה כיף לגלות שזה פשוט תאומים.
המניע של אמיר לא יכול להיות כל כך משמעותי, ורק עכשיו נגלה את זה. מצטערת, אי אפשר לשחק ככה בקורא.

 

[נועה לבין (Tamar)]

היי!
קודם כל אני מתרגשת לחזור לכאן לאחר הפסקה מאוד ארוכה, שקרתה לי ממש ללא תכנון. בתחילה לא הייתי בארץ ואז היה בלגן קטן... אבל העיקר שאני כאן שוב.
@נ. גל , סורי על התגובה המאוחרת אבל הייתי חייבת.
תודה על מה שכתבת. באמת. את לימדת אותי משהו שבאמת לא ידעתי () ואני כמו תמיד ממש שמחה ללמוד. (כבר סיפרתי לכם שיש לי תקייה עם העתק של כל תגובות השוות?? מדהים כמה למדתי מכאן!)
אז תודה, ו---
חכו לי, אני באה!...

 

[נועה לבין (Tamar)]

פרק 24
"איתי", קולו של רועי ניער אותו. איתי הוריד את ידיו מפניו והשתדל לייצב את קולו. "מה?"
"המשטרה מודעת למה שקרה. ועכשיו נערכים חיפושים אחר אמיר. הוא לא ייצא מזה בלי כלום".
"רגע", איתי בחן את רועי בחשד, "איך אני אדע שאתה לא אמיר? אולי אתה שוב משקר אותי?" האמת שזה די הגיוני, עם ה'רועי' שפגש כל השבוע.
רועי התחייך. חיוך שט בעיניו, בפניו. אהבה זעקה ממנו. וכנות. "איך אני יכול להוכיח לך?"
איתי הביט בו עוד שנייה. בחיוך, באהבה, ברוך, ואז רפה.
כנראה שעדיין יש הבדלים בין רועי לאמיר.
"יש לי דרך לתפוס את אמיר", אמר רועי בענייניות.
להט התפשט באיתי. רצון לנקמה. אמיר צריך לשלם על מה שעשה. חייב לשלם.
"כשהייתי קטן, בכיתה ב' או ג', מורה כעס עליי", התחיל רועי.
"באמת?" קטע אותו איתי בפליאה. איכשהו, נראה שרועי מעולם לא הפריע בשיעורים.
"כן", רועי חייך שוב. "באותו יום בצהרים אמיר כתב לי פתק, והניח לי אותו על השולחן בבית הספר. הוא הניח עליו אבן כדי שלא יזוז. למחרת, כשהגעתי לכיתה, ראיתי פתק תנחומים בכתב ידו של אמיר. מאז המנהג הזה של הפתקים המשיך איתנו".
איתי החליט להתעלם מהסאב-טקסט של הסיפור. שרועי ישאב הרבה כוח מאמיר, שיהיה לו לבריאות. הוא - לא הולך לאהוב אותו לעולם. "מה זה קשור?"
"עוד יומיים יום השנה של אבא שלי", רועי הרים את גבותיו והזכיר, "סבא שלך. אני יכול להניח פתק על הקבר, ובו אני אבקש מאמיר להיפגש לסושי, המאכל האהוב עליו. במסעדה יתפסו אותו".
איתי בלע את רוקו. רועי הולך להסגיר את אח שלו. מסכן שזהו הגורל שלו, שיש לו אח רשע. "אמיר בטוח יבוא?" שאל בדאגה.
"כן", רועי הנהן, עיניו מצועפות, "על זה אמיר מקפיד".
"ולמסעדה? הוא בטוח יבין שזו מלכודת".
"אם יש לו קצת רגש לאחיו, הוא יבוא. הוא ידע מראש שבגללי הוא ייעצר, ואם לא הוא ייעצר אז אני איעצר. ולי – אולי מכל העולם – עדיין יש לו רגש".
•
הוא יצא מן החדר אל המסדרון שבחוץ. גונן חיכה לו שם.
"זה בסדר?" בירר.
רועי השפיל את עיניו. הוא כבר שכר עורך דין לאמיר. כמה שכעס עליו, ככה אהב אותו. הוא חילץ את המילה משפתיו בקושי, "כן".
•
הרוח צלפה בפניו. מניין האנשים כבר עזב את הקבר והוא נותר בו לבדו. דמעות סימאו את עיניו, סללו על פניו שבילים של עצב.
הוא התיישב על האדמה הלחה והניח יד על הקבר. מנסה למשוך נוחם ולפרוק ללא מילים את המועקה שבליבו. אבא שלו, שניפטר לפני שלוש עשרה שנה בדיוק, מקשיב לו. בטוח.
הוא הוציא את ידו הקפואה מכיס המעיל והכניס אותה לתיקו. הגיע הרגע. הוא הוציא את הפתק הארוך ונעמד. התכופף, הרים אבן, ותפס את הפתק בעזרתה. הדף העטוף בניילון התנפנף ברוח.
עוד מעט אמיר יבוא לכאן.
•
היום עבר על רועי בכסיסת ציפורניים. ההסקה הנעימה שבביתו לא הצליחה לחמם את ליבו הקפוא.
השעה שבע בערב הגיעה.
הוא נסע למסעדה ברכבו הפרטי. ככה הורה לו מוטי, שאחראי על התפיסה. הדרך עברה מהר מידי. לאט מידי. הוא עצר בחניה ופתח את הדלת בכבדות.
רכב אזרחי חנה מאחוריו, כאילו במקרה. הוא סגר את דלת רכבו וצעד לתוך המסעדה. לא להסתכל אחורנית.
הוא ידע שברגע זה מכותרת המסעדה בכוחות המשטרה. התיישב על השולחן שנקבע מראש באיטיות. גופו היה מכוסה בזעה קרה.
שתי דמויות נראו בפתח. ליבו של רועי חדל מפעום.
אין דרך חזרה.
אמיר ובחור מתולתל שהיה לצידו התיישבו. הבעתו של אמיר הייתה קרה. "באתי"
רועי בחן את פני אחיו אותו לא ראה במשך שנים. לאחר זמן ארוך כל כך של נתק, הוא הרגיש כאילו הוא מביט במראה. "אמיר, אני-"
שלושה שוטרים איגפו את אמיר בבת אחת, בידיהם אקדחים.
"ידיים למעלה!" ציווה אחת מהם. השני אזק את אמיר במהירות. שני שוטרים נוספים איגפו את הבחור המתולתל.
ליבו של רועי השתולל. מה הוא עשה לאח שלו, אלוקים. אבל זה הגיע לו.
השוטר השלישי ערך חיפוש מהיר באמיר.
בתוך כל הבלגן, עיניהם נפגשו. עיניו של אמיר היו מלאות בפחד ושנאה.
רועי הרגיש את הדם בגופו עוצר מזרימה. הוא הביט בעיניים קרועות אחר אמיר האזוק. השוטרים הוליכו אותו במהירות והכניסו אותו ואת הבחור לתוך ניידת. יללת סירנות ניסרה את האוויר, והניידות נסעו.
אמיר נתפס.
בגללו.
•
איתי ישב מצומק על קצה הכיסא. חריקת ידית נשמעה. אבא שלו בא.
הוא לא אהב את זה. כעס בער בו לאחר השיחה עם רועי. על אבא שלו. הוא הסתיר ממנו כל כך הרבה דברים, לא אמר לו שרועי הוא דוד שלו.
הדלת נפתחה ואבא שלו נכנס, מחייך. איתי מתח את שפתיו בחיוך מאולץ. "הי".
אביו התיישב לידו, "איתי", חיוך התערפל בעיניו, "יש משהו שאני רוצה להגיד לך".
כן, מן הסתם זו הסיבה שהוא ביקש לבוא. אבי נרכן מעט קדימה.
"בכל הזמן הזה שהיית בחוץ ידעתי מה איתך".
איתי קפא. בפעם המאה בימים האחרונים, הוא הרגיש את הרצפה רועדת. "איך?" לחש.
"בהתחלה הייתי בקשר עם המוכר אתו עבדת במאפייה. משה, נכון?"
איתי עפעף. משה היה איש קשוח. הוא זוכר את עצמו נגרר לעבודה בחוסר חשק. מוסיף שעות כדי לשלם גם על טום, ומקבל גערות בלי סוף.
"מהשיחות אתו הבנתי שהוא אדם קשה. הוא התלונן שאתה לא מדייק כמו שהוא רוצה, שאתה לא עובד בקצב הנכון, שהיו לך בהתחלה טעיות..." הוא הביט בו, ובעיניו שוב היה עצב מכלה. "הבנתי שהיה לך קשה. אבל לא היה לי דרך לעזור לך".
איתי בלע את רוקו. הוא הרגיש את הדמעות מטפסות לעיניו. אבא שלו דאג לו כל הזמן. הוא חשב עליו. הוא לא היה בודד כל כך, כמו שחשב.
"ואז, יום אחד התקשר אלי רועי". אביו השפיל את עיניו, "הוא אמר לי שבאת אליו לראיון ושהוא קיבל אותך". הוא הרים את עיניו, "ואז הבנתי שיש לי דרך לדאוג לך, סוף סוף. שלחתי לך בגדים, אוכל, סוודרים בחורף..."
"מה?" קטע אותו איתי, נסער "לא רועי הביא לי את הכול? אני הייתי בטוח שהוא הביא לי הכול. זה... לא היה הוא?"
אז מי אתה, רועי? הוא שילם לו את המשכורת או אביו? האהבה שלו הייתה מדומה או לא? ולמה, למען השם, הוא נוצל בצורה צינית כל כך??? למה הוא כל הזמן חשב שרועי...
"רועי הביא לך המון, איתי". אביו קטע את מחשבותיו, מלטף את גבו, איתי נרעד. "הוא אהב אותך באמת. הוא התקשר כל ערב כדי לספר לי עליך. ותמיד היו לו עשרות מילים חמות. אי אפשר לטעות בזה, איתי".
"ו..." הוא נשנק. "הוא... הוא חשב על הרעיון שאני אגור אצלו?"
אביו החזיק את ידו של איתי. המגע החם הרתיע אותו ברגע הראשון, אבל הנעימות התפשטה בו ברגע השני.
"לא", לחש אביו, "זה היה הרעיון שלי. ביקשתי ממנו שייקח אותך. רציתי שתגור במקום נורמלי, עם משפחה נורמלית. רציתי..." הוא השפיל שוב את עיניו, חיוך התפשט על פניו, "שיהיה לך טוב".
הדמעות עברו את מפתן העיניים וזלגו על לחייו של איתי, אבא שלו דאג לו. רגשות רחמים התערו בו. כמה קשה להיות רחוק כל כך, וחסר אונים. איך הוא יכול היה לעשות את זה לאבא שלו?
"איתי", אביו התנער פתאום. על פניו של איתי היו שני שבילים שקופים, הוא לא מחה את דמעותיו. "אתה הולך להשתחרר ממש בקרוב. רועי עובד על זה חזק. ו..." הוא שאף אוויר, "אחר כך, אתה רוצה... לבוא הביתה?"
הדמעות בעיניו של איתי טשטשו את פניו של אביו. הן זלגו ממנו בחופשיות, ללא מעצור. הוא נתן לעצמו להרגיש פתאום ילד של אבא.
לא רק ילד של אימא.
המילה יצאה ממנו כאילו מעצמה, "כן".

