סיפור בהמשכים לוחמת. המשך של הפרולוג.

[Talya kadosh]

@מירי11111, אני חושבת שהתגובה שלך מרגשת יותר

 

[נ. גל]

תרפה, ברק. כניסות אל לוע המוות יש הרבה. יציאות ממנו יש שלוש. תשובה, ותפילה, וצדקה.

משפט שאהבתי.

פרק מדהים, יוצא דופן באיכותו.
הערה אחת:
אין שום יחס למוות כדבר סופי, שזו התחושה הטבעית של כל אדם שמוחו לא נשטף באופן יזום. ברק לא נשמע כמו אדם שטוף מוח, ולכן מוזר שהוא מתייחס אל המוות כדבר שהוא לחלוטין חלק מהחיים, שאין מה לחשוש ממנו ורק צריך להשתדל להתחמק ממנו. במיוחד שהוא פגש במוות כמה פעמים, מה שאמור לתת לו פרספקטיבה מאוד ברורה על כך.

 

[Talya kadosh]

תודה @נ. גל.
ואגב, אולי דווקא בגלל שהוא פגש במוות כל כך הרבה פעמים הוא מבין שלא מדובר בסוף אמיתי? שאחריו יש חיים טובים יותר.
נכון, זה די מופשט ורוחני. אבל אני די מאמינה שבן אדם שפגש במוות, לא פעם אחת, לא ירתע ממנו כל כך מהר בפעם החמישית. לא?

 

[נ. גל]

ואגב, אולי דווקא בגלל שהוא פגש במוות כל כך הרבה פעמים הוא מבין שלא מדובר בסוף אמיתי? שאחריו יש חיים טובים יותר.

בפעמים הקודמות שבהן הוא פגש במוות, הוא היה דווקא סופי לגמרי מבחינתו. הוא לא פגש שוב אנשים שמתו, לא קיבל מהם דשים, ונאלץ לפעמים גם לקבור אותם לשכוח מקיומם.
במיוחד שמדובר לא במות קדושים, לא יותר בכיוון של "יאללה מת ותעלימו את הגופה".

בדרך כלל זה לא עובד ככה. אנשים שפוגשים את המוות הרבה אולי פחות מפחדים ממנו, או פחות נרתעים, אבל גם הרבה יותר מכירים בעוצמה שלו, בסופיות שלו.

נכון, זה די מופשט ורוחני. אבל אני די מאמינה שבן אדם שפגש במוות, לא פעם אחת, לא ירתע ממנו כל כך מהר בפעם החמישית. לא?

אף אחד לא רוצה למות, בהנחה שהוא שפוי.
וברק עצמו - הוא אדם תאב חיים, על פי הקטעים הקודמים. הוא לוחם, הוא רוצה לחיות ולחיות טוב.
הוא אמנם לא ירתע ויפרוץ בבכי חסר אונים ברגע שיאיימו על חייו, אבל האיום הזה מוחשי ורציני מבחינתו. אחרי הכל, בעולם המערבי זה הפחד הגדול ביותר של האדם.

נדמה לי ששיחה עם אנשי זק"א או הלומי קרב תתן כיוון מדוייק יותר לאופן החשיבה של מי שפגש במוות קרוב, ותועיל לפרק הזה.

 

[Talya kadosh]

קיבלתי.
תודה @נ. גל, שמחה על כל ההערה שלך.

 

[מוריופ]

מהמם! כל מילה!
הזירה החדשה מסקרנת מאוד מאוד, וכתובה בציוריות מעולה!
רק הערה קטנה, כדי שלא יאבד האיזון...
הייתי שמחה לקרוא פחות את תיאור ה'דם על הקירות'... פעם, מקסימום פעמיים.
אל בעיקרון זה תיאור נוראי מאוד... אולי יש משהו יותר סימפטי/עמום לתאר הרג?

 

[Talya kadosh]

תודה @מוריופ, איזה כייף. ברוך השם.
-
הכוונה לפרק הזה או באופן כללי?

 

[מוריופ]

הכוונה בכללי. בשני הפרקים האחרונים טיפה, ממש טיפה צרם לי...

 

[Talya kadosh]

פרק אחד עשרה:

"אתה יודע", דמות מתכופפת לעברו, "החיים יפים".

ברק מניד לעברו ראש כבד. "אתה", גניחה. "לא צריך לספר לי על זה". הוא יורק, דם.

"ששש, ידידי. אל תתאמץ לקום. יש לך רצון לחיות, אני מניח. אם תשב, תסתחרר".

"סחרור, לא מבטיח מוות. ואני", ברק מתיישב בכל זאת. "לא ידידך". די. לא שלך. לא של זוהר. רק של עצמי, עם המשפחה שלי. וזהו.

"מה זה?" הוא מחליק עליו ליטוף. "סחר בעבדים? ניקולה תמורת רומאלה. זרקו אותך לכלבים, אה?"

ניצוץ מהיר עובר בעיניו, נעלם. זה מעניין. "אנחנו סומכים על מילת הכבוד שלך".

"אנחנו?"

הנהון חד משמעי. "הילד חשוב גם לי".

"רומאלה".

ברק מושיט לו יד, מעוות פנים מכאב חורך. "נעים להכיר".

הוא מקפל את האצבעות מולו, אחת אחרי השנייה, לאגרוף. עוטף אותו, באצבעותיו שלו. "בוא, אעזור לך לקום".

"אני יכול לבד".

הוא מצקצק בלשון. מזהיר, באיום שקט. "אתה לא".

ברק נכנע, מדדה בעקבותיו. "שחרר אותו".

"כמובן, אני עומד במילה שלי. אתה יקר. אני מתפלא איך האנשים שהסגירו אותך לידי לא ביקשו עולם ומלואו".

אולי ניקולה, הוא עולם מלא, שלם. אני אפס, מבחינתם. "כשאתה אומר עולם, אתה צריך להגדיר. יש אין סוף פירושים לו, תתי סעיפים. גם לשחרר ילד משבי, שווה אותי". ואולי אני, שווה אותו.

מי באמת אמר שאני יותר ממנו. מי החליט, שאני העולם המלא. הוא החסר. ואולי ההפך. אולי דווקא לא. שנינו שווים לפניו. אני, ניקולה.

"אף אחד לא הבטיח לך שתאכל אצלנו תותים, בוגד".

"לא, כי אתה".

"במובן מסוים, שנינו".

ברק מנענע ראש, נחרץ. "טי טי, זו טעות לחשוב בצורה מעוותת כל כך. במקרה שלנו, יש צדק אחד. מדובר באמת.

אתה טובל בשקר וכל הבור הריק שלך מלא שרצים. אני, אולי, לא תמיד מצליח. אבל אני מאמין שהעיקר הוא הניסיון, הרצון להיות בדרך. לא?"

תווי הפנים שלו מתקשחים. "אתה לא תקרא לי בשם הזה".

"טי-"

הזמן שבו כף היד חוצה את האוויר עד שהיא נוחתת בעוצמה על הלחי, קצרה משמעותית ממהירות הדיבור.

ברק שותק.

"הלחי שלך בוערת", הוא מציין ביובש.

"אני מניח שזה הגיע לי".

"תגדיר לי מניח?" הוא מרים גבה, משועשע.

תגדיר, להגדיר. הגדרה, הגדרות.

ואיך היינו יושבים בלילות, יחד. מגדירים לעצמנו הגדרות. צוחקים על עצמנו, מעצמנו, איתנו. וכמה אהבנו את הרגעים האלו, הקסומים. אני, הוא, ושמיים מתוחים מעלינו. אדמה מתחתנו. שני אנשים, מול יקום שלם. מגדירים. "אני חושב שאעדיף לא לדרוך על הפצעים של עצמי".

"הגדרה, פצעים".

ברק נושך שפה. "ט- זאת אומרת, איך לקרוא לך?"

"אין צורך שתקרא לי".

ברק ממצמץ. "הבנתי".

הם נעצרים. הוא שולף מפתח, מסובב בחור המנעול, הודף דלת פנימה. נכנס, ברק אחריו.

"משוחרר, בחור". הוא מתקרב, פותח אזיקים. "לך".

ניקולה בוהה בו.

ברק סוקר את החדר. קירות לבנים, כתמים אדומים. הוא בולע רוק. פעם אהבתי את טי טי, היום אני כבר לא יודע. לא מכיר את דמות החיה שהתלבשה עליו.

"אמרתי, לך. אם לא", הוא מעביר מבט מאיים אל ברק. "המשא ומתן מבוטלים".

"סימן ההיכר שלכם", ברק לוחש. "הוא במילת הכבוד, בקיומה".

"אי אפשר לקיים מילת כבוד", הוא נחוש. "מול קירות אטומים".

"הוא ילד".

"הוא מבוהל".

"ניקולה", ברק מעביר אליו עיניים, רוך בהם. "רוץ".

משיכת כתף.

"אתה רוצה שיהרגו אותך?"

"לא. אבל אם אלך, יהרגו אותך. אני יודע, מכיר. זו דרך מקובלת אצלנו, החלפת שבויים. ככה נפטרים מבוגדים, משחררים את הזכאים".

"אם אני בוגד", המידע החדש הולם בו, מבהיל. "אתה לא אמור לרחם עלי. לא צריך להיות אכפת לך שיהרגו אותי. העולם קטן מדי בשביל בוגדים נוספים".

"העולם קטן יותר, בשביל להכיל שקרים. ואתה, לא בוגד".

"אתה זוכר אותי?"

"אי אפשר לשכוח".

"חשבתי שהשתנתי. התבגרתי, השנים היו אמורות לעשות את שלהן".

"העיניים, רומאלה. אין אחד שלא יזהה אותך".

"אתה סומך עלי?"

"את האמת?" ניקולה נועץ בו מבט, חף משקר.

"ורק אותה".

"אני לא יודע. עבר זמן מהפעם האחרונה שנפגשנו. אבל בדבר אחד אני בטוח, בוגד, אתה לא".

"לך".

ניקולה מסב מבט, מחזיר. "אפשר", הוא מפנה אל טי טי מבט מעט מפוחד. "משפט אחרון?"

הוא מעביר משקל מרגל אל לרגל. "מהר".

"אני כן סומך עלייך".

הנשימה כבדה עליו. "להתראות, ניקי. כדאי שתלך".

הוא מסתובב. המבטים של ברק וטי טי מצטלבים. ברק משפיל עיניים.

"תסתכל עלי".

הוא מציית, כאב אין סופי בעיניו.

"כנס לחדר, במקומו. בגללו. זו הייתה החלטה שלך. הגדרת בוגד, הצבת משוואות. פתרת. הוא, מולך. ניצחת, הפסדת. אני לא יודע איך אתה מסתכל על החצי חצי הזה", הוא אוזק אותו. "מזמן, לא ניסיתי להיכנס אל דרך החשיבה שלך. הדחקתי את שנינו לקרן זווית. הייתי אובססיבי לאיך לתפוס אותך, בחיים. לא יותר מזה. יום טוב.

אה", הוא מציץ מהדלת, בדרך לטרוק אותה. "עוד משהו קטן. התחרטתי, תקרא לי טרי.

---

"אתה חי", פיטו משחרר נשימת הקלה. "פחדנו עליך, ניקולה".

"אני בסדר". הוא הולך לאט, הרגליים שלו רועדות.

"בין בסדר לבסדר", פיטו מחייך בדאגה. "מצוי מנעד רחב, גדול ממה שאתה חושב. כואב לך?"

"כנראה הייתי קשור יותר מדי זמן", ניקולה נוחת על האדמה, אוסף אוויר. "שכחתי איך הולכים".

"זקוק לעזרה?" זוהר בוחן אותו.

ניקולה מחזיר לו עיניים חוקרות, תמהות על חוסר ידיעה. "נער שלא יודע להסתדר עם קושי, לא ראוי להיות בארגון שרומאלה הקים".

פיטו וזוהר ממקדים עליו מבטים. "ראית עם מי התבצעה ההחלפה?"

הוא נזהר. "לא. הוא הגיע, שיחרר אותי. אני לא יודע יותר מדרך היציאה".

