שכחתי רק לכתוב, שאני מחכה לשמוע אם כעת זה בסדר, או שעדיין צריך לשפץ.
אגב -
אם מישהו יודע, איך מתקנים גם אחרי שכבר לא מופיעה האפשרות של עריכה, אשמח לשמוע!
כן,
כביש 85 זה טוב
לגבי השינוי בטקסט משתלב טוב
עוד משהו על הדמיות בסיפור , תאמת שכמו שכבר אמרתי אני פחות מתחברת לקטע הפוליטי אבל יכולה להביע את דעתי ...
אם זה לא קריטי לסיפור נראה לי שעדיף להוריד דמויות כי כשהקורא קורא את הסיפור הוא מסתבך עם יותר מידי דמויות
(בממלכה במבחן זה משהו אחר וגם נראה לי הדמויות באות שם לאט לאט . לא בבת אחת הכרנו את כל הדמויות)
הספוילר באמת עוזר אבל עדיין מרגיש לי מידי הרבה פרטים . אשמח לשמוע דם דעות של אחרים
בהצלחה!
לאחר בדיקה עם מורה הוראה, הובהר לי שאין כלל בעיה להעלות פרק בחוה"מ, ולכן אני מעלה את הפרק השלישי. גם בפרק זה, חשוב לי מאד לשמוע (ליתר דיוק, לקרוא...), את דעתכם!!!
בונים קרימלובסקי – יו"ר מפלגת מקהלות ישראל, יושב על מקומה של הסיעה הכללית.
דרך התורה – אחת המפלגות החרדיות, מייצגת בעיקר את הציבור הליטאי.
הסיעה הכללית – אחת הסיעות בתוך מפלגת מקהלות ישראל, מייצגת בעיקר את את חסידי גור.
זאב קלרמן – מועמד דרך התורה, לראשות העיר זורעה.
זורעה – עיר חרדית בדרום הארץ. במשך כשלושים שנה, לא התקיימו בעיר בחירות מקומיות, בשל הסכם רוטציה שנחתם בין שלושת המפלגות החרדיות.
זלמן בלוי – מספר 2 במפלגת מקהלות ישראל, יושב על מקומה של סיעת שלום ואמונה.
חנניה כהן – יו"ר מפלגת שו"ע.
יוסי – ה"עלטערער" של ישיבת "חשקת התורה". מתוסכל מאד, מהזלזול שהבחורים הצעירים מפגינים כלפיו.
מאיר גרינשטיין – יו"ר מפלגת דרך התורה.
מקהלות ישראל – אחת המפלגות החרדיות, מייצגת בעיקר את הציבור החסידי. המפלגה מורכבת מכמה סיעות.
סיעת שלום ואמונה – אחת הסיעות בתוך מפלגת מקהלות ישראל, מייצגת את הציבור הכלל חסידי ואת בני ירושלים.
ראובן עזני – ראש עיריית זורעה. מועמד לקדנציה נוספת מטעם שו"ע.
שו"ע – אחת המפלגות החרדיות, מייצגת בעיקר את הציבור הספרדי.
שלמה אייזנבך – מועמד מקהלות ישראל, לראשות העיר זורעה.
פרק שלישי
ישיבת "חשקת התורה", ירושלים, תשנ"ב.
כולם השתתקו... חדר האוכל שעד לפני רגע סער וגעש, דמם בין רגע...
הראשים כולם, הופנו אוטומטית לעבר ההצגה שהתחוללה. יוסי מצדו לא שם לב לכלום והמשיך בשאגותיו, מספק מבלי משים לב, שעה של בידור וקורת רוח לכל הנוכחים.
"אתה לא מתבייש?!" – הוא זעק את נשמתו – "אתה יודע שהייתי יכול להיות סבא שלך!" – הוא הצהיר בפאתוס – "כיצד העזת להידחף לתור ולקחת לפני???"
נושא הוויכוח היה, התור לדלי החלב.
דלי החלב הענק ניצב היה על עמדו בחדר האוכל, כל יום בארוחת הבוקר ובארוחת הערב. חלב כמובן, לא היה שם... מה שכן היה שם, הוא סוג של תרכובת חומרים נוזלית, שאיכשהו הצליחה להלבין את כוסות הקפה של הבחורים.
הגיעו הדברים עד כדי כך, שהנהלת הישיבה צריכה הייתה להצמיד לדלי פתק בו נכתב – "לתשומת ליבכם, החלב הינו חלבי"...
כעת, כאשר יוסי עמד בתור, ממתין יחד עם בחורים שקטנים ממנו בכמה שנים טובות, עם כוס הקפה שלו, הגיע בחור צעיר ועקף אותו.
זה כבר היה מעל ומעבר... על חוצפה שכזו לא יכל יוסי לשתוק...
במשך מספר שניות, עמד יוסי ושפך את כל תסכולו על הבחור.
הבחור מצדו, כלל לא נבהל. הוא הביט במשובה על יוסי, מחייך אגב כך לחבריו שקרצו אליו ללא הרף. בחורי הישיבה היו משועשעים מן המחזה, אחרי לימוד מאמץ של שעות רצופות, לא באמת יזיק מופע קומדיה מהנה...
כאשר גמר יוסי לצעוק, נשמעו מחיאות כפיים סוערות מכל עבר. זה היה ספונטני, לאף אחד לא הייתה כוונה חלילה, להלבין את פניו של ה"עלטערער" בישיבה.
יוסי צעד למקומו, אבל וחפוי ראש. פניו צרבו מבושה איומה. "לו רק הייתי מתאפק" – חשב בעוגמה – "הייתי חוסך זאת לעצמי. אך מה לעשות, לפעמים זה חזק ממני."
"אתם ראיתם את זה" – יוסי שמע את לוי יצחק, מדבר בלהט אל חבריו לשולחן, לא קולט שיוסי עובר מאחוריו.
לוי יצחק, היה ה"צדיק" של הישיבה. לא היה אף לא אחד שכעס עליו. כך גם כלפי יוסי, בעוד שכל הבחורים הצעירים לא השכילו לכבד אותו, היה לוי יצחק מקפיד לאחל לו כל יום "בוקר טוב" ביראת הכבוד...
כעת, שמע אותו יוסי, משכנע את חבריו לנהוג כמותו -
"תראו איזה מסכן הוא! כמה כאב שומעים בקולו! לא סתם אני מרחם עליו, לא סתם אני דואג כל הזמן להראות לו שמכבדים אותו, תעשו את זה גם אתם!" – הוא סיים ברגשי קודש...
"לא צריך את הטובות שלך!!!" – יוסי שוב לא שלט בעצמו – "אני לא רוצה יותר לשמוע את הקול שלך!" – הוא זעק.
מזלג התעופף משולחן פינתי. מתברר שהבחור שזרק אותו, לא רק יודע לעשות מעשי קונדס, אלא הוא גם צלף מומחה... המזלג פגע בדייקנות בכובעו של יוסי, מפיל אותו לתוך צלחת הטחינה של לוי יצחק.
יוסי השאיר את כובעו, נותן לו להמשיך את שחייתו החופשית. במקום ללכת להיכל בית המדרש, שם עומד להתחיל בעוד מספר דקות "סדר שלישי", הוא ירד לפנימייה, נשכב על מיטתו מליט את פניו בשמיכתו, נותן דרור לדמעותיו.
"יוסי?! זה אתה?!" – השקט הופר כעבור מספר דקות, בקולו של משגיח הישיבה.
"אתה שוב בפנימייה, במקום להיות בבית המדרש?!" – המשיך המשגיח בתוכחתו הקשה כגידים – "כבר אמרתי לך כמה פעמים, כאן זה לא מקום ליושבי בטל, ישיבה מיועדת רק לבחורים שחשקה נפשם בתורה!".
יוסי החליט לוותר על כבודו ולספר למשגיח את אשר התרחש - "אני רוצה שהמשגיח יבין, זה לא סתם..."
"לא מענין אותי!" – המשגיח קטע אותו מיידית – "אני מכיר כבר את כל התירוצים שלך!"
"זה שאתה בחור מבוגר, לא אומר שאתה יכול לנהוג פה כרצונך. יש כאן כללים ברורים, מי שעומד בהן רצוי כאן. אך מי שלא יודע לנהוג לפי כללי המקום" – איים המשגיח – "יצטרך מהר מאד למצוא לעצמו מקום חדש".
המשגיח יצא מהחדר, מותיר בו את יוסי, כאוב, פגוע ומתוסכל.
* * *
זורעה
"ראובן עזני – הצלחה ממשיכים, לא מפסיקים."
ראובן עזני, ראש עיריית זורעה, מי שמתמודד כעת שוב לתפקיד, מטעם מפלגת שו"ע, התבונן בפלאייר הענק, מוטרד מן הבלורית הלא מספיק מסודרת...
"חבל שלא הראו לי את התמונה, לפני שפרסמו אותה בראש חוצות.. " – חשב לעצמו – "גם החיוך כאן, לא מאד סימטרי."
האמת היא, שהוא כלל לא התכוננן להתמודדות הזו. היא נחתה עליו בהפתעה מוחלטת.
רק לפני שלושה ימים, הוא נקרא בדחיפות ללשכתו של יו"ר המפלגה בירושלים. מיד כאשר נכנס ללשכה, הוא הבין שלא מדובר בפגישה שגרתית, אלא מדובר במשהו רציני.
ליד השולחן העגול, ישבו כל חברי הכנסת של המפלגה, מבטיהם חגיגיים ומחויכים. מולם, רחוק קצת מן השולחן, ישב על כסא פלסטיק פשוט, ניסים אביטן דוברה המשופשף של המפלגה.
"מדוע הוזמנת?!" – צחק היו"ר כהן – "אתה חתן האירוע! כולנו כאן לכבודך!"
עזני ניסה להיזכר בתאריך יום ההולדת שלו, היא לא תאמה את התאריך הנוכחי...
"תקשיב" – פתר לו כהן את התעלומה – "הגעת כאן, לטקס השקת הקמפיין של תנועתנו הקדושה - תנועת שו"ע - לראשות העיר ולמועצת העיר זורעה."
"אבל למה?" – לא הצליח עזני להבין – "ובכלל, מי המועמד???"
"אתה!" – השיב לו כהן בנחת – "אין תושב אחד בעיר, שלא רואה בך סיפור הצלחה. העיר תחת ניהולך, שגשגה ופרחה בצורה יוצאת מן הכלל. זורעה זקוקה לעוד קדנציה שלך!"
"אבל יש הסכם" – למרות המחמאות הנדירות שפרגן לו כהן, היה עזני עדיין מבולבל – "כעת תורה של דרך התורה" – הוא התעקש.
"את נושא ההסכם, תשאיר לנו ולמועצת חכמי התורה" – כהן חתר לסיום השיחה – "השאלה היא רק, האם אתה הוא זה שרץ אתנו, או שאתה נשאר מאחור ומישהו אחר ירוץ איתנו."
הצורה שבה הוצגה השאלה, לא הותירה הרבה ברירות... ועזני מיהר לענות בקול מובס – "כן, אני רץ איתכם."
כל מה שהתרחש אחר כך, נראה היה לעזני כמו חלום. הנאום המוכן שהיה עליו לשנן ולהקריא מול המצלמות, ישיבות ההיערכות האינטנסיביות שבהן השתתף ובעיקר, הסערה הנוראית שפקדה את העיר שהייתה סמל לשקט ושלווה.
כעת, כאשר ראה את סבר פניו מרוח על לוחות המודעות בעיר, קם החלום הזה והפך לעובדה שאין עליה עוררין.
עזני המשיך בדרכו לביתו, תיק הטלית והתפילין תחוב מתחת לבית שחיו, כשכל כולו אפוף מחשבות.
"מִיר פָאלְגְ'ן דִּי רֶעבֶּעס, מִטְ'ן גַאנְצְ'ן הִתְלַהֲבֶות. וֶועְלְ'ן מִטְ'ן גַאנְצְ'ן כֹּחַ, שְׁלוֹימֶה אַיְזֶנְבַּך."
(=אנו שומעים בקול האדמו"רים, עם כל ההתלהבות. לבחור בכל הכח, שלמה אייזנבך.)
ההמנון הסוער של שלמה אייזנבך, מועמד מקהלות ישראל לראשות העיר, נשמע לפתע מרכב מקושט שהלך והתקרב, גורם לעזני להחיש את פסיעותיו ולהיכנס מהר ככל הניתן לבניין בו הוא גר.
הוא עלה את שתי שורות המדרגות לעבר ביתו, משהו חריג גרם לו להיעצר.
ליד הדלת, הייתה מונחת מעטפה חומה. עזני היסס למשך מספר שניות, אך החליט לבסוף לפתוח אותה. היא הייתה ריקה, אך על גב המעטפה הופיע כיתוב –
"ראובן עזני! לטובתך ולטובת משפחתך, תפרוש מהמרוץ כמה שיותר מהר!"
"וואו" – שרק לעצמו עזני, עדיין איננו מודע לגודל הטלטלה שעומדת לפקוד אותו.
* * *
מכשיר הקשר התעורר לתחיה...
"קדקוד, כאן מדויק. האם שומע?" – מבעד למכשיר, נשמע הצלף בשטח, מתוח מאד.
המפקד מיהר לענות – "חיובי. עבור."
"קדקוד, אני מזהה אותו. האם יש לי א'?" – שוב הצלף.
המפקד נשם ארוכות בטרם העניק את האישור – "מדויק, כאן קדקוד. יש לך א'. עבור."
שוב, יש לי משהו שאני רוצה לתקן, אבל איבדתי כבר את אפשרות ה"עריכה" -
הקטע האחרון, (של הצלף שמבקש ומקבל אישור לירי,) הוא קטע מן העבר, באותה תקופה שבה התרחשה ה"תאונה" של האוטובוס.
בקיצור, הייתה אמורה להופיע לפניו שורה כזו: תשנ"ג.
הסיפור כתוב מאוד יפה, ואני נהנה לקרוא אותו ומחכה כל פעם לפרק הבא...
אני אשמח אם כל פעם שאתה מעלה פרק, תשים בספוילר תקציר הפרקים הקודמים. כדוגמת הסיפור נשק הימלטות של @אוראל סולטן.
הסיפור כתוב מאוד יפה, ואני נהנה לקרוא אותו ומחכה כל פעם לפרק הבא...
אני אשמח אם כל פעם שאתה מעלה פרק, תשים בספוילר תקציר הפרקים הקודמים. כדוגמת הסיפור נשק הימלטות של @אוראל סולטן.
למרות שחלפו רק יומיים מהעלאת הפרק הקודם, אני מעלה פרק חדש.
בכל זאת, ימי חול המועד משאירים לנו זמן פנוי יותר .
אקווה מאד שתהנו ממנו! על פי הצעתו של @אליהו פ , בנוסף לספוילר הדמויות והמושגים, אני מצרף גם ספוילר תקציר לפרקים הקודמים.
בונים קרימלובסקי – יו"ר מפלגת מקהלות ישראל, יושב על מקומה של הסיעה הכללית.
דרך התורה – אחת המפלגות החרדיות, מייצגת בעיקר את הציבור הליטאי.
הסיעה הכללית – אחת הסיעות בתוך מפלגת מקהלות ישראל, מייצגת בעיקר את את חסידי גור.
זאב קלרמן – מועמד דרך התורה, לראשות העיר זורעה.
זורעה – עיר חרדית בדרום הארץ. במשך כשלושים שנה, לא התקיימו בעיר בחירות מקומיות, בשל הסכם רוטציה שנחתם בין שלושת המפלגות החרדיות.
זלמן בלוי – מספר 2 במפלגת מקהלות ישראל, יושב על מקומה של סיעת שלום ואמונה.
חנניה כהן – יו"ר מפלגת שו"ע.
יוסי – ה"עלטערער" של ישיבת "חשקת התורה". מתוסכל מאד, מהזלזול שהבחורים הצעירים מפגינים כלפיו.
