סיפור בהמשכים לופ

ביזנסטורי - אילה

משתמש מקצוען
מנוי פרימיום
עיצוב גרפי
פרסום וקופי
צילום מקצועי
הפקות ואירועים
עריכה והפקת סרטים
רק משאירה כאן גם את חותמי לפני שנקפוץ לתהום:

א.ר.
 

מסוגל

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
42.
הנחל צר, מתפתל ומרהיב. הצמחייה מאחוריה הוא מסתתר מקיפה אותו בזרועות ירוקות וחומות. חלוקי אבן מבצבצים מתוך המים, מניחים לזרימה להתנפץ עליהם ברסיסים קטנים ושקופים. שכבת ירוקת דקיקה מכסה את הנחל בצד האחד, וצבעי הקשת נשברים בצדו השני.

שלוש צפרדעים נמלטות בקרקור מבוהל כשחיים מתיישב על האדמה הלחה. הוא מתלבט מעט לפני שהוא רוכן אל הנחל, ומרטיב את פניו עם המים. הם קרים כקרח, ומפלחים את פרצופו בצורה מרעננת שכמותה לא חווה זמן רב. הוא נשען בפישוט איברים על הסלע הגדול שמאחוריו, ועוצם את עיניו ברפיון. באופן שלא ברור לו לגמרי, הוא יודע בוודאות מה יקרה עכשיו. אפשר לומר שבשביל זה הגיע הנה.

הוא ממתין דקות ארוכות, ואז פותח את עיניו כדי חרך צר, מספיק כדי לראות צללית אדם יושבת מולו.

"אנחנו נפגשים יותר מדי לאחרונה". אומר ההוא.

חיים מחייך וידו הימנית מגששת את דרכה אל המים: "נראה לי שאני מתחיל ליהנות מזה".

האיש הקטן מביט בו במבט מצודד: "זה הדבר הכי קרוב למחמאה שציפיתי לשמוע ממך".

חיים מחייך שוב. הוא מנדנד את ידו בתוך המים. משהו מדגדג אותו, אולי דג: "אתה יודע, שום דבר מכל מה שקורה כאן לא מתאים לי בכלל. אני לא איש שהולך לבד לחפש את עצמו, וכל הדברים האלה".

המים זורמים במרץ על ידו, האיש הקטן מתרווח על האדמה כשהוא אומר באיטיות: "שינויים והחלטות, החלטות ושינויים. איזה גלגל".

חיים מתבונן קדימה: "איזה נוף", הוא מגיב מיניה וביה.

האיש מתרומם בהפתעה, קצה גופו העליון נרכן מעלה. וזקנקנו הקופצני מנתר כשהוא שואל: "היית אומר שאתה רוצה לצייר אותו?"

חיים מגחך. הוא מרים את ידו מהמים, ושכבת ירוקת נשרכת אחריה כצל: "אולי הייתי אומר שאני רוצה לרצות".

האיש הקטן נשכב חזרה. השמש מסנוורת את פניו הצרות, והוא עוצם את עיניו: "זו התקדמות". הוא מצהיר.

"אולי". מגיב חיים.

האיש מאוכזב, הוא מתהפך על גפיו. גבו מלוכלך בבוץ: "בסדר. טוב. יכול להיות שלא התקדמנו הרבה, אבל עשינו המון כיף. זה העיקר, לא?"

חיים מתיישר, מנגב את ידו במכנסיו. הוא מהרהר בדברים באריכות.

"אני לא חושב. אני חושב שצריך שיצא משהו מכל המסע הזה, אני לא יכול להסתכל לאחור ולהגיד – מה כל זה משנה, היה כיף, העברתי זמן נחמד".

"אתה רוצה לצאת עם משהו". האיש נותן בו את עיניו המשעשעות, "וכיף הוא לא משהו.." הוא מסיים בנימה שהיא ספק אמירה ספק שאלה.

חיים מעביר את ידו על זקנו: "זה עניין של פרופורציה. כיף זה בסדר גמור, אבל כשאני יוצא ממסע שלם, ארוך ומפותל, אני מצפה שאני אוכל להתבונן על כל מה שהיה ויהיה לי קצת יותר מזה. משהו לקחת אתי הלאה".

האיש הקטן חוזר ומשתרע על גבו. האיש מסנוורת שוב את עיניו והוא עוצם אותן בחוזקה. חיים שולח את ידו חזרה אל המים.

"ואם לא?" שואל האיש כשעוברות מספר דקות, "אתה מעדיף לכפות דברים? לגרום להם לקרות בכוח? להתעוות? אולי לפעמים כיף הוא רק כיף".

חיים לא עונה, הוא נותן לשקט לחלחל, ורק כשנשמעים הציוצים אליהם חיכה הוא מחייך חיוך קלוש אל מדריכו: "אנחנו אוהבים ציפורים", הוא מזכיר, קולו מפציר.

אבל האיש הקופצני מתבונן בו במבט ארוך ומוטרד: "אנחנו אוהבים ציפורים, אבל אולי זה קצת מוגזם להיות ציפורים בעצמנו".

ורגע אחר כך הוא מוסיף: "אני יודע שאני גרמתי לכל מיני שינויים, אבל לא כיוונתי לשם חיים. באמת שלא".

חיים עוצם עיניים בתשישות: "זו הייתה ההחלטה שלי". הוא לוחש. "זו הייתה ההחלטה".

כשהוא מתרומם בנחישות וסב על עקבותיו, הוא אפילו לא זורק מבט לוודא שהאיש אכן נעלם.
 

מסוגל

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
43.
בוס אכן ראוי לשם בו כינה את עצמו. הוא הוכיח זאת שוב ושוב, ומוכיח זאת פעם נוספת כאשר הוא מארגן אותם במקצועיות לקראת הרגע הגדול, המסע שלהם לעבר היציאה. הוא מצייד אותם בשלל עצות, דואג להם לביגוד, ולאבנר אפילו מעניק רובה ארוך קנה. "שיהיה לך, אתה יודע", הוא אומר, והזיק המוזר שתמיד שוכן בעיניו מנצנץ.

הצעידה לעבר התהום שקטה. אפילו בוס מכבד את המעמד, ודומם לחלוטין. הם עוצרים במרחק מטרים ספורים, ושום מילים שייאמרו לא יתאימו באמת, לכן הם מסתפקים במבטים ארוכים. אחר כך נעמדים לוי, טרפון ואבנר במרחק צפייה בטוח, כמה וכמה מטרים הלאה בקו התהום. הם יקפצו מיד לאחר שחיים יעז לעשות זאת, אבל בוחרים במרחק מכבד לזמן בו יממש את הסכמתו להיות שפן הניסויים הראשון.

הוא ניגש באיטיות אל הבליטה, העולם מסתחרר סביבו. מבטיהם של חבריו מלווים אותו ממרחק, נפרדים ממנו בדממה. בוס הוא זה שניגש ללוות אותו. מול עיניו מכוסה התהום בערפל, ערבול אובך ואבק זוהר. מה צופנת התחתית? מה צופן העתיד?

הוא מתיישב לאיטו לצד שלט הקליימקס החלוד. זיעה על מצחו מתחילה לטפטף באיטיות. אחר כך הוא מרגיש אותה נוטפת על הלחיים ומדגדגת את הסנטר.

הוא מרים את מבטו. עבר והווה מסתחררים זה בזה. כל הרגעים שחוו, כל המשפטים שנאמרו, הכול מתערבל במוחו בסאונד רועש וצורם. האם לכך מתכוונים האנשים שמתארים חיים שלמים שחולפים בראשך לפני רגע גורלי?

אדם בודד. אבוד במרבד החול. השמש יקדה חזק כל כך, נראה לו כאילו היא מחממת אותו עד לרגע זה. כל כך הרבה זיעה. אחר כך הוא מצא את לוי, ואז את אבנר השרוע. "יותר הזוי מזה לא יכול להיות", זה מה שלוי אמר.

ואז הכול התערבב, ופתאום הגיעו אנשים. ואבנר התרומם בזינוק כמו פנתר אימתני.


בוס מתיישב לצדו. העיניים שלו קרובות כל כך. פעם ראשונה שהוא רואה כמה הן בהירות, כמה הן רגועות. כמו שמים כחולים ללא ענן.

"למען השם" צעק חיים. "למען השם".

ואז הצטרף טרפון, והכול רק הלך ונעשה מורכב יותר.

"זה כמו פאזל, שרק הולך ומסתבך", זה היה לוי שוב, אי-אז בראש המגדל.


מה הם פספסו?

"אתה באמת מרובע".

הוא חייב להתרכז. הוא חייב. אבל מוחו רק הולך ומתפזר לכל עבר, היישר אל התהום.

"אתה לא יכול לנצח בקרב הזה", אמר אז בוס, וקולו רחמים.

"אתה יודע", אומר לו בוס עכשיו. "בכל אבולוציה, בכל מצב שמתפתח, תמיד בשלב השני מגיע העניין הזה של המודעות העצמית".

חיים בוהה בו בבלבול. אלף קולות צועקים במוחו, תהום אדירה פוערת פה לרגליו.

"מודעות. זה שלב הכרחי. תמיד זה קורה. פתאום אתה מבין כמה אתה טועה או מוגזם, או מגוחך. כמה אתה חייב להשתנות".

הוא משתהה מעט, ידיו מלטפות את סנטרו, כמעט במבוכה: "הנה דבר עצוב על מודעות: היא לא מקדמת אותך לשום מקום. היית מניח שכן, כלומר – אם אתה יודע מה הבעיות שלך, אז מה הבעיה פשוט להתקדם. זה כמעט מתבקש, לא? אבל, זה בדרך כלל פשוט לא עובד. קח אותי לדוגמה, אדם שקורא לעצמו נבל. פגשת יותר מודעות עצמית מזה?"

"הכל כל כך מוזר"

"אולי ננסה שוב מההתחלה".

בוס נאנח, מחייך חיוך משונה: "נו, אני רואה שאתה לא מבין מה שאני מדבר. לפעמים אין ברירה. אתה צריך להתאים את עצמך לקהל היעד, ולפעמים דברים צריכים להיות מפורשים, להניח אותם על השולחן. אבל אני לא אוהב את זה. אני חושב שזה לא מספיק חכם".

חיים שותק.

"אתה יודע", עיניו של בוס מביטות אל האופק, "כשאתה מגיע לשלב הזה, של המודעות, יש הרבה דרכים להתבונן. אפשר להסתכל ברצינות תהומית על כל העניינים, אפשר להיכנס ללחץ, יש כל כך הרבה אפשרויות. כל אחד בוחר במשהו אחר. אתה יודע מה קרה אתי?"

"נצחנו, נצחנו. הגענו לסוף" אמר לוי.

"זה לא כל כך פשוט". אבנר.


"אותי כל זה פשוט מצחיק".

"תגיד, סופרמן, איך היה לך רובה?"

משהו מפלח סוף סוף את המחסום בין מוחו של חיים אל גופו, והוא נע במצוקה. הוא פותח את פיו, ואז מונחת ידו של בוס על כתפו. כבדה ולוחצת. ממרחק מביטים בו שלושת ידידיו, רואים מחווה חברית נעימה. חיים חושק שפתיים בכוח רב.

"הוא האיש ששלח אלינו את האנשים השחורים בהתחלה"

"אני מרגיש שמשהו בנוגע אליכם מדגדג לי בירכתי המוח"


האם יתכן ש..?

הוא פוער את פיו בשנית, נחוש בדעתו לצעוק. הוא חייב להזהיר אותם. בוס מישיר אליו את עיניו. "אז מה אתה אומר," הוא שואל בנינוחות, "נראה לך שהפעם יוצאים מהלופ?" החיוך מתרחב על פניו כשהוא מוסיף בעצלתיים: "חה".

והיד מגישה אותו בתנועה חלקה ועדינה אל החלל הפעור.

המרחבים מסתחררים מולו כאשר הוא דהר מטה, הוא חש את צלילות דעתו הולכת ומתפוגגת, כאילו מחשבותיו לא הספיקו לדהור במהירות נפילתו, ונותרו מעלה.

מה קורה פה? מה קרה פה כרגע?

גופו מתנודד ברוח. הוא מסובב את ראשו במאמץ, ורואה במטושטש את פרצופיהם של שלושת חבריו מתרחקים במהירות. טרפון מביט בעיניים גדולות. האם יש דמעות בעיניו של לוי? ואבנר, אבנר עומד לבוש בגדים שחורים, אוחז ברובה שהעניק לו בוס.

בוס עצמו עומד עכשיו, גבוה, רחב ומרשים. בגדיו מתנופפים ברוח. עיניו שני לפידים בוערים, ובזוויות פיו מדמה חיים לראות חיוך קטן קטן.

לרגליו של בוס ניצב השלט המעוקם, ולראשונה יכול חיים לקרוא את המילה שהופיעה בצדו השני.

מוחו כאילו רוקן מכל תוכנו ומולא בצמד גפן צמרירי. הכרתו מתערפלת כבר כמעט לחלוטין, כאשר הוא מרכז לעבר המילה את מבטו. ראשו מצליח אך בקושי לצרף אותיות למילה אחת קצרה:

"סוף".
 
נערך לאחרונה ב:

מנחם דרורי

משתמש צעיר
סוף הדרך.

יש איזו אופציה לפרשנות לפרק 42, לא הבנתי כמעט כלום.. (מי זה האיש הקטן, מה הוא רוצה לומר לחיים ואיפה חיים הולך לחפש את עצמו, ובלי קשר - מה הם חושבים שיקרה אחרי הקפיצה)?
האיש מסנוורת שוב את עיניו
השמש?
 

Talya kadosh

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
@מסוגל,
וואו, איך נהנתי.
אני עוד לא מעכלת שקראתי את הסוף של הסיפור המדהים הזה. נראה לי הווירטואלי היחיד שהחזקתי בו מעמד. ולא רק החזקתי, אלא גם נהנתי, למדתי, רציתי עוד.
כישרון ענק.
אני גם כן אשמח לכמה מילים מאחורי הסיפור, על הסיפור, אם הדבר אפשרי. לטעום עוד קצת מהיופי הזה.
ישר כוח גדול.
 

מסוגל

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
@מסוגל , עכשיו נראה לי הגיע זמן ההסברים...;)

אני גם כן אשמח לכמה מילים מאחורי הסיפור, על הסיפור, אם הדבר אפשרי.

ממש בקרוב, בלי נדר.

בינתיים רק לעניין הזה -
יש איזו אופציה לפרשנות לפרק 42, לא הבנתי כמעט כלום.. (מי זה האיש הקטן, מה הוא רוצה לומר לחיים ואיפה חיים הולך לחפש את עצמו, ובלי קשר - מה הם חושבים שיקרה אחרי הקפיצה)?
האיש הקטן כבר הופיע פעמיים קודם במהלך הסיפור. כמו שחיים עצמו הבין מיד בפגישה הראשונה, הוא מעין מנטור שחיים מפנטז לעצמו.

באופן עקרוני האיש אמור לגרום לחיים לשינוי מבורך בכל הנוגע לאינטלגציה הרגשית שלו, ובעצם לעזור לו לממש את היעד שלו במסע הגיבור הקלאסי ('היית אומר שאתה רוצה לצייר את זה?' הוא רפרנס למשפט שלוי אמר לחיים בתחילת הסיפור). למעשה, כמו שהם מסכמים בשיחה האחרונה, לא ברור בכלל אם זה אכן הצליח.

בנוסף, האיש ניסה לגרום לחיים להיות טיפוס יוזם יותר, ובזה נראה שהוא נחל הצלחה מסוימת. מצד שני אולי זה לא היה רעיון טוב כל כך. חיים מקבל החלטות תמוהות, כמו ההחלטה המוזרה שלו לקחת את הסיכון ולהקשיב להצעה הנכלולית של בוס. בשלב הזה האיש כבר נבהל מעצמו ומנסה לשכנע אותו לרדת מזה, אבל נראה שמאוחר מדי. חיים מבולבל מכדי לחזור בו.

מה הם חושבים שיקרה אחרי הקפיצה? בגדול, שהם ייצאו מהלופ. זה מה שבוס הבטיח להם. צורת ההתממשות המדויקת לא התבררה, אבל במובן מסוים יתכן שזה בהחלט עבד - הסיפור הסתיים.
 
נערך לאחרונה ב:

forty thousand feet

משתמש מקצוען
מנוי פרימיום
כתיבה ספרותית
עריכה תורנית
אסור לכזה סיפור להסתיים בכך שהוא פותח עיניים, ומגלה שהוא חזר לארץ האנשים השפויים. כי כל הרעיון הוא, שזה לא יהיה כמו כל הסיפורים הבנאליים, ועל כך - אין לנו אלא לומר: 'שכוייח'.
 

CN

משתמש סופר מקצוען
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
ב"ה

איזה סוף.
וואו.
אוקיי, נתחיל מפרק 42:
א. איך הוא משתלב עם פרק 41?
קראתי אותו שוב, וחזרתי אחורה, ולא הצלחתי להבין איך נכנסה נקודת הזמן שחיים משוחח להנאתו עם האיש הקטן.
בפרק הקודם הם כבר נעמדו שוב מול התהום אחרי הצרחות בעמק, לא?
ב. לא מספיק מובן בקריאת הפרק מה כל כך מטריד את האיש הקטן, גם אחרי קריאת הפרק האחרון (43). מתכוונת לחלק הזה:
אבל האיש הקופצני מתבונן בו במבט ארוך ומוטרד: "אנחנו אוהבים ציפורים, אבל אולי זה קצת מוגזם להיות ציפורים בעצמנו".

ורגע אחר כך הוא מוסיף: "אני יודע שאני גרמתי לכל מיני שינויים, אבל לא כיוונתי לשם חיים. באמת שלא".
אבל אולי רק אני לא הבנתי?

ובפרק האחרון:
הסוף נתן לי סוג של בום בלב כזה. קווצ'.
מצד אחד - הרעים נצחו, כמו שהנבל רצה מהתחלה.
מצד שני - זה הסוף הכי לא סופי ולא בנאלי, אז זה הכי מתאים לפארודיה הזו, לא?
מצד שלישי - כאילו מה, אפילו להזהיר את החברים הסופר לא נתן לו? לא השאיר לנו שום פתח של תקווה לעתיד טוב יותר עבורם?
מצד רביעי - זה לחלוטין נגמר בלי שום מסר, רק בשביל הכיף.
מצד חמישי - זה בדיוק מה שחיים תוהה בפרק הקודם!
ומצד שישי - הרי המסר התבטא כבר בכל הפרקים הקודמים, לא?
אז מהצד השביעי, לאט לאט השלמתי עם הצער שהרגשתי בסוף הסיפור,
ועדיין מקננת בי תקווה קטנה לצד שמיני, של סיפור ההמשך 'לופ - היציאה האמיתית'.
עד כאן להיום,
תודה שהייתם איתנו.
 

מסוגל

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
אוקיי, נתחיל מפרק 42:
א. איך הוא משתלב עם פרק 41?
קראתי אותו שוב, וחזרתי אחורה, ולא הצלחתי להבין איך נכנסה נקודת הזמן שחיים משוחח להנאתו עם האיש הקטן.
בפרק הקודם הם כבר נעמדו שוב מול התהום אחרי הצרחות בעמק, לא?
ובכן, לא. בפרק הקודם הם יצאו מהדירה של בוס, התרחקו קצת, והוא 'החווה קדימה' לעבר הכיוון של התהום. אחר כך כבר מוזכר שהוא התחיל לחזור לכיוון הדירה שלו.

מה שבעקרון קורה הוא שהם ממתינים בערך יממה של התארגנות לפני היציאה, ובמהלך היממה הזאת חיים יוצא לטיול הקטן שלו. במקור הייתה פיסקה שתיארה את זה באריכות, אחר כך מחקתי אותה כי היא הזכירה מאוד פיסקה זהה מלפני מספר פרקים. משום מה הנחתי שאפשר להשלים לבד את החסר, בקריאה חוזרת ראיתי שזה יצא ממש לא ברור.

ב. לא מספיק מובן בקריאת הפרק מה כל כך מטריד את האיש הקטן, גם אחרי קריאת הפרק האחרון (43).
הוא מוטרד מההחלטה החפוזה והקצת-מטופשת לקפוץ אל התהום ("להיות ציפורים בעצמנו"). זה גולם שהוא יצר, כי הוא עודד את חיים לקבל החלטות ולהיות אסרטיבי, אבל הוא כבר לא מצליח לשלוט בו. (בעיקר כי לחיים המבולבל כבר נמאס מכל הדמגוגים והחכמולוגים שסביבו, והוא מחליט ללכת עד הסוף עם מה שהחליט)

מצד אחד - הרעים נצחו, כמו שהנבל רצה מהתחלה.
מצד שני - זה הסוף הכי לא סופי ולא בנאלי, אז זה הכי מתאים לפארודיה הזו, לא?
מצד שלישי - כאילו מה, אפילו להזהיר את החברים הסופר לא נתן לו? לא השאיר לנו שום פתח של תקווה לעתיד טוב יותר עבורם?
מצד רביעי - זה לחלוטין נגמר בלי שום מסר, רק בשביל הכיף.
מצד חמישי - זה בדיוק מה שחיים תוהה בפרק הקודם!
ומצד שישי - הרי המסר התבטא כבר בכל הפרקים הקודמים, לא?
כל הצדדים האלו (ועוד כמה וכמה) באמת נלקחו בחשבון. על הסוף תהיה בע"ה הרחבה בהסבר העתידי, ובינתיים באמת השאלות הספציפיות עוזרות לי להיזכר ולהבין במה צריך יותר להרחיב בהסבר.
 

מסוגל

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
"הדבר היחיד שיותר גרוע מלהסביר בדיחות הוא להסביר סיפורים" (לוי)



כמה (וכמה) מילים על לופ:

כשהתחלתי לכתוב את הסיפור לפני שנה וחצי היה לי שלד ברור, עם התחלה, אמצע וסוף, אבל לא הייתה לי שום מילה כתובה. את הסיפור כתבתי במהלך התקופה, ותוך כדי תנועה חלו שינויים והתפתחויות, חלקם בהתאם לצורה בה הדברים התקבלו על הקוראים. המבנה המרכזי נותר כמו שהוא.

(במקור היה לי תכנון להוסיף קטע שהוא פרודיה על 'ראיונות עם הסופר לאחר פרסום סיפור בהמשכים', כולל ענייני 'מה הדמות החביבה עליך' ותיאור הרגע בו הדמויות החלו להחליט לעצמן בניגוד לדעתו של הכותב. הרעיון ננטש, אבל מבנה השאלות ותשובות נותר.)

מה היה הרעיון הכללי:

בתוך מערכת שמייצגת במגוון ביטויים את הספרות, מסתובבות ארבע דמויות שהן אב-טיפוס של דמויות מפתח בז'אנרים מובילים.

העיסוק המרכזי בסיפור הוא בקלישאות, הן נקודתיות (מהסוג שמתואר כאן), והן כלליות ומבניות יותר. תיאור, הומור ודיון, בעיקר דרך להשתחרר מהקלישאה המרכזית - העובדה שהספרות עדיין מסתובבת פחות או יותר רק סביב הזא'נרים שהשלושה (מינוס לוי) מייצגים, ובאותה צורה.

בהתאם לנושא הכללי רציתי שהסיפור יהיה שונה מאוד בסגנון, וייצג את הרצון לשינוי.

אלמנט מרכזי נוסף הוא המודעות. כשדנים במצב עכשווי עושים זאת מתוך מודעות, ולכן המודעות הייתה מרכיב חשוב שהלך והתפתח תוך כדי העלילה.

ומאפיין מרכזי אחרון – חוסר מחויבות. בשונה מהמקובל, בסיפור אין מילה אחרונה כמעט בשום עניין. לרוב השאלות אין תשובה חד משמעית, לעובדות יש כמה פרשנויות, והצדק שבבחירות השונות נתון בסימן שאלה.


אז מי הם הגיבורים?

חילקתי בגסות את הספרות החרדית לשלוש קטגוריות מרכזיות: ספרות נשים, מותחנים וספרי ילדים. משם נלקחו שלוש מהדמויות:

טרפון מייצג את ספרות הילדים, ושואב השראה בעיקר מגיבורי חבורת תרי"ג ומצוות (מאוד מגוונים שם.. במכון ליצירת שמות לחבורות).

אבנר מייצג את המותחנים, ודמותו שואבת השראה בעיקר מאייל גלבוע (כמובן..). במקרה של אבנר יש טוויסט בכך שהוא מייצג לא רק דמות, אלא גם את סגנון הכתיבה בז'אנר. הסגנון הבוטח, הצדקניות, הידענות והניים-דרופינג. (במובן של זריקה כלאחר יד של מושגים גבוהים לשם הרושם. למשל - לציין הרבה מידע על סוגי נשק, או.. לכתוב 'ניים-דרופינג' בפוסט).

חיים.. חיים הוא הנציג של ספרות הנשים, בתור דמות משנה קבועה, קלישאתית ומעצבנת, של הבעל התומך וחסר האפיון. חיים היה אמור לתפוס מקום רציני יותר, ואופיו נועד לשאוב השראה בעיקר מזו של יצחק מינצברג באחד מאלף (לא יודע למה בדיוק, אבל ככה..). למעשה מהר מאוד התברר שזה לא עובד, ועם דמות כזאת אי אפשר באמת לעבוד, לפחות לא בעלילה דינאמית וקלילה ואווירה של סיפור הרפתקאות. עקב כך קיבל חיים אופי אחר לחלוטין, ושנמוך משמעותי במרכזיות. אגב, שריד למרכזיות המתוכננת ניתן לראות בכך שהסיפור נפתח ומסתיים אתו.

ואחר שנבחרו שלושת הז'אנרים. נוסף גם לוי כי:
הפרוטגוניסטים המטופשים לא מספיקים כדי להחזיק עלילה בעצמם, אז הם צריכים איזה מישהו שיאזן אותם או יגיד בדיחה טובה באמצע לתוספת עניין

כן, נו.. לא באמת. לוי נוסף כי זה אך מתבקש שיצטרף אל שלושת הקלישאות גם מישהו קצת יותר מאוזן, שייצג את הקול המרכזי של הסיפור. כלומר, בדיוק להפך מסיידקיק.

מה המסע של כל אחד מהגיבורים?

לכל גיבור יש מסע שהוא הניסיון לצאת מהמאפיינים הקלאסיים שלו. אבנר מקבל הרבה ביקורת על הסגנון שלו, וחוטף מהלומה מרכזית כשהוא נפגש בילד היתום. לוי והמנטור הדמיוני מנסים להוציא את חיים מהפינה הבלתי מעורבת מעשית ורגשית בה הוא נמצא, טרפון צריך להתבגר מעולם הדמיונות, ולוי להרגיש טוב עם המקום שלו.

המסע של כל אחד מהם מסתיים בבחירה מרכזית (ואנחנו גם נפרדים מנקודת המבט של כל אחד מהם אחרי הבחירה הפרטית שלו). אבנר בוחר להקריב את עצמו כדי לכפר על העבר (בוס טוען שזו לא שבירת הלופ אלא בחירת גיבור קלאסית), לוי מחליט שלא להיפרד מחבריו לטובת מקום שמכבד אותו יותר, וחיים מקבל בפעם השנייה בחירה לנסות להשתלט על העניינים.

העלילה של טרפון היא מלכתחילה פשוטה יותר (ספרות ילדים או לא...) , ובהתאם הבחירה שלו היא קטנה יותר, בגודל של מקק.

וכמובן, מסעות גיבור מוצלחים שנמשכים יומיים וחצי הם קלישאה מוזרה, ולכן הלכה למעשה השפעות המסע על הגיבורים מעורפלת מאוד.

אז.. מה בעצם קרה בפרק האחרון, מה הסוף של הסיפור?

כיוון שמבחינה אלגורית הסוף מתייחס לעתיד, אותו לא ניתן לחזות, הסוף היה מוכרח להיות סוף פתוח. יש כמה אפשרויות איך להתייחס לסוף, אבל הן מחולקות לשתיים מרכזיות:

נתחיל מהאחת שהיא זו שנתמכת בעיקר מהטקסט, ולפחות חיים חושב שהיא הנכונה - בוס שיטה בחברינו לכל אורך הדרך, והוביל אותם אל התהום ממניעיו הוא.

על סף התהום חיים משחזר את המסע, מחבר אחד לאחד את הנתונים, ומבין סוף סוף שמי שתפעל ומתפעל אותם כל הזמן על הלופ הוא בוס. חיים קולט שהתהום היא לא הפתח ליציאה כפי שהבטיח להם, אלא הדלת להתחלה של המסע כולו פעם נוספת.

חיים נזכר שהוא היה הראשון להופיע במדבר בתחילת המסע, ממש כשם שהוא הראשון לקפוץ כרגע. הוא נזכר שנאמר להם כי ארבעת האנשים מתחילת המסע נשלחו על ידי בוס, ומבחין בבגדים והרובה שהעניק בוס לאבנר. בכך הוא פותר סוף סוף את השאלה מתחילת הסיפור – כיצד לאבנר היה נשק ברגע המכריע.

אולי זו הפעם המאה שחיים מבין זאת ואולי הפעם האלף, כך או כך – הוא נזרק שוב לתהום, מאבד את זכרונו, והלופ מתחיל מחדש, עד לרגע בו חיים ישב על סף התהום וחוזר חלילה.

במעשה זה מגשים בוס את המשאלה שהביע כל הזמן, לשלוט בגיבורים באופן מוחלט. הוא שואב הנאה מהצורה בה הוא מנווט אותם לבחור לפגוע בעצמם.

בתיאוריה הזו תומכים גם הרבה משפטים סתומים שבוס זרק להם לכל אורך הדרך, בעיקר בנוגע לניצחונו המובטח. וכמובן -
אתם כבר הפסדתם

סופו של הפרק האחרון ותחילתו של הראשון כתובים באותו סגנון, ומתוארים מנקודת מבטו של חיים. אפשר לקרוא אותם כהמשך ישיר, זוהי תמיכה נוספת לפרשנות הלופ.

ניתן לשים לב שבוס, רגע לפני הדחיפה, חוזר אל הקאצ'פרייז שלו "חה", אותו זנח מאז חזר בתשובה שלמה.

לפי הפרשנות הזו מתרחש עניין פרדוקסלי. בוס מנציח את הלופ בכך שהוא זורק אותם לתוכו שוב ושוב, אבל שובר אותו בעצם היותו המנצח.

יש גם אירוניה בכך שהרביעייה סבורה שהיא אתחלה את הזיכרון של בוס כאשר חזרה לאחור, בעוד למעשה בוס מנווט אותם בסופו של דבר שוב ושוב לאתחול.

כל זה משכנע למדי,

אבל..

בוס מדבר כמה פעמים על מניפולציות ספרותיות, ועל כך שהצורה בה הסופר מנגיש את הטקסט מטעה אותנו כיצד לשפוט את האירועים המתוארים בכוחות עצמנו. אז אמנם חיים מאמין בתיאוריה הלופ המפורטת מעלה, ובספרים כאשר גיבור מבחין במזימה – המזימה אכן קיימת, אבל עובדתית יש ראיות אחרות, ישנן כמה שאלות על התיאוריה הזו, ויתכן שבוס הוא אכן האדם ההגון שהציג את עצמו, וכבר מחר נוכל לפגוש אותו במייריב באיצקוביץ חבוש בשטריימל.

כידוע, בוס הוא פסיכופת שנהנה להתבדח עם עצמו, ולזרוק משפטים סתומים, כך שקשה לדעת כמה ברצינות אפשר לקחת כל משפט שאמר. את הדחיפה הקלה שהוא נתן לחיים ניתן לראות כעזרה פשוטה לאדם שמהסס לפני קפיצה גורלית עליה כבר החליט.

יתכן אפוא שחברינו אכן הגיעו אל המנוחה והנחלה, וחתרו תחת המקובל - שהכיוון אליו רומז סיפור הוא הכיוון האמתי. אבל אם כן - בהצלחתם הם מימשו את הקלישאה הרגילה.

חשוב לקחת בחשבון שבמובן אחד לפחות הם באמת יצאו מהלופ - הסיפור הסתיים.


אפשרות בולטת נוספת היא התפצלות מהאפשרות הראשונה, בוס אכן רימה, אך הוא פשוט השליך אותם אל מותם. ותכל'ס, למה שיקרה משהו אחר למי שקופץ לתהום?


אז מהו הלופ?

מעגל המוסכמות או הקלישאות שקיימות בספרות, שמתבטא באופן אלגורי לכאורה במעגל שהרביעייה חושפת במהלך הסיפור.

אבל לפי תיאוריית הסוף העיקרית, השימוש במילה 'לופ' למעגל הפיזי הוא הטעיה, וה'לופ' האלגורי האמיתי הוא הסיפור כולו, שחוזר על עצמו שוב ושוב.

