פרק 15
הערב ירד באטיות על השממה שבחלון. איתי הביט בשמש הנעלמת מאחורי הבניין הנטוש, ומראה הים בשקיעה צף מול עיניו. כמה הוא רחוק משם.
אבל, הזכיר לעצמו בחיוך, היום הוא עומד להגיע אל הצריף. בבוקר כבר יהיה עם חבריו.
בצהרים ארז הביא לו את צרור המפתחות. ופלט שיש לרועי עוד צרור מפתחות על השידה בחדרו. הוא הלך לשם כי חשב שצרור המפתחות הוא כסף מנצנץ וגילה שלא. יבורך האי-קיו שלו.
איתי התארגן כמו בפעם הקודמת. בגד כהה, ערמת בגדים תחת השמיכה... הוא כבר יודע מה לעשות. הפעם, כדי לא ליצור בעיות, הפריד את המפתחות להם יזדקק. על כל מפתח היה מוצמד פתק קטן עליו כתוב ייעודו. טוב, רועי זה רועי, מה לעשות.
הלילה השתלט על החדר, ומחוג השניות השמיע טיק אחרון.
השעה שתיים בלילה הגיעה.
הוא נטל את שני המפתחות, צעד אל הדלת והקשיב בזהירות. דממה. בטח ארז ורועי ישנים מזמן. הוא שלף את המפתח של החדר, ותקע אותו בחור. סיבוב זהיר, והדלת הייתה פתוחה.
הוא צעד בדממה במסדרון. השקט ליווה אותו גם כאן. ירד לקומה הראשונה ועצר ליד הקיר. אזניו קלטו רחש קלוש. הוא נדרך. תקתוקי מקלדת עמומים נשמעו. איתי נצמד לקיר והאזין בנשימה עצורה.
הרחש נעלם.
הוא נשם לרווחה והמשיך באטיות לכיוון הדלת. הכניס שוב את המפתח, הפעם השני, וסובב אותו בשקט ככל שיכול. סיבוב. שניים. הדלת משוחררת.
איתי פתח את הדלת בזהירות. רוח פרצים הכתה בו בבת אחת. הוא מיהר לצאת דרכה וסגר את הדלת במהירות. עצר שוב, והקשיב. אף פסיעה לא נשמעה.
הוא דילג במדרגות בקלילות, ורץ לעבר השער. הרוח פמפמה באוזניו, אבל גשם לא ירד, הלילה היה קר והוא כמעט וקפא בבגדיו הדקים. הוא הספיק לקלוט את הרחוב המטופח והניח רגל על השער.
חלון נפתח.
איתי לא הסתובב. הוא התחיל לטפס בהחלטיות. גם אם רועי יראה אותו, הוא צריך לברוח. לא להתייאש מההתחלה.
"איתי, שכחת את המעיל שלך!!!"
הקול גבר על שריקות הרוח ואיתי נעצר. ארז! מה הוא עושה?!
"איתי, יהיה לך קר! אתה לא רואה את הרוחות?"
אויש, ארז הזה. מה הוא בא עכשיו. למה הוא ער, בכלל? ועוד רגע רועי יקפוץ עליו, עם הצעקה הזאת. איתי המשיך בעוז, וקפץ מעברו השני של השער. הסתובב לרגע, וראה את רועי רץ במדרגות במהירות.
הוא התחיל לרוץ. חתר נגד הרוח וזגזג בין מכוניות. רועי רץ אחריו.
הוא המשיך בכול כוחו. אין לו מה להפסיד. רועי התקרב אליו.
אבן גדולה הייתה לידו והוא כמעט והתנגש בה. עקף אותה, ושמע בין שריקות הרוח את רועי רץ אחריו. העיף מבט אחורנית.
רועי ממש קרוב.
הוא סרק בחטף את הרחוב. בניין נראה מולו. בלי לחשוב הוא נכנס לתוכו והחל לרוץ במדרגות. הוא התנשם והתנשף אבל לא עצר. כשהגיע לקומה השלישית שמע את רועי נכנס לבניין גם הוא.
איתי הגיע לקומה השישית, ממנה היה פתח אל הגג. הוא יצא במהירות. רועי קומה אחת מתחתיו.
על הגג היו שקי חול ובטון. מעולה. איתי רץ אל אחת מערמות החול והסתתר מאחוריה. מיקומה הקרוב לקיר הסתיר אותו. כאן הוא מוגן יחסית.
