הנושאים החמים
הנושאים החמים
זוכרים את האתגר על פרק א'?
היו כאן הרבה שהציעו שהאתגר הבא יהיה פרק ב' של הטקסטים שהועלו.
לא תכננתי מראש, אבל גיליתי שאני אוהבת את הדמות שבניתי, ואני רוצה לכתוב עליה עוד.
מי שרוצה להבין את הקונטקסט, הנה קישור לחלק א'
www.prog.co.il
אשמח ממש לביקורת, אם התחברתם לצורת כתיבה הזאת, או אם היא משעממת לדעתכם, ולא עם מספיק התרחשויות.
כל תגובה וביקורת תהיה לי משמעותית: )
---
רננה/ חלק ב'
היא חוזרת הביתה פותחת את הדלת, מפריחה שלום לחלל החדר, מנסה להבין אם איתמר בבית,
הוא לא עונה, "איתמר, אתה כאן?" , אין תשובה,
בדרך כלל הוא חוזר הביתה קרוב ל10, ועכשיו כבר 10 וחצי.
מזכירה לעצמה שהכל בסדר, הוא יכל להתעכב בגלל אין ספור סיבות וגורמים,
אולי הלך למכולת, לקנות חלב שבדיוק נגמר הבוקר, פגש חבר מהכולל ושקע בשיחה.
אולי נשאר לסגור סוגיה פתוחה, על אף שהסדר נגמר.
תנשמי רננה, היא ממלמלת, לא קרה לו כלום, הוא חי ונושם, ובקרוב יחזור.
הנשימות שלה לא נשמעות לקול ההגיון, היא שומעת אותם חורקות ומהירות,
מתקשרת לאיתמר,
הפלאפון לא זמין. ושוב, ממש כמו לפני שניסתה לחייג, כמה רגעים לאחור,
מפתחת בדמיון אלפי ספקולציות, מה עלול לגרום לאיחור שלו,
השכל שלה ממיין את התרחיש ההגיוני ביותר מבין כל אלו שרצו במוחה, ורק הלב לא מתיישר עם הבחירה, מנבא רעות.
רננה, את מכירה את הסצנריו הזה כבר, נכון? היא צורחת על עצמה באין קול.
את אוהבת לחשוב שיש לך חוש שישי מחודד, אבל תנסי להיזכר מה קרה בפעמיים האחרונות שדאגת ככה,
החוש השישי שלך לא בדיוק הוכיח את עצמו, מתיזה בראשה בלגלוג קר ועצבני.
היא יודעת לגחך על עצמה, לכעוס ולהתעצבן על רמות הדאגה המוגזמות שלה,
משתוקקת להתפטר מהן, אבל זה לא עוזר לה להפסיק לדאוג בפועל. אפילו לא קצת.
היא ממשיכה להריץ סרטים במוח, גדול עליה להילחם בזה, זה כנראה היא, חלק ממנה נועד לפחד, להישאב לדאגות באובססיביות, וכדאי שתקבל את זה כבר, תפסיק להילחם בזה.
נשמעת נקישה בדלת, ואיתמר נכנס.
היא מסתכלת עליו בפרצוף חיוור תוך כדי סקירה ממושכת, והוא מעיף מבט, מבין ישר שנכנסה ללופ הזה שוב,
ואין לו מה לומר, רק להתנצל על האיחור, להבטיח שבפעם הבאה הוא ישתדל להודיע מראש או להתקשר.
הוא מתחיל לפתח שיחה על כל מה שאירע עכשיו, מגמגם באיטיות,
מפוחד מהמילים שיוצאות ממנו, אבל יודע שהגיע הזמן לומר אותם:
"רננה, אני חושב, אהממ, אני חושב שכדאי לחשוב על טיפול"
ולה, כבר נמאס להתנגד, לסרב לקולות הפנימיים שלה שמסבירים שהיא לא נורמלית.
והנה, גם איתמר חושב ככה.
והיא רק שותקת, שתיקה ארוכה,
ואז פולטת, בסדר.
היו כאן הרבה שהציעו שהאתגר הבא יהיה פרק ב' של הטקסטים שהועלו.
לא תכננתי מראש, אבל גיליתי שאני אוהבת את הדמות שבניתי, ואני רוצה לכתוב עליה עוד.
מי שרוצה להבין את הקונטקסט, הנה קישור לחלק א'
אתגר - פרק א'
האתגר הבא יתפרס על פני סוף והתחלה. סוף השבוע של פרשת ויחי וסיום חומש בראשית, ומיד אחריו תחילת חומש חדש - שמות. באתגר הזה, נתייחס לראשוניות של פרק א'. ישנם סוגים שונים של פרק ראשון. הוא יכול להיות פרולוג, לתת רקע לסיפור הבא, או סתם תחילת הסיפור. זה יכול להיות פרק ראשון של סיפור מתח נועז או בית...
www.prog.co.il
אשמח ממש לביקורת, אם התחברתם לצורת כתיבה הזאת, או אם היא משעממת לדעתכם, ולא עם מספיק התרחשויות.
כל תגובה וביקורת תהיה לי משמעותית: )
---
רננה/ חלק ב'
היא חוזרת הביתה פותחת את הדלת, מפריחה שלום לחלל החדר, מנסה להבין אם איתמר בבית,
הוא לא עונה, "איתמר, אתה כאן?" , אין תשובה,
בדרך כלל הוא חוזר הביתה קרוב ל10, ועכשיו כבר 10 וחצי.
מזכירה לעצמה שהכל בסדר, הוא יכל להתעכב בגלל אין ספור סיבות וגורמים,
אולי הלך למכולת, לקנות חלב שבדיוק נגמר הבוקר, פגש חבר מהכולל ושקע בשיחה.
אולי נשאר לסגור סוגיה פתוחה, על אף שהסדר נגמר.
תנשמי רננה, היא ממלמלת, לא קרה לו כלום, הוא חי ונושם, ובקרוב יחזור.
הנשימות שלה לא נשמעות לקול ההגיון, היא שומעת אותם חורקות ומהירות,
מתקשרת לאיתמר,
הפלאפון לא זמין. ושוב, ממש כמו לפני שניסתה לחייג, כמה רגעים לאחור,
מפתחת בדמיון אלפי ספקולציות, מה עלול לגרום לאיחור שלו,
השכל שלה ממיין את התרחיש ההגיוני ביותר מבין כל אלו שרצו במוחה, ורק הלב לא מתיישר עם הבחירה, מנבא רעות.
רננה, את מכירה את הסצנריו הזה כבר, נכון? היא צורחת על עצמה באין קול.
את אוהבת לחשוב שיש לך חוש שישי מחודד, אבל תנסי להיזכר מה קרה בפעמיים האחרונות שדאגת ככה,
החוש השישי שלך לא בדיוק הוכיח את עצמו, מתיזה בראשה בלגלוג קר ועצבני.
היא יודעת לגחך על עצמה, לכעוס ולהתעצבן על רמות הדאגה המוגזמות שלה,
משתוקקת להתפטר מהן, אבל זה לא עוזר לה להפסיק לדאוג בפועל. אפילו לא קצת.
היא ממשיכה להריץ סרטים במוח, גדול עליה להילחם בזה, זה כנראה היא, חלק ממנה נועד לפחד, להישאב לדאגות באובססיביות, וכדאי שתקבל את זה כבר, תפסיק להילחם בזה.
נשמעת נקישה בדלת, ואיתמר נכנס.
היא מסתכלת עליו בפרצוף חיוור תוך כדי סקירה ממושכת, והוא מעיף מבט, מבין ישר שנכנסה ללופ הזה שוב,
ואין לו מה לומר, רק להתנצל על האיחור, להבטיח שבפעם הבאה הוא ישתדל להודיע מראש או להתקשר.
הוא מתחיל לפתח שיחה על כל מה שאירע עכשיו, מגמגם באיטיות,
מפוחד מהמילים שיוצאות ממנו, אבל יודע שהגיע הזמן לומר אותם:
"רננה, אני חושב, אהממ, אני חושב שכדאי לחשוב על טיפול"
ולה, כבר נמאס להתנגד, לסרב לקולות הפנימיים שלה שמסבירים שהיא לא נורמלית.
והנה, גם איתמר חושב ככה.
והיא רק שותקת, שתיקה ארוכה,
ואז פולטת, בסדר.