---

נועה לבין

 

[רוח פרצים]

דיייי!
לבכות!
אני אוהבת סיומים כאלה!
אולי צריך לפרט עוד קצת על היחסים של רועי ואמיר. בפרט אחרי המעצר של אמיר.

 

[~שפרה~]

יפה מאוד!
בהצלחה!.

אחת

אחד

היה

הייתה

"מה?" קטע אותו איתי, נסער "לא רועי הביא לי את הכול? אני הייתי בטוח שהוא הביא לי הכול. זה... לא היה הוא?"

חושבת שהמשפט הזה מיותר. כדאי לכתוב יותר על התגובה החיצונים שלו בפנים. כאילו, יאללה, הבנו. אתה לא טיפשון, הרי.

 

[מימיי]

אפשר לברך שהחיינו?
כבר חשבתי שסופו של הסיפור בהמשכים הזה יהיה כמו רוב חבריו בפורום.
את כותבת מרתק ומדהים!
תודה שהמשכת!

והי, תעלי פרקים צפופים יותר

 

[נועה לבין (Tamar)]

תודה לכולם על התגובות

ולי צריך לפרט עוד קצת על היחסים של רועי ואמיר. בפרט אחרי המעצר של אמיר.

אוקי, תודה שאת אומרת. אני אנסה להכניס את זה בפרקים הבאים.
@~שפרה~

יפה מאוד!
בהצלחה!.

תודה על זה!
וכמובן, גם על התיקונים. זה ממש חשוב לי.
אם תוכלי להסביר לי למה התכוונת במשפט למטה, אני ממש אשמח;

כדאי לכתוב יותר על התגובה החיצונים שלו בפנים. כאילו, יאללה, הבנו. אתה לא טיפשון, הרי.

אפשר לברך שהחיינו?
כבר חשבתי שסופו של הסיפור בהמשכים הזה יהיה כמו רוב חבריו בפורום.
את כותבת מרתק ומדהים!
תודה שהמשכת!

והי, תעלי פרקים צפופים יותר

אפשר, אפשר
ואיזה כיף לשמוע!

דיייי!
לבכות!
אני אוהבת סיומים כאלה!

גם לך, @רוח פרצים , ממש תודה, זה באמת נותן המון כוח להמשיך

 

[~שפרה~]

אם תוכלי להסביר לי למה התכוונת במשפט למטה, אני ממש אשמח;

קחי דוג':
"תמיד ידעתי שאתה טיפש", רשף גל, עיניו בוערות.
"אני - ", שפתיו של ששון רעדו, ועיניו מלאו דמעות בפתאומיות....
סתם דוגמה, אבל לרעיון שבמקום המשפט שכתבת, בו איתי מדבר מילים שבתכלס הם גורמות לקורא לחשוב 'יאללה, הבנו שזה מפתיע אותו, אבל למה לחזור על התוכן בצורה הזאת?. תתארי איך הוא נראה באותו רגע, אפילו חצי מילה של הפתעה.

הגיוני שכתבתי לא מובן. תמיד קשה לי להסביר את הנושא הזה.
סליחה.
אשמח לעזור.

 

[נועה לבין (Tamar)]

הי, @שפרה , מפה ועד לומר סליחה?...
ממש תודה, עזרת לי מאוד. וכבר הוספתי את התגובה שלך למאגר הטיפים השווים שלי מכאן...

 

[נועה לבין (Tamar)]

פרק 25


הטלפון של רועי צלצל. הוא הביט בצג. משטרה.

"היי רועי", קול עליז ענה לו. הכי לא מה שהיית מצפה משוטר.

"היי". הוא אמר, נימת שאלה סיימה את מילתו. תקווה פיעמה בו. לא ידע מה עם אמיר, מה עם איתי.

"בוא לתחנה. יש חדש".

צליל ניתוק.

רועי חטף את מפתחות הרכב, "קראו לי מהמשטרה, אני הולך", קרא לחלל הבית.

יעל נכנסה לסלון, "בהצלחה, רועי".

הוא חייך, "תודה".

רועי יצא אל האוויר הקר ונכנס לרכב. נסע כשמוחו קפוא, ונכנס לתחנה.

הוא ענה לשאלות השוטרים אוטומטית, כמו רובוט, ונכנס לחדר שאמרו לו.

"אמיר הודה". נימת קולו של השוטר הג'ינג'י הייתה חגיגית. כנראה שהוא דיבר אתו בטלפון. "ממש מהר. תוך עשר דקות".

רועי הישיר את עיניו לעיני השוטר, ליבו הלם. "מה עשיתם לו?"

כמה שכעס על אמיר, ככה אהב אותו. פלאשים של זיכרונות קפצו לראשו, מימי הילדות בהם ניסה לטשטש את הבלגן שעשה אמיר בבית הספר או לבן השכנים.

פלאש בוהק קפץ לראשו, מהיום בו אמיר גנב את העט השקוף של ניר, חברם לכיתה. אמיר החביא את העט בילקוטו של רועי, ולכן הוא נענש. והידיים שלו שרפו במשך שלושת השיעורים הבאים, כשנאלץ לנקות את חדר הספורט.

כמה שנא אז את אמיר.

וכמה אהב אותו בצהרים, כשראה אותו נחנק מבכי שבכה מתחת לשמיכה, וכשהסביר בקול מייבב, 'חשבתי שיגידו שאתה ילד טוב, ולא יעשו לך כלום...'

ככה היו תמיד, אוהבים וכועסים. מקריבים הרבה מדי אחד לשני, הורסים הרבה מדי, גם לעצמם.

מאמינים מדי אחד בשני.

ועכשיו בגד רועי באמון הזה, באהבה, נכנע לכעס. צָדַק.

"לאמיר?" התפלא השוטר, "לא משהו מיוחד. הוא הודה מהר, אז הוא לגמרי בסדר".

רועי השהה עליו את מבטו. הוא לא ייתן שישקרו אותו. הוא כבר הרס מספיק לאמיר.

"ואוו", השוטר התעלם ממבטו. הוא שרק בהתפעלות, "אתה ואמיר ממש דומים". הוא פתח מגירה שהייתה קבועה בשולחנו והוציא כרטיס קטן.

רועי הביט בו בחשש. השוטר התקרב לעברו והתיישב על הרצפה ליד רגליו.

"מה אתה עושה?" נדהם רועי. הבנאדם מוזר.

"יש לך אזיק אלקטרוני, נכון?" השוטר הרים את קצה מכנסיו של רועי, חושף את האזיק. הוא הכניס אליו את הכרטיס והאזיק נפתח. "כששוחררת בערבות קיבלת אותו, עכשיו הוא יורד ממך".

רועי בהה בו. מה זה אומר?

"מה אתה מסתכל עלי ככה?" השוטר קם, "אתה משוחרר".

"עכשיו?" הוא לא שמע טוב.

"כן". השוטר הסתובב חזרה לשולחנו. כשהתיישב וראה שהוא עדיין שם, שאל, חוסר סבלנות בקולו, "אתה רוצה משהו?"

"א..." רועי היסס, "אני יכול לפגוש את איתי?"

השוטר הביט בו רגע אחד, "גם הוא משוחרר".

איתי עמד מול הדלפק. אביו עמד בקצה החדר וחיכה לו.

שוטר איטי הזין את פרטיו למחשב, והוא חיכה בקוצר רוח לצאת.

לפתע ראה דמות מוכרת. "רועי?"

"כן, איתי", רועי התקרב אליו בחיוך וחיבק אותו בחום. "משוחררים, אה?"

"כן". איתי התרחק בפסיעה. האושר גאה בחזהו, משוחררים.

"אתה רוצה לבוא אלי הביתה עכשיו?" רועי הביט בו בעיניים דאוגות, מקוות, "אולי סוף-סוף זה יקרה?"

"לא", איתי חייך. צדודיתו של אביו נראתה מאחוריו, "אני חוזר הביתה. לאבא שלי".

"לא החלפתי רכב". אבא שלו התיישב במושב הנהג ואיתי התיישב לידו. "ובבית יש את כל המחברות והמבחנים שלך. שמרתי הכול".

איתי חייך. הוא חגר את עצמו. בטח הוא ימשיך לחייך לְעוֹלָם. החיים שלו טובים.

איתי נשם את ריח מבשם האוויר העדין שברכב, ופתח את החלון. אביו התניע.

הוא הניח את ידיו שלובות על סד החלון. הרוח הקפואה הכתה בו והעיפה את תלתליו הקצרים. כשאביו הגביר מהירות הרוח פמפמה באוזניו והוא סגר את החלון. שיר היה ברכב. למרות שאבא שלו שונא שירים.

"וזה יבוא, אתה תראה,

הידיים הקפוצות יתארכו

והלב השומר לא להיפגע,

יפעם בקצב רגיל, זה יבוא,

כמו שהטבע רגיל..."

אימא שלו שרה לו את השיר הזה כל לילה. גם אחרי שחלתה. זה היה השיר שהיא הכי אהבה. איתי עצם את עיניו.

"... להיות שלם עם עצמו".

"זה כבר בא", לחש.

הם הגיעו, הרכב עצר. פלשבק היכה בו. ככה נראה היום שבו נחטף.