"יציאת חירום".

זוהר מגחך. "המנהיג".

פיטו מפנה אליו עיניים חודרות, מהבהב לכיוון ניקולה. זוהר מוחק את החיוך. "אתה בטוח שתסתדר לבד?"

הוא מתרומם במאמץ. "בטוח. תנו לי להראות לעצמי, לכם, שאני יכול. בסופו של דבר, אתם צריכים נערים חזקים, אני צודק?"

"יותר מכך".

"איפה צ'ארי?"

"בבית. דואג לך".

ניקולה נושך את פנים לחי ימין, עובר לשמאל. "אני מצטער על התקרית. ניסיתי להציל אותו. זה מצחיק, הם באמת האמינו שאני צ'ארי". עד לרגע שרומאלה קרא לי ניקולה, הרס לי שפיות. "אתם לא חושבים שזה מוזר? הוא לא חי בבונקר".

"ילד, עברת חוויה קצת קשה. תנשום, תירגע, נדבר אחר כך. יהיה בסדר, תאמין לי".

"לא קלקלתי?"

פיטו מבזיק לעברו חיוך, "תיקנת".

***

"אמא", נועה מתיישבת על קצה המיטה. "את שומעת אותי?"

הנהון אחד, מיוסר.

"אבא התקשר", היא לוחשת. החדר החשוך מחניק אותה. יש בה דחף לקום, לפתוח חלון, ללחוץ על מתג האור. לעשות משהו. אבל היא לא זזה. זוכרת את הפעם הקודמת.

איך אמא זינקה מהמיטה. זיק זר ריצד בעיניים שלה, אש זרה. ואין סוף גחלים לוחשות. סגרה חלון, כיבתה אור. בתזזיתיות מפחידה, רוח רפאים מרחפת. פיות קסם השתלטו עליה, תכנתו.

עיניה התרוצצו בחדר הלוך ושוב, לא התמקדו עלי. זה היה האיום הכי גדול שלי. חזרה למיטה. וכל הגחלים התעמעמו, שקעה שוב.

נועה לוקחת נשימה דחוסה, חוסמת שיעול. "הוא אמר שהקב"ה רוצה לזקק אותו, להפוך לטהור יותר. בכיתי", היא מנמיכה טון באוקטבה נוספת. "עד שהבנתי שבכי לא יעזור. הגעתי, כדי לספר לך. את אשתו, אמא שלי ושל חזי. מגיע לך לשמוע מה עובר על בעלך, לפני.

כנראה אבא חשב שלא תגיבי". היא משתתקת, מפחדת שהגזימה. אבל כלום לא קורה. אמא ממשיכה לשתוק, בוהה בה.

זה מפחיד.

היא נרתעת אל מול עיניים ריקות מהבעה. "אני אלך. יש פירה וחתיכות של עוף. אני אשים לך על השידה. תרגישי טוב, אמא".

פעם, עוד הייתי מנסה לבדוק מתי מתרוקנת הצלחת.

מעולם, לא הצלחתי לתפוס אותה. היום, אני אפילו לא חושבת לנסות. לאמא יש חיישנים רגישים.

וגם אם אני חושבת שהיא לא שומעת ולא רואה אותי, אני יודעת שאני טועה. לא משנה מה יקרה, אמא תישאר אמא. תמיד.

אני רק צריכה להאמין.

---

עדי מפנה מבט אל הצלחת שנועה הניחה על השידה הסמוכה. מסתכלת על החלון, על הדלת. סגורים.

ברק עומד בפני מוות.

היא מתיישבת, סוקרת את הסביבה. מפנה מבט נוסף אל צד הקיר, האור האדום קורץ לעברה. היא מסבה עיניים, מתרוממת ומדליקה את המחשב. המסך נצבע בצבע כחול, משלח מאות אלפי אינצ'ים מאירים אל החושך.

היד שלה מרחפת על העכבר, המקלדת. 'החיבור הסתיים'. היא מחייכת במרירות.

ברוך הבא לעולם, ברק.

***

רעות נצמדת אל הקיר בקומה השנייה, סמוך לגרם המדרגות. מציצה. אמא במטבח, הטלפון על האי.

אני צריכה אותו.

אנחנו נאלץ להתעמת ביננו. אין מפגש בלי תקרית. אולי עדיף שהיא כבר תתרחש, תייצר פיצוץ. אחר כך יבוא שקט מדומה, יחריש את האוזניים. נגמור עם המתח המאכל הזה.

רעות יורדת במדרגות, שקטה. חוצה את הסלון, ניגשת למטבח. אמא עם הפנים לכיוון הכיורים. היא מתקדמת בצעדים קטנים, חתוליים. אמא מסבנת צלחות, המים זורמים.

זה מעצבן אותי.

רעות שולחת יד קדימה, סוגרת על הנייד.

"לאן זה?" שני מסתובבת באחת. מהדקת עליה זוג עיניים, וכעס.

היא שומטת אותו בחזרה, מובסת.

"גם היום לא הלכת לתיכון".

"אבא נתן לי פטור".

"אני יודעת. אני רק רוצה להבין מתי יהיה הסוף".

"כשהמבנה של התיכון יעבור למקום אחר, לא בעיר. אני מקווה".

שני מצמצמת מולה מבט, "אל תעני לי".

"אבל-, שאלת".

"רעות".

היא משפילה עיניים.

"קבענו לך תור למטפלת", שני מסתובבת חזרה. "ואת תלכי. אני לא מקבלת יותר תירוצים של לא רוצה, זה לא יעזור".

"אני לא רוצה", היא חיוורת. "וזה לא יעזור".

"לכל החברות שלך זה עזר, את לא תהיי שונה. יוצא דופן יש רק בשאלות חשיבה, מבחני איי קיו. אני מחשיבה אותך כילדה חכמה".

"לא לכולם זה עזר".

"מה אמרת?" האצבעות שלה מלבינות על הקערה, שאריות של סלט דבוקות בצדדים. כמה פעמים אמרתי לרוקן לפח לפני שזורקים לכיור. כמה.

"הן מתו, אמא. שתיים עשרה בנות. להן הטיפול לא עזר".

היא נושכת שפה, עד שהדם בורח לצדדים. משאיר מחשוף לשיניים, הן משאירות בו חותם. הדם מתפרץ חזרה. כהה, אדום וסמיך. זירה מדממת, פיגוע דקירה.

שתיקה ביניהן.

רעות סוגרת פעם נוספת על הנייד, בורחת מאוויר מורעל.

תולשת דף דפדפת בפראות, שולפת עט. מדפדפת באנשי הקשר של אמא. עובדת ניקיון – נועה. מעתיקה מספר אחר מספר, חורטת על הדף מספרים וחיים שהתנפצו.

מחייגת, מהטלפון שלה. אמא לא צריכה לדעת על השיחה הזו. אמא לא צריכה לדעת מכלום.

---

"שלום, מדברת רעות".

נועה מקמטת מצח. "מי זו?"

"היית אצלנו היום בבית, שטפת אותו. צעקתי עלייך".

נועה נשענת על הקיר. "כן, אני זוכרת".

"אי אפשר לא לזכור", מריר. "אני רוצה לבקש סליחה".

שתיקה.

"את שומעת אותי?"

"כן".

"פגעתי בך", נשימה, נשיפה. "ממש?"

"לא".

"אז-", רעות קוטעת את עצמה. לא יודעת מה לומר. חסרת אונים.

"למה אני כזו מסויגת?"

"בדיוק", חלש.

"אני בסך הכל מופתעת".

"ממה?"

"מהרגישות".

רעות מתבלבלת. "מה?"

"לא חשבתי שתבקשי סליחה. אני רגילה שמתייחסים אלי בצורה הזו. בתור עובדת ניקיון די ותיקה בתחום, זה דבר שבשגרה. לא חידשת לי דבר, אני כבר לא נעלבת. גם לא ממך.

אבל מעולם, רעות, לא ביקשו ממני סליחה. חשבתי שאף אחד כבר לא ישבור את הסטטיסטיקה. אני רואה שטעיתי".

רעות נוחתת על המיטה, חסרת כוח. "אני רוצה שתגיעי, שוב".

נועה מחייכת. "אני לא בורחת לשום מקום".

"אמרת שאת אוהבת אותי".

"זו האמת".

"את לא יכולה לאהוב מישהי שאת לא מכירה".

"ומי אמר שאני לא מכירה אותך?"

"מ-"

"רגע", היא עוצרת אותה. "ומי אמר שאת, לא מכירה אותי?"

"מה זאת אומרת? המציאות".

"היא מתעתעת לפעמים. כל עם ישראל הוא צאצא של אדם אחד. כולנו אחים, אחיות. שבט גדול ואוהב. בכולנו יש נשמה, יש את עצם הנשמה. בך, בי. אין אחד חסר.

אנחנו משפחה.

במשפחה, כולם מכירים את כולם. כולם קשורים לכולם. כולם, אוהבים את כולם".

"לפעמים מתרחש נתק".

"אם קיבלת מכה ביד שמאל, תרביצי ליד ימין?"

היא מרימה גבה, "לא".

"הנתק הוא אשליה, רעות. סיכה קטנה של מחט, תפוצץ אותו ברגע. משפחה אנחנו בוחרים, למעלה, בשמיים. אנחנו אחיות, לא? וגם אם העלבת וגם אם נפגעתי, היופי נמצא באחדות.

רק בתוך המשפחה אפשר לריב, לצרוח, לבכות. ורגע אחר כך לשכוח מהכל, להשלים.

משפחה זו מתנה".

רעות שותקת, נועה שותקת.

ברית בין הבתרים. וכולם מבותרים, חצויים. וציפור אחת, שלמה.

עם ישראל.

***

"חזי".

"מה, נועה?"

היא שומטת את הטלפון. עוטה על עצמה מסכה אטומה, קשוחה. מרפה שרירי פנים לרכים. שומרת דמעות בתוך הלב, אוהבת אח קטן. בשבילו הפכה לשני חצאים, חמישים אחוז כל אחד מהם. הניחה מחיצה, אין מעבר. "אני רוצה שתבוא לאכול".

הוא שומט את ספר הקומיקס על המיטה, יוצא מהחדר. "מה קרה?"

"יש פירה וחתיכות של עוף, בדיוק כמו שאתה אוהב". מכסף שקיבלתי. שכר טרחה, שפחה. עדיין לא יודעת להבדיל בין אפור לאפור.

"לא שאלתי מה הכנת לאכול". הוא רציני, נועץ בה עיניים מתחננות.

"למה אתה חושב שקרה משהו, לב שלי?"

"אני לא חושב, אני מרגיש. אמרנו שלא נסתיר אחד מהשנייה". חזי מתיישב, שלוב ידיים. "גם לא אחת מהשני. נכון?"

"לא כל דבר אני יכולה לספר. אתה זוכר שדיברנו על העניין הזה?" החיים שלנו הם סיפור, ארוך. לכל אחד יש פרקים משלו, לפעמים העמודים משתלבים אחד בשני. לפעמים לא.

אי אפשר לכתוב בפרק של חזי, אבא בדרך למות. לא הגיוני לכתוב בפרק שלי, אבא מת. והם משתרגים אחד בשני, לאחד. כותבים את עצמם, בלעדינו.

החיים לא זקוקים לעט.

"אני לא אוהב שאת דואגת".

"גם אני לא רוצה שתסתכל עלי במבט כזה, מסכן. אתה יודע שאם אוכל לשתף אותך, אעשה את זה. תאכל, הפירה מתקרר".

"בתנאי שגם את אוכלת".

"אני לא רעבה".

הוא מסתכל עליה, דמעות בעיניו. "נועה, בן אדם שלא אוכל, יכול למות".

היא מזדעזעת, מתיישבת לידו. "מתוק שלי, אתה מפחד שאיעלם", ההבנה מכה בה באחת, מהממת בהתפרצותה. "כמו אבא ואמא?"

חזי מהנהן, מפוחד. שבילי מלח על הלחי שלו. "את", הוא נשנק. "אף פעם לא רעבה. ו- למדנו, שאם לא אוכלים, מתים. אני לא רוצה להישאר כאן לבד".

