כמעט עבר שבוע
פרק שתיים עשרה:
איבדתי תחושת זמן.
אני לא יודע אם יום, אם לילה. מתי תזרח השמש, מתי תשקע. אני לא יודע כמה זמן אני קשור לכיסא, בחדר לבן עם כתמים אדומים על הקירות. לא מחזיק יותר ראש מתי אכלתי לאחרונה, מתי שתיתי.
הם רוצים לשבור אותי. ליתר דיוק, הוא. טי טי.
ברק מנסה להזיז את הידיים, הן קשורות מאחורי הגב, הוא לא מצליח. הקשר מתהדק יותר. גם השפתיים.
העיניים שלו מתמקדות על כתם אדום, גדול יחסית, בתחתית הקיר. אש משתלהבת באישונים, מעלה את השחור והאין ביש. ולא רק מעייפות ממוטטת.
מעניין על מה תפסו אותו, למה רצחו. השאירו למזכרת נצח, עד לסיוד. שלא יהיה. אם המטרה היא להרתיע, הם מצליחים.
לא אותי.
אני מכיר את דפוס החשיבה שלו, את דרכי הפעולה. לא טירון. אבל למען האמת, גם לא קצין. אנחנו כבר לא חייל ומפקד. ואם אנסה לתת לו הוראות, זה עלול להסתיים במוות.
האמנתי שברגע שאהיה בין ידיים מגואלות, קצות האצבעות כבר ידגדגו להם והם יהרגו אותי באמצעי המלאכה הפרימיטיביים שלהם. טעיתי. אני חי. ואני צריך לייקר את הרגע, לחיות אותו. כאילו אין מחר.
ברק סוגר עפעפיים שורפות. כתמים אדומים מבזיקים מולו, באי סדר. צרחות ואימה. אני אהיה הבא בתור. אלא אם כן, יהיה לי מה לספק להם.
חייב להיות לי.
אני רוצה לחיות. אני רוצה לחזור למשפחה שלי, להיות.
"איך אתה מרגיש?"
הוא מפריד שפתיים סדוקות בכוח. תשדר חוזק, ברק. גם אם אתה חלש. הוא פותח עיניים בערניות מזויפת עד דמעות. "ברוך השם, מצוין". שיראו, שישימו לב, אני לא מוותר על האמונה שלי.
בשביל לשבור אותי, צריך יהלום. אין כזה בנמצא, בוודאי לא להם. הייתי חזק, אני חזק, אני אהיה חזק.
"ברוך השם?" טי טי מצמצם מבט. מושך כיסא, מתקרב אליו, מתיישב צמוד. "אתה בטוח?"
"לגמרי".
"אל תשדר עוצמה במקום שהיא לא נצרכת".
ברק מחייך בנעימות. "מי החליט מה המשמעות של צריכה, מתי ולמה?"
הוא מעביר רגל על רגל, שותק למספר רגעים. "רומאלה, במקום שאתה נמצא בו כרגע, יש כללים. וכלל ברזל אצלנו הוא שחוקרים, הם שואלי השאלות, לא הנחקרים".
"כדי שירגישו אפס, לשבור אותם. כדי להרגיש עליונות מעליהם. לעמוד שבעים ואחת מדרגות מעל, לא לרדת למדרגה השבעים. לא לדבר באותה השפה. דיסטנס, זה מושג מקובל".
טי טי גוחן לעברו, מניף שתי אצבעות. "מכיר?"
"אני מניח", קר.
"אני זוכר, רומאלה. הדבר שאתה הכי לא אוהב הוא להרגיש מושפל", הוא מרים את הסנטר שלו, לוחץ מעט. "אני צודק?"
"והתנועה שאני הכי לא אוהב, מבין צורות ההשפלה הקיימות, היא זו. ואתה יודע את זה".
"יודע, ובדיוק לכן נוקט דווקא בה".
"מה אתה צריך?" ענייני.
הוא מנתק את האצבעות מהסנטר, מחליק אותם כלפי מעלה, אל הלחי. מלטף. הלוך ושוב. "איך אשתך מרגישה?"
ברק בולע רוק. שותק.
היד שלו יורדת מטה, לכיוון החזה, מעט שמאלה. הלב. הוא מהדק אחיזה. "הוא משתולל".