רועי פרץ לגג.
"הי, איתי, שומע אותי?" קולו העדין של רועי נעלם, ושחצנות זחוחה באה במקומו. איתי התכווץ.
"זה בסדר, אתה לא צריך לענות. ארז?"
"כן, בוס".
איתי עצר את נשמתו. ארז כאן??
"חפש פה. איתי נמצא מאחורי אחד השקים. תמצא אותו".
"כן, בוס".
איתי התקפל לתוך עצמו. השם, בבקשה, שרועי לא ימצא אותו. תעשה נס, בבקשה.
הרוח צלפה בו בעוז, הקור חדר לעצמותיו, קולות הגרירה וצעקות רועי נשמעו היטב. אבל בתוך כל המהומה, הרגיש איתי מוגן. מן בועת שלווה עטפה אותו פתאום. לא זכר כמה זמן לא התפלל, אבל עכשיו, הרגיש שלם. ידע שהשם אתו, לא משנה מה קורה. ממקומו המצומק חייך איתי. יש לו במי לבטוח.
בבת אחת נקרעה החומה שהגנה עליו. רועי עמד מעליו, בידו אקדח והוא חייך בזחיחות. "היי איתי. מה קורה?"
פניו של איתי היו מאובנות מפחד. והוא קלט את האבסורד שבדבר. הוא פוחד מרועי. הוא. פוחד. מרועי.
כמה רע האדם הזה.
"בוא", משך אותו רועי לעמידה. איתי נאנק בכאב. "מחכה לנו טיול מהנה. זוכר את החדר המדהים שלך? לשם אנחנו הולכים".
איתי הביט בו בהתרסה. רועי אחז בשתי ידיו בכוח. איתי נשם נשימה עמוקה ובכוח מתפרץ שחרר את ידיו. הוא התחיל לרוץ לכיוון הפתח.
רעם עמום של יריה נשמע באוויר. איתי קפץ בבהלה כשממש ליד ראשו חלף קליע.
רועי תפס אותו מאחור. "אני רואה שהבנת לאיפה ללכת. כל הכבוד, ילד".
איתי נשך את שפתיו בכעס עצור. רועי תפס את ידיו לאחור בכוח שהכאיב לו. הוא ניסה לנענע את ידיו, "תעזוב אותי!"
"אני רואה שאין ברירה", שמע את רועי מאחוריו, "אני צריך לקשור לך את הידיים". רועי שחרר יד אחת האוחזת בידיו של איתי, וליד ראשו התנופף לפתע אזיקון שחור. "מעוניין?"
איתי השליל בראשו בחוזקה. רק זה לא. הוא לא יוכל לברוח בידיים אזוקות.
"אוקי, אתה אמרת". רועי תחב את האזיקון בחגורתו, ודחף את איתי לעבר הפתח. איתי לא התנגד. כשייכנס לבניין, יוכל לצעוק לעזרה. אנשים יישמעו אותו, ואולי יבואו להצילו.
"אה, ואם אהיה הוגן", נזכר רועי מאחוריו, "איידע אותך - רק למקרה שלא שמת לב - שארז לצידי עם אקדח מצויד במשתיקול. ואם תצרח בבניין, לא ממש יהיה את מי להציל. מבין?"
רגשות סוערים השתוללו בליבו של איתי. כעס, כאב, אכזבה. לא חשב שרועי יכול ללכת רחוק כל כך. הוא נהדף לתוך הבניין.
לרגע חשב לצעוק, אבל אז קלט את ארז, ההולך מאחוריהם דרוך. לא כדאי להרגיז אותו.
רועי הוביל אותו כל הדרך לבית, ולא הרפה את אחיזתו לרגע. איתי ניסה לבעוט בו ברגליו, אבל רועי אפילו לא זע.
בסופה של הליכה איטית, הגיעו לשער.
"ארז, חפה עלי", קרא רועי. ארז הגיע, וחלף על פני איתי. עיניהם נפגשו לשבריר שניה, ואיתי לא זיהה ניצוץ מתנצל אחד. עיניו של ארז היו גדולות ומאוכזבות.
השער נפתח, ואיתי הובל פנימה. כמו רובוט צעד, כמו לא שם ליבו למתרחש. דלת הבית נפתחה, והחום הנעים נכנס לגופו.
רועי הרפה לפתע את אחיזתו, והוא נזרק על הרצפה. שיניו נקשו במונוטוניות, גופו היה קפוא וכולו תשוש ממאמץ. הוא לא קם. ידע את נחיתותו מול רועי.
רועי הסתכל על איתי מלמעלה. "ניסיתי בהתחלה להיות נחמד אליך. אבל עכשיו אני חושב לא מגיע לך".
איתי ניסה לנסוך אומץ בעצמו, אבל לא ממש הצליח. הוא בחן את רועי בפחד גמור. ארז העלה אותו לחדר אחרי שהוחזר לבית, ורועי נכנס לאחר כחצי שעה והקפיץ אותו בבהלה ממיטתו.
"עד עכשיו נהנית מתנאים טובים" רוע עצר, קולו בס מרוב איום, "אבל היית כסיל ולא ידעת לשמור על זה. עשית טעות, וכמו שאתה יודע, על טעויות משלמים ביוקר. חשבתי איזה עונש ילמד אותך להתנהג כמו ילד טוב, והגעתי למסקנה שכלום לא יועיל", רועי גחן אליו.
ליבו של איתי הלם כתוף בידי שיכור. מה רועי יכול לעשות לו? הוא... איתי ניסה להדחיק את המחשבה ולא ממש הצליח.
האם הוא... יזכה לראות שוב את חבריו?
"כל עוד אתה נשאר בחדר הזה".
מה זה אומר? הוא... לא. רועי לא עד כדי כך רשע. זה לא יכול להיות. הוא בטח בו! שיעשה לו את זה? מה יכול להצדיק מעשה כזה???
"ולכן, אעביר אותך לצינוק. מעט יותר אוכל, מים בהגבלה... וגם קצת חברים לחדר. מקווה שתתיידדו".
נשמתו של איתי נתקעה בצלעותיו. הוא לא הצליח לנשום בהקלה. רועי הוא חוטף סדרתי? מה עוד יש באיש הזה, שחשב שהוא מכיר, והוא לא יודע?
"אה ו... עוד דבר אחד, ממש קטן. אתה לא יכול לקחת איתך כלום".
איתי השפיל את מבטו. המזוודה שלו. המזכרת היחידה שלו מהעבר, מהחופש.
"עצוב, אה?" לגלג רועי, "בוא כבר!" הוא תפס אותו בידיו, והוליך אותו אל מחוץ לחדר. הוא הוביל אותו אל המדרגות עם כמה בעיטות, והוריד אותו בעוד גרם מדרגות שאיתי לא ידע על קיומו.
"ברוך הבא לחדרך החדש". רועי פתח דלת מתכת עבה. "תהנה".
איתי הושלך פנימה, והדלת ננעלה מאחוריו. הוא השיט את מבטו על החדר האפלולי, ולא ראה אף אדם נוסף. מוזר.
החדר האפל הטיל עליו אימה. קו אלכסוני של אור שבקע מבעד לחלון קטנטן בדלת, לא ממש הפיג את החושך. איתי קם והחל למשש את קירות החדר. בטון. התקרה הייתה כמעט בגובה ראשו, והחדר ריק מרהיטים. הוא מישש ביד אחת את חלקו העליון של הקיר, ומעט את התקרה. החומר המחוספס שרט את כף ידו אבל הוא המשיך. לא שט ליבו לעייפות, לא לכאב השריטות ולא לחתך הסכין שעדיין כאב.
לפתע פגעה ידו במשטח שטוח שתלה בסמוך לתקרה. ליבו נקף בהתרגשות. הוא מישש את המשטח הדק. עץ? כן. הוא העביר את ידיו על קצוות הלוח, וניסה לנענע אותו. לוח העץ זז מעט.
איתי התעודד. הוא המשיך לנענע את הקרש, הוציא מסמר רעוע, וניסה בכל דרך אפשרית להוציא את הקורה. הוא חש איך הלוח מתרופף בהדרגה.
הדקות נקפו, ידיו רעדו ממאמץ, ועיניו שרפו. אם הוא לא יסדר לעצמו מקום לישון עכשיו, פשוט יירדם בעמידה. רגע לפני שהרפה את ידיו, נפל הקרש על נעליו.
איתי נשך את שפתיו שלא לצעוק מאושר. הוא לא הצליח לחוש בכאב שברגליו כשהביט לעבר הקיר.
חלון.
חלון ממש, אמיתי! קטן אומנם, אבל צעקות יוכלו לעבור דרכו.
איתי בחן בעיניו הצורבות את החלון. עכשיו אי אפשר לראות דרכו כלום, אבל בבוקר יוכל לבדוק איך לפלס לעצמו דרך לחופש.
קולה של אימו חזר אליו מתוך ענן של עייפות כמו בחלום, זה מה שתמיד אמרה בסיום פרק בסיפור בהמשכים, "ועד אז, לילה טוב!"
ושוב נתן עמד שם עם רועי, מול הדלת האפורה, לא זוכר כמה פעמים הגיעו לכאן.
עברו חמישה ימים מאז שבנו נעלם. חמישה ימים לאחר שנתיים בהן לא ראה את בנו, ועדיין היו כואבים יותר, פוצעים ומרים.
רועי לחץ על הידית, והם נכנסו פנימה.
"שלום", אמר רם. "חיכיתי לכם". חיוכו נגע הפעם בעיניו, בניגוד לפעמים הקודמות.
"אני לא חיכיתי". אמר נתן כשהתיישב בכיסאו. רועי ונתן החליפו מבטים נבוכים. "לא, זה לא אישי. אני פשוט קיוויתי שאיתי כבר יימצא באחד מהמקומות. אני..." הוא החליט להפסיק לברבר.
רועי הניח את ידו על כתפו, והתיישב גם הוא. "ברור". אמר ברוך.
נתן נשך את שפתיו. אם האיש המדהים הזה היה עם איתי כל הזמן אולי חבל על כל החששות שלו, על הדאגה. לאיתי היה טוב גם בלעדיו.
"אז איתי לא נמצא במקומות שכתבנו", אמר רם. אתמול רועי אמר לו על כיוון החקירה החדש, וגם על הסיבה לכך שלא רם אומר לו את זה. הוא שתק, אין לו את הזכות להגיד מאומה. נשאר לו רק לשאת באשמה עם שפה מדממת. רועי הוריד את ידו, ונתן התנער התרכז בדברי רם. "עדיין, בכל אופן, אבל הדרך שלנו עוד לא הגיעה לסיומה. ננתח את אופיו של איתי, ונרכיב לו פרופיל פסיכולוגי".
רועי גם אמר לו שהם ימשיכו כרגיל החיפושים. אם תהיה התקדמות גם ברישומי המשטרה, זו תהיה הפתעה. נעימה או לא, את זה רועי לא אמר.
"כרגע אנחנו צריכים לבדוק הרגלים שונים של איתי, תכונות אופי והיעדרויות בעבר". הוא הציץ אליהם, "אחר כך נחקור בשטח".
נתן ורועי לא הגיבו על המשפט האחרון, והחלו מיד במלאכה.
נתן השתדל לשים הכול בצד ולהיות עכשיו עם רם. אולי אם היה נוהג ככה עם איתי בזמן שהיה אתו, הכול היום נראה היה אחרת.
"בנוגע לשטח", אמר רם מקץ שעתיים, "צריך ללכת לצריף של איתי. לבדוק מה הוא לקח אתו, ומה הוא השאיר. אלו דברים שיכולים לתת לנו הרבה אינפורמציה. אני רוצה שתבואו אתי גם בגלל שאתם מכירים את איתי טוב יותר, וגם בגלל החברים. אני מניח שהם לא יאהבו שוטר זר בבית, ועוד אחד שנוגע להם בחפצים".
"אנחנו לא הולכים בהפתעה", שאל-קבע רועי, בקולו תדהמה. "אפילו אם גם אנחנו באים. זאת לא אפשרות".
"כמובן", אמר רם בתמיהה. "לא חשבתי כך לרגע".
רועי הנהן, "אני אדבר עם טום".
השיחה ביניהם הייתה קצרה. נתן הקשיב למילים הבודדות שאמר רועי בדממה.
"טום הסכים שנבוא, אבל ביקש שזה לא יהיה אחרי שלוש בצהרים – שעה לפני שהחברים שלו חוזרים. הוא אמר שיחכה לנו שם".
"אוקי", רם קם מכיסאו, "נצא לשם עכשיו".
נועה לבין
סיפור בהמשכים אויב כפול