יעקב ישראל דה האן - יהודי הולנדי שעזב את הדת בגיל צעיר, בגיל 31 הוא חוזר מרוסיה וחוזר בתשובה. הוא הופך להיות פעיל ציוני.
מאיר גרינשטיין – יו"ר מפלגת דרך התורה.
מוסא אבו רפיק - מחבל שביצע את פיגוע האוטובוס בכביש 85, הוא מחוסל במקום מסתורו על ידי צלף.
מקהלות ישראל – אחת המפלגות החרדיות, מייצגת בעיקר את הציבור החסידי. המפלגה מורכבת מכמה סיעות.
סיעת שלום ואמונה – אחת הסיעות בתוך מפלגת מקהלות ישראל, מייצגת את הציבור הכלל חסידי ואת בני ירושלים.
ראובן עזני – ראש עיריית זורעה. מועמד לקדנציה נוספת מטעם שו"ע.
שו"ע – אחת המפלגות החרדיות, מייצגת בעיקר את הציבור הספרדי.
שלמה אייזנבך – מועמד מקהלות ישראל, לראשות העיר זורעה.
בשנת תשנ"ב
יוסי, בחור מבוגר ב"חשקת התורה", מרגיש פגוע מהיחס אותו הוא מקבל, מהבחורים ומצוות הישיבה.
בשנת תשנ"ג
אוטובוס מתהפך בכביש 85 צמוד לכרמיאל, סימני ירי נמצאים על חלון הנהג, המשטרה בודקת את נסיבות הירי.
בהווה
העיר זורעה, שהייתה תמיד סמל של שלום, נכנסת למערכת בחירות סוערת, בה שלושת המפלגות החרדיות, מריצות מועמד לראשות העיר ורשימה למועצת העיר. ראש העיר ומועמד שו"ע, ראובן עזני מקבל מכתב איום ליד ביתו.
במטה השב"כ מתכנסת ישיבה מתוחה, הנושא הוא פיגוע גדול מאד שאמור לצאת לדרך.
פרק רביעי
תשנ"ג.
לאחר מספר ימים, שבהם לא התקבל מידע רשמי, על נסיבות תאונת האוטובוס המסתורית, הגיעה סוף סוף סגירת המעגל.
"הותר לפרסום" – נכתב בהודעתם המשותפת של צה"ל, משטרת ישראל והשב"כ – "שכוחות הביטחון, חסלו היום, את מוסא אבו רפיק, בכפר ביר אל באשא."
"אבו רפיק, בן העשרים ושמונה, ביצע לפני ארבעה ימים את פיגוע הירי בכביש 85, בה נרצחו שמונה עשר אזרחים ישראלים."
במהלך הפיגוע, ירה אבו רפיק ממקום המארב, לעבר נהג האוטובוס, וגרם לכך שיאבד שליטה. לאחר מכן, נמלט לשטחי הרשות הפלסטינית."
"מאז היוודע דבר הפיגוע, מנהלים אחריו כוחות הבטחון מרדף ללא הרף. היום, בעקבות מידע מודיעיני שהתקבל על מקום הימצאו, הצליח צלף לחסל אותו כאשר שהה במקום המסתור."
"כוחות הבטחון" – נכתב בסוף ההודעה – "ימשיכו לרדוף אחר כל מי שינסה לפגוע בביטחונה של מדינת ישראל, וידה הארוכה של מדינת ישראל, תשיג אותם, במוקדם או במאוחר."
למדינה שלמה נפל האסימון... לא הייתה זו תאונה, נוסעי האוטובוס הי"ד נרצחו בפיגוע טרור...
"לפחות נקמנו במחבל" – ניחמו את עצמם, אי אלו אנשים.
* * *
תחנת המשטרה, זורעה.
השוטר התורן, הביט משועשע על פניו של ראובן עזני.
"תגיד לי, אתה רציני?" – הוא שאל את עזני – "אתה לא רואה בעצמך שמדובר בתעלול של ילד?!"
עזני מצידו, לא הבין על מה ולמה מגיע לו יחס משפיל שכזה. "תראה" – הוא אמר לשוטר – "קודם כל, מדובר כאן באדם ציבורי, ראש עיר בסופו של דבר. חוץ מזה" – הוא המשיך תוך כדי שהטון נוסק לגבהים – "מי אתה בכלל, שתחליט אם התלונה מוצדקת או לא. באו להגיש תלונה? תרשום אותה!"
"אוקיי... אוקיי..." – נראה היה, שהשוטר די נהנה מן המעמד. בסופו של דבר, הוא בעל הסמכות כאן, וראש העיר בא לחלות את פניו... – "אם תרצה שארשום את התלונה, ארשום אותה. אבל מה תרוויח מזה, אף אדם כאן בתחנה, לא יתייחס לתלונה על ילדונצ'יק, שהחליט להפחיד את ראש העיר..."
"מה אני ארוויח?!" – ענה לו עזני בחרון – "קודם כל, זה לא עניינך, נקודה. חוץ מזה, אני רוצה, שבאם חלילה יקרה לי משהו, ומישהו יחליט לבדוק כיצד התרחש המחדל הזה, ידעו להאשים אותך."
השוטר גיחך ורשם את התלונה. בכדי למצוץ את דמו של עזני עד תום, הוא החליט להקריא את אשר הוא כותב.
"מהות התלונה" – הקריא, תוך כדי כתיבה, בחיוך מרושע – "המתלונן ראה ליד ביתו מעטפה, כתוצאה מכך, הוא מאוד מאוד נבהל. כאשר הרים את המעטפה, הוא ראה שהיא בצבע חום, ועוד יותר נבהל. לאחר מכן, הוא ראה על המעטפה כיתוב, שממש החריד אותו. נוסח הכיתוב היה..."
"אה.. תזכיר לי.." – הוא פנה אל עזני – "מה היה כתוב?". עזני החליט לוותר על כבודו, הוא הגיש לשוטר את המעטפה, מורה לו להעתיק לבד את המילים.
הטקס המשפיל הסתיים. עזני יצא מתחנת המשטרה, מתלבט כיצד להגיע אל ביתו.
כראש העיר, הועמדו רכב ונהג לרשותו. אך, בהמלצת רופא המשפחה שלו, הוא נמנע ככל האפשר מלעשות בהם שימוש.
הוא החליט לזמן את הנהג. תחנת המשטרה הייתה ממוקמת בקצהו המזרחי של העיר, זאת בזמן שביתו דווקא, שכן כמעט בקצהו המערבי של זורעה.
"... מִטְ'ן גַאנְצְ'ן הִתְלַהֲבֶות. וֶועְלְ'ן מִטְ'ן גַאנְצְ'ן כֹּחַ, שְׁלוֹימֶה אַיְזֶנְבַּך." – בפעם השניה להיום, הוא שמע את המנונו של אייזנבך, שמח לפחות להיות כעת בתוך הרכב.
המכונית עצרה ליד ביתו. עזני התאמץ להשתחל מבעד לרכב, מתחיל להתקדם לכיוון ביתו. משהו בתיבת הדואר שלו, צד את עיניו.
הייתה זו מעטפה חומה, חדשה.
* * *
זאנדאם (Zaandam), הולנד, תער"ב.
"אבא חזרתי!"
ליד הדלת הפתוחה, עמד ישראל יעקב בן השלושים ואחד, לצידו מזוודה גדולה.
כאשר אביו, ר' יצחק אייזיק הלוי דה האן, סובב את פניו לכיוון הדלת, הוא הבין שהמילה "חזרתי" טומנת בחובה משמעות כפולה... כיפה גדולה נחה לה על ראשו של ישראל יעקב...
ישראל יעקב גדל אמנם במשפחה שומרת תורה ומצוות, אך הסביבה ההולנדית קרצה לו. בגיל צעיר הוא הספיק כבר לנטוש את הדת.
החיים בחברה הכללית, האירו לו פנים. בגיל צעיר יחסית כבר היה עורך דין, עיתונאי ומשורר נערץ!
כעת הוא חזר מרוסיה, אליה נסע יחד עם משלחת מיוחדת, בכדי לבחון את תנאי הכליאה בבתי הכלא שם. הוא חזר אחרת, לא כמו שנסע. משהו שם הזיז נים או שנים בנשמתו, וכאשר חזר הביתה חזר גם ליהדותו.
מורגל לחיי הפעילות שאליהם התרגל, חיפש משהו משמעותי שאותו יעשה למען עמו. הוא מצא משהו כזה. כך לפחות חשב...
הוא הפך להיות פעיל ציוני נלהב, בתנועת ה"מזרחי" כמובן.
* * *
ישיבת חשקת התורה, תשנ"ב.
"אני רוצה להתנצל".
הבחור הצעיר שנדחף בתור לדלי החלב, עמד כעת מול יוסי, פניו מושפלות.
יוסי נהנה. אם חשב עד עתה, שכולם רואים בו אחד שסתם התעצבן על כלום, מתברר שהבחור עצמו חושב שבאמת נעשה לו עוול.
"הכל בסדר!" – הצהיר יוסי – "בסך הכל, זה משהו שיכול לקרות לכולם. העיקר שבסוף היה לך את השכל ואת האומץ, לבוא ולהתנצל."
"מחול לך! מחול לך! מחול לך!" – לא נחה דעתו של יוסי, עד שביצע את המחילה כדת וכדין.
יוסי המשיך בדרכו אל עבר היכל הישיבה, סדר אחר הצהריים עמד להתחיל זה עתה.
"זהו! עשיתי את זה! ביקשתי ממנו סליחה!" – שמע את קולו של הצעיר, כאשר חלף על פני אוצר הספרים. "כל הכבוד לך!" – הוא שמע תגובה. לא ניתן היה להתבלבל, זה היה קולו המתלהב של לוי יצחק הצדיק – "למרות שהוא זה שצריך היה לבקש את סליחתך, אתה הלכת וביקשת את סליחתו! אין לך מושג איזו מצווה גדולה עשית! טוב ששמעת בקולי."
לבו של יוסי נפל.
ברגליים כושלות, הוא המשיך לצעוד אל עבר היכל הישיבה, מתגבר על התחושות הכואבות שצרבו את נפשו.
כאשר נכנס להיכל, הוא נדהם. על מקומו הקבוע, ישבו שני בחורים ולמדו בלהט.
הספסלים בישיבה היו קצרים, שני מושבים בכל אחד מהם. בספסלו של יוסי היה תמיד מקום ריק, חברותא הרי לא היה לו, הוא למד בגפו. כעת היו שני המקומות תפוסים.
"סליחה" – הוא התאמץ לא להתעצבן – "זה המקום שלי."
"נו... הא..." – הבחורים לא רצו להפסיק את לימודם הרצוף. במקום לדבר, הם סימנו באצבעותיהם לעבר דלת ההיכל. המשגיח ישב שם.
יוסי הבין שהוא אמור לפנות למשגיח. לאחר הנזיפה הקשה שקיבל אתמול, לא היה לו חשק לעשות זאת, אבל הרבה ברירות לא היו לו...
"כן" – ענה לו המשגיח בשלווה – "הם באו להגיד לי שהספסל שלהם נשבר ואין להם מקום לשבת. אמרתי להם, שזו סייעתא דשמיא מופלאה. בדיוק יש לנו כאן ספסל של בחור שמסגרת הישיבה כבר לא מתאימה לו, והספסל בעצם פנוי."
"הבנתי" – ענה יוסי, מתקשה לעצור בעד דמעותיו שחלחלו – "בעצם, אין לי כבר מקום בישיבה... אז שהמשגיח יגיד לי בבקשה, לאן עלי ללכת?"
"חס וחלילה" – שלוותו של המשגיח לא נסדקה, ולו במעט – "יש לנו בשולי ההיכל מספר ספסלים שמיועדים לאורחים, אתה מוזמן להתיישב על אחד מהם."
יוסי יצא מן ההיכל, נותן לרגליו להוליך אותו כרצונן...
שוב, רגע לפני החזרה לשגרה, אפשרו לי הימים הריקים יחסית לכתוב פרק נוסף. אחריו נחזור כנראה למתכונת של פעם בשבוע/ים.
בדקות הקרובות אעלה אותו בעז"ה.
כמובן, אשמח לשמוע את דעתכם עליו. ובפרט, על הזירה החדשה (והמסתורית...) שנפתחת בו.
בונים קרימלובסקי – יו"ר מפלגת מקהלות ישראל, יושב על מקומה של הסיעה הכללית.
דרך התורה – אחת המפלגות החרדיות, מייצגת בעיקר את הציבור הליטאי.
הסיעה הכללית – אחת הסיעות בתוך מפלגת מקהלות ישראל, מייצגת בעיקר את את חסידי גור.
זאב קלרמן – מועמד דרך התורה, לראשות העיר זורעה.
זורעה – עיר חרדית בדרום הארץ. במשך כשלושים שנה, לא התקיימו בעיר בחירות מקומיות, בשל הסכם רוטציה שנחתם בין שלושת המפלגות החרדיות.
זלמן בלוי – מספר 2 במפלגת מקהלות ישראל, יושב על מקומה של סיעת שלום ואמונה.
חנניה כהן – יו"ר מפלגת שו"ע.
יוסי – ה"עלטערער" של ישיבת "חשקת התורה". מתוסכל מאד, מהזלזול שהבחורים הצעירים מפגינים כלפיו.
יעקב ישראל דה האן - יהודי הולנדי שעזב את הדת בגיל צעיר, בגיל 31 הוא חוזר מרוסיה וחוזר בתשובה. הוא הופך להיות פעיל ציוני. לאחר עלייתו לארץ, הוא לוחם נגד הציונות.
מאיר גרינשטיין – יו"ר מפלגת דרך התורה.
מוסא אבו רפיק - מחבל שביצע את פיגוע האוטובוס בכביש 85, הוא מחוסל במקום מסתורו על ידי צלף. מצד שני, מתקבל מידע שהוא מתכנן פיגוע.
מקהלות ישראל – אחת המפלגות החרדיות, מייצגת בעיקר את הציבור החסידי. המפלגה מורכבת מכמה סיעות.
סיעת שלום ואמונה – אחת הסיעות בתוך מפלגת מקהלות ישראל, מייצגת את הציבור הכלל חסידי ואת בני ירושלים.
ראובן עזני – ראש עיריית זורעה. מועמד לקדנציה נוספת מטעם שו"ע.
רותי – אשתו של ראובן עזני.
שו"ע – אחת המפלגות החרדיות, מייצגת בעיקר את הציבור הספרדי.
שלמה אייזנבך – מועמד מקהלות ישראל, לראשות העיר זורעה.
בשנת תער"ב
יעקב ישראל דה האן, חוזר בתשובה והופך להיות פעיל ציוני.
בשנת תשנ"ב
יוסי, בחור מבוגר ב"חשקת התורה", מרגיש פגוע מהיחס אותו הוא מקבל, מהבחורים ומצוות הישיבה.
בשנת תשנ"ג
אוטובוס מתהפך בכביש 85 צמוד לכרמיאל, סימני ירי נמצאים על חלון הנהג, המחבל מוסא אבו רפיק, מחוסל על ידי כוחות הבטחון.
בהווה
העיר זורעה, שהייתה תמיד סמל של שלום, נכנסת למערכת בחירות סוערת, בה שלושת המפלגות החרדיות, מריצות מועמד לראשות העיר ורשימה למועצת העיר. ראובן עזני, ראש העיר ומועמד שו"ע, מקבל מכתב איום ליד ביתו, המשטרה מזלזלת בנושא.
במטה השב"כ מתכנסת ישיבה מתוחה, הנושא הוא פיגוע גדול מאד שאמור לצאת לדרך.
פרק חמישי
מטה השב"כ.
"מי זה מוסא אבו רפיק?"
"עם מי דיברת?"
"זה קשור לפיגוע?"
בליל השאלות שהומטר על כפיר רוזן, הוכיח מעל לכל ספק, שריכוזם של כלל הנוכחים בישיבה הופסק כליל. הם היו מסוקרנים כפי שלא היו מעולם.
"חברה" – זאב בר דיין, ראש השב"כ בכבודו ובעצמו, היה צריך להרגיע את הנוכחים – "אם תצעקו, לא נבין כלום! תנו לכפיר לדבר בצורה מסודרת. אני מאמין, שבסופו של דבר, נצא כולנו ברורים יותר."
"טוב. אז ככה" – כפיר נעמד, מקרב לעברו בקבוק סודה שישמש אותו כמשענת – "כפי שאתם יכולים לתאר לעצמכם, הפיגוע שעליו אנו מדברים, לא נותן לי מנוח בתקופה האחרונה."
"כאחראי על נפת ג'נין" – המשיך בדרמטיות – "אני יודע, שיתכן מאוד שהמחבל שיבצע את הפיגוע, יצא מהאזור שתחת אחריותי."
"בשל כך, אני משגע בימים האחרונים את כל מי שיש לי שם באזור - סתם מודיעים ובעיקר משתפי"ם - שימסרו לי כל שביב מידע שנודע להם, בצורה כזו או אחרת."
"כעת, התקשר אלי אחד המשתפי"ם שיש לי, מישהו שמאוד מאוד מוברג בג'יהאד האיסלאמי" – כפיר הגיע סוף סוף, לחלק שבאמת עניין את כולם – "מאוד הופתעתי, כאשר ראיתי את מספרו על הצג. כבר תקופה מאד ארוכה, שהוא החליט לסתום את הפה."
"בכל מקרה, הוא מסר לי את שמו, של מי שלדבריו, מופקד על תכנון הפיגוע. מוסא אבו רפיק." – את שלושת המילים האחרונות, אמר כפיר, בטון אפוף מסתורין.
"מוסא אבו רפיק? מי זה???" – כמו בתיאום מראש, נפלטה השאלה מכיוונם של כלל הנוכחים.
כפיר היה המום – "אתם רוצים להגיד לי שאני היחיד שזוכר את השם הזה?! אתם באמת לא זוכרים מי זה מוסא אבו רפיק?!"
"לא. אנחנו לא זוכרים" – היה זה שוב בר דיין. הסקרנות, הכריעה את האגו. – "ונשמח מאוד שתואיל להזכיר לנו."
"את פיגוע האוטובוס שהתרחש בכביש 85 בשנת 1992, אתם זוכרים?" – כפיר בחר לענות בשאלה.
"כן" – ענו כולם. אי מי גם טרח להפגין את בקיאותו בפרטים – "אוטובוס פרטי, שנסע ממירון לירושלים. מחבל שעמד במארב, ירה אל עבר הנהג וגרם לו לאבד שליטה והאוטובוס התהפך. שמונה עשר אנשים נרצחו בפיגוע, הנהג ושבעה עשר נוסעים." – הוא גמר לסכם בצורה מושלמת.
"יפה מאוד! ציון עובר!" – הגיב כפיר בציניות – "ומישהו כאן, זוכר גם, את שמו של המחבל שביצע את הפיגוע?"
"לא" – ענה אחד הנוכחים – "בכל זאת, עברו כבר יותר משלושים שנה."
"מה שאני כן זוכר" – מישהו אחר התערב – "זה, שצלף חיסל אותו אחרי כמה ימים."
"זהו" – הגיע כפיר לשורת המחץ – "למחבל הזה שחיסלנו אז, קראו מוסא אבו רפיק!"
הנוכחים כולם, הביטו זה בזה, מבולבלים.
* * *
זורעה.
"מה קרה רותי???"
ראובן עזני נכנס זה עתה לביתו, המעטפה החומה מוסתרת היטיב בכיס חליפתו. הדבר האחרון שחסר היה לו באותה העת הוא, שאשתו תתוודע לעניין המטריד כל כך...
להפתעתו, היא ישבה בסלון, על אחד הכיסאות, כוס מים כמעט מלאה לפניה, חיוורת כסיד...
"מדוע את יושבת ככה? משהו קרה לך?" – הוא זעק.
"יכול להיות, שכל כך מהר, הם מימשו את האיום?!" – מחשבה מבעיתה חלפה במוחו.
"המעטפה" – קולה בקושי נשמע – "חזרתי מהמכולת וראיתי אותה. אני מבינה גם שהייתה מעטפה קודמת."
"לא הבנתי! את ראית את המעטפה?!" – הוא באמת לא הבין, מדוע אם כן היא שכנה עדיין בתיבת הדואר...
"כן" - היא ענתה. מבטה עדיין מתמקד באיזושהי נקודה עלומה – "הוצאתי את המעטפה. קראתי את מה שכתוב עליה."
"פחדתי. פחדתי נורא" - קולה נשבר והיא פרצה בבכי נסער – "פחדתי להמשיך לגעת בה. הכנסתי אותה חזרה לתיבה, שתראה אותה בעצמך."
"תקשיבי רותי" – הוא ידע שזהו תפקידו כעת. להיות החזק, התומך, המרגיע – "אין לך מה לדאוג! העניין הזה, עלי! אני מטפל בנושא ואת יכולה להיות לגמרי רגועה!"
"את יודעת מאיפה אני מגיע עכשיו?" – בהחלט של רגע הוא החליט לספר לה – "אני מגיע מתחנת המשטרה. הם מטפלים בזה."
הוא כמובן לא יספר לה, על הצורה בה טיפלו בתלונתו....
"אם היא כבר ממילא יודעת" – הוא חשב לעצמו – "בא נראה מה יש במעטפה הזאת..."
דפוס הפעולה, חזר על עצמו. המעטפה הייתה ריקה, כתב צפוף מילא את חלקה האחורי –
"ראובן עזני! אין לנו זמן מיותר. אנו מבינים שאת המסר הראשון כבר קיבלת, ובכל זאת עדיין לא קיבלנו את הודעת הפרישה שלך. אנו דורשים, עוד היום, לשמוע שפרשת מהמרוץ! אם טובת משפחתך אינה חשובה לך, ראה נא הודעה זו כמבוטלת."
עזני הרגיש שהוא משתגע... בהחלטה חפוזה, הוא הרים טלפון ליושב ראש מפלגתו, חנניה כהן.
* * *
אי שם.
"חה... חה... חה... סוף סוף, אתה הולך להיות שווה משהו..."
הוא לא הפסיק לצחוק. תוכניתו המפלצתית, הצחיקה אותו משום מה.
"אתה מבין?" – הוא המשיך ללהג, ספק לעצמו ספק לבנימין – "הסבלנות בסופו של דבר משתלמת. אם הייתי אז מנסה להרוויח משהו ממך, הייתי מקבל אולי פירורים. אבל אני, לא מיהרתי. חיכיתי בסבלנות."
"ועכשיו" – בנימין ניסה להוציא ממנו שביבי מידע – "מה אתה הולך עכשיו לעשות?"
"את זה, כבר תראה..." – הוא ענה בשחצנות – "אתה בטח יודע כבר שאני גאון, עכשיו אבל, תראה עד כמה..."
בנימין התפלץ. היטיב היטיב ידע, שכאשר הוא שמח, זה לא מבשר טובות...
"אנא השם" – תפילה חרישית פרצה מליבו – "אני כבר מיואש, אני לא יודע אם יש לי עוד סיכוי להינצל. אבל לפחות, שיהודים אחרים לא יינזקו!"
* * *
הוועד הלאומי, ירושלים, תרפ"ג.
"מה עושים אתו???"
השאלה הזו, הטרידה מאד את ראשי הוועד הלאומי.
הם לא ידעו, כיצד להתמודד עם התופעה הזו, ששמה – "ד"ר דה האן"...
מאז עלה לארץ בשנת תרע"ט, כפעיל ציוני, הספיק יעקב ישראל דה האן, לשנות את השקפת עולמו מן הקצה אל הקצה. מפעיל נלהב למען הציונות, הוא הפך להיות גדול הלוחמים נגדה.
רבה של ירושלים, הגה"ק ר' יוסף חיים זוננפלד זיע"א, ראה את הלב שבו, את הנשמה שבוערת בקרבו, את הטוב הצפון בפנימיותו.
הוא הפך אותו ליד ימינו, ודה האן מצידו היה למעריץ נלהב של הרב.
את כל כישרונותיו הכבירים, הוא העמיד לרשותה של העדה החרדית. זו מצידה, ניצלה אותם היטיב במלחמתה הנואשת שניהלה, מול הממסד הציוני בארץ.
כעת, חיפשו בוועד הלאומי - הרשות המבצעת של התנועה הציונית - דרך להתפטר ממנו.
"נכריח אותו לעזוב" – הציע אי מי – "נשלח לו מכתב, שיורה לו לעזוב את הארץ תוך זמן קצר. נאיים עליו, שנפגע בו אם לא יעזוב."
הרעיון התקבל. המכתב נשלח.
"עד ה-23 במרץ, עליך לעזוב את הארץ" – נכתב בו.
ד"ר דה האן, לא עזב את הארץ. הוא המשיך לעמוד לצידו של רבה של ירושלים, במלחמתו חסרת הפשרות.
בכך בעצם, עלה על מסלול התנגשות, מול ההנהגה הציונית....
בדיוק בשביל הערות מסוג כזה, אני מתחנן לקבל הערות כתובות...
הנה. עוד משהו שככותב לא שמתי לב אליו, אבל הוא כל כך חשוב.
אני כבר לא יכול לערוך, אבל:
1. בפרקים הבאים אשתדל לשים לב לנקודה הזאת. לקבוע לכל דמות סגנון דיבור ולהיצמד אליו.
2. אם הסיפור יועתק אח"כ לפלטפורמה כל שהיא... ברור שגם הפרק הזה יתוקן כנדרש. אז כמה שהודיתי על המחמאות, על ההערה הזאת, אני עוד יותר מודה!
אגב -
איזה סגנון דיבור, הייתם מציעים להצמיד, לסוכן שב"כ שמדבר אל עמיתיו?
עממי או מהוקצע?
(לאילו שאינם יכולים לכתוב כאן בפורום - בוא נסכם שסימן "וואו" = סגנון מהוקצע, וסימן "חחח" = סגנון עממי.)
תלוי איזה מהם.
אם אלו סוכנים מהשטח, חברה משופשפים ושריריים מתאים יותר סגנון עממי.
ואם אלו כל מיני פקידי מודיעין הסגנון יותר מהוקצע.
(אגב, קראתי פעם אבל אני לא יודע אם זה נכון, שבימים עברו היו ממנים לתפקידים בכירים את האנשים שבאו משדה הקרב. ובשנים האחרונות נוטים למנות יותר אנשים מהמחלקות הטכנולוגיות).
סיפור בהמשכים "הבוחשים בקדרה" -סיפור בהמשכים.