ברק מזיע. "אני חייב לציין שרמת האיי-קיו שלך, מעל הממוצע".
"כלל שני, לא מדברים בצורה מחוצפת, בוטה ונגועה כל כך, אל החוקר".
הוא מישיר אליו מבט, דוק של געגוע בו. "ככה אתה מתייחס אלי". אני רוצה לחזור לעבר, אל טי טי של פעם.
"כלל שלישי, לא משיבים לחוקר בציניות, התלהמות או אירוניה".
"לנשום מותר?"
"אני מזכיר את כלל הברזל, וזו בהחלט פעם אחרונה, לא שואלים שאלות".
שתיקה.
"איך אשתך מרגישה, רומאלה?"
הוא זע בחוסר נוחות. היד של טי טי עדיין עליו, נעה יחד איתו. "היא בסוג של דיכאון".
"והילדים?"
"קשה, אבל מסתדרים. הם לא מפונקים".
הוא מהנהן בהבעת צער, שומט אצבע אחר אצבע אל הברך, מתופף. "אתה חושב שאנחנו טיפשים?"
ברק מופתע. הלוואי. "לא".
"למה לדעתך, הטענו את כולם, חטפנו את ניקולה במקום צ'ארי? אני לא טיפש, הודית בעניין לפני רגע. אז למה?"
"אני לא יודע".
"ובכל זאת".
ברק מושך כתף בחוסר אונים.
"הוא אוהב אותך, ניקולה".
לא לענות בציניות. בסדר. "נחמד לשמוע".
"תעביר אותו לצד שלנו".
"חשבתי שאנחנו מכירים טוב יותר", הוא מחייך באירוניה.
"עברת על כלל מספר שלוש".
ברק נאנח. "אני מצטער".
"אני מכיר אותך", טי טי מתרומם. "אבל אני דורש. ניקולה צריך לעבור לצד שלנו. אין כאן ויכוח. אתה הרי, במחנה הטובים. אני ברעים. ניקולה, בחור לא החלטי, תקוע באמצע. גולם. אבל היכולות שגלומות בו, רומאלה, הן בעלות פוטנציאל אדיר. לך הוא מאמין. אותך, הוא אוהב. יש לי את המילה שלך?"
"לא". חד.
"אתה לא תצא מהחדר הזה עד שהתשובה תהיה חיובית".
"חבל".
"לא תקבל אוכל ומים".
"שביתת רעב היא דבר מקובל".
"יומיים שאתה כבר לא ישן באופן נורמלי, קשור. בדרך למוות. אתה יכול לשנות את המשוואה".
ברק מחדיר בו מבט כן, טהור. אמיתי. "אני יכול. אני לא רוצה".
אני רוצה דמעות, לבכות. אני רוצה דמעות, לצחוק.
אני יכול לבחור בטוב.
לנצח.
***
"מה אתה עושה?"
צ'ארי לא מסתובב, לא עונה. יושב על שפת הבור, חופן אפר דגים, פותח אגרוף קמוץ. הכל זולג מבין האצבעות.
"צ'ארי", נינה מתיישבת מולו. "לא שרפת היום אפילו דג אחד".
"אני יודע", קול צרוד.
"למה?"
"אין בשביל מה".
היא פותחת מולו עיניים, תמהה.
"אבא אמר שהוא בוגד".
"רומ-"
הוא קוטע אותה בבוטות. "כן".
"לא יכול להיות".
"אל תתווכחי עם עובדות, זה נועד לכישלון".
"למה אתה פסימי?"
פיקת הגרון שלו עולה ויורדת. סימן נוסף. "אני רוצה לבכות". ואני בן.
"אז תבכה", המבט שלה מלטף אותו. מעודד.
זה לא כל כך פשוט. אבא אומר שאסור לבכות על בוגדים. הוא אמר שאם אעשה את זה, אני כביכול מסכים עם הדרך שלהם, סוטה משלו. זה נחשב למרד.
אבא החליט שהוא לא מוכן לאבד אותי בגלל שטות כזו.
"אין לי כוח".
"לא צריך כוח בשביל לבכות".
"צריך".
היא קמה, מבצעת חצי סיבוב, נעצרת לידו. "אתה מאמין לאבא?"
הוא מרים אליה מבט מאשים. "נינה, אסור לך לפקפק בפעולות שהוא נוקט בהם. אבא תמיד צודק".
"הוא בן אדם".
"גם את".
"ואני יכולה לטעות".
"טוב", קר.
"אני מאמינה ברומאלה. הוא לא בוגד".
"אבל אם אאמין לו, בו. אני אהיה מורד. אין רחמים על בוגדים".
יהלומים שקופים כבדולח מבזיקים בעיניים שלה, קרן שמש מאירה אותם בגווני מלחמה. "תמרוד".
"מה?"
"תמרוד. אבא יסגיר אותך. הרי למורדים יש שתי אפשרויות, למות או להיות עבד. תבחר להיות עבד. טרי יבוא לקנות אותך".
"איך את יודעת שדווקא הוא?"
"אני אתערב בשבילך".
"את?"
היא מחייכת. "אני מורדת, אח".
***
את לא עושה את זה, אחינועם.
את כן.
את מסתכנת. לא חושבת לוגי. נכון, את רוצה לעזור לנועה. רצון זה דבר יפה. אבל אף אחד לא מבטיח ששיחת טלפון אל רעות, תשנה את המצב.
אל תסכני את עצמך, כדי לעזור לחברה. נועה לא רק חברה, משהו בה מתמרד, היא אחות.
אבל חיי קודמים.
רעות לא מעלה בדעתה שאני חיה. מבחינתה, אני מתה. ואין קבר. האש כילתה את הגוף שלי, האפר נזרה לים.
מתי. אבל לא הייתה עדות לכך. האש התקיימה, סימן למוות לא. כולם חשבו שאני מתה, אולי העדיפו לחשוב. אבל אני חיה.
אז מה, שאעלה מהאוב? אדליק נר לעילוי נשמתי ואתפלל שאצליח?
לא בשבילי, בשביל נועה.
זה טיפשי.
אני לא מתה, כולם יודעים. ואם אני זו שאתקשר, נועה תסבול יותר. רעות לא רוצה לראות אותי, ולא רק היא. אני מככבת בחלומות הסיוטים של מאה שלושים וארבע בנות, מינוס שתיים עשרה. פלוס אחת, אני.
שערי גיהנום פתוחים, אני מוזמנת להיכנס. לבד. כולן הצדיקות בסדום, נמצאות בגן עדן. אבל איך שהוא, עלינו כולנו בלהבות. ולא עזרה הצדיקות שלהן. צבועות. או אני. אולי הייתי עד כדי כך שפלה, שסדום הייתה צריכה להתהפך על כולנו. העיקר שאמות.
אבל אני חיה.
אבסורד. פרדוקס. חידת חיי. יבואו כל המתמטיקאים, יציבו איקס פה, וואי שם. יבנו משוואת מורכבות, נעלמות וחסרות סוף, ינסו לפתור.
בתווך, יש ילדה. יש נפש. שלי. אבל זה לא מעניין אף אחד. אני מתה.
אין בשביל מה להתקשר לרעות.
ילדה שהיא לא חיה ולא מתה. שהיא אולי חיה, אולי מתה. היא לא ילדה. כנראה שהיא רוח רפאים. אולי פוחדים מהם, אבל מאמינים שמדובר באגדה. ברגע האמת, יחבטו בי. יעלימו כלעומת שבאתי.
אפילו בסיפורי פנטזיה, כבר אסור לחיות.
***
עדי מקלידה, מוחקת, מקלידה אותיות נוספות. בודקת, קוראת, משנה. מעבירה מכאן לשם. מחזירה.
כתבה טקסט קצר, ממצה. עשרים ותשע מילים, שני פסיקים, שמונה נקודות. שם אחד.
'הייתי כביכול בדיכאון. הצגתי. כי אני לא. ופחד מסכינים מעולם לא היה לי. נפרוס את הקלפים על המחצלת. אני ארים את הג'וקר, סחיטה. די למשחק, יש חיים בחוץ. עדי'.
הסובלת לא הייתה אני, אלא נועה. טיילה ברחובות, והכאב יחד איתה. צובט לה את הלב במלקחיים בוערות.
היא חושבת שאני לא יודעת דבר. אני יודעת, הכל.
רק תגידו לאמא לשמוט את הקרקע מתחת לרגליים של הילדים שלה, ותקבלו לביאה לוחמת. גם אם פצועה.
המלחמה שלי, הייתה בשתיקה. ותמשיך להיות, בדיכאון.
***
נועה עולה במדרגות.
במעלית שירן ומיכל יכולות לראות אותי. עדיף שאבצע את המטרה שבשבילה חזרתי אל בית המלון בשקט, בלי עיניים מיותרות.
בסוף המסדרון יש עגלת ניקוי. היא מלבישה על עצמה כפפות, עונדת את התג על שם שירה לב.
זו הקומה של מיכל ושירן. הן מחליפות אותי.
מן הפח אל הפחת.
מסתבר שהבעיה האחרונה שלי היא המעלית.
נועה הודפת את עגלת הניקוי לפניה, נכנסת לאחד החדרים. הקירות כבר מסוידים כולם, אין זכר להתעללות בהם. לחותמת שלי.
ולמה חשבתי שישאירו את זה כך. לא חשבתי. רציתי. קיוותי. היא מציצה אל המסדרון, השטח נקי.
יוצאת, נכנסת במהירות אל החדר הבא. קירות לבנים, נקיים לגמרי.
הלב שלה הולם בכאב. חדר אחר חדר, ריקים. לבנים, מסוידים. אין זכר ואין סימן.
נועה נוטשת את העגלה, הכפפות והתג, פונה למדרגות החירום. סוגרת את הדלת, נשענת עליה בחולשה.
אימוג'י מוכר קורץ אליה, בתוספת חתימה. שלה. היא קופאת. כאן, במדרגות החירום? למה?
נועה ממצמצת, משדלת את הרגליים לזוז, להתקרב. היא בוחנת את כתב היד לעומק. שלי, בטוח לא. אבל הוא מוכר, מדי.
הידיים שלה נקמצות מעצמן לאגרופים, העמידה שלה מתקשחת. למה. תמיד הייתי איתה, בשבילה. לא משנה מתי. למה להחזיר ברעה תחת טובה. באגרוף ברזל לוהט, סוחט נשימה עד תום.
אחינועם.
לא יכול להיות.
אחינועם לא הייתה גורמת לי לכאב חד כל כך. היא אוהבת אותי, באמת. היא לא רוצה לפגוע בי. אני יודעת, אני מרגישה, אני מאמינה.
זה לא נחשב לתמימות.
פשוט, לא.
אין סיכוי שאחינועם תפגע בי כי אמרו לה, כי סחטו אותה, או כי איימו עליה. יש לה עמוד שדרה חזק.
אין לה בעיה שיתעלמו ממנה, שיקבעו עליה חרם. וקבעו. אני היחידה שהפרתי אותו, האמנתי בה.
היא לא יכולה להחזיר לי בכפיות טובה.
נועה בוחנת את כתב היד, שוב. מעבירה עליו אצבע, אבק נדבק אליה. היא מנקה אותה. הולכת לאט לכיוון חדר המנהל, פותחת דלת. הוא באמצע ישיבה.
לא אכפת לי.
"למה?"
הוא מביט לעברה, כעס מכווץ לו תווי פנים. "צאי ותסגרי את הדלת, בבקשה".
היא נכנסת, סוגרת דלת. מתריסה. "אני דורשת הסבר".
"סלחו לי רגע". הוא מחייך בחנופה מוגזמת לכיוון שני האנשים שסוקרים אותה, אותו, את מערכת היחסים המורכבת ביניהם, בהתעניינות.
"מה את חושבת שאת עושה?" הוא מתקרב אליה, מתכוון להוציא אותה החוצה.
"אל תיגע בי". היא מתרחקת צעד לאחור. "אנחנו צריכים לדבר".
"עכשיו?" הוא מגחך.
"עכשיו".
"תעופי לי מהחדר".
נועה משלבת ידיים, שלווה. "למיטב ידיעתי בני אדם נולדו ללא כנפיים".
הוא נועץ בה מבט שוטם, זועם עד כלות. "נועה, אם לא תצאי ברגע זה, אני מבטיח שתשלמי, ביוקר. שוטי לי מהחדר. את מבינה את מה שאני מדבר, או שבנוסף להכל, יש לך גם בעיות בהבנת הנשמע?"