דמותו של רועי - אמיר, בעצם. אמיר? - כאילו הייתה לידו. זרק אותו לתוך חדר, נתן לו תיק עם סמים, עמד מעליו באיום. שוב הרגיש את הפחד מחלחל לליבו. זיעה קרה כיסתה אותו.

"איתי?" קול נשמע מימינו. הוא קפץ בבהלה. אביו עמד לידו, דלת הרכב פתוחה. "אתה בסדר?"

"כן, אני פשוט..." איתי ניער את ראשו. "נזכרתי ברו... באמיר". מוזר לקרוא פתאום לחוטף שלו בשם חדש, אבל לא יהיה הוגן לקרוא לו רועי. יש איש רע בסיפור הזה, ואיש טוב. רועי הוא ממחנה הטובים.

עצב הליט על עיניו של אביו, "בוא", אמר כאילו שלא ממן העניין, "נעלה".

הבניין הישן נשאר כמו שהוא במשך כל הזמן שחלף. הם נכנסו למעלית ויצאו ממנה בקומה השלישית. אביו פתח את דלת הבית. הם נכנסו.

בבת אחת הקיפו אותו הריחות, המראות. הנה הקירות הבהירים. כשהיה קטן ניסה לצייר עליו קשת רוויית צבעים. אבא שלו כעס אז, אבל אמא ביקשה שלא יצבעו שוב את הקיר, היא אהבה את קשקושיו. עכשיו היה הקיר לבן שוב.

המראה הגדולה תלתה בפתח הסלון. כאן אמא התאמנה להצגות ששיחקה. תמיד הוא היה לידה וניסה לחקות אותה. מעולם לא הצליח.

המסדרון עבר לידו כאילו היה דרגנוע. הדלת בצבע שמנת הייתה מולו.

החדר שלו.

הוא לחץ על הידית. ריח של ניקיון עמד באוויר, הארון והמכתבייה בהקו. המיטה שלו הייתה שקועה מעט בקצה. במקום שבו אהב פעם להתכרבל. והחור הקטנטן בקיר נשאר גם הוא. זוכר שניסה לשרטט צורת לב בעזרת סרגל. התוצאה מול עיניו.

כנראה זה כמו לנסות לשבור מנעול עם סכין יפנית.

איתי צנח על המיטה למרות שהיה לו כיסא לידו. יש דברים שנטמעים בעצמות, ושנתיים בחברת חבריו כלולות בהחלט בדברים האלה. תמיד הם ישבו על המיטה, בגלל החוסר במקום.

שתי דפיקות נשמעו בדלת והיא נפתחה.

"אתה זוכר את החדר?" אביו התיישב לידו.

"ברור..." עיניו נדדו לקיר שמולו. בין הארון לקיר היה רווח קטן של חצי מטר. תמיד ביקש לתלות שם תמונה שלו ואביו לא הסכים.

"תתלה תמונה מעל המיטה, בסלון, איפה שאתה רוצה. תשמור על העיצוב שבחדר שלך, אבל לא ברווח שם. אתה באמת לא חושב שככה יותר יפה?"

לא, הוא לא חשב. הוא אהב את הגומחה הקטנה הזו. אבל הבין שלאבא חשוב שלא יתלה כאן תמונה. אבא שלו עיצב את הבית.

איתי קפה באחת. "מ... מה זה?" קולו רעד.

על הקיר, מול מיטתו, ברווח הקטן, תלתה תמונה. דמות אהובה חייכה אליו ממנה.

אימא.

אביו קם, והוא התרומם גם הוא. צעדו אל התמונה, ועצרו שניהם מולה. אצבעותיהם התרוממו יחד כאילו היו מגנט, והם החליקו יחד על פניה הצוחקות של אימא.

איתי הביט בחיוך העליז, הזוהר, של אימו. חיוך מתגעגע נתלה על שפתיו. הוא רפרף באצבעו על עיניה. ירוקות כמו ים של פרפרים. כמו שלו. כמו של רועי.

אבא שלו הרכין את ראשו לעברו. איתי הרים את שלו, ועיניהם נפגשו.

חיוך קטן היה גם על פני אביו. ובעיניו האפורות ריצדו אלפי כוכבים דהויים. זוהרים. הם התיישבו שוב על המיטה.

"אבא", איתי התלבט איך לפתוח. החלום שלו גדול. "הכסף מהאגדה אמור לעבור אלינו, נכון?"

"נכון, הצוואה נמצאה אמינה", אביו הביט בו בתמיהה, "למה?"

"אני... רוצה שנבנה בית בעזרת הכסף, ונגור שם עם החברים שלי". התחינה שהייתה בקולו אפילו לא שיקפה את ההשתוקקות שלו. הוא הביט באביו בדריכות.

עיניו של אביו נפתחו בפתע. צביטת אשמה דקרה את ליבו של איתי. לא הוגן לעשות את זה לאביו. הוא חיכה כל כך שיגורו ביחד.

"אולי לא..." התחיל.

אביו חייך פתאום, "למה לא? עד חצי המלכות, איתי".

"באמת?" אלפי כוכבים נצצו בתוכו, ואלפי פרפרים בעיניו. הוא הולך לגור עם חבריו! עם אביו! בבית נורמלי!!! הוא הסתער על אביו בחיבוק דב, "תודה".

אבא השיב לו חיבוק נעים. איתי התנתק ממנו.

"אה... אבא", שוב התקווה בערה בו, הפעם מתוך השמחה. "אני רוצה שבבית שלנו יהיו המון חדרים, ובהם נארח ילדי רחוב. אני יודע שזה קשה, אבל..." הוא השפיל את עיניו.

"גם אני", אביו נגע בכתפיו. הן שחו. "גם אני רוצה לארח ילדי רחוב. אני גם יודע שזה יהיה קשה".

הכוכבים והפרפרים קמו לתחייה. הוא הרגיש שגופו כמו שט באוויר. זה יקרה!!!

"למעשה", אמא אביו בקול צופן סוד, הוא הרים את עיניו, "גם אני חשבתי על זה".

איתי חייך. טלפתיה.

"אולי אחרי הכול, אנחנו עדיין אבא ובן".

---

אשמח לביקורות, הערות והארות.
תודה ל-
@רוח פרצים (אשמח לשמוע אם יש צורך בעוד הרחבה על היחסים של רועי ואמיר, זה ממש עוזר לי
ול- @שלחן עורך , שאם לא הוא, הפרק כנראה היה עדיין ישן במחשב...
ואם יש לכם לייק לתת לי... אתם כבר יודעים תודה!

נועה לבין

 

[רוח פרצים]

פרק 25


הטלפון של רועי צלצל. הוא הביט בצג. משטרה.

"היי רועי", קול עליז ענה לו. הכי לא מה שהיית מצפה משוטר.

"היי". הוא אמר, נימת שאלה סיימה את מילתו. תקווה פיעמה בו. לא ידע מה עם אמיר, מה עם איתי.

"בוא לתחנה. יש חדש".

צליל ניתוק.

רועי חטף את מפתחות הרכב, "קראו לי מהמשטרה, אני הולך", קרא לחלל הבית.

יעל נכנסה לסלון, "בהצלחה, רועי".

הוא חייך, "תודה".

רועי יצא אל האוויר הקר ונכנס לרכב. נסע כשמוחו קפוא, ונכנס לתחנה.

הוא ענה לשאלות השוטרים אוטומטית, כמו רובוט, ונכנס לחדר שאמרו לו.

"אמיר הודה". נימת קולו של השוטר הג'ינג'י הייתה חגיגית. כנראה שהוא דיבר אתו בטלפון. "ממש מהר. תוך עשר דקות".

רועי הישיר את עיניו לעיני השוטר, ליבו הלם. "מה עשיתם לו?"

כמה שכעס על אמיר, ככה אהב אותו. פלאשים של זיכרונות קפצו לראשו, מימי הילדות בהם ניסה לטשטש את הבלגן שעשה אמיר בבית הספר או לבן השכנים.

פלאש בוהק קפץ לראשו, מהיום בו אמיר גנב את העט השקוף של ניר, חברם לכיתה. אמיר החביא את העט בילקוטו של רועי, ולכן הוא נענש. והידיים שלו שרפו במשך שלושת השיעורים הבאים, כשנאלץ לנקות את חדר הספורט.

כמה שנא אז את אמיר.

וכמה אהב אותו בצהרים, כשראה אותו נחנק מבכי שבכה מתחת לשמיכה, וכשהסביר בקול מייבב, 'חשבתי שיגידו שאתה ילד טוב, ולא יעשו לך כלום...'

ככה היו תמיד, אוהבים וכועסים. מקריבים הרבה מדי אחד לשני, הורסים הרבה מדי, גם לעצמם.

מאמינים מדי אחד בשני.

ועכשיו בגד רועי באמון הזה, באהבה, נכנע לכעס. צָדַק.

"לאמיר?" התפלא השוטר, "לא משהו מיוחד. הוא הודה מהר, אז הוא לגמרי בסדר".

רועי השהה עליו את מבטו. הוא לא ייתן שישקרו אותו. הוא כבר הרס מספיק לאמיר.

"ואוו", השוטר התעלם ממבטו. הוא שרק בהתפעלות, "אתה ואמיר ממש דומים". הוא פתח מגירה שהייתה קבועה בשולחנו והוציא כרטיס קטן.

רועי הביט בו בחשש. השוטר התקרב לעברו והתיישב על הרצפה ליד רגליו.

"מה אתה עושה?" נדהם רועי. הבנאדם מוזר.

"יש לך אזיק אלקטרוני, נכון?" השוטר הרים את קצה מכנסיו של רועי, חושף את האזיק. הוא הכניס אליו את הכרטיס והאזיק נפתח. "כששוחררת בערבות קיבלת אותו, עכשיו הוא יורד ממך".

רועי בהה בו. מה זה אומר?

"מה אתה מסתכל עלי ככה?" השוטר קם, "אתה משוחרר".

"עכשיו?" הוא לא שמע טוב.

"כן". השוטר הסתובב חזרה לשולחנו. כשהתיישב וראה שהוא עדיין שם, שאל, חוסר סבלנות בקולו, "אתה רוצה משהו?"

"א..." רועי היסס, "אני יכול לפגוש את איתי?"

השוטר הביט בו רגע אחד, "גם הוא משוחרר".

איתי עמד מול הדלפק. אביו עמד בקצה החדר וחיכה לו.

שוטר איטי הזין את פרטיו למחשב, והוא חיכה בקוצר רוח לצאת.

לפתע ראה דמות מוכרת. "רועי?"

"כן, איתי", רועי התקרב אליו בחיוך וחיבק אותו בחום. "משוחררים, אה?"

"כן". איתי התרחק בפסיעה. האושר גאה בחזהו, משוחררים.

"אתה רוצה לבוא אלי הביתה עכשיו?" רועי הביט בו בעיניים דאוגות, מקוות, "אולי סוף-סוף זה יקרה?"

"לא", איתי חייך. צדודיתו של אביו נראתה מאחוריו, "אני חוזר הביתה. לאבא שלי".

"לא החלפתי רכב". אבא שלו התיישב במושב הנהג ואיתי התיישב לידו. "ובבית יש את כל המחברות והמבחנים שלך. שמרתי הכול".

איתי חייך. הוא חגר את עצמו. בטח הוא ימשיך לחייך לְעוֹלָם. החיים שלו טובים.

איתי נשם את ריח מבשם האוויר העדין שברכב, ופתח את החלון. אביו התניע.

הוא הניח את ידיו שלובות על סד החלון. הרוח הקפואה הכתה בו והעיפה את תלתליו הקצרים. כשאביו הגביר מהירות הרוח פמפמה באוזניו והוא סגר את החלון. שיר היה ברכב. למרות שאבא שלו שונא שירים.

"וזה יבוא, אתה תראה,

הידיים הקפוצות יתארכו

והלב השומר לא להיפגע,

יפעם בקצב רגיל, זה יבוא,

כמו שהטבע רגיל..."

אימא שלו שרה לו את השיר הזה כל לילה. גם אחרי שחלתה. זה היה השיר שהיא הכי אהבה. איתי עצם את עיניו.

"... להיות שלם עם עצמו".

"זה כבר בא", לחש.

הם הגיעו, הרכב עצר. פלשבק היכה בו. ככה נראה היום שבו נחטף.

דמותו של רועי - אמיר, בעצם. אמיר? - כאילו הייתה לידו. זרק אותו לתוך חדר, נתן לו תיק עם סמים, עמד מעליו באיום. שוב הרגיש את הפחד מחלחל לליבו. זיעה קרה כיסתה אותו.

"איתי?" קול נשמע מימינו. הוא קפץ בבהלה. אביו עמד לידו, דלת הרכב פתוחה. "אתה בסדר?"

"כן, אני פשוט..." איתי ניער את ראשו. "נזכרתי ברו... באמיר". מוזר לקרוא פתאום לחוטף שלו בשם חדש, אבל לא יהיה הוגן לקרוא לו רועי. יש איש רע בסיפור הזה, ואיש טוב. רועי הוא ממחנה הטובים.

עצב הליט על עיניו של אביו, "בוא", אמר כאילו שלא ממן העניין, "נעלה".

הבניין הישן נשאר כמו שהוא במשך כל הזמן שחלף. הם נכנסו למעלית ויצאו ממנה בקומה השלישית. אביו פתח את דלת הבית. הם נכנסו.

בבת אחת הקיפו אותו הריחות, המראות. הנה הקירות הבהירים. כשהיה קטן ניסה לצייר עליו קשת רוויית צבעים. אבא שלו כעס אז, אבל אמא ביקשה שלא יצבעו שוב את הקיר, היא אהבה את קשקושיו. עכשיו היה הקיר לבן שוב.

המראה הגדולה תלתה בפתח הסלון. כאן אמא התאמנה להצגות ששיחקה. תמיד הוא היה לידה וניסה לחקות אותה. מעולם לא הצליח.

המסדרון עבר לידו כאילו היה דרגנוע. הדלת בצבע שמנת הייתה מולו.

החדר שלו.

הוא לחץ על הידית. ריח של ניקיון עמד באוויר, הארון והמכתבייה בהקו. המיטה שלו הייתה שקועה מעט בקצה. במקום שבו אהב פעם להתכרבל. והחור הקטנטן בקיר נשאר גם הוא. זוכר שניסה לשרטט צורת לב בעזרת סרגל. התוצאה מול עיניו.

כנראה זה כמו לנסות לשבור מנעול עם סכין יפנית.

איתי צנח על המיטה למרות שהיה לו כיסא לידו. יש דברים שנטמעים בעצמות, ושנתיים בחברת חבריו כלולות בהחלט בדברים האלה. תמיד הם ישבו על המיטה, בגלל החוסר במקום.

שתי דפיקות נשמעו בדלת והיא נפתחה.

"אתה זוכר את החדר?" אביו התיישב לידו.

"ברור..." עיניו נדדו לקיר שמולו. בין הארון לקיר היה רווח קטן של חצי מטר. תמיד ביקש לתלות שם תמונה שלו ואביו לא הסכים.

"תתלה תמונה מעל המיטה, בסלון, איפה שאתה רוצה. תשמור על העיצוב שבחדר שלך, אבל לא ברווח שם. אתה באמת לא חושב שככה יותר יפה?"