יש לשים לב שמי שחידש את השם 'לופ' למבנה של המקום הוא מר שמריהו:
"אנחנו קוראים לו הלופ", שיתף שמריהו. הוא צעד מאחוריו, מוסיף לנגב את מצחו המיוזע.

"הה.. מעניין. מרתק ממש".

בשעתו, לוי לגלג אמנם על השם, אבל מבלי ששם לב לכך הוא הורגל על לשונו. משם ואילך לוי משתמש במילת הלופ, אבל הוא היחיד לעשות זאת. בכל זאת, כאשר בוס משליך את חיים הוא שואל:
"נראה לך שהפעם יוצאים מהלופ?"
אז לאיזה לופ בוס התכוון?

איך יוצאים מהלופ?

מבחינת הנמשל, שתי דמויות חיצונית מציעות אפשרויות שנבחנות בסיפור:

פחות מגבלות וכתיבה יותר פתוחה (הגישה של אלי שמריהו)

התפרסות לסגנונות נרחבים הרבה יותר, ופחות חזרה שוב ושוב על כתיבה מקובלת (הגישה של בוס)



במהלך הכתיבה, מה השתנה מהתוכניות המקוריות?

בעיקר שני שינויים מרכזיים. האחד כבר הוזכר, והוא שבמקור ניתן לחיים אופי אחר ומקום מרכזי יותר.

העניין השני: במקור תוכננה עלילה פרועה יותר. אם כבר אפשר לצאת מהמקובעות, אז רציתי ליהנות עד הסוף. פרק הנחש הוורוד היה בלון ניסוי שהבהיר לי לצערי שזה לא ממש עובר מסך.


באילו ז'אנרים ביקרו הארבעה?

אבנר קפץ לאזור האקשן כשניסה לחלץ את טרפון, אחר כך הם שהו באזור הפנטזיה. לאחר הפונדק השני טרפון הוביל אותם לאזור הקומיקס. לוי קפץ לאזור הספרות החרדית האלטרנטיבית.

למה דווקא ז'אנר הפנטזיה הוא זה שנבחר לייצג את הז'אנרים המיותמים בספרות החרדים?

קודם כל, הוא ז'אנר מבטיח מאוד ונטוש מאוד. אבל זה בעיקר מסיבות פרקטיות. אתו היה הכי קל ונוח לשחק ולעשות דברים מעניינים.

מי הוא האיש עם הזקן הצהבהב מאזור הקומיקס?

הוא לא מישהו ספציפי, אבל התיאור החיצוני שלו כן מבוסס על דמות קיימת. לוי אפילו מזהה את הדמיון ומכנה אותו בשם הדמות, הלא הוא 'סתם שמרל קטן' מהקומיקס סימן חיים של אלי וגולד. סתם שמרל קטן הוא מועמד מוביל לדמות הקומיקס החביבה עלי ביותר, והבחירה בדמותו היא אזכור לכך שיש גם כמה קומיקסים אינטלגנטים יותר, שבוודאי – בדומה לצהבהב - סובלים מהתדמית הכללית שיש לז'אנר.

ומה מייצגים שני הפונדקים?

זו עוד דוגמה לרעיון שפחות הצליח. במקור הפונדקים היו אמורים להופיע בכל פעם שישנה תפנית חזקה בעלילה. בפועל זה הסתדר רק פעמיים, ודי איבד מהרעיון.

האם לוי צדק כשדחה את הצעתו של אלי שמריהו?

כמו בנוגע לרוב המוחלט של ההחלטות בסיפור - אין לי מושג. אישית אני נוטה יותר לכיוון שהוא עשה טעות אימפולסיבית (שהיא לפחות התקדמות שלו מבחינת האמפתיה שלו לחברים, אבל כהחלטה רציונלית? לא יודע..), אבל שכל אחד ישפוט בעצמו.



למה ככל שהסיפור מתקדם קורים פחות אירועים והרבה יותר ברברת?

רציתי גם דיון יותר מפורש, והתאמתי את המקום לעשות זאת עם המבנה הכללי של הסיפור.

מבחינה מבנית הסיפור הולך ומתפתח מהאין לעבר יותר ויותר מודעות. ארבעת החברים מוצאים את עצמם בשומקום, בלי עבר ובלא דבר. ככל שהמסע של הגיבורים מתפתח הם מתקדמים, ובמקביל נעשים מודעים יותר ויותר למי הם.

התהליך הזה חוזר על עצמו בהרבה מובנים. למשל – בתחילה התחושה של הדמויות מנותקת לחלוטין מכל המציאות שלנו, אבל תוך כדי ההתקדמות הדמויות מתחילות להתייחס באופן מפורש לספרים שמוכרים לנו, ולקראת סיום בוס זורק משפט מפורש על ההווי שלנו.

במקביל עם ההתקדמות הזו גם הסיפור הולך ונעשה פחות מהיר ויותר מהורהר.

אגב, כבר בפרקים הראשונים הוכנסו משפטים שניתן היה לפרש אותם כמודעות עצמית ואמירה על הסיפור עצמו, למשל:
"איזו פתיחה נהדרת, ככה אני אוהב התחלות!"
כדאי שתפסיקו כבר לשאול את השאלות האלו, כי לא תהיה עליהן תשובה.



האם בוס הוא בעצם הכותב?

לא ממש, אבל יש משהו בבוס שכן מייצג באופן כללי את השליטה של הסופרים בדמויות שלהם, והצורה שהם מניעים אותן לפי רצונם הקפריזי. מכל מקום, כיון שיש משהו ברעיון הזה, יש אליו התייחסות מרומזת בגוף הסיפור:
אני לא מסוגל


למה חלק מהפרקים כתובים בלשון הווה, ואחרים בלשון עבר?