היא בולעת חיוך. הוא מנסה לשמור על קול סביר, בלי סולמי אוקטובות מיותרים. העיקר שהאנשים יחשבו אותו לאינטלגנט. "אנחנו לא בספינה כרגע, ואין לי משוטים".
"שלוש שניות", הוא מסנן. "שלוש, נועה. ואם לא, אני גורר אותך החוצה".
"אין לך זכות לגעת בי. זו הדת שלי, ותאלץ לנהוג לפיה".
"בשביל מה יש מאבטחות, יקירתי?" הוא נוטף דבש, ומתיקות מסוכנת.
"איימת על חברה שלי".
החיוג נקטע באמצעו. הוא מסתכל עליה, ארס ניגר מכל תו בפניו. "מה אמרת?" לאט, מאוד לאט.
"איימת על חברה שלי", נועה לא נסוגה. "אני לא יודעת במה. אבל איימת. היא לעולם לא הייתה בוגדת בי, אם לא היית סוחט אותה בדרך כל שהיא. האימוג'ים, החתימות. הכל שקר. זה לא הכתב שלי, אלא שלה. ואז אתה עוד מעז לבוא, להתלונן עלי. באיזו זכות, תסביר לי".
"לא קבעת פגישה", הוא קפוא. "לעומת האנשים החביבים שיושבים כאן ונאלצים להקשיב לשטויות שהמוח שלך מנפיק. אני דורש שתצאי, עכשיו. ואם לא הייתי ברור מספיק", הוא משלים את החיוג, יורה מספר מילים לנייד. "המאבטחות בדרך".
נועה מצליבה מבט עם מבטו שלו. "האמת, נמצאת אצלי. אתה, הוא זה שמשקר. וחבל. לשקר אין רגליים.
אני מודה, הרמת אותי. נתת לי הרבה. אבל התרמית המכוערת שביצעת כלפי, ניכתה את כל נקודות הזכות שהיו לך. מילא לפטר, אבל יש דרך להודיע על פיטורים, שאגב מחייבים שימוע. כי לא, לא אני השחתתי את החדרים ואין בי שום יצר מהסוג הזה.
הטבע שלי, הוא לתת. אל תהרוס לי אותו".
הוא לא עונה, מסמן לשתי המאבטחות שבדלת. "תדאגו שהיא תצא מחוץ לשערי בית המלון, תודה".
הן מתקרבות אליה. הוא מסתכל עליה, היא עליו. "במקום שיש קרע, צריך לתקן. אבל כאשר אתה יודע שהצדק איתי, אתה לא מסוגל לפתוח מלחמה, לברר איפה האמת נמצאת. כי אתה יודע שאנצח".
נועה מחייכת מהלובי, רגע לפני שהדלת נטרקת. "ובכל זאת, תודה על שיעור כואב".
מה שלא הורג, מחשל.
---
נועה מסתכלת על הציור שאחינועם העניקה לה במתנה, מתת חינם. וחסד.
כאב מכה לה ברקות.
אייל לוגם מים, ציבוריים. כל אחד יכול לבוא ולשתות. להגיד, שלי הוא. העולם נברא בשבילי.
"נועה". נשיפה חמה זולגת לה על הצוואר.
היא מסבה עיני פלדה לאחור. "אמא".
"ציור יפה".
"אחינועם הביאה לי". נתנה מכה, הכינה תרופה.
עדי מעניקה לה נשיקה, במרכז המצח. "את לא צריכה לקבל ציורים, כדי לדעת שלא נועדת להיות פרוייקט החסד של אף אחד".
"איך?" סימן שאלה עולה בעיניה, מהבהב. "איך ידעת שזו ההרגשה שלי?"
היא מחבקת אותה קצרות. "לב של אמא, ילדה שלי".
ואולי, אחרי הכל, מצוי אי שם ים של רחמים. והוא משפיע, מאציל עלינו טוב. ושפע של דמעות יזרום ממנו, אלינו.
יטהר את הפנים.
תהנו.
נ.ב.
אשמח לדעת אם תיאורי הדם היו סבירים או מוגזמים וכן אם הערפול הוא יתר על המידה.
תודה מראש לעונים