סיפור בהמשכים אויב כפול

נועה לבין (Tamar)

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
צילום מקצועי
הסיפור ממש מעניין, בנושא די נדיר, תודה.
תודה רבה, איזה כיף לשמוע!
נראה לי שא"א לכתוב 'מעט יותר אוכל'. זה אומר יותר אוכל, לא פחות.
אופס, נראלי שאתה מ-מ-ש צודק:sne::oops:. אני אתקן את זה. (באסה שאי אפשר לבד עם הפרימיום:confused:)
תודה על המשוב!
 

לוצ'י

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
יוצרי ai
וואו.
אתמול גיליתי את הסיפור(איך פספסתי אותו, איך?) ופשוט קראתי ברצף עד עכשיו.
אחד הסיפורים היפים שקראתי!!
איתי כל כך חמוד ומעורר הזדהות, והכתיבה שלך נדירה, באמת.
מתי עולה הפרק הבא??

אגב, באחד הפרקים הראשונים, התיאור הזה
והוא יהיה בחדר הריק, עם המיטה והארון התכולים
והזה
מיטה לבנה, מצופה במצעים לבנים עם הדפס עלים ירוקים, ארון לבן
עזר לי לנחש די מוקדם שמשהו הסתבך שם, וזה לא באמת הבית של רועי.
אהבתי את זה, כי מאד נחמד לקורא(:sne:) לגלות את ההמשך של הסיפור מפריט מידע מובלע.
שאפו!
 

נועה לבין (Tamar)

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
צילום מקצועי
וואו.
אתמול גיליתי את הסיפור(איך פספסתי אותו, איך?) ופשוט קראתי ברצף עד עכשיו.
אחד הסיפורים היפים שקראתי!!
איתי כל כך חמוד ומעורר הזדהות, והכתיבה שלך נדירה, באמת.
תודה רבה!
אני מרגישה ברת מזל אני שאני זוכה לקרוא פידבקים כאלו, מכולכם. גם ההערות וגם ההארות. מחמם את הלב בכל פעם מחדש.
תודה. :)
תהיה קטנה:cool:
בפרק 12 היה כתוב שמיכאל ישב על כיסא גלגלים.. למה?
בגלל שיש בספר עולם שלם לכל דמות, וסיפור חיים שתמיד מסובך, לא תמיד יש מקום בספר להגיד, ואפילו לרמז על המורכבות שמאחורי חיוכי הדמויות.
אז כן, לרועי יש ילד שמשותק ברגליו, ולכן הוא פתח בי ספר לילדים מיוחדים - אומנם לא משותקים, אבל כן תסמותק מכל הסוגים.
אם תחזרו אחורה אולי תשימו לב לרמזים דקים לכך, ואולי לא. אבל זו הסיבה שהוא פתח בית ספר לאחר שהתפטר מעבודתו כשהיה את כל הבלאגן עם מיכאל בבתי החולים, ולא חזר לעבוד בהייטק.
 
נערך לאחרונה ב:

מיהי

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
אם תחזרו אחורה אולי תשימו לב לרמזים דקים לכך, ואולי לא. אבל זו הסיבה שהוא פתח בית ספר לאחר שהתפטר מעבודתו כשהיה את כל הבלאגן עם מיכאל בבתי החולים, ולא חזר לעבוד בהייטק.
הרמזים לא מספיק ברורים ולא הייתי עולה על הסיפור רקע שהלבשת, אלא אם כן היה מפורט בהמשך.
נכון שלא צריך לכתוב הכל, אבל בנית פה חתיכת מעשייה מאחורי הקלעים (ב'רמזים הדקים') ואם את רוצה שידעו אותה את כן צריכה יותר לפרט.
 

לוצ'י

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
יוצרי ai
הרמזים לא מספיק ברורים ולא הייתי עולה על הסיפור רקע שהלבשת, אלא אם כן היה מפורט בהמשך.
נכון שלא צריך לכתוב הכל, אבל בנית פה חתיכת מעשייה מאחורי הקלעים (ב'רמזים הדקים') ואם את רוצה שידעו אותה את כן צריכה יותר לפרט.
מסכימה.
אולי להוסיף איפה שהוא בפרקים הראשונים כשמדובר על הביה''ס לנכים, שהוא פתח אותו בשביל מיכאל וכו'..
וממתי בכלל רועי עובד בהייטק?:sne: פספסתי את זה? או שלא הוזכר?
 

נועה לבין (Tamar)

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
צילום מקצועי
קודם כל, @מיהי ו @לוצ'י , תודה המשוב.
הרמזים לא מספיק ברורים ולא הייתי עולה על הסיפור רקע שהלבשת, אלא אם כן היה מפורט בהמשך.
נכון שלא צריך לכתוב הכל, אבל בנית פה חתיכת מעשייה מאחורי הקלעים (ב'רמזים הדקים') ואם את רוצה שידעו אותה את כן צריכה יותר לפרט.
זה נכון שהרמזים לא היו ברורים, אבל כשכתבתי את הספר בניתי את הרקע כדי להעמיק את הדמות, ולא את העלילה. זו הסיבה שדי התעלמתי מהסיפור הזה, עם הבלאגן של איתי. כעת אני חוששת שזו הייתה טעות, אבל -
אולי להוסיף איפה שהוא בפרקים הראשונים כשמדובר על הביה''ס לנכים, שהוא פתח אותו בשביל מיכאל וכו'..
וממתי בכלל רועי עובד בהייטק?:sne: פספסתי את זה? או שלא הוזכר?
זה לא היה מכביד קצת אם הייתי שופכת את הסיפור המסובך של רועי? ויש עוד כל כך הרבה דברים, כמו הסיפורים של כל ילדי החבורה והעובדה שטום הוא יתום עגול. כי הרי העובדה שבעבר רועי עבד בהייטק לא משנה לעלילה.
מה אתם אומרים?
 

נ. גל

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
זה לא היה מכביד קצת אם הייתי שופכת את הסיפור המסובך של רועי? ויש עוד כל כך הרבה דברים, כמו הסיפורים של כל ילדי החבורה והעובדה שטום הוא יתום עגול. כי הרי העובדה שבעבר רועי עבד בהייטק לא משנה לעלילה.
מה אתם אומרים?
מסכימה עם השאלה, אבל מחזיקה בשאלה הפוכה: אם כך, בשביל מה לפזר את הרמזים האלה, שגורמים לקרוא המעמיק להאבד?
הרי אין לכך משמעות לעלילה בסופו של דבר, אז בשביל מה להכניס את הפרטים מסיפורי הרקע אל התוצר עצמו?
ברור שהסופר צריך להכיר את הדמויות, ולדעת את סיפור חייהן המורכב והמפותל. אבל הקורא לא אמור לדעת את כל זה, וכשיש רמזים על יותר מדי דברים, זה עלול להקשות (כמו כאן).
 

Chaya Lea

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
אני חושבת שאם זה משפיע באופן כלשהו על הסיפור כדאי לתת הצצה אגבית לקוראים אל העולם הזה. זה עלול להכביד אבל תלוי באיזו צורה תהיה ההצצה הזו. אם זה משולב בקצרה בקטעים שאפשר לקשר בטבעיות לעניין שאת מציגה לא נראה לי שיש בעיה כזו.
 

מיהי

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
לפעמים כשמספרים דברים כמו אילו- גורמים להזדהות גבוהה יותר עם הדמויות, ומעשירים את הסיפור.
סיפור שמתעתד להיות ספר (ולא סיפור קצר) כן אמור לתאר מציאות חיים ולתת לקורא 'להרגיש בבית'.
לא אומרת שחייבים לשפוך הכל על הנייר, שלא יירטב לגמרי,
אבל כן באיזה פרק לעשות נישה לחיים של רועי לא היה מזיק.
 

בובה בובה

משתמש סופר מקצוען
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
פרסום וקופי
מוזיקה ונגינה
צילום מקצועי
הפקות ואירועים
כל הפרטים האלו מעולים ומוסיפים לאמינות של הדמות ולעושר שלה
אם את חוזרת עליהם בצורה אגבית יותר מפעם אחת בסיפור.
בלי נדר אכתוב לך דוגמה כשיהיה לי זמן:)
 

נועה לבין (Tamar)

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
צילום מקצועי
תודה רבה לכולכן על כל התשבות והעצות.
תייקתי לי כל תגובה ותגובה, ובעז"ה כשאעבוד על הסיפור אני אנסה להכניס את הסיפור של בית הספר במשפט-שניים רק כדי להסביר על מיכאל. ובלי קשר, לקחתי לי כמה מהעצות והוספתי לרשימה הבילתי נגמרת שלי.;)
אז תודה.
 
נערך לאחרונה ב:

נועה לבין (Tamar)

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
צילום מקצועי
ו... ו... ו...
טאדדם... (תודו שזה מצריך הודעה נפרדת:D)
סוף סוף עולים פרקים חדשים!
כן, כן, קראתם נכון. היום יעלו שני פרקים. ממש לא פחות וממש כן יותר!
אה, וכמובן איחולי מזל-טוב יתקבלו בברכה, כי הספר חוגג 20 פרקים בדאבל פרקים!!
 
נערך לאחרונה ב:

נועה לבין (Tamar)

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
צילום מקצועי
פרק 20


החריקה הבהילה אותו.
איתי הסתובב אוטומטית. רכב לבן חנה ליד החוף, נותן לרוח תשושה לעבור מצידיו לכיוון איתי. מוזר, מי בא לחוף בחורף? איתי הסתובב חזרה לכינרת. בטח מישהו שהחיים שלו טובים יותר ממנו. ילד נטוש שלאיש לא איכפת ממנו.
הגלים היו שקטים, והרחש העמום כמו בכה. איתי עמד מול האופק, ולא נתן לרוח לייבש את דמעותיו.
הוא לבד עכשיו.
עם אבא הוא לא בקשר כבר שנתיים, ואימא בגן עדן. המשפחה החובקת שהייתה לו התמוססה בתום הילדות, ומבית החברים האהוב שהיה נשאר רק אפר וענני עשן שקופים.
הבוס שלו, האוהב והדואג, החבר הגדול שהביא לו מעיל בחורף וגלידה בקיץ, שתמיד היה פנוי לשיחה ולחיוך, בגד בו בצורה נוראה כל כך. מכל ההבטחות היפות שנתן, לא נשאר זכר. מזל שלא חתם לו שיקיים, זה סתם היה בזבוז דיו. אפילו את הכסף, שהתברר שהוא אמיתי, לקח לו. מוזר לחשוב על זה, אבל עכשיו אפילו עבודה אין לו.
והחברים, גלגל ההצלה האחרון שלו, החברים בהם השקיע את נשמתו, שאהב בליבו עד כלות, גיא וגיל, הם...
לא רוצים אותו יותר.
מחשבה נוטפת מרירות עלתה לראשו. אפילו טום לא יצא אחריו. נתון לחסדי חבריו ושונא מחוסר ברירה.
כל הדאגה והאהבה שטיפח במשך שנתיים של מגורים משותפים, נמחקו בשנייה. הידידות האמיצה והחמימות המשפחתית עליהן שמרו כל כך, נעלמו, ובמקומם קמה רוח אחרת. מלחמה בין גיל וגיא לטום ויאיר. מלחמת אחים.
הוא, איתי, באמצע.
בודד בצריח.
איתי השפיל את עיניו לנעליו, המוארים בשמש קלושה.
לפתע כיסה עליהן צל, אתי קפץ ונחבט במישהו. צווחה קצרה נפלטה מפיו, והוא ניתר אחורנית.
האיש בו נחבט היה לבוש בקפוצ'ון, ראשו חבוש בכובע הצמרירי, ובעיניו היה מבט קר. "איתי גלעד?"
דקירת בהלה בחזהו. "כ... כן". לא עוד פעם רועי. די.
"אתה עצור".
"מה??" הדופק בליבו של איתי קפץ בבת אחת למאתיים. "למה? מה עשיתי?"
האיש הציג לפניו תעודת שוטר. "מישהו התקשר ואמר שנודע לו שאתה סוחר בסמים".
"מה???" הפחד והתדהמה געשו בו. סוחר בסמים?? הוא???
השוטר לא ענה. הוא תפס אותו בידו והוליך אותו לכיוון הרכב הלבן. איתי ניסה להימלט אבל אחיזתו של האיש הייתה חזקה כצבת. בחצי הדרך הוא רפה. בודד, עייף, נפחד ומורעב, הוא נתן לאיש להוליך אותו. כשהגיעו לרכב, לקח לו השוטר את התרמיל וזרק אותו לספסל האחורי. ראשו של איתי נחבט בדלת השנייה, אבל הוא התעלם מהכאב. נשכב על הספסל באפיסת כוחות, ושמע את רחש המכונית היוצאת לדרך כמו בתוך בועה. הוא הרגיש את אבריו רפים, ובלי שהתכוון, הוא נרדם.

"איתי גלעד". השוטר שישב ליד שולחן סקר אותו חטופות והקליד משהו.
איתי עמד מולו. העייפות תלויה על עפעפיו. מספר הזהות שלו נשמע מהשוטר, והוא אישר בקול חלש. הם יודעים עליו הכול.
"אתה עומד להיכנס לחקירה".
הוא עומד להיכנס לחקי... מה?! מה יש שם? מה הולכים לעשות לו? ומה, בכלל, רוצים ממנו?!
השוטר גלל את טבעת העכבר, עיניו התכווצו. "מורי, בוא שניה".
שוטר שהיה בצד החדר צעד לכיוונו. "מה יש?" קולו היה נוקשה, איתי הצטמרר כששמע אותו.
"איתי הוא הנעדר".
נעדר? כן, ברור. אבל מאיפה הם יודעים? מי טרח לידע את המשטרה? ולמה... איתי התקשה לבלוע את רוקו. למה הוא כאן? במה הוא מואשם?
מורי התכופף למחשב. הוא הרים גבה אחת, ואז הזדקף ופנה אל איתי. "אנחנו הולכים להכניס אותך לחקירה, כמו שהבנת".
עיניו של איתי ריצדו באימה. קולו נתקע בגרונו.
"אנחנו צריכים לידע את ההורים שלך. את אבא שלך, ליתר דיוק. הוא יהיה איתך בחקירה, אבל לא יוכל להשתתף בה". הוא כיווץ את עיניו, "יש לך משהו לומר על זה?"
איתי בלע את רוקו שוב. אבא שלו. הוא יראה אותו עכשיו, במצבו הנוכחי? וגם מה צריך אותו עכשיו, בתוך כל הבלגן. "אולי..." קולו יצא בקושי, "עדיף שלא".
ההבעה בעיני השוטר לא השתנתה, קולו הקשה נשמע שוב, "למה?"
"כי..." איתי נתקע, "אני... מעדיף".
השוטר מתח חצי משפתו. "זה לא מספיק. אני אקרא לו".
איתי עמד במקומו דומם. מורי עקף אותו.
"לך לשם, ילד", הורה לו השוטר שבדלפק על כיסאות שהיו בצד, "תחכה".

העיתון שבידיו היה משמים. הוא רפרף על הכותרות והקשיב לקולות מהמטבח. ילדיו של רועי אכלו ארוחת ערב. קולות שלעולם כנראה לא יישמעו בביתו.
הוא הרגיש רטט לידו. הפלאפון שלו. הוא לקח אותו ונדהם כשקרא את הזיהוי האוטומטי. משטרת ישראל.
"הלו?" אמר בזהירות. החשש והתקווה התערבלו בתוכו.
"שלום. בנך איתי גלעד נמצא היום, כשמישהו..."
"מה???" הוא צעק, "מתי???"
"לפני שעה. מישהו התקשר ואמר שראה אותו סוחר בסמים. הוא נתן לנו נ"צ, ואיתי נתפס. הוא נכנס לחקירה, ואתה צריך להיות אתו".
"מה??" הוא היה מבולבל והתקשה לעקוב אחר דבריה של הטלפנית. "מתי לבוא? ואיך הוא... הוא נעדר!"
מזווית עינו ראה את יהודה והדס מציצים אליו מהמטבח. כנראה צעק חזק מדי.
"זה נכון. את כל התשובות תוכל לקבל כאן, מר גלעד. והחקירה תתחיל ברגע שתבוא".
"אני..." הוא קפץ מהכורסא. "טוב. אני בא".
השיחה נותקה.
הוא כמעט רץ לחדר העבודה של רועי, כאילו נהיה צעיר בעשרים שנה.
"רועי!!!" הוא התפרץ. "איתי נמצא!!"
רועי הסתובב בבת אחת, בעיניו השתאות ואושר. "איפה?"
"אני לא יודע. הרגע התקשרו ואמרו לי ש..." המילים הסתחררו בתוכו. בעצם, הוא אמור לשמוח או לא? "שמישהו הודיע שהוא סוחר בסמים, והוא נתפס".
"איתי?" רועי קם בחיוך מאושר, כאילו לא אמר נתן שאיתי נתפס. "ולאן אמרו לך להגיע?"
"הולכים לחקור אותו". אמר נתן, קולו שקט. "ואני צריך להיות לידו בחקירה".
רועי הביט בעיניי נתן, צל העיב על תנועותיו, "אני בא איתך".
נתן השפיל את עיניו. אושר וחשש נתקעו בגרונו. כי איתי נתפס.
והוא נמצא.
"איתי נמצא!" נשמע קולו של רועי צוהל מהמסדרון. נתן הרים את עיניו וגילה שהחדר ריק. הוא יצא ממנו וגילה את רועי כששני ילדיו נתלים עליו. עיני רועי נפגשו עם עיניה של יעל. היא חייכה.
"אתם הולכים אליהם, אבא?" שאלה הדס בעיניים בורקות.
רועי שחרר את ילדיו וענה בחיוך, "כן".
נתן הרגיש שהשמחה מקיפה אותו מכל עבר. הוא נתן לעצמו להרגיש שמחה פשוטה, אמיתית. לא משנה מה עבר על הילד שלו בשבוע הזה, בנקודת הסיום שלו הוא חי.
איתי נימצא.
רועי פנה ליעל ואמר לה משהו בשקט. אחר כך היא הנהנה.
צהלות הילדים ליוו אותם כשיצאו, ורועי התניע.




נועה לבין
 

נועה לבין (Tamar)

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
צילום מקצועי
פרק 21


"אתה האבא של איתי גלעד?" השוטר בכניסה שלח אותם לחיפוש כמעט עצמי, והשוטר השלישי שהופנו אליו בשרשרת הציע להם לשבת בתנועת יד. רועי ונתן נענו בחשש.
"כן". התרגשות וחשש חנקו את קולו של נתן, אבל הוא ניסה להישמע צונן.
"אז זה מה שקרה: אדם בשם עמרם תורג'מן הסגיר את איתי. הוא שלח הסרטות ממצלמות הבטחה מקומיות ומסמך מפוקפק עם חתימה של הבן שלך".
ליבו של נתן קפא. מוחו השתולל. איתי, מה הוא עשה כשלא ראיתי??
"מהן האשמות בעצם?" חקר רועי מימינו.
"סחר ושימוש בסמים לא חוקיים". ענה השוטר מיד. הוא התרכז במחשב, "הרואין לבן, בעיקר".
"אני מבין", רועי לקח את מושכות השיחה לידיו, למזלו של נתן. הוא הרגיש לו כשיר בעליל לעשות את זה בעצמו. "אז מה אנחנו אמורים לעשות עכשיו?"
"עכשיו חקירה", הוא ענה כמובן מאליו. הדריך אותם לאיפה ללכת וסיכם, "בחקירה עצמה לא תוכל להתערב, אוקי?"
נתן הנהן.
הוא ורועי יצאו מהחדר והלכו לפי הוראות השוטר לאגף המבוקש. לפתע עצר נתן.
"אני מצטער, אני..." הוא נתקע.
רועי הביט עליו בשאלה.
"אתה יכול להישאר כאן?" לא היה לו נעים להגיד את זה לרועי, לאיש שכל כך עזר לו, אבל נראה היה לו שכדאי שהוא ילך לבד.
"כן". רועי הנהן. הוא חייך אליו בעידוד ואז הסתובב. נתן נכנס למסדרון הקודר.

השקט כמעט ניתן היה למישוש. החדר היה קטן, לבן, וקר. איתי ישב מול החוקר שהביט בו במבט קשה. השקט נמשך, והחוקר לא הוריד את עיניו.
מה הוא הולך לעשות לו? הצוות כאן לא נחמד, ברור. אבל... השוטר הולך להכות אותו עד שלא תהיה לו ברירה אלה ל... למה, בעצם? מה החוקר הזה רוצה? מה הוא הולך לעשות לו? מבטו הצולף של החוקר שבר את איתי. הוא השפיל את עיניו.
"החדר מוקלט", קולו של החוקר קר, אדיש לפחדיו. "כל דבר שתגיד יכול להיחשב לזכותך או לרעתך".
השקט חזר לשרור בחדר, החוקר שיחק בידיו באלה שהייתה על השולחן.
הדלת נפתחה.
אבא שלו עמד שם, מלווה בשוטר, ונראה זקן בשלושים שנה מאז שראה אותו לאחרונה. איתי הביט בו, באבא שלו. עיניו של אביו סקרו אותו, ועיניהם נפגשו.
המבט העצוב, העמוק, חדר לתוכו. שוב. איתי השפיל את מבטו. הפעם הוא צודק.
אביו עקף אותו והתיישב בכיסא שהיה בצד החדר.
"אדם בשם עמרם התקשר אלינו, והודיע שראה אותך סוחר בסמים". פתח החוקר, קולו של התפזר בחלל החדר. "ראינו תמונות שלך ממצלמות אבטחה של חנויות. עצרנו אותך, וכמו שאתה יודע מצאנו בתיק שלך סמים. הבנו שבכל השבוע שחלף סחרת בסמים".
"זה לא נכון!" נזעק איתי. שלא ימציאו עליו את השטויות האלו. "מעולם לא נגעתי בסמים!! בתיק שלי היו בגדים, מישהו העליל עלי עלילה!" הפחד רקד בגרונו. אביו הביט בו במתח.
"אה, כן?" החוקר הרים את גבותיו. שום הפתעה לא שכנה בעיניו. "אז אתה רוצה לתת לי את הגרסה שלך? איפה היית כל השבוע?"
איתי עפעף, ליבו הפסיד פעימה, "הייתי חטוף".
"חטוף???" החוקר הביט בו במבט כמעט-לועג, "אצל מי?"
"אצל רועי".
"אצל רועי?" החוקר הביט בו בשעשוע. "ספר לי".
"אהמ..." איתי בלע את רוקו. "אני עובד אצל רועי כבר חצי שנה. תמיד רועי נתן לי מתנות ודאג לי... ואז יום אחד הוא הציע לי לגור אצלו".
החוקר נשען על גב כסאו.
"אני נעניתי להצעה והוא אמר לי לבוא אליו ביום חמישי. יום למחרת הוא התקשר אלי ואמר לי לבוא אליו כבר ביום רביעי. הסכמתי, והוא הסיע אותי לבית שלו. כשהגעתי, הוא אמר לי שאני חטוף".
"למה? מה הוא רצה ממך?"
"את... האוצר".
"האוצר?" שפתו של החוקר רעדה. בטח הוא התאפק לא לצחוק.
"כן. הייתה לנו אגדה במשפחה על סבא שהחביא אוצר. רועי רצה שאני אגיד לו איפה. הוא אמר שהאגדה אמיתית".
החוקר הנהן והוא המשיך לספר.
השקט בחדר העיד על הקשבה. מדי פעם הגניב מבטים לאביו וכל מה שראה היה עצב שחור.
"בתחילה אמרת שרועי התקשר אליך שוב. הקול שלו היה רגיל לגמרי?" שאל החוקר לאחר שסיים לספר. אולי השוטר מאמין לו.
איתי הרהר לרגע. "כן".
"הקול היה מתכתי קצת אולי? שונה?"
קולו של רועי שט בראשו. הוא היה רגיל לגמרי, לא? "נראה לי שלא".
החוקר הנהן. "ואיך הוא נראה כשחטף אותך?"
מה זאת אומרת? "כמו רועי".
"לגמרי כמו רועי? הייתה לו צלקת, נקודות חן?" החוקר בחן אותו בעיון.
איתי הרהר שוב. המראה של רועי היה כמו תמיד. "לא. לא חושב אבל אולי לא שמתי לב. לא ראיתי אותו הרבה...".
החוקר הנהן. הוא ניתק את האזנה ויצא. משאיר אותם לבד.

איתי השפיל את עיניו. אביו ישב לידו ושתק. דממה כיתרה אותם, מהדהדת באלפי קולו.
הם היו קרובים. מרחק שני מטר הפריד בינם, אבל הם לא זעו לכיוון השני. הלבבות שלהם נפרדו במשך השנתיים שחלפו, והמרחק הקטן בינם כאילו גדל והפך למרחק שנות אור.
קצב הנשימות שלהם היה אחיד. כמו שיר ערש ששרו ביחד, שיר בוכה.
איתי בלע את רוקו. הוא פזל אל אביו שמבטו היה מושפל, ושפתו הזקנה נשכה את אחותה.
איתי קם בזהירות, וצעד אל אביו. נתן הרים את מבטו, ועיניהם נפגשו. אוקיינוס היה עכשיו בינם. גלים ורוח. וספינה קטנה.
הם התמודדו במבטם רגע ארוך ואז לאט אביו, "זה באמת נכון?" קולו רעד, "איתי?"
"כן". איתי בלע את רוקו שוב.
"זה... לא יכול להיות". אביו השפיל את מבטו, "אני הייתי בבית של רועי כל השבוע הזה".
הוא לא שמע טוב. בטוח. איתי נרעד. "מה?"
"הייתי בחדר שהוא הכין... לך." אביו הרים את עיניו שוב, "אני הייתי בבית שלו כל הזמן".
אבא שלו הוזה? איתי הביט בדאגה באביו. הוא נראה צלול לגמרי, רק הקמטים העמוקים במצחו העידו על השנתיים האחרונות. איתי השפיל את מבטו. קצב נשימתם כבר לא היה אחיד.
הוא עמד מול אביו, בבית מעצר, מואשם בסחר בסמים, ובאמצע חקירה. הכול היה הזוי מכדי להיות אמיתי. אולי הוא הוזה, לא אביו. איתי נשך את שפתיו חזק עד כאב. הוא לא הוזה.
אביו קם לפתע, רגליו גמעו חצי פסיעה ברחש קלוש, "אני אוהב אותך". לחש.
איתי הביט בעיני אביו, ומצא בהן ים של אהבה, וחיוך קטן שריחף על שפתיו. הוא אוהב אותו.
איתי השפיל את מבטו. לא הגיעה לו אהבה. הוא סתם ילד רע. ילד שעזב את ביתו ואת אביו לטובת חברים. וגם אותם עזב, כשניסה לחפש בית טוב יותר. הדמעות ברחו מעיניו, והוא לא נלחם בהן. לא איכפת לו מה חושבים, לא איכפת לו מה יאמרו. כלום לא משנה כשהוא כאן. פעם היה ילד טוב ירושלים, עכשיו הוא ילד רע טבריה.
המגע החמים בכתפיו הימם אותו, אבל הוא לא זז. התמסר לחיבוק של אביו. לאהבה ששפך בלי לבקש תמורה. יפחת בכי נפלטה מגרונו, ואחריה, כמו בדומינו, הגיעה עוד אחת. ועוד.
אביו אימץ אותו אל ליבו. "אני אוהב אותך", לחש. כמו פעם, בלילה. "אני אוהב אותך".
העולם סביב דמם. והמילים של אביו נשמעו שוב ושוב. הוא הציע לו אהבה, וטוב. חמימות פשטה בליבו של איתי.
לאחר כמה דקות התקשח איתי וחילץ את עצמו מהחיבוק. הוא לא יכול להיות רכרוכי כל כך.
אבא שלו עזב את ידיו ברגע שהרגיש תנודה, ופסע פסיעה אחת אחורה, מביט בו בחשש.
ושוב הם היו כמו בעבר. אבא ואיתי. ובאוקיינוס שהיה בינם הייתה סופה. שוב. אבל עכשיו בכה הגשם.
איתי עמד דומם מול אביו, והביט בעיניו. הפעם מבטיהם לא התמודדו. הם כאילו בלעו אחד את השני, ניסו ללמוד ממראה הפנים על העבר המצולק, הבודד.
הם היו רחוקים, אבל שוב קרובים. הכעס שהיה תמיד נעלם, והגשם החל להמטיר פיסות זהב.
אלפי יהלומים נצצו בעיני אביו. אושר זהב ועצב פחם. ולא היה בעיניו כעס או אכזבה.
שנים שלא הכיר בהרגשה הזאת, אבל היא הייתה קיימת. חמימות פשוטה התפשטה בתוכו. נעים לו להיות ליד אבא שלו.




לפעמים אין צורך במילים.
כתבו לי מה חזק יותר, השקט או המילים. והאם היה שווה לחכות?
מה דעתכם על הפרק? ומי יותר אומלל ברגע זה, איתי או אביו?
מחכה לכם, וללייקכם,
נועה לבין
 

נ. גל

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
מה זה?
ענני עשן שקופים
מעולם לא ראיתי עשן שקוף. יש עשן לבן, או עשן שחור. גם אם זו אמורה להיות מטאפורה, היא אמורה להיות עם קשר למציאות, לא?
שונא מחוסר ברירה
טום שונא? או רק מתרחק מחוסר ברירה?
רועי פנה ליעל ואמר לה משהו בשקט. אחר כך היא הנהנה.
לא נחמד להרגיש שמצנזרים מידע מהקוראים. בטח לא בצורה ישירה כל כך. רועי אמר משהו, ואני לא אגיד לכם מה הוא.
אדם בשם מיכאל התקשר אלינו,
איש בשם עמרם תורג'מן הסגיר את איתי.
איך קוראים לו?
נ.ב. לא מקובל לומר "איש בשם...", זה בדרך כלל לא מגיע באותו משלב.
 

CN

משתמש סופר מקצוען
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
ב"ה

אהבתי את פרק 20
בפרק 21 היו 2 נקודות שלטעמי ניתן לשפר:
1. לגבי הסחר בסמים זה נשמע מוזר מאוד.
המשטרה לא בודקת קודם את האדם שהפליל?
מאיפה יש לאדם ההוא את התמונות ואת המידע שיש לילד הזה כרגע תיק עם סמים,
ומה האינטרס שלו לדווח על כך למשטרה?
אם זה היה בלש של המשטרה שחוקר את הסיפור הזה כבר הרבה זמן, זה הגיוני. אבל סתם בגלל דיווח של אדם כלשהו?

2. לגבי חלק הסיום -
את כל המשפטים בפרקים 20-21 קראתי, ושם התחלתי לדלג, וזה סימן שזה ארוך מידי.
יש שם תיאורי רגש שמאכילים בכפית 'ככה נראית פגישה מרגשת של חיו באושר ועושר'
הייתי מדללת ומשאירה חצי מהקטע הזה:
ושוב הם היו כמו בעבר. אבא ואיתי. ובאוקיינוס שהיה בינם הייתה סופה. שוב. אבל עכשיו בכה הגשם.
איתי עמד דומם מול אביו, והביט בעיניו. הפעם מבטיהם לא התמודדו. הם כאילו בלעו אחד את השני, ניסו ללמוד ממראה הפנים על העבר המצולק, הבודד.
הם היו רחוקים, אבל שוב קרובים. הכעס שהיה תמיד נעלם, והגשם החל להמטיר פיסות זהב.
אלפי יהלומים נצצו בעיני אביו. אושר זהב ועצב פחם. ולא היה בעיניו כעס או אכזבה.
שנים שלא הכיר בהרגשה הזאת, אבל היא הייתה קיימת. חמימות פשוטה התפשטה בתוכו. נעים לו להיות ליד אבא שלו.
פשוט כי זה ממש לא משתלב עם הקצב והסוגה של הסיפור.
הקטע שהוא מרגיש את הבדידות - נהדר ואותנטי,
אבל קטע הסיום מרגיש קיטשי מידי, לדעתי.

בכל מקרה הסיפור ממש טוב ושמחתי שעלו פרקים חדשים! בהצלחה רבה!
 

Chaya Lea

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
כתבו לי מה חזק יותר, השקט או המילים. והאם היה שווה לחכות?
מה דעתכם על הפרק? ומי יותר אומלל ברגע זה, איתי או אביו?
השילוב של שניהם.
ברור שהיה שווה! :)
הפרקים היו כאלה מרתקים שקראתי הכל ברצף אחד (ובאותה נשימה ;))...
לדעתי שניהם אומללים מאוד ביחס למי שהם- איתי כילד אומלל מהמצב אליו נקלע ונתן אומלל כאב שלא יודע מה עובר על בנו ולא יודע איך לעזור לו.
האומללות הכי גדולה פה היא ההתנגשות של שני הצדדים של האומללות שיוצרת את המחיצה.
 

נועה לבין (Tamar)

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
צילום מקצועי
@נ. גל , איזה כיף לקבל כזה משוז מושקע! תודה.
ניסיתי להעביר את תחושותיו של איתי דרך הרוח. זה מוטיב שחוזר על עצמו כל הספר, בגלל החיבור החזק של איתי עם רוח גשם וים.
מעולם לא ראיתי עשן שקוף. יש עשן לבן, או עשן שחור. גם אם זו אמורה להיות מטאפורה, היא אמורה להיות עם קשר למציאות, לא?
זה היה מחשבה של איתי. ובגלל שהצריף לא באמת נגמר, אלה נגמר רק עבורו, הפכתי את העשן לשקוף.
לא נחמד להרגיש שמצנזרים מידע מהקוראים. בטח לא בצורה ישירה כל כך. רועי אמר משהו, ואני לא אגיד לכם מה הוא.
טוב שכתבת את זה. כי מה שרציתי להעביר היה את טיב היחסים בין רועי ליעל. בעלילת-משנה כמעט שקופה, הם התרחקו קצת מאז כל הסיפור של איתי. זה מהסצנה שבא יעל מספרת לילדים ומתברר שהיא לא ממש רוצה שאיתי יעבור לגור איתם, ועובר דרך החיפושים שאין אפילו סצנה אחת שהיא נמצאת בה כדמות אקטיבית. באחד מהפרקים האחרונים במשפט קצרצר רועי חושב על זה שהיא קצת נשארה מחוץ לעניינים עם כל הבלאגן.
בסצנה הזאת רציתי להראות את המאמץ של רועי בשבילה. הוא לחש לה משהו כמו: "אני הולך כדי לעודד את נתן", רק בשביל ללחוש לה. אבל בגלל שהסצנה סופרה "מתוך הראש" של נתן, לא יכולתי לכתוב מה הוא לחש לה.
יש לך עצה בשבילי? וסתם סקרנית - שמתם לב לעלילה הקטנה הזאת?

בנוגע לשאר הדברים תיקנתי.

תודה רבה רבה!
 

אולי מעניין אותך גם...

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק קיט ת'

קסט תִּקְרַב רִנָּתִי לְפָנֶיךָ יי כִּדְבָרְךָ הֲבִינֵנִי:קע תָּבוֹא תְּחִנָּתִי לְפָנֶיךָ כְּאִמְרָתְךָ הַצִּילֵנִי:קעא תַּבַּעְנָה שְׂפָתַי תְּהִלָּה כִּי תְלַמְּדֵנִי חֻקֶּיךָ:קעב תַּעַן לְשׁוֹנִי אִמְרָתֶךָ כִּי כָל מִצְוֹתֶיךָ צֶּדֶק:קעג תְּהִי יָדְךָ לְעָזְרֵנִי כִּי פִקּוּדֶיךָ בָחָרְתִּי:קעד תָּאַבְתִּי לִישׁוּעָתְךָ יי וְתוֹרָתְךָ שַׁעֲשֻׁעָי:קעה תְּחִי נַפְשִׁי וּתְהַלְלֶךָּ וּמִשְׁפָּטֶךָ יַעֲזְרֻנִי:קעו תָּעִיתִי כְּשֶׂה אֹבֵד בַּקֵּשׁ עַבְדֶּךָ כִּי מִצְוֹתֶיךָ לֹא שָׁכָחְתִּי:
נקרא  4  פעמים

אתגר AI

בעלי חיים בראשי תיבות • אתגר 134

לוח מודעות

למעלה