34.
באותו לילה נדדה שנתו של לוי. הקרקע הייתה קשה וכואבת, אבל כואבת ממנה הייתה תחושת הייאוש. הוא התהפך על גבו ובהה בשמיים. ירח חיוור קרץ למשבתו מלמעלה. באור הקלוש נראה השלט הישן כשד מעוקם ומסתורי: 'פרק א'' לעג לו יחד עם הכוכבים הבודדים.
הירח התכסה לרגע מאחורי ענן, ולוי נעמד באיטיות, מותח את איבריו הדואבים. הוא התחיל ללכת כיון שלא מצא לעצמו שום עיסוק אחר, והמשיך לצעוד לאן שלקחוהו רגליו, שטח חולי פתוח ודומם. נעליו רמסו את החול בקולות שקטים. הוא שקע בהרהורים, והתנער בהפתעה כאשר מצא את עצמו לפתע למולו של נוף שונה. בנוי.
הוא צמצם את עיניו ואז נזכר: החומות עם הציורים המוזרים מראשית מסעם! תחושת דז'ה-וו אפפה אותו לרגע והוא חייך בלעג. בטח יהיו כאלו לעשרות, לאלפים. ככה זה כשהולכים במעגל.
"מה יהיה?" שאל את השקט, ונענה בהדים קלושים. פרצופו של אבנר עלה לרגע בראשו. הבעת פנים מיוסרת וכאובה: "זה מגיע לנו", אמר הגיבור ברפיון כאשר תקוותיו של לוי נפוצו לכל רוח כחול. עכשיו ימשיך לצעוד לנצח בצלו של הקדוש המעונה.
כל הכעס שהצטבר בו לאורך המסע הלך וגאה. הוא, חכם יותר, מלומד יותר, הגיוני יותר. אבל לא טוב מספיק, לא מושלם מספיק. לגיבור צריך אנשים צדקניים ומרובעים כמו אבנר. הוא עיווה את פניו אל הקיר: "אני לא יכול לשאת את מה שעשיתי", חיקה בקול לעגני. "הרגתי אנשים, איני יכול עוד".
"לוי", הקול העמוק הדהד מהקירות והקפיץ אותו ממקומו.
"אני חולם?" שאל בבלבול.
האדם שהופיע מולו נראה מציאותי למדי. הוא היה מגולח למשעי, לבוש חליפה מהודרת ועניבה תואמת. כיפה שחורה כסתה באלגנטיות על שרידיו של שיער מאפיר. הוא הושיט ידו ללחיצה: "אלי שמריהו".
"אתה אמתי?" תהה לוי.
"אני מקווה", הוא צחק בחביבות. לוי הושיט את ידו בהיסוס: "אם כן, אני לוי.."
"..שם פרטי, לא משפחה. אני יודע, אני יודע". הוא חייך.
לוי קימט את מצחו: "איך אתה יודע?"
אלי הוציא מכיסו מטפחת וטפח על מצחו טפיחות קצרות: "האמת היא שאנחנו עוקבים אחריך הרבה זמן, מר לוי".
כל האנשים שאני פוגש בזמן האחרון טוענים שהם עוקבים אחרי, רטן לוי במוחו. "אנחנו?" שאל בקולו.
אלי שמריהו ניגש לקיר והתעסק קצרות באחד מהציורים המוזרים ביותר. הוא משך לפה ולשם, ולפתע נפתחה דלת קטנה בתחתית האיור.
שמריהו החווה תנועה מנומסת: "אחריך", אמר.
לוי עצמו לא ידע מדוע, אבל הוא נכנס מבעד הדלת. מאחוריה המתין גרם מדרגות לוליינות וחורקות שירד עמוק אל בטן האדמה. התאורה הייתה עמומה, ולוי אימץ את כל חושיו במטרה שלא ליפול.
"פיראטי לגמרי המקום, מה?" לחש.
"היה מתסכל לגלות את השלט ולהבין ששום דבר לא עומד להשתנות, נכון?" לחש שמריהו בתגובה חסרת קישור נראה לאוזן.
"נכון", הגיב לוי, חש כשוטה. "אנחנו תקועים במקום ללא מוצא".
"אנחנו קוראים לו הלופ", שיתף שמריהו. הוא צעד מאחוריו, מוסיף לנגב את מצחו המיוזע.
"הה.. מעניין. מרתק ממש".
"כן", נראה שהציניות חלפה בצווחה קילומטרים מעל לראשו של מר שמריהו. הוא עצר רגע ליד ארון חשמל מיושן ושיחק שוב בכפתורים. כשסיים נפתחה דלת בתחתית הגרם.
לוי שרבב ראש בסקרנות, וגילה שהם יצאו שוב לאוויר הפתוח. הוא שמח לנשום שוב בקלילות, ומילא את ריאותיו.
במרחק מה נצנצו אורות משלל מבני ארעי. לוי זיהה בתים קטנים, ביתנים ואוהלים. בחלקם דלקה תאורה קלושה, והאחרים עמדו כגבשושיות כהות. צללים מילאו את האופק המרוחק, צלליות שחורות נעו בין המבנים, ועורב אלמוני קרא קריאה צורמנית וחדה. לוי חש צמרמורת לא מוסברת, אבל שמריהו חייך חיוך גאה: "זה, לוי יקירי, הפתרון שאתה מחפש. זו היציאה מהלופ".
סמוך אליהם ניצב מעין ביתן שמירה. כבלי חשמל השתרבבו מארון חשמל גדול, והתגלגלו על הארץ לצדם בערבוביה כנחשים דקיקים וכהים. לוי ניסה להחניק את גל התחושות שגאה בו: "זה? תסלח לי, אבל לא הייתי סומך על העסק הזה מספיק כדי לחבר אליו נורה".
"למה לא?" מר שמריהו נעלב. "הכול פה חדש, נכון. אבל עמיד מאוד ו.." בבת אחת כבו כל האורות באופק, ושמריהו חייך חיוך עקום. "ו.. כן, זה צריך עוד שיפוץ".
לוי צעד אחריו בשתיקה כשניגש לביתן השמירה. הוא דפק בנחרצות על הדלת: "קום כבר, בחור. שוב הכול נפל. הגנרטור שהבאת לא עובד, קום!" הוא עצר לרגע כשהגניב לעברו של לוי מבט מתנצל. "הוא עוזר לי להתעסק פה עם העניינים לפעמים". ידו גיששה אחר המטפחת בכיסו.
לוי ריחם עליו באמת ובתמים: "עזוב עכשיו את החשמל, תנסה להסביר לי מה הולך כאן".
שמריהו הזדקף וחייך שוב: "לא הצגתי את עצמי לחלוטין. אלי שמריהו, תואר שני במדעי היהדות, מרצה בכיר ומקים ארגון עתידנו".
"נעים מאוד שוב".
"כמו שיכולת להבין במהלך כל המסע שלך אבל הדחקת, אתה נמצא בלופ. הלופ הזה הוא בעיה אקוטית, ואנחנו בונים פה בעצם את הפתרון לבעיה. ובינתיים הכול מאוד מחתרתי, מאוד.." הוא הצטחק. "אקסטרימי, הייתי אומר, בהתחשב בנסיבות".
"הנסיבות?"
"תראה לוי. חשבת בעצם למה זה, מאיפה נובעת הרדידות הזו, למה אנחנו תקועים עם אנשים כמו חיים ואבנר שלך ו.. הלופ לא נפתח?"
"רק כל יום מאז הפונדק".
"אני לא אכנס לכל הסיבות, אבל אתה מבין בעצמך. יש כל מיני.. מוסכמויות, אני אקרא לזה, שמאוד מאוד קשה לשנות. קשה להיות פורץ דרך, אם נתנסח בזהירות".
לוי צמצם את עיניו בחשד. "מה אתה בעצם מנסה לומר?"
"לא, לא, אני כבר רואה לאן אתה חותר. אל תבין אותי לא נכון. אנחנו רק.. תתבונן קצת לוי ותבין, הפתרון היחיד צריך לבוא מראש גדול, חשיבה מחוץ לקופסה. היום, בזכות הטכנולוגיה זה אפשרי. אנחנו הקמנו את זה, ואנחנו הנחשונים, לוי".
הוא נשמע כאב הגאה בילדיו, וללוי היה צר לפגוע בו:
"זה בינתיים לא ממש מרשים", ציין בשקט.
"אתה צודק, אתה צודק. אבל אל תסתכל בקנקן", הוא תיזז בגמלוניות בין חוטי החשמל השונים, מנתק ומחבר. חליפתו נשרכה על העפר. "מה שאתה רואה פה זה הדבר הבא. זהו העתיד, לוי".
לוי התקשה שלא לסכם את הרושם העיקרי שעורר בו המקום: "מאוד חשוך, ואפל". היה משהו שהוא לא הצליח להגדיר באווירה שהיה יותר מסתם חשכת לילה. הרבה יותר.
שמריהו הרים את עיניו מהחוטים ונתן בלוי מבט ממושך. "חשוך ואפל, נגעת בנקודה", הוא השתהה מעט. "כי החיים חשוכים ואפלים, לוי. זו האמת. אם אתה רוצה את כל החד-ממדיות שחיים שלך מייצג - זכותך. אבל אני בטוח שמאסת באנשים שקשורים לילדי שי הרבה יותר ממה שהם קשורים למציאות".
"דווקא נהניתי מילדי שי", מלמל לוי, ועצבות בקולו.
"נוסטלגיה", מר שמריהו חייך, ולרגע קצרצר הופיע בעיניו זיק של זיכרון, "מה יכול מולה? את כל העבר היא צובעת בוורוד". פניו הרצינו: "אבל נוסטלגיה משקרת לוי, אני לא צריך להזכיר לך שילדי שי לא בדיוק קיבלו פרס נובל לספרות, ואפילו לא פרס ספיר. ואתה יודע למה?"
"כי שייקו מצלצל רע בשבדית?" הציע לוי.
שמריהו גיחך בחמיצות: "קרוב לוי, ממש קרוב. אם תתאמץ עוד קצת אני בטוח שתצליח".
לוי סירב להשתתף במשחק, ומר שמריהו לא התעקש:
"כי אי אפשר לטשטש הכול. רק המציאות יכולה להיות חיה. נושמת. בועטת. אומנותית. אמתית. מורכבת".
לוי רצה לומר משהו, אבל מר שמריהו המשיך: "בדיוק כמוך, יקירי. שאתה אדם נהדר, וכמו כל אדם נהדר יש בך גם צדדים רעים".
לוי הזעיף פנים.
"קצת ציניות", לחש מר שמריהו, וחיוכו צפן סוד. "קצת קנאה. קצת רצונות אנושיים. הרבה קונפליקטים אמתיים".
לוי שתק.
"אנחנו רק בהתחלה, כמובן. אבל אפילו עכשיו, אפילו עכשיו אתה יכול להרגיש שאנחנו טובים פי כמה. כי אנחנו אמתיים, לוי. זה כל ההבדל".