נועה מחבקת אותו. "אני אוכל". היא מעפעפת. לא מסוגלת לבכות גם, נגמר לה הכוח לדמעות. בשבילך, רק תחייך.

"תחייך, לב שלי".

"אבל אני בוכה", הוא מאשים. את עצמו, את אף אחד. "אי אפשר לחייך ולבכות". ניגודים לא יכולים להשתלב יחד.

"בכל זאת, בשבילי". הכל אפשרי, ילד. תפתח עיניים. העולם לא מורכב מחתיכה אחת שלמה, אלא מלוחות טקטוניים חצויים. הם שטים, נפגשים. ובכל מפגש מחבק, נוצרת רעידת אדמה. קטנה, גדולה. והעולם רועד.

וככה אנחנו חיים. מדלגים מכאב לכאב. משחקים ים יבשה. לוח. אדמה, מים. הלבה חוגגת.

חזי מחייך. דמעה ושפה רטובה מתחברות, יוצרות מראה קסום. והניגודים השתלבו, התערבו אחד בשני. הקימו פסיפס טהור, מאפס.

ובאמצע, במקום שבו איתני הטבע מתנגשים, נוצר פיצוץ. משולב בכל כוחות הקיום. אש, רוח, מים, אדמה. שקט על פני תהום. תוהו ובוהו מתאדה.

ונוצר אדם.


תהנו.

 

[אלישבע קיי]

היי זה פשוט מדהים, קראתי את כל הסיפור ברצף.
יש לך סגנון מיוחד!
נו, תוסיפי ת'פרק הבא!!!!!!!!!!!

 

[אלישבע קיי]

בבקשה שזה לא הסוף!!!!!!!!!!!!!!

 

[Talya kadosh]

לא, זה לגמרי לא הסוף.
בכלל לא.
אני אשתדל בעזרת השם להוסיף עד שבוע הבא.

 

[אתיס]

יואוו כמה אני שמחה שאני יכולה להגיב...
הסיפור מדהים, הכתיבה מיוחדת,
(נראה לי נדיר השילוב של הרגש והמתח , שאפו!)
אני מחכה בקוצר רוח לפרק הבא

אפשר שאלה? לאשכול קוראים לוחמת- המשך של הפרולוג, איפה הפרולוג?

 

[Talya kadosh]

תודה, איזה כייף.
משמח שהסיפור מצליח להעביר תחושות מסוימות.
-
זה אשכול נפרד. קוראים לו הבסיס לאתגר החודשי של הקומיקס, הפרולוג. משהו כזה

 

[אלישבע קיי]

לא, זה לגמרי לא הסוף.
בכלל לא.
אני אשתדל בעזרת השם להוסיף עד שבוע הבא.

הי-
כבר כמעט שבוע הבא...

 

[Talya kadosh]

כמעט עבר שבוע

פרק שתיים עשרה:

איבדתי תחושת זמן.

אני לא יודע אם יום, אם לילה. מתי תזרח השמש, מתי תשקע. אני לא יודע כמה זמן אני קשור לכיסא, בחדר לבן עם כתמים אדומים על הקירות. לא מחזיק יותר ראש מתי אכלתי לאחרונה, מתי שתיתי.

הם רוצים לשבור אותי. ליתר דיוק, הוא. טי טי.

ברק מנסה להזיז את הידיים, הן קשורות מאחורי הגב, הוא לא מצליח. הקשר מתהדק יותר. גם השפתיים.

העיניים שלו מתמקדות על כתם אדום, גדול יחסית, בתחתית הקיר. אש משתלהבת באישונים, מעלה את השחור והאין ביש. ולא רק מעייפות ממוטטת.

מעניין על מה תפסו אותו, למה רצחו. השאירו למזכרת נצח, עד לסיוד. שלא יהיה. אם המטרה היא להרתיע, הם מצליחים.

לא אותי.

אני מכיר את דפוס החשיבה שלו, את דרכי הפעולה. לא טירון. אבל למען האמת, גם לא קצין. אנחנו כבר לא חייל ומפקד. ואם אנסה לתת לו הוראות, זה עלול להסתיים במוות.

האמנתי שברגע שאהיה בין ידיים מגואלות, קצות האצבעות כבר ידגדגו להם והם יהרגו אותי באמצעי המלאכה הפרימיטיביים שלהם. טעיתי. אני חי. ואני צריך לייקר את הרגע, לחיות אותו. כאילו אין מחר.

ברק סוגר עפעפיים שורפות. כתמים אדומים מבזיקים מולו, באי סדר. צרחות ואימה. אני אהיה הבא בתור. אלא אם כן, יהיה לי מה לספק להם.

חייב להיות לי.

אני רוצה לחיות. אני רוצה לחזור למשפחה שלי, להיות.

"איך אתה מרגיש?"

הוא מפריד שפתיים סדוקות בכוח. תשדר חוזק, ברק. גם אם אתה חלש. הוא פותח עיניים בערניות מזויפת עד דמעות. "ברוך השם, מצוין". שיראו, שישימו לב, אני לא מוותר על האמונה שלי.

בשביל לשבור אותי, צריך יהלום. אין כזה בנמצא, בוודאי לא להם. הייתי חזק, אני חזק, אני אהיה חזק.

"ברוך השם?" טי טי מצמצם מבט. מושך כיסא, מתקרב אליו, מתיישב צמוד. "אתה בטוח?"

"לגמרי".

"אל תשדר עוצמה במקום שהיא לא נצרכת".

ברק מחייך בנעימות. "מי החליט מה המשמעות של צריכה, מתי ולמה?"

הוא מעביר רגל על רגל, שותק למספר רגעים. "רומאלה, במקום שאתה נמצא בו כרגע, יש כללים. וכלל ברזל אצלנו הוא שחוקרים, הם שואלי השאלות, לא הנחקרים".

"כדי שירגישו אפס, לשבור אותם. כדי להרגיש עליונות מעליהם. לעמוד שבעים ואחת מדרגות מעל, לא לרדת למדרגה השבעים. לא לדבר באותה השפה. דיסטנס, זה מושג מקובל".

טי טי גוחן לעברו, מניף שתי אצבעות. "מכיר?"

"אני מניח", קר.

"אני זוכר, רומאלה. הדבר שאתה הכי לא אוהב הוא להרגיש מושפל", הוא מרים את הסנטר שלו, לוחץ מעט. "אני צודק?"

"והתנועה שאני הכי לא אוהב, מבין צורות ההשפלה הקיימות, היא זו. ואתה יודע את זה".

"יודע, ובדיוק לכן נוקט דווקא בה".

"מה אתה צריך?" ענייני.

הוא מנתק את האצבעות מהסנטר, מחליק אותם כלפי מעלה, אל הלחי. מלטף. הלוך ושוב. "איך אשתך מרגישה?"

ברק בולע רוק. שותק.

היד שלו יורדת מטה, לכיוון החזה, מעט שמאלה. הלב. הוא מהדק אחיזה. "הוא משתולל".

ברק מזיע. "אני חייב לציין שרמת האיי-קיו שלך, מעל הממוצע".

"כלל שני, לא מדברים בצורה מחוצפת, בוטה ונגועה כל כך, אל החוקר".

הוא מישיר אליו מבט, דוק של געגוע בו. "ככה אתה מתייחס אלי". אני רוצה לחזור לעבר, אל טי טי של פעם.

"כלל שלישי, לא משיבים לחוקר בציניות, התלהמות או אירוניה".

"לנשום מותר?"

"אני מזכיר את כלל הברזל, וזו בהחלט פעם אחרונה, לא שואלים שאלות".

שתיקה.

"איך אשתך מרגישה, רומאלה?"

הוא זע בחוסר נוחות. היד של טי טי עדיין עליו, נעה יחד איתו. "היא בסוג של דיכאון".

"והילדים?"

"קשה, אבל מסתדרים. הם לא מפונקים".

הוא מהנהן בהבעת צער, שומט אצבע אחר אצבע אל הברך, מתופף. "אתה חושב שאנחנו טיפשים?"

ברק מופתע. הלוואי. "לא".

"למה לדעתך, הטענו את כולם, חטפנו את ניקולה במקום צ'ארי? אני לא טיפש, הודית בעניין לפני רגע. אז למה?"

"אני לא יודע".

"ובכל זאת".

ברק מושך כתף בחוסר אונים.

"הוא אוהב אותך, ניקולה".

לא לענות בציניות. בסדר. "נחמד לשמוע".

"תעביר אותו לצד שלנו".

"חשבתי שאנחנו מכירים טוב יותר", הוא מחייך באירוניה.

"עברת על כלל מספר שלוש".

ברק נאנח. "אני מצטער".

"אני מכיר אותך", טי טי מתרומם. "אבל אני דורש. ניקולה צריך לעבור לצד שלנו. אין כאן ויכוח. אתה הרי, במחנה הטובים. אני ברעים. ניקולה, בחור לא החלטי, תקוע באמצע. גולם. אבל היכולות שגלומות בו, רומאלה, הן בעלות פוטנציאל אדיר. לך הוא מאמין. אותך, הוא אוהב. יש לי את המילה שלך?"

"לא". חד.

"אתה לא תצא מהחדר הזה עד שהתשובה תהיה חיובית".

"חבל".

"לא תקבל אוכל ומים".

"שביתת רעב היא דבר מקובל".

"יומיים שאתה כבר לא ישן באופן נורמלי, קשור. בדרך למוות. אתה יכול לשנות את המשוואה".

ברק מחדיר בו מבט כן, טהור. אמיתי. "אני יכול. אני לא רוצה".

אני רוצה דמעות, לבכות. אני רוצה דמעות, לצחוק.

אני יכול לבחור בטוב.

לנצח.

***

"מה אתה עושה?"

צ'ארי לא מסתובב, לא עונה. יושב על שפת הבור, חופן אפר דגים, פותח אגרוף קמוץ. הכל זולג מבין האצבעות.

"צ'ארי", נינה מתיישבת מולו. "לא שרפת היום אפילו דג אחד".

"אני יודע", קול צרוד.

"למה?"

"אין בשביל מה".

היא פותחת מולו עיניים, תמהה.

"אבא אמר שהוא בוגד".

"רומ-"

הוא קוטע אותה בבוטות. "כן".

"לא יכול להיות".

"אל תתווכחי עם עובדות, זה נועד לכישלון".

"למה אתה פסימי?"

פיקת הגרון שלו עולה ויורדת. סימן נוסף. "אני רוצה לבכות". ואני בן.

"אז תבכה", המבט שלה מלטף אותו. מעודד.

זה לא כל כך פשוט. אבא אומר שאסור לבכות על בוגדים. הוא אמר שאם אעשה את זה, אני כביכול מסכים עם הדרך שלהם, סוטה משלו. זה נחשב למרד.

אבא החליט שהוא לא מוכן לאבד אותי בגלל שטות כזו.

"אין לי כוח".

"לא צריך כוח בשביל לבכות".

"צריך".

היא קמה, מבצעת חצי סיבוב, נעצרת לידו. "אתה מאמין לאבא?"

הוא מרים אליה מבט מאשים. "נינה, אסור לך לפקפק בפעולות שהוא נוקט בהם. אבא תמיד צודק".

"הוא בן אדם".

"גם את".

"ואני יכולה לטעות".

"טוב", קר.

"אני מאמינה ברומאלה. הוא לא בוגד".

"אבל אם אאמין לו, בו. אני אהיה מורד. אין רחמים על בוגדים".

יהלומים שקופים כבדולח מבזיקים בעיניים שלה, קרן שמש מאירה אותם בגווני מלחמה. "תמרוד".

"מה?"

"תמרוד. אבא יסגיר אותך. הרי למורדים יש שתי אפשרויות, למות או להיות עבד. תבחר להיות עבד. טרי יבוא לקנות אותך".

"איך את יודעת שדווקא הוא?"

"אני אתערב בשבילך".

"את?"

היא מחייכת. "אני מורדת, אח".

***

את לא עושה את זה, אחינועם.

את כן.