לא, הוא לא חשב. הוא אהב את הגומחה הקטנה הזו. אבל הבין שלאבא חשוב שלא יתלה כאן תמונה. אבא שלו עיצב את הבית.

איתי קפה באחת. "מ... מה זה?" קולו רעד.

על הקיר, מול מיטתו, ברווח הקטן, תלתה תמונה. דמות אהובה חייכה אליו ממנה.

אימא.

אביו קם, והוא התרומם גם הוא. צעדו אל התמונה, ועצרו שניהם מולה. אצבעותיהם התרוממו יחד כאילו היו מגנט, והם החליקו יחד על פניה הצוחקות של אימא.

איתי הביט בחיוך העליז, הזוהר, של אימו. חיוך מתגעגע נתלה על שפתיו. הוא רפרף באצבעו על עיניה. ירוקות כמו ים של פרפרים. כמו שלו. כמו של רועי.

אבא שלו הרכין את ראשו לעברו. איתי הרים את שלו, ועיניהם נפגשו.

חיוך קטן היה גם על פני אביו. ובעיניו האפורות ריצדו אלפי כוכבים דהויים. זוהרים. הם התיישבו שוב על המיטה.

"אבא", איתי התלבט איך לפתוח. החלום שלו גדול. "הכסף מהאגדה אמור לעבור אלינו, נכון?"

"נכון, הצוואה נמצאה אמינה", אביו הביט בו בתמיהה, "למה?"

"אני... רוצה שנבנה בית בעזרת הכסף, ונגור שם עם החברים שלי". התחינה שהייתה בקולו אפילו לא שיקפה את ההשתוקקות שלו. הוא הביט באביו בדריכות.

עיניו של אביו נפתחו בפתע. צביטת אשמה דקרה את ליבו של איתי. לא הוגן לעשות את זה לאביו. הוא חיכה כל כך שיגורו ביחד.

"אולי לא..." התחיל.

אביו חייך פתאום, "למה לא? עד חצי המלכות, איתי".

"באמת?" אלפי כוכבים נצצו בתוכו, ואלפי פרפרים בעיניו. הוא הולך לגור עם חבריו! עם אביו! בבית נורמלי!!! הוא הסתער על אביו בחיבוק דב, "תודה".

אבא השיב לו חיבוק נעים. איתי התנתק ממנו.

"אה... אבא", שוב התקווה בערה בו, הפעם מתוך השמחה. "אני רוצה שבבית שלנו יהיו המון חדרים, ובהם נארח ילדי רחוב. אני יודע שזה קשה, אבל..." הוא השפיל את עיניו.

"גם אני", אביו נגע בכתפיו. הן שחו. "גם אני רוצה לארח ילדי רחוב. אני גם יודע שזה יהיה קשה".

הכוכבים והפרפרים קמו לתחייה. הוא הרגיש שגופו כמו שט באוויר. זה יקרה!!!

"למעשה", אמא אביו בקול צופן סוד, הוא הרים את עיניו, "גם אני חשבתי על זה".

איתי חייך. טלפתיה.

"אולי אחרי הכול, אנחנו עדיין אבא ובן".

---

אשמח לביקורות, הערות והארות.
תודה ל-
@רוח פרצים (אשמח לשמוע אם יש צורך בעוד הרחבה על היחסים של רועי ואמיר, זה ממש עוזר לי
ול- @שלחן עורך , שאם לא הוא, הפרק כנראה היה עדיין ישן במחשב...
ואם יש לכם לייק לתת לי... אתם כבר יודעים תודה!

נועה לבין

וואו.
יופי של פרק.
רק לי זה נשמע כמו פרק סיום? בכל אופן, הייתי כותבת עוד קצת על המניעים של אמיר בחטיפת איתי.
אני מבינה שהוא רצה את הכסף, אבל בכל זאת, לחטוף ילד ולהתעלל בו זה ענין אחר מלהיות סתם פושע או גנב.
כמובן אני חושבת שאשמח לפרק בו אמיר ורועי נפגשים (בכלא או משהו) אני אשמח להכיר גם את האנושיות של אמיר.

 

[לוטם]

וואו.
יופי של פרק.
רק לי זה נשמע כמו פרק סיום?

הייתי בטוחה שזה הסיום...
פרק מעולה, ממש טוב!

 

[נועה לבין (Tamar)]

וואו.
יופי של פרק.

פרק מעולה, ממש טוב!

תודה רבה!
איזה כיף לשמוע!

הייתי בטוחה שזה הסיום...

רק לי זה נשמע כמו פרק סיום?

האמת שזה לא פרק סיום...

אבל... הייתן מפסיקות כאן? כי יש עוד כמה קצוות לסגור...
מה אומרות? (או אומרים... יש לי מקום לעוד דעות)

 

[~שפרה~]

אבל... הייתן מפסיקות כאן? כי יש עוד כמה קצוות לסגור...
מה אומרות? (או אומרים... יש לי מקום לעוד דעות)

הייתי מפסיקה כבר פרק קודם. אז, קראתי והרגשתי שהוא הסיום.

לא חייב לסגור את כל הקצוות בסיפור הזה ספציפית.
בהצלחה.