פרק חמש עשרה:
המיטה בבית הרפואה לא הייתה גדולה, אבל הרגשתי כאילו היא ענקית. אי גדול, ומסביבו אלפי קילומטרים של ים, בלי פיסת יבשה.
אין משקיף, אין ספינה. אף אחד לא יציל אותי מעצמי.
אז צרחתי. בקול, ובשקט. וים של דמעות עמד לי בעיניים, מוסיף עוד מילימטרים לתכול שסביבי. לבועה.
אבל שמעו, והגיעו. הוסיפו משככי כאבים. כלום לא עזר. נשרפתי עד העצם, כוויות גדולות ועמוקות. מכוערות.
שום דבר לא הרגיע פיסות חיים של כאב. הן השתוללו, בלעדי. איתי. אני הייתי הדלק שלהן.
לא הייתי.
התקיימתי, לא חייתי. שרדתי, אבודה. ואף אחד לא התחשב. הגיעו, חקרו. העמיסו חבילות אשמה לאין סוף. ולא היה מקום פנוי מהן, ממני. עלי. והגיעה שריפה עד נפש.
התפרקתי.
ואז הגיעה נועה. הניחה יד, הושיטה חברות. ביטלה חרם. האמינה בי. זו הייתה התחבושת הכי גדולה שהייתי יכולה לקבל. סממן רפואי, פלא.
הצעקות לא שככו, גם לא הכאב. אבל היא נשארה, לא זזה מהאי הגדול, השומם. נלחמה במים, יכלה להם.
הבטיחה שאני לא מחבלת ואין לי דם על הידיים. רק אש, עוצמתית, בערה בי. מאכלת. לא רציתי לשחוט אף אחת, לא עשיתי את זה.
זו הייתה טעות.
המחבלים עשו הכל כדי שהאשמה תיפול עלי. הסכינים, הדם. טביעות האצבע שלי נחתמו בכל מקום. כל מוות העיד באלפי עדים על האשמה, אני.
זה לא היה נכון. והמשפט, ארוך וקשה. עד שנפסק הדין, כמעט ניקה מאשמה. הוכיחו טביעות אצבעותי רמאות, קילפו שקר. גילו אמת. חצויה.
נזרקתי למעצר בית.
אחינועם מסתכלת על לוח השנה בעיניים אטומות. עוד חודשיים ושמונה ימים, שחרור.
היא נוחתת על הפוף.
הפעם הראשונה שהעזתי להפר את הצו הייתה כדי להשחית עשרה חדרים, בשם נועה.
זה היה קל. אף אחד לא עקב אחרי, אף אחד לא ראה. כביכול. ידעתי שעל פעם אחת יבליגו. על יותר, כבר לא. ואני לא מעוניינת בעונש.
בשביל נועה הסכמתי להסתכן, ברחתי פעם נוספת. קשקשתי חתימה מאחורי דלת ליציאת חירום. בכיתי.
הייתי חייבת.
המשטרה חיכתה בסוף הרחוב, באורות אדומים כחולים, איימה במעצר. צבעי הכלא סינוורו אותי, לא רציתי לחזור לאחור. שתקתי.
השוטרת שאלה אם הבנתי. הורתה לי להיכנס פנימה, לניידת. נרתעתי. היא ניגשה אלי, הציגה שם ותפקיד, ביקשה שנדבר.
"שבי".
צייתי להוראה, קפואה. היא מתיישבת לידי, דוחפת אל מול העיניים שלי מסך טלפון. "מזהה?"
הרוק נעמד לי בגרון, גביש קרח. "לא התכוונתי".
"לא התכוונת", היא מהממת אחריה. "הפרת את מעצר הבית פעמיים. פעם ראשונה, הבלגנו. פעם שנייה, הגזמת. את משחקת בחופש שלך, ילדה".
"אני לא אשמה".
השוטרת בולעת אנחה. "אחינועם, נכון? בית המשפט ניקה אותך חלקית מאשמה, לא מכולה. בדיוק לכן את מצויה במעצר בית. הוויכוח חסר תועלת. אני לא יודעת מה הנתונים, הסיבות. מעודכנת רק בתוצאה.
אני לא רוצה להוסיף לך ימים נוספים לעונש, רוצה לראות אותך מחוץ לסיפור. בלי תקלות. אל תגרמי לי להשית עלייך סבל נוסף, שתית מספיק מכוס הרעל הזו.
אזהרה אחרונה, אחינועם. את לא יוצאת יותר מהבית עד תום המעצר. הייתי מובנת?"
הנהון רפה.
"תסתכלי עלי".
היא מרימה עיניים. חוסר אונים נתקל בחוק. חסר פשרות. "לא לצאת מהבית".
"הבנתי".
"תחגרי, אחזיר אותך".
אחינועם מבצעת. סוגרת דלת בטריקה שקטה. היא מסבה ממנה מבט, מתעקשת להשאיר אותו בחלון. "תודה".
אחינועם מבזיקה חיוך קר אל לוח השנה, אל הימים הנתלשים אחד אחרי השני. מקרבים לחופש.
נועה לא מעריכה את הפעולות שאני עושה רק עבורה. ואם אין הערכה בצד המקבל, מה הטעם להשקיע. לשלם מחירים כבדים על המאמץ.
אין.
אבל הסחיטה, גדולה ממני.
***
"אל תבוא אחרי".
"אבל-"
"חזי". נועה מחדירה בו עיניים מתרות. "תעצור".
"אני לא רוצה שתלכי".
"לא מדובר בהרבה זמן, חזי. אני אחזור, אתה לא צריך לדאוג לי". אתה צריך, ובגדול.
הוא נותן בה מבט מפוכח, בוגר. "לא הקצבת לעצמך זמן", שקט. "אמרת שאת הולכת, לא אמרת מתי תחזרי".
נועה מעפעפת. "אמא תהיה איתך, לב. אתה רואה, כבר שבוע היא קמה, לא חזרה למיטה. אתה לא צריך לפחד, לא תהיה לבד".
זיק מפוחד ניתז ממנו. "נמאס לך ממני?"
"אתה-". סחרור רגעי נוטל ממנה את היכולת לענות, להגיב לשאלה ישירה. "מה פתאום, אח קטן. אני אוהבת אותך, הכי שיש בעולם".
נועה מתקרבת, מרימה אותו עליה. מחבקת. "בוא, ניפרד". היא מניחה אותו על המיטה, מגלגלת את השמיכה החמה סביבו. מנשקת.
חזי בוכה. "אני לא רוצה שניפרד. אני רוצה שתשארי, כאן. איתי".
הלב שלה נשרט. השריטה פתוחה, ממאנת להיסגר. והכאב, שורף. "אני אחזור", מחנק מציף לה את הגרון.
"את הולכת, כי", הוא מרים אליה עיניים מאוימות. "ברחתי ממך, כשהייתי בן ארבע?"
נועה משתנקת. הבריחה של חזי, הפחד ממני. הריצה לאיש זר, הנטישה. קיא מאיים להשתלט עליה, לטשטש חושים.
די.
נועה, אם זה מה שנקרא אובדן שליטה את לא יכולה להסכים לו להתמשך. "לא", היא פולטת מהר. מחבקת שוב. "לא, חזי. להתראות".
---
היא בורחת.
עולה על האוטובוס הראשון שהיא רואה, יורדת. בודקת איפה היא נמצאת. אם קירב או הרחיק אותה מהיעד. הרחיק.
היא לוקחת נשימה, חושקת שפתיים. שמיטת מושכות לא אומר להגיע לצפון כשאת צריכה נסיעה דווקא לכיוון דרום.
נועה מתעלמת ממחשבות. משנה מסלול, בודקת קווי הגעה. חוזרת לשליטה. עולה לאוטובוס, מחליפה למונית, יורדת, הולכת.
מגיעה.
מצפה רמון.
שמיים שחורים, אלפי כוכבים תלויים בהם. מעתיקים ממנה נשימה. היא נוחתת על החול הרב גווני. מאבדת שליטה. בוהה בהם עד טשטוש ראייה, ממשיכה. מנסה לבכות.
אם הבכי לא מגיע לבד, אני אגרום לו לבוא. לטלטל אותי.
הכוכבים הזוהרים נמרחים מולה, מעלימים גבולות, מתחברים לאור אחד גדול. העיניים שלה נשרפות, היא פותחת אותם חזק יותר. לא סוגרת. מצווה, תבכו.
שום דבר לא קורה.
אני רוצה לצרוח. אני שותקת. בולעת גוש חד ולא מסותת, מעבירה לקיבה. שתתמודד. שולטת.
נועה חופנת חול, סוגרת עליו אגרופים, עד לובן. הוא מגרד לה בידיים, דוקר. היא לא מרפה.
האור הלבן, הטהור, מקיף אותה. מפיץ סביבה הילה, עד כלות. נעלם במרחבי השחור. אבא מגיח מהאפלה. אדמה, וקבר.
האצבעות המקולפות נפתחות. העיניים החסומות, נכנעות לטבע.
הכאב מטלטל אתה. והבכי, כבר לא שואל רשות. שומר הסף נרדם בשמירה, השאיר אותה חשופה לרוח דרומית.
חסרת שליטה.
"המנהיג", בהילות בקול. דחיפות ממעלה ראשונה. "אנחנו מוקפים".
נועה מתחילה לבכות, פחד מטביע אותה. למילה מוקפים, יש רק משמעות אחת.
אבא מתקרב, תולש חתיכה של דבק חשמל במהירות, חוסם בכי. "אנחנו פונים ליציאת החירום. תפעיל נוהל אור אדום, שהעדכון יעבור בין כולם.
אנחנו זזים".
והם זזו, כולם. ונועה נדחפה יחד איתם, מהדקת אליה ילד קטן. לא מעיזה להפר פעולה של אבא, להסיר נייר דבק.
רוצה לבכות, לא יכולה.
"מלכודת", מתח נוגס בקול שלו. אבא הטיח אותה על האדמה, חזי ייבב בין ידיה. היא חסמה את הפה שלו בידה. יש לה ממי ללמוד.
"יציאת החירום ממולכדת", הוא שאג. העיר את כל הדובים הישנים מרבצם. נטל אותה ואת חזי ביד אחת, הטיל למחבוא מוכן מראש. "אסור לדבר, אסור לבכות, אסור לזוז". פקד, הלך. להציל מה שאפשר מאובדן, להעניק חיים.
ולא הייתה חמימות בקול שלו. רק אימה פשוטה, טהורה בצלילות המשגעת שלה.
שלושים ואחד אנשים משלנו, מתו באותו יום. מבחירה שגויה, פנייה ליציאת החירום.
משלהם, לא מת אחד.
לא היה אפשרי להכיל את האבל, להחליק אותו. פתאום רציתי שהרסן, בדמות הדבק, יחסום לי את הפה לעולמי עד.
לא הייתי מסוגלת לראות את אבא מתפרק, את אמא מתכנסת לדיכאון. את חזי, בורח ממני.
לא הכלתי את זה. ברחתי גם. מעצמי.
מכתש רמון שומם.
רוח חמה מניעה את השיער על גווניו החומים, העמוקים, לצדדים. מחממת אותה.
אני רוצה קור. שיד נעלמת תגיע, תטלטל אותי עד איבוד הכרה.
יותר מדי פעמים הסתובבתי סביב עצמי, גרמתי לקריסת החומות. פרצתי עיר לרוחות עזות. מלחמה.
צמרמורת תוקפת אותה.
חום וקור נלחמים. אש ומים. והם לא מכבים אותה, אש ביזנטית. ברד נוצר אל מול עיניה, קרח ולהבות מתלהטות בתוכו. אין שני מלכים משמשים בכתר אחד.
ואור מקיף סובב אותה, מתנפץ בקול רעש. יוצר נס.
ירח מצופה שוקולד חלב שולח לעברה קרני נוגה, משלב בין הפכי האדם. את השמש, השאירו בגודלה. את הסהר, הקטינו. צבא לאין סוף צירפו אליו. אז מי משפיע יותר, ועד כמה.
ואולי שליטה, היא לא להיות כמו השמש. היא להקטין את עצמי כמו הירח, להוסיף צבא שלם של אמונה.
***
"תומך במילים שהשמעת, או לא?" הוא קשוח, הודף את שאלתו של צ'ארי. לא עונה איך הגיע, איך ידע.
מומנטום ההפתעה, מבטיח ניצחון.
"גם אתה, לא ענית לי".
סטירה מהירה נוחתת על הלחי שלו בתגובה. "זו התשובה שלי".
צ'ארי מרים יד, מלטף את האדמומיות בכאב. "תומך".
"שמעת את הבן שלך, פיטו?"
"שמעתי", עצור.
"יש לך איך להפריך את הטיעונים שלו, או שהוא נלקח איתנו?"
"כל עוד הוא לא ירצה להודות בטעות שלו, לא אוכל לעזור".
"צ'ארי", הוא מפנה אליו מבט. "שמעת את אבא שלך".
"אני לא חוזר בי".
"לא מוות, טרי. אני מתחנן, רק לא זה".
"מוות?" הוא מצליב עיניים עם גוסטב. "אני לא נוהג להתלכלך בדם זול. לעומת זאת, עוזר, אני צריך".
"מילה מכובסת לעבד?" צ'ארי מתריס.
הוא מעביר אליו מבט משפד, "אתה מעוניין בסטירה שנייה?"
שתיקה.
"האמת, פיטו, לא חשבתי שהמרידה תגיע עד אלייך. האמנתי בך, אני מאוכזב. הילד לא קולט שיש כאן דבר שהוא גדול יותר מכולנו יחד, ובכל זאת, הוא משחק בו. האמנתי שאתה אבא טוב יותר".
"החינוך שלך, טרי, שפל יותר. תראה את הבן שלך", הוא מחווה לעבר גוסטב, מחייך במרירות.
"בוא נאמר", הוא משלב זרועות אחת בתוך השנייה, נינוח. "שהתפוח לא נפל רחוק מהעץ. בגוסטב מצויות כל התכונות שמזקקים אדם פשוט ללוחם קשוח".
"זה סופי?" שקט.
טרי מביט סביבו, ממקד מבע עיניים בלתי מוגדר על צ'ארי. "אתה מוצא כאן פתח לאפשרות אחרת?"
"הלוואי".
"חתמנו חוזה", הוא מתכופף לעברו, תופס את המבט הלכוד. "הפסדת. הסכם זה הסכם". ואין מקום להתחמקות, חדירה בין שורות האויב.
"לכל כלל יש יוצא מן הכלל. ולכל התנהגות, התגמשות. צריך לדעת להגדיל ראש, לא להיות מרובע, תקוע בתוך ארבע האמות שלך ולא לזוז מהן מילימטר. לפעמים, לראות את השני, אומר לראות אותך".
"ולפעמים לא".
פיטו מלכד מבט עם צ'ארי, השלמה בו. "אני לא נוהג להפר הסכמים. והם נכתבו, עוד לפני שנולדת".
"אבא", גוןן הקול שלו מתקשה. "הימרת עלי?"
הנהון רפה.
השתיקה, עוצמתית יותר מן הדיבור.
שלוש כוחות הנפש, גחלים לוחשות, מוצתות. מחשבה, דיבור ומעשה. אבא וידא הריגה. אני, אצור חיים בתוך המוות.
***
חדר צבוע שמנת. תמונות נוף על הקירות. חלון ענק, וילונות כבדים, ארוכים. שתי כורסאות, נראות נוחות. בצבע תכלת. שולחן מפריד ביניהן. מתחתיו, שטיח. מעליו, בקבוק מים, חמישה כוסות פלסטיק לצידו, הפוכות. וחבילת טישו. בצבעים רכים, ורוד וצהוב. לדמעות שלא נבכו.
רעות נשענת על הכורסא הימנית, אמא עומדת בפתח החדר, מחייכת בקרירות. "בהצלחה, תות". יוצאת.
המטפלת מחייכת אליה. "קוראים לי חדווה. בואי, את מוזמנת לשבת. רעות, נכון?"
רעות. היא כבר מעודכנת בשם שלי, יודעת למה הגעתי. עוד אחת, חסרת זהות פרטית. נמצאת בתעודת הזהות של אמא. וככה מגדירים אותי, הבת של. שם. בעיה.
היא מעוותת חיוך, מתיישבת. לא עונה.
"מה שלומך?"
"ברוך השם", סתמי.
"רוצה לספר לי למה הגעת אלי?" היא מעבירה רגל על רגל, נינוחה. דפדפת ועט בין הידיים שלה, מוכנה לרשום. לכתוב תלקיט מסודר לקליינטית. לתייק אותה בתיקייה מספר, לשכוח גם משם פרטי.
רעות בולעת רוק. "ההורים שלי".
"ביקשו?"
משיכת כתף.
"הבנתי שהיית נוכחת בפיגוע".
היא מסתכלת עליה, שותקת שניה ועוד אחת. "כן".
"הוא התרחש לפני כמעט שנה".
"אחד עשר חודשים, שבועיים ושלושה ימים", חד.
חדווה מופתעת לרגע. "בדיוק. רוצה לספר לי מה התרחש שם?"
"לא".
"בחירה שלך, כמובן. ואני מכבדת אותה. אבל אני לא מצפה ממך להיכנס לפרטים, רגשות ותחושות. אולי בכל זאת, תעדכני אותי, טכני".
"היה פיגוע", לקוני. "שתיים עשרה הרוגות, עשרות פצועות פיזית, רגשית ומנטלית".
חדווה לוחצת ארוכות על העט, עוזבת. נוטשת גם את הדפדפת. "לא רצית להגיע לכאן".
אני חייבת לציין שאת גאון. "כבר אמרתי את זה".
"את מוזמנת לצאת".
גיחוך. "ההורים שלי שילמו כסף", התרסה בעיניה. "אז אני אשב כאן כמו ילדה טובה של אבא ואמא, אביים טיפול".
"אני לא אקח מהם שקל. כל עוד לא תרצי לטפל בעצמך, אין לך מה לעשות בקליניקה שלי. אני עוזרת לאנשים שרוצים להתקדם, לשפר את איכות החיים שלהם לטובה יותר. אנשים שתסלחי לי על הביטוי, מגיעים לכאן כדי לחמם את הכורסא, מוזמנים לצאת, יש שפע של ספסלים ברחוב".
זיק פגוע נדלק בעיניה. "לא עברת את החוויה שאני עברתי", זעם ניתז ממנה. "אין לך זכות דיבור".
"אין לי?"
"כל עוד לא היית במקום שלי, את לא יכולה לדון אותי".
"תגידי לי", היא מישירה אליה מבט חום, נבון. "את לא מכירה את השם שלי?"
"חדווה כהן, מטפלת".
"חדווה כהן", היא מגישה לעברה יד. "אם שכולה".
רעות בוהה בה.
"נעים להכיר", חדווה לוחצת את האוויר. "איבדתי את הבת שלי בפיגוע הנזכר לעיל".
הפה שלה יבש. "לא יכול להיות. הייתי יודעת. אני מכירה את השמות של כל הבנות שנרצחו, אין ביניהן משפחת כהן".
"קוראים לבת שלי אחינועם".
רעות נרתעת.
"כן", מבט תמים נתלה בעיניה. "אני יודעת מה את מרגישה כלפיה, מה כולן חושבות עליה. מעודכנת בחרם. שיכלתן לי בת. אולי היא חיה, אבל אין לה חיים. בכל מקרה", היא חוזרת להיות עניינית, לא הגענו לכאן כדי לדבר על הבת שלי. "אנחנו כאן, כדי לעזור לך.
רוצה? אני כאן, כדי להיות. מעדיפה שלא? הדלת פתוחה, תמיד. תחליטי. הלכתי להכין תה. שתיים, למקרה שאת נשארת. יש לך שלוש דקות לחשוב, תנצלי אותן".
אמא של אחינועם.
רעות מרפרפת אצבעות על בקבוק המים, שולפת כוס. שותה פעם ועוד אחת. כמעט נחנקת.
האמא של הילדה שגרמה למוות המוני, שרצחה באופן ישיר או עקיף שתיים עשרה בנות. דיממה לב לעוד עשרות. השאירה בי שריטות וכאב עמוק, חותך.
אני אשאר, רק כדי לשמוע את הזווית שלה.
להוכיח צדק.
שתי כוסות תה, מעלות אדים ביניהן. ושקט. חדווה מוציאה פס עוגת שמרים ומפיות. "החלטת?"
היא מהדקת שתי כפות ידיים קרות על כוס התה, נושמת ריח צמחי עדין. "החלטתי, אני נשארת".
***
"סלח לי".
האיש מסב מבט לאחור.
"איפה יש מסעדה קרובה, כשרה, במצפה רמון?"
"אני לא מקומי".
נועה מסתכלת בו, מתרחק. מסתבר שאאלץ לשפר את יכולת הזיהוי המרחבי שלי.
היא פוסעת לשם ולכאן, הולכת בעקבות קולות וריחות. טועה, תוהה, נאבדת. מתמכרת לרוח ולשקט.
מוצאת מסעדה. "מיץ תפוזים סחוט, טבעי. בבקשה". היא מגישה לו שטר של עשרים. גוש עומד לה בגרון. אז, במאפייה, כשלא היה לי כסף וביקשתי חינם. ועכשיו, כאן. יש לי ואני משלמת בכבוד.
ולמרות זאת, אני רוצה הביתה. מעדיפה להישאר ברחוב. אולי אני צריכה להבין מה זה אומר לגדול.
אם אפשר לצמוח רק מתוך כאב, או, גם על מצע גידול נוח. מוצלח.
מסתבר שהחיים מורכבים מגם וגם.
אין שחור ולבן, יש אפור ואפור.
ובתווך, נמצאות נשמות. שותות את החיים. קש אחד מיץ תפוזים, קש שני, טבעי. התלכדות הגשמי ברוחני,
והיו לאחדים.
(תודה לניקית שהעירה את תשומת ליבי, אני אשמח לדעת עם הפרק הנ''ל פחות מעורפל/יותר/אותו דבר יחסית לקודמים).
הנושאים החמים
הנושאים החמים