את מסתכנת. לא חושבת לוגי. נכון, את רוצה לעזור לנועה. רצון זה דבר יפה. אבל אף אחד לא מבטיח ששיחת טלפון אל רעות, תשנה את המצב.

אל תסכני את עצמך, כדי לעזור לחברה. נועה לא רק חברה, משהו בה מתמרד, היא אחות.

אבל חיי קודמים.

רעות לא מעלה בדעתה שאני חיה. מבחינתה, אני מתה. ואין קבר. האש כילתה את הגוף שלי, האפר נזרה לים.

מתי. אבל לא הייתה עדות לכך. האש התקיימה, סימן למוות לא. כולם חשבו שאני מתה, אולי העדיפו לחשוב. אבל אני חיה.

אז מה, שאעלה מהאוב? אדליק נר לעילוי נשמתי ואתפלל שאצליח?

לא בשבילי, בשביל נועה.

זה טיפשי.

אני לא מתה, כולם יודעים. ואם אני זו שאתקשר, נועה תסבול יותר. רעות לא רוצה לראות אותי, ולא רק היא. אני מככבת בחלומות הסיוטים של מאה שלושים וארבע בנות, מינוס שתיים עשרה. פלוס אחת, אני.

שערי גיהנום פתוחים, אני מוזמנת להיכנס. לבד. כולן הצדיקות בסדום, נמצאות בגן עדן. אבל איך שהוא, עלינו כולנו בלהבות. ולא עזרה הצדיקות שלהן. צבועות. או אני. אולי הייתי עד כדי כך שפלה, שסדום הייתה צריכה להתהפך על כולנו. העיקר שאמות.

אבל אני חיה.

אבסורד. פרדוקס. חידת חיי. יבואו כל המתמטיקאים, יציבו איקס פה, וואי שם. יבנו משוואת מורכבות, נעלמות וחסרות סוף, ינסו לפתור.

בתווך, יש ילדה. יש נפש. שלי. אבל זה לא מעניין אף אחד. אני מתה.

אין בשביל מה להתקשר לרעות.

ילדה שהיא לא חיה ולא מתה. שהיא אולי חיה, אולי מתה. היא לא ילדה. כנראה שהיא רוח רפאים. אולי פוחדים מהם, אבל מאמינים שמדובר באגדה. ברגע האמת, יחבטו בי. יעלימו כלעומת שבאתי.

אפילו בסיפורי פנטזיה, כבר אסור לחיות.

***

עדי מקלידה, מוחקת, מקלידה אותיות נוספות. בודקת, קוראת, משנה. מעבירה מכאן לשם. מחזירה.

כתבה טקסט קצר, ממצה. עשרים ותשע מילים, שני פסיקים, שמונה נקודות. שם אחד.

'הייתי כביכול בדיכאון. הצגתי. כי אני לא. ופחד מסכינים מעולם לא היה לי. נפרוס את הקלפים על המחצלת. אני ארים את הג'וקר, סחיטה. די למשחק, יש חיים בחוץ. עדי'.

הסובלת לא הייתה אני, אלא נועה. טיילה ברחובות, והכאב יחד איתה. צובט לה את הלב במלקחיים בוערות.

היא חושבת שאני לא יודעת דבר. אני יודעת, הכל.

רק תגידו לאמא לשמוט את הקרקע מתחת לרגליים של הילדים שלה, ותקבלו לביאה לוחמת. גם אם פצועה.

המלחמה שלי, הייתה בשתיקה. ותמשיך להיות, בדיכאון.

***

נועה עולה במדרגות.

במעלית שירן ומיכל יכולות לראות אותי. עדיף שאבצע את המטרה שבשבילה חזרתי אל בית המלון בשקט, בלי עיניים מיותרות.

בסוף המסדרון יש עגלת ניקוי. היא מלבישה על עצמה כפפות, עונדת את התג על שם שירה לב.

זו הקומה של מיכל ושירן. הן מחליפות אותי.

מן הפח אל הפחת.

מסתבר שהבעיה האחרונה שלי היא המעלית.

נועה הודפת את עגלת הניקוי לפניה, נכנסת לאחד החדרים. הקירות כבר מסוידים כולם, אין זכר להתעללות בהם. לחותמת שלי.

ולמה חשבתי שישאירו את זה כך. לא חשבתי. רציתי. קיוותי. היא מציצה אל המסדרון, השטח נקי.

יוצאת, נכנסת במהירות אל החדר הבא. קירות לבנים, נקיים לגמרי.

הלב שלה הולם בכאב. חדר אחר חדר, ריקים. לבנים, מסוידים. אין זכר ואין סימן.

נועה נוטשת את העגלה, הכפפות והתג, פונה למדרגות החירום. סוגרת את הדלת, נשענת עליה בחולשה.

אימוג'י מוכר קורץ אליה, בתוספת חתימה. שלה. היא קופאת. כאן, במדרגות החירום? למה?

נועה ממצמצת, משדלת את הרגליים לזוז, להתקרב. היא בוחנת את כתב היד לעומק. שלי, בטוח לא. אבל הוא מוכר, מדי.

הידיים שלה נקמצות מעצמן לאגרופים, העמידה שלה מתקשחת. למה. תמיד הייתי איתה, בשבילה. לא משנה מתי. למה להחזיר ברעה תחת טובה. באגרוף ברזל לוהט, סוחט נשימה עד תום.

אחינועם.

לא יכול להיות.

אחינועם לא הייתה גורמת לי לכאב חד כל כך. היא אוהבת אותי, באמת. היא לא רוצה לפגוע בי. אני יודעת, אני מרגישה, אני מאמינה.

זה לא נחשב לתמימות.

פשוט, לא.

אין סיכוי שאחינועם תפגע בי כי אמרו לה, כי סחטו אותה, או כי איימו עליה. יש לה עמוד שדרה חזק.

אין לה בעיה שיתעלמו ממנה, שיקבעו עליה חרם. וקבעו. אני היחידה שהפרתי אותו, האמנתי בה.

היא לא יכולה להחזיר לי בכפיות טובה.

נועה בוחנת את כתב היד, שוב. מעבירה עליו אצבע, אבק נדבק אליה. היא מנקה אותה. הולכת לאט לכיוון חדר המנהל, פותחת דלת. הוא באמצע ישיבה.