זוהי תמיכה נוספת בפרשנות המרכזית. השוני בזמנים עשוי לרמז שבעצם הסיפור חוזר על עצמו שוב ושוב, והפרקים מתייחסים כל אחד למסלול שונה של הארבעה בתוך הלופ.


לסיום, האם יש סיכוי שהם יצאו מהלופ אי פעם?

המניעים של בוס לא ברורים לגמרי, אבל בפרשנות מסוימת יתכן שהכוונות שלו הן לגרום להם להתפתח מפעם לפעם בה הם עוברים את הלופ.

יש רמז אחד שמשאיר אפשרות שבכל זאת חלים שינויים, כאשר חיים מחבר את הנתונים למפרע הוא נזכר במשפט שסטפן אמר לו:
"אני מרגיש שמשהו בנוגע אליכם מדגדג לי בירכתי המוח"
לפי הפרשנות של חיים לדברים, נראה שסטפן זוכר אותם במעומעם מהפעמים הקודמות שהם נפגשו. זה סימן שישנה בכל זאת התקדמות מסיבוב לסיבוב, ואפילו פיתוח זכרון מסויים. בהנחה וכך - אולי בסוף הם גם יצליחו להתקדם הלאה ביום מן הימים.

אבל האם זה יקרה הפעם?



עד כאן כתבתי מה שזכרתי, אם יש עוד שאלות - אני אשמח לנסות לענות.

תודה אם שרדתם את המגילה הזאת. תודה על שקראתם את הסיפור, והגבתם, ודרבנתם, והודיתם. זו בטח תהיה קלישאה לומר שבלעדיכם זה לא היה קורה, אבל תכל'ס - מי אמר שקלישאות הן לא נכונות?
 
נערך לאחרונה ב:

נ. גל

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
לאורך הסיפור כולו, קראתי את הפרקים באדיקות, שלא לומר בדבקות. נסחפתי עם הסיפור כל פרק מחדש, וההוכחה הטובה ביותר לכך היא שהתקשתי לזהות שגיאות (גם שגיאות קליד פשוטות) שהיו קיימות פה ושם.
בענוות יתר אציין שכבר כשחיים מצא את עצמו בפרק הראשון ללא זיכרון, היה ברור לי שהוא הגיע הנה מסיומו של המסלול, וחיכיתי לגלות מהו הסיום הזה.
פוסט ההסבר סידר לי את הכל בראש, וגרם להתפעלותי להעמיק. כרגע היא בערך בגובה התהום בסוף הלופ לתחילתו, נעדכן בהתפתחויות.
@מסוגל, זה היה מדהים. תודה על זה.

אגב, במציאות עצמה, הכותב הנכבד מאמין שהלופ הזה ישבר יום אחד? שיגיע רגע שבו הספרות החרדית לא תהיה כל כך קלישאתית וחזרתית?
 

מוריופ

משתמש סופר מקצוען
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
תודה על ההסברים, וכמובן תודה על השיתוף בסיפור
האיש עם הזקן הצהבהב מאזור הקומיקס
כל הפרק של הקומיקס היה מוצלח ועד עכשיו זכור לי לטובה, במיוחד בהעברת תחושת הקפיציות (וחוסר ההיגיון) של קומיקס ילדים
אם יש עוד שאלות - אני אשמח לנסות לענות.
עד עכשיו לא הבנתי מאיפה נשלף לנחש ה'צדק פואטי'. האם זו בדיחת קרש או שיש שם עניין כלשהו?
פחות מגבלות וכתיבה יותר פתוחה (הגישה של אלי שמריהו)
הייתי רוצה דוגמאות ל'מה נקרא כתיבה פתוחה'.
התפרסות לסגנונות נרחבים הרבה יותר, ופחות חזרה שוב ושוב על כתיבה מקובלת (הגישה של בוס)
קריאה בזאת למי שאכפת לו: תתחילו לעבוד ולהעשיר את הספרייה החרדית!
 

אולי מעניין אותך גם...

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק קלז

א עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל שָׁם יָשַׁבְנוּ גַּם בָּכִינוּ בְּזָכְרֵנוּ אֶת צִיּוֹן:ב עַל עֲרָבִים בְּתוֹכָהּ תָּלִינוּ כִּנֹּרוֹתֵינוּ:ג כִּי שָׁם שְׁאֵלוּנוּ שׁוֹבֵינוּ דִּבְרֵי שִׁיר וְתוֹלָלֵינוּ שִׂמְחָה שִׁירוּ לָנוּ מִשִּׁיר צִיּוֹן:ד אֵיךְ נָשִׁיר אֶת שִׁיר יְהוָה עַל אַדְמַת נֵכָר:ה אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלִָם תִּשְׁכַּח יְמִינִי:ו תִּדְבַּק לְשׁוֹנִי לְחִכִּי אִם לֹא אֶזְכְּרֵכִי אִם לֹא אַעֲלֶה אֶת יְרוּשָׁלִַם עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי:ז זְכֹר יְהוָה לִבְנֵי אֱדוֹם אֵת יוֹם יְרוּשָׁלִָם הָאֹמְרִים עָרוּ עָרוּ עַד הַיְסוֹד בָּהּ:ח בַּת בָּבֶל הַשְּׁדוּדָה אַשְׁרֵי שֶׁיְשַׁלֶּם לָךְ אֶת גְּמוּלֵךְ שֶׁגָּמַלְתְּ לָנוּ:ט אַשְׁרֵי שֶׁיֹּאחֵז וְנִפֵּץ אֶת עֹלָלַיִךְ אֶל הַסָּלַע:
נקרא  30  פעמים

לוח מודעות

למעלה