הנושאים החמים
הנושאים החמים
בס"ד
מעלה פה מותחן חדש בהמשכים,
מקווה מאד שאצליח לעמוד ביעד של לפחות פרק לשבוע.
אשמח לקבל כל ביקורת/ הערה/ הארה - על לשון, דקדוק, עריכה, פיסוק, ניקוד ומה לא... וכמובן, גם על התוכן
. תהנו..
פרולוג
ירושלים תש"ח 1947
דמות צנומה חצתה במהירות משכונת בית דוד לרחוב "הנביאים".
פנסי הרחוב כבו מזמן וכמעט שניתