הנושאים החמים
הנושאים החמים
קבלו אותו במחיאות כפיים סוערות, ההמשך של הפרולוג, בן הדוד של התסריט וכו וכו.
הסיפור בהמשכים.
אשמח מאוד לביקורת, אתם כבר יודעים (יש צורך להזכיר את העניין כל פעם מחדש?)
כמובן, כל הזכויות שמורות על כל ההטיות שלהם ומכך נובע וכו.
העיקר, תהנו.
פרק אחד:
זה לא פוליטי-קורקט, אבל אני לא אוהבת מנקים. בעיקר לא את העובדים בבתי המלון. מעבירים סמרטוט וחושבים שבו הסתיימה המשמרת שלהם.
הלכתי למנהל, צעקתי, אמרתי שזו בושה לבית מלון שמתיימר להיות חמישה כוכבים, שאפרסם את הניקיון הגרוע שלהם.
המנהל הציע פיצוי, דרש לקרוא לעובדת האחראית על הניקיון בקומה השנייה. הבטיח שיגער בה, יעניש אם יהיה צורך.
עקבתי במבט כעוס על המסלול אל הדלת, מחכה לראות את המנקה השפלה הזו. בטח הגיעה מהפיליפינים, או מרוסיה.
הופתעתי, היא נראית לא יותר משמונה עשרה. שיער גוונים בכל צבעי האדמה, ועיניים חומות גדולות, שקטות.
אז מה. עצרתי את הרחמים בכניסה. שלא תעבוד בעבודה שלא מתאימה לה. שתספוג גערות, תעזוב. אי אפשר להזניח חדרים רק בגלל רחמים.
---
"נועה", המנהל משלב ידיים, בוחן אותה. "לאחרונה, אני מקבל יותר מדי תלונות על הניקיון שלך".
היא משפילה מבט, חושקת שפה. "אני מאוד משתדלת".
"השתדלות זה טוב", הוא לוגם מהקפה עכשיו, אני יודעת. אפילו שאני לא רואה. "אבל לא מספיק. אני לא מוכן שהמוניטין שלנו ירד, בגלל נערה אחת לא יוצלחית".
"אני חושבת שמדובר בהגדרה מעט מרחיקת לך", נועה לוחשת. "התאמצתי, עד כמה שאפשר. מדובר בחדר האחרון בשורה, הייתי עייפה ו-"
"תרימי את הראש שלך".
היא לוקחת נשימה, מיישרת צוואר תפוס.
"קיבלנו אותך, כי הוכחת כושר ניקיון מעולה. עמידה בזמנים ומהירות מקסימלית. את מתחילה לזייף, וזה לא מוצא חן בעיני".
נועה שותקת.
"אני נותן לך עוד הזדמנות אחת, אחרונה. אל תגרמי לי לפטר אותך. לכי עם האישה הזו, תעשי מה שהיא מבקשת ממך. הבטחתי לה פיצוי".
"בסדר".
"ועוד משהו", הוא עוצר אותה. "אני יודע שאת צריכה את הכסף. בבקשה, תראי לי שאת ראויה לו".
הנהון אחד, נוקשה. יציאה מהחדר שהפך לדחוס. "כן גבירתי", נועה ניגשת אליה. "במה אני יכולה לעזור?"
"את לא יודעת לנקות", היא מטיחה בה.
"אני מצטערת, גבירתי. עשיתי ככל יכולתי. אשתדל שבפעם הבאה זה לא יקרה".
"פעם הבאה, אני כבר לא אזמין כאן חדר".
נועה נושכת שפה. "שוב, אני מתנצלת. אבל אנחנו לא כאן כדי לדבר. את, כדי לנוח. ואני, כדי לנקות. מה את צריכה שאעשה בשבילך?"
"תנקי", היא מעקמת אף. "וכמו שצריך".
נועה בולעת רוק. "בשמחה", היא מושכת את עגלת הניקוי. נכנסת אחריה לחדר.
"האשפה מלאה, הסדינים מקומטים. במקלחת, חסרים סבונים ומגבות. עמדת הקפה, ריקה מקפה. החדר צריך טאטוא, אוורור וניקוי של הכתם המגעיל הזה מהדלת". היא מונה את עוונותי, אחד לאחד.
היא לא תקשיב אם אומר שבכיתי אתמול מעומס. ששירן הבטיחה לנקות את החדר במקומי, לא הבטיחה לקיים. עדיף שלא אסגיר אותה. שרק אחת מאיתנו תסבול.
אני מלבישה כפפות בשתיקה, מוציאה את שקית הזבל העמוסה, מחליפה במיומנות לאחרת נקייה.
היא מסתכלת עלי, הילדים שלה מסתכלים עלי. שלושה. רואים את הלעג בעיניים שלהם.
משהו צורב לי את קנה הנשימה. אני מעפעפת. מטאטאת, פותחת חלונות, מיישרת סדינים. מפזרת שקיות קפה, סבונים ומגבות.
הבעל שלה נכנס, מתבונן בי גם. אני רוצה להימלט מכאן. משפט שדה, ועינוי דין.
אני מוציאה מגבונים, מנסה להוריד בעקשנות את הכתם הדביק מהדלת. משפשפת חזק. מבטים מחוררים לי את הגב, העיניים שלי מעקצצות בכאב.
הוא לא נמחה.
אני לוקחת שני מגבונים נוספים. רק שלא יאשימו אותי בנוסף גם על בזבוז משאבים. מצמידה לכתם, משפשפת שוב. מי המוכשר ששרטט אותו, גורם לי להרגיש שפחה.
"עזבי, אין צורך".
היד שלי קופאת, אני מסובבת פנים חתומות לאחור. "זה התפקיד שלי".
"אמרתי שאין צורך", הבעל שלה מתקרב אלי בשתי פסיעות. אני נסוגה, נתקעת בדלת.
אשתו מביטה בו, הוא מחזיר לה מבט תקיף. בלתי מתפשר. מהבהב לה, 'הגזמת'.
אני שומטת את המגבונים, זורקת גם את הכפפות לפח האשפה. "תודה, אני מעריכה את זה".
"אין בעד מה. אני רואה שאת משתדלת. לפעמים, זה מספיק".
אולי רק בעיניך. לא בעיניים של המנהל, לא באלו של אשתך. וגם לא במבטים המזלזלים של הילדים שלך.
אפילו אני, רואה בי את מה שאחרים רוצים שאראה. ולא, לא מדובר ביופי.
---
"אחרת".
"הלכתי לקנות לך פיצה, מותק". נועה מחבקת אותו, מניחה קרטון מעלה אדים על השולחן. "רוצה?"
"בטח", חזי קופץ עליה. מחבק. "את האחות הכי טובה בעולם".
היא מחייכת ברעד, "לך ליטול ידיים. אני אלך לראות מה שלום אמא ואבוא, בסדר?"
"בסדר", הוא קופץ. רץ למטבח. נועה שומעת את טפטופי המים על הרצפה, נאנחת. אחר כך אנקה, נס שיש לי דוקטורט בנושא. לא יודעת מה הייתי עושה בלעדיו.
"אמא", נועה נכנסת לחדר. מתיישבת על קצה המיטה. "חזרתי".
היא מרימה לעברה עיניים חלולות, הן זזות לימין ולשמאל. שותקות. זה השלום של אמא.
"את צריכה משהו? קניתי פיצה".
ראש זז לשמאל ולימין. לא. ולמה שפיצה תעניין אותה. אם אני, בקושי מגרדת את הסולם הזה.
נועה קמה, סוגרת דלת. "חזי", היא נכנסת למטבח. "טעים לך?"
הוא שופך רוטב על משולש אחד, מפזר תבלין חריף. "כן. למה את לא אוכלת גם?"
"אני לא רעבה". היא מלטפת את השיער שלו, ניצוצות זהב זרוקים בו. נסיך שלי. ואני רוצה שגם לאבא יהיה מה לאכול.
חזי מניח את הפיצה על הצלחת. "את כן. כל יום את אומרת שאת לא, זה לא יכול להיות".
"עובדה", נועה מחייכת. "רוצה לספר לי איך היה היום בכיתה?"
הוא מושך כתף, "בסדר".
"בסדר מה?"
"בסדר שהמורה אמר שאני תלמיד מצטיין, שניצחתי בכדור, ושאף אחד לא גילה גם היום כלום".
החיוך שלה מתעוות. "חזי, זה לא סוד".
"ואני לא מטרה לצחוקים, נועה. טוב?"
"אתה ילד חכם וחברותי. ואין מה לצחוק עליך, בכלל".
"אם הם יגלו שאמא בדיכאון, יהיה להם".
היא ממצמצת, מושכת אותו לחיבוק. מעניקה לו נשיקה חמה. "ואבא שלך, הוא האבא הכי טוב בעולם".
"הוא לא. הוא עובד עד מאוחר. ואני לא רואה אותו כמעט. הוא אף פעם לא מחייך אלי, או לוקח אותי לבית כנסת".
"התכוונתי להשם".
"אה", חזי מתיז. "הוא אוהב אותי, עד שהוא לא".
"למה אתה חושב ככה?"
"כי אני ילד רע", הוא לוקח נגיסה נוספת מהמשולש, הופך אותו לטרפז.
"חס ושלום, אתה לא יכול להיות רע. אתה ילד יהודי טהור".
חזי מגחך, "גם בר קמצא היה יהודי טהור. וגם איזה אחת, שאני לא זוכר איך קוראים לה, היא הכניסה צלם להיכל".
נועה נושמת. "כולם רצויים לפני המקום".
"נכון, חוץ ממני".
"מי אמר לך את זה?" הוא לא חשב על זה לבד. חסר סיכוי.
חזי לועס בשקט, בולע. פולט, "שמוליק".
"שמוליק יודע מה אלוקים חושב?"
"ככה הוא אמר".
"הוא נביא?"
"אין היום נביאים".
"בדיוק", נועה מחליקה אצבע על הלחי שלו, מעבירה לסנטר, מרימה בעדינות. "ואם שמוליק היה יודע מה השם חושב, הוא לא היה שמוליק".
"הוא היה השם, נכון?"
"נכון, אבל הוא לא. הוא שמוליק זילברמן, ילד בכיתה אלף. כמו כל הילדים".
"טוב".
"טוב מה?"
"כלום", חזי מושך כתף. "אני אוהב אותך".
נועה מסתכלת עליו, מותחת חיוך. "גם אני אותך. תסיים לאכול, אני אכין איתך שיעורים", היא קמה.
"לאן את הולכת?"
"לחדר, לנוח קצת". לבכות. עוד יש מישהו שאוהב אותי, שלא מתבייש להגיד את זה.
יכול להיות שהגענו לימות המשיח, ואפילו לא שמתי לב. עסוקה בצרות הגלות. רק חבל שלא שמעתי תקיעת שופר. שמציאות, לא משתנה על פי הזמנה.
היא יכולה להשתנות, על ידי מעשים.
***
"אהלן, חבר".
"אני אמור להכיר אותך מאיזה שהוא מקום?" ברק סוקר את הפנים הבלתי מוכרות.
"נעשה הכרות עכשיו. אתה ברק, אבא לשניים. עובד כמאבטח. אני זוהר, רווק. עובד כמתווך".
"מתווך הצעות?"
חד. "בין היתר. מעוניין לשמוע עסקה?"
ברק זז באי נוחות בביתן השמירה. "חביבי, שתיים עשרה בלילה עכשיו. המשמרת שלי נגמרת בעוד חצי שעה. אם אתה יודע עלי את הפרטים האישיים שלי, אתה אמור לדעת גם את זה. לא היית יכול לבוא מאוחר יותר?"
"מצטער, העניין לא סובל דיחוי".
"מה אתה רוצה?"
"להציע הצעה, כנזכר לעיל. איך אתה עם טיסות?"
"פחד גבהים".
"ברצינות?" זוהר מעלה גבה בשעשוע. "אף פעם לא טסת?"
"כשלא הייתה ברירה. בדרך כלל, אני מעדיף להימנע".
"יש לי עבודה משתלמת עבורך, במדגסקר".
"אני חושב שהעבודה כאן מספיקה לי, די והותר. אני לא צריך הצעות מיותרות". בטח לא במדגסקר.
"ברק, מדובר בכמה מיליונים טובים".
"אף אחד לא מגיע לבני אדם נורמטיביים באמצע הלילה, מציע להם הצעות משתלמות, כן? ואני יוצא מנקודת הנחה שאני נורמטיבי. אתה, אני חושב, לא. או שאתה יוצא מן הכלל".
"אנחנו לא צריכים משהו בומבסטי. תטוס, תעביר חבילה למי שצריך לקבל את החבילה, תחזור. זה לא אמור להיות מסובך".
"מעולה. אז תטוס בעצמך, תעביר חבילה למי שצריך לקבל את החבילה, ותחזור. אני חושב שזה לא אמור להיות מסובך".
"אנחנו צריכים אותך, את העבר שלך".
ברק נשען על המשקוף. "אני לא יודע על מה אתה מדבר".
"בוא, נהיה כנים אחד עם השני. אתה יודע בדיוק על מה אני מדבר, ואין צורך בהיתממות שלא תוביל לשום מקום טוב".
"אני לא יודע על מה אתה מדבר, זוהר. נולדתי בארץ ישראל, גדלתי בארץ ישראל, ואני אמשיך לחיות בה. יש לי פחד גבהים ואני לא אוהב מטוסים. לך, תמצא פרטנר אחר לטיסה".
"אני רוצה אותך".
"טוב שאתה רוצה. אבל התשובה שלי היא לא, סופי".
"ברק, קצת ענווה לא תזיק לך. תוריד מעט מרמת הנחרצות, ותסתכל על הצד החיובי. סך הכל אתה טס לטיול ועל הדרך מרוויח כמה שקלים. מה רע?"
"שהכל יותר מדי פנטסטי. ואבא שלי לימד אותי, שדברים שבאים בקלות, גם הולכים בקלות. ומה שמריח ממנו ריח כסף בלי שעבדת קשה, הוא מזויף. אז לא, ולהתראות".
"אבא שלך הוא מאור לוי?"
ברק חורק שן. "אני לא רואה טעם לענות".
"אני מבין אותך. קשה לפגוש אדם שיודע עליך קצת יותר ממה שהיית רוצה שהוא ידע. בכל מקרה", הוא דוחף לעברו כרטיס קטן. "זוהר בוסקילה, פנוי בכל שעה. עד מחר בערב, אני מחכה לתשובה. אהיה הוגן ואומר לך, אין אפשרות שאקבל את המילה לא. ברור?"
ברק שותק.
"זה היה ברור, חבר?"
"אנחנו לא חברים. זה היה ברור. אתה מוזמן לעשות אחורה פנה".
זוהר טופח על כתפו בידידותיות. "לילה טוב".
ברק סורק את הכרטיס בעיניים מצומצמות. "לילה טוב", הוא לוחש אחריו. "תלוי למי".
מדגסקר, אני בדרך אלייך?
נ.ב.
תזכורת קטנה, אני לא מפחדת מביקורת.
אז בבקשה, הבמה כולה שלכם.
הסיפור בהמשכים.
אשמח מאוד לביקורת, אתם כבר יודעים (יש צורך להזכיר את העניין כל פעם מחדש?)
כמובן, כל הזכויות שמורות על כל ההטיות שלהם ומכך נובע וכו.
העיקר, תהנו.
פרק אחד:
זה לא פוליטי-קורקט, אבל אני לא אוהבת מנקים. בעיקר לא את העובדים בבתי המלון. מעבירים סמרטוט וחושבים שבו הסתיימה המשמרת שלהם.
הלכתי למנהל, צעקתי, אמרתי שזו בושה לבית מלון שמתיימר להיות חמישה כוכבים, שאפרסם את הניקיון הגרוע שלהם.
המנהל הציע פיצוי, דרש לקרוא לעובדת האחראית על הניקיון בקומה השנייה. הבטיח שיגער בה, יעניש אם יהיה צורך.
עקבתי במבט כעוס על המסלול אל הדלת, מחכה לראות את המנקה השפלה הזו. בטח הגיעה מהפיליפינים, או מרוסיה.
הופתעתי, היא נראית לא יותר משמונה עשרה. שיער גוונים בכל צבעי האדמה, ועיניים חומות גדולות, שקטות.
אז מה. עצרתי את הרחמים בכניסה. שלא תעבוד בעבודה שלא מתאימה לה. שתספוג גערות, תעזוב. אי אפשר להזניח חדרים רק בגלל רחמים.
---
"נועה", המנהל משלב ידיים, בוחן אותה. "לאחרונה, אני מקבל יותר מדי תלונות על הניקיון שלך".
היא משפילה מבט, חושקת שפה. "אני מאוד משתדלת".
"השתדלות זה טוב", הוא לוגם מהקפה עכשיו, אני יודעת. אפילו שאני לא רואה. "אבל לא מספיק. אני לא מוכן שהמוניטין שלנו ירד, בגלל נערה אחת לא יוצלחית".
"אני חושבת שמדובר בהגדרה מעט מרחיקת לך", נועה לוחשת. "התאמצתי, עד כמה שאפשר. מדובר בחדר האחרון בשורה, הייתי עייפה ו-"
"תרימי את הראש שלך".
היא לוקחת נשימה, מיישרת צוואר תפוס.
"קיבלנו אותך, כי הוכחת כושר ניקיון מעולה. עמידה בזמנים ומהירות מקסימלית. את מתחילה לזייף, וזה לא מוצא חן בעיני".
נועה שותקת.
"אני נותן לך עוד הזדמנות אחת, אחרונה. אל תגרמי לי לפטר אותך. לכי עם האישה הזו, תעשי מה שהיא מבקשת ממך. הבטחתי לה פיצוי".
"בסדר".
"ועוד משהו", הוא עוצר אותה. "אני יודע שאת צריכה את הכסף. בבקשה, תראי לי שאת ראויה לו".
הנהון אחד, נוקשה. יציאה מהחדר שהפך לדחוס. "כן גבירתי", נועה ניגשת אליה. "במה אני יכולה לעזור?"
"את לא יודעת לנקות", היא מטיחה בה.
"אני מצטערת, גבירתי. עשיתי ככל יכולתי. אשתדל שבפעם הבאה זה לא יקרה".
"פעם הבאה, אני כבר לא אזמין כאן חדר".
נועה נושכת שפה. "שוב, אני מתנצלת. אבל אנחנו לא כאן כדי לדבר. את, כדי לנוח. ואני, כדי לנקות. מה את צריכה שאעשה בשבילך?"
"תנקי", היא מעקמת אף. "וכמו שצריך".
נועה בולעת רוק. "בשמחה", היא מושכת את עגלת הניקוי. נכנסת אחריה לחדר.
"האשפה מלאה, הסדינים מקומטים. במקלחת, חסרים סבונים ומגבות. עמדת הקפה, ריקה מקפה. החדר צריך טאטוא, אוורור וניקוי של הכתם המגעיל הזה מהדלת". היא מונה את עוונותי, אחד לאחד.
היא לא תקשיב אם אומר שבכיתי אתמול מעומס. ששירן הבטיחה לנקות את החדר במקומי, לא הבטיחה לקיים. עדיף שלא אסגיר אותה. שרק אחת מאיתנו תסבול.
אני מלבישה כפפות בשתיקה, מוציאה את שקית הזבל העמוסה, מחליפה במיומנות לאחרת נקייה.
היא מסתכלת עלי, הילדים שלה מסתכלים עלי. שלושה. רואים את הלעג בעיניים שלהם.
משהו צורב לי את קנה הנשימה. אני מעפעפת. מטאטאת, פותחת חלונות, מיישרת סדינים. מפזרת שקיות קפה, סבונים ומגבות.
הבעל שלה נכנס, מתבונן בי גם. אני רוצה להימלט מכאן. משפט שדה, ועינוי דין.
אני מוציאה מגבונים, מנסה להוריד בעקשנות את הכתם הדביק מהדלת. משפשפת חזק. מבטים מחוררים לי את הגב, העיניים שלי מעקצצות בכאב.
הוא לא נמחה.
אני לוקחת שני מגבונים נוספים. רק שלא יאשימו אותי בנוסף גם על בזבוז משאבים. מצמידה לכתם, משפשפת שוב. מי המוכשר ששרטט אותו, גורם לי להרגיש שפחה.
"עזבי, אין צורך".
היד שלי קופאת, אני מסובבת פנים חתומות לאחור. "זה התפקיד שלי".
"אמרתי שאין צורך", הבעל שלה מתקרב אלי בשתי פסיעות. אני נסוגה, נתקעת בדלת.
אשתו מביטה בו, הוא מחזיר לה מבט תקיף. בלתי מתפשר. מהבהב לה, 'הגזמת'.
אני שומטת את המגבונים, זורקת גם את הכפפות לפח האשפה. "תודה, אני מעריכה את זה".
"אין בעד מה. אני רואה שאת משתדלת. לפעמים, זה מספיק".
אולי רק בעיניך. לא בעיניים של המנהל, לא באלו של אשתך. וגם לא במבטים המזלזלים של הילדים שלך.
אפילו אני, רואה בי את מה שאחרים רוצים שאראה. ולא, לא מדובר ביופי.
---
"אחרת".
"הלכתי לקנות לך פיצה, מותק". נועה מחבקת אותו, מניחה קרטון מעלה אדים על השולחן. "רוצה?"
"בטח", חזי קופץ עליה. מחבק. "את האחות הכי טובה בעולם".
היא מחייכת ברעד, "לך ליטול ידיים. אני אלך לראות מה שלום אמא ואבוא, בסדר?"
"בסדר", הוא קופץ. רץ למטבח. נועה שומעת את טפטופי המים על הרצפה, נאנחת. אחר כך אנקה, נס שיש לי דוקטורט בנושא. לא יודעת מה הייתי עושה בלעדיו.
"אמא", נועה נכנסת לחדר. מתיישבת על קצה המיטה. "חזרתי".
היא מרימה לעברה עיניים חלולות, הן זזות לימין ולשמאל. שותקות. זה השלום של אמא.
"את צריכה משהו? קניתי פיצה".
ראש זז לשמאל ולימין. לא. ולמה שפיצה תעניין אותה. אם אני, בקושי מגרדת את הסולם הזה.
נועה קמה, סוגרת דלת. "חזי", היא נכנסת למטבח. "טעים לך?"
הוא שופך רוטב על משולש אחד, מפזר תבלין חריף. "כן. למה את לא אוכלת גם?"
"אני לא רעבה". היא מלטפת את השיער שלו, ניצוצות זהב זרוקים בו. נסיך שלי. ואני רוצה שגם לאבא יהיה מה לאכול.
חזי מניח את הפיצה על הצלחת. "את כן. כל יום את אומרת שאת לא, זה לא יכול להיות".
"עובדה", נועה מחייכת. "רוצה לספר לי איך היה היום בכיתה?"
הוא מושך כתף, "בסדר".
"בסדר מה?"
"בסדר שהמורה אמר שאני תלמיד מצטיין, שניצחתי בכדור, ושאף אחד לא גילה גם היום כלום".
החיוך שלה מתעוות. "חזי, זה לא סוד".
"ואני לא מטרה לצחוקים, נועה. טוב?"
"אתה ילד חכם וחברותי. ואין מה לצחוק עליך, בכלל".
"אם הם יגלו שאמא בדיכאון, יהיה להם".
היא ממצמצת, מושכת אותו לחיבוק. מעניקה לו נשיקה חמה. "ואבא שלך, הוא האבא הכי טוב בעולם".
"הוא לא. הוא עובד עד מאוחר. ואני לא רואה אותו כמעט. הוא אף פעם לא מחייך אלי, או לוקח אותי לבית כנסת".
"התכוונתי להשם".
"אה", חזי מתיז. "הוא אוהב אותי, עד שהוא לא".
"למה אתה חושב ככה?"
"כי אני ילד רע", הוא לוקח נגיסה נוספת מהמשולש, הופך אותו לטרפז.
"חס ושלום, אתה לא יכול להיות רע. אתה ילד יהודי טהור".
חזי מגחך, "גם בר קמצא היה יהודי טהור. וגם איזה אחת, שאני לא זוכר איך קוראים לה, היא הכניסה צלם להיכל".
נועה נושמת. "כולם רצויים לפני המקום".
"נכון, חוץ ממני".
"מי אמר לך את זה?" הוא לא חשב על זה לבד. חסר סיכוי.
חזי לועס בשקט, בולע. פולט, "שמוליק".
"שמוליק יודע מה אלוקים חושב?"
"ככה הוא אמר".
"הוא נביא?"
"אין היום נביאים".
"בדיוק", נועה מחליקה אצבע על הלחי שלו, מעבירה לסנטר, מרימה בעדינות. "ואם שמוליק היה יודע מה השם חושב, הוא לא היה שמוליק".
"הוא היה השם, נכון?"
"נכון, אבל הוא לא. הוא שמוליק זילברמן, ילד בכיתה אלף. כמו כל הילדים".
"טוב".
"טוב מה?"
"כלום", חזי מושך כתף. "אני אוהב אותך".
נועה מסתכלת עליו, מותחת חיוך. "גם אני אותך. תסיים לאכול, אני אכין איתך שיעורים", היא קמה.
"לאן את הולכת?"
"לחדר, לנוח קצת". לבכות. עוד יש מישהו שאוהב אותי, שלא מתבייש להגיד את זה.
יכול להיות שהגענו לימות המשיח, ואפילו לא שמתי לב. עסוקה בצרות הגלות. רק חבל שלא שמעתי תקיעת שופר. שמציאות, לא משתנה על פי הזמנה.
היא יכולה להשתנות, על ידי מעשים.
***
"אהלן, חבר".
"אני אמור להכיר אותך מאיזה שהוא מקום?" ברק סוקר את הפנים הבלתי מוכרות.
"נעשה הכרות עכשיו. אתה ברק, אבא לשניים. עובד כמאבטח. אני זוהר, רווק. עובד כמתווך".
"מתווך הצעות?"
חד. "בין היתר. מעוניין לשמוע עסקה?"
ברק זז באי נוחות בביתן השמירה. "חביבי, שתיים עשרה בלילה עכשיו. המשמרת שלי נגמרת בעוד חצי שעה. אם אתה יודע עלי את הפרטים האישיים שלי, אתה אמור לדעת גם את זה. לא היית יכול לבוא מאוחר יותר?"
"מצטער, העניין לא סובל דיחוי".
"מה אתה רוצה?"
"להציע הצעה, כנזכר לעיל. איך אתה עם טיסות?"
"פחד גבהים".
"ברצינות?" זוהר מעלה גבה בשעשוע. "אף פעם לא טסת?"
"כשלא הייתה ברירה. בדרך כלל, אני מעדיף להימנע".
"יש לי עבודה משתלמת עבורך, במדגסקר".
"אני חושב שהעבודה כאן מספיקה לי, די והותר. אני לא צריך הצעות מיותרות". בטח לא במדגסקר.
"ברק, מדובר בכמה מיליונים טובים".
"אף אחד לא מגיע לבני אדם נורמטיביים באמצע הלילה, מציע להם הצעות משתלמות, כן? ואני יוצא מנקודת הנחה שאני נורמטיבי. אתה, אני חושב, לא. או שאתה יוצא מן הכלל".
"אנחנו לא צריכים משהו בומבסטי. תטוס, תעביר חבילה למי שצריך לקבל את החבילה, תחזור. זה לא אמור להיות מסובך".
"מעולה. אז תטוס בעצמך, תעביר חבילה למי שצריך לקבל את החבילה, ותחזור. אני חושב שזה לא אמור להיות מסובך".
"אנחנו צריכים אותך, את העבר שלך".
ברק נשען על המשקוף. "אני לא יודע על מה אתה מדבר".
"בוא, נהיה כנים אחד עם השני. אתה יודע בדיוק על מה אני מדבר, ואין צורך בהיתממות שלא תוביל לשום מקום טוב".
"אני לא יודע על מה אתה מדבר, זוהר. נולדתי בארץ ישראל, גדלתי בארץ ישראל, ואני אמשיך לחיות בה. יש לי פחד גבהים ואני לא אוהב מטוסים. לך, תמצא פרטנר אחר לטיסה".
"אני רוצה אותך".
"טוב שאתה רוצה. אבל התשובה שלי היא לא, סופי".
"ברק, קצת ענווה לא תזיק לך. תוריד מעט מרמת הנחרצות, ותסתכל על הצד החיובי. סך הכל אתה טס לטיול ועל הדרך מרוויח כמה שקלים. מה רע?"
"שהכל יותר מדי פנטסטי. ואבא שלי לימד אותי, שדברים שבאים בקלות, גם הולכים בקלות. ומה שמריח ממנו ריח כסף בלי שעבדת קשה, הוא מזויף. אז לא, ולהתראות".
"אבא שלך הוא מאור לוי?"
ברק חורק שן. "אני לא רואה טעם לענות".
"אני מבין אותך. קשה לפגוש אדם שיודע עליך קצת יותר ממה שהיית רוצה שהוא ידע. בכל מקרה", הוא דוחף לעברו כרטיס קטן. "זוהר בוסקילה, פנוי בכל שעה. עד מחר בערב, אני מחכה לתשובה. אהיה הוגן ואומר לך, אין אפשרות שאקבל את המילה לא. ברור?"
ברק שותק.
"זה היה ברור, חבר?"
"אנחנו לא חברים. זה היה ברור. אתה מוזמן לעשות אחורה פנה".
זוהר טופח על כתפו בידידותיות. "לילה טוב".
ברק סורק את הכרטיס בעיניים מצומצמות. "לילה טוב", הוא לוחש אחריו. "תלוי למי".
מדגסקר, אני בדרך אלייך?
נ.ב.
תזכורת קטנה, אני לא מפחדת מביקורת.
אז בבקשה, הבמה כולה שלכם.