לא אכפת לי.

"למה?"

הוא מביט לעברה, כעס מכווץ לו תווי פנים. "צאי ותסגרי את הדלת, בבקשה".

היא נכנסת, סוגרת דלת. מתריסה. "אני דורשת הסבר".

"סלחו לי רגע". הוא מחייך בחנופה מוגזמת לכיוון שני האנשים שסוקרים אותה, אותו, את מערכת היחסים המורכבת ביניהם, בהתעניינות.

"מה את חושבת שאת עושה?" הוא מתקרב אליה, מתכוון להוציא אותה החוצה.

"אל תיגע בי". היא מתרחקת צעד לאחור. "אנחנו צריכים לדבר".

"עכשיו?" הוא מגחך.

"עכשיו".

"תעופי לי מהחדר".

נועה משלבת ידיים, שלווה. "למיטב ידיעתי בני אדם נולדו ללא כנפיים".

הוא נועץ בה מבט שוטם, זועם עד כלות. "נועה, אם לא תצאי ברגע זה, אני מבטיח שתשלמי, ביוקר. שוטי לי מהחדר. את מבינה את מה שאני מדבר, או שבנוסף להכל, יש לך גם בעיות בהבנת הנשמע?"

היא בולעת חיוך. הוא מנסה לשמור על קול סביר, בלי סולמי אוקטובות מיותרים. העיקר שהאנשים יחשבו אותו לאינטלגנט. "אנחנו לא בספינה כרגע, ואין לי משוטים".

"שלוש שניות", הוא מסנן. "שלוש, נועה. ואם לא, אני גורר אותך החוצה".

"אין לך זכות לגעת בי. זו הדת שלי, ותאלץ לנהוג לפיה".

"בשביל מה יש מאבטחות, יקירתי?" הוא נוטף דבש, ומתיקות מסוכנת.

"איימת על חברה שלי".

החיוג נקטע באמצעו. הוא מסתכל עליה, ארס ניגר מכל תו בפניו. "מה אמרת?" לאט, מאוד לאט.

"איימת על חברה שלי", נועה לא נסוגה. "אני לא יודעת במה. אבל איימת. היא לעולם לא הייתה בוגדת בי, אם לא היית סוחט אותה בדרך כל שהיא. האימוג'ים, החתימות. הכל שקר. זה לא הכתב שלי, אלא שלה. ואז אתה עוד מעז לבוא, להתלונן עלי. באיזו זכות, תסביר לי".

"לא קבעת פגישה", הוא קפוא. "לעומת האנשים החביבים שיושבים כאן ונאלצים להקשיב לשטויות שהמוח שלך מנפיק. אני דורש שתצאי, עכשיו. ואם לא הייתי ברור מספיק", הוא משלים את החיוג, יורה מספר מילים לנייד. "המאבטחות בדרך".

נועה מצליבה מבט עם מבטו שלו. "האמת, נמצאת אצלי. אתה, הוא זה שמשקר. וחבל. לשקר אין רגליים.

אני מודה, הרמת אותי. נתת לי הרבה. אבל התרמית המכוערת שביצעת כלפי, ניכתה את כל נקודות הזכות שהיו לך. מילא לפטר, אבל יש דרך להודיע על פיטורים, שאגב מחייבים שימוע. כי לא, לא אני השחתתי את החדרים ואין בי שום יצר מהסוג הזה.

הטבע שלי, הוא לתת. אל תהרוס לי אותו".

הוא לא עונה, מסמן לשתי המאבטחות שבדלת. "תדאגו שהיא תצא מחוץ לשערי בית המלון, תודה".

הן מתקרבות אליה. הוא מסתכל עליה, היא עליו. "במקום שיש קרע, צריך לתקן. אבל כאשר אתה יודע שהצדק איתי, אתה לא מסוגל לפתוח מלחמה, לברר איפה האמת נמצאת. כי אתה יודע שאנצח".

נועה מחייכת מהלובי, רגע לפני שהדלת נטרקת. "ובכל זאת, תודה על שיעור כואב".

מה שלא הורג, מחשל.

---

נועה מסתכלת על הציור שאחינועם העניקה לה במתנה, מתת חינם. וחסד.

כאב מכה לה ברקות.

אייל לוגם מים, ציבוריים. כל אחד יכול לבוא ולשתות. להגיד, שלי הוא. העולם נברא בשבילי.

"נועה". נשיפה חמה זולגת לה על הצוואר.

היא מסבה עיני פלדה לאחור. "אמא".

"ציור יפה".

"אחינועם הביאה לי". נתנה מכה, הכינה תרופה.

עדי מעניקה לה נשיקה, במרכז המצח. "את לא צריכה לקבל ציורים, כדי לדעת שלא נועדת להיות פרוייקט החסד של אף אחד".

"איך?" סימן שאלה עולה בעיניה, מהבהב. "איך ידעת שזו ההרגשה שלי?"

היא מחבקת אותה קצרות. "לב של אמא, ילדה שלי".

ואולי, אחרי הכל, מצוי אי שם ים של רחמים. והוא משפיע, מאציל עלינו טוב. ושפע של דמעות יזרום ממנו, אלינו.

יטהר את הפנים.

תהנו.
נ.ב.
אשמח לדעת אם תיאורי הדם היו סבירים או מוגזמים וכן אם הערפול הוא יתר על המידה.
תודה מראש לעונים

 

[chana salama]

נועה לא אמורה להיות מופתעת מאימא שלה? או שפיספסתי קטע?
אגבב אני אוהבתת את נועהה
והכתיבה שלך כל כך יפה שבאמת את לעולם לא תביני את זה..

 

[Talya kadosh]

לא. למיטב ידיעתי.
כי אמא שלה כבר קמה כמה פעמים וחזרה למיטה. בפעם הראשונה והשנייה היא הייתה מופתעת, אבל עכשיו?
-
תודה, חנה. את מדהימה.

 

[chana salama]

ממה איתנו?

 

[Talya kadosh]

@chana salama,
כן הייתה הפסקה ארוכה. בעזרת השם מקווה שבימים הקרובים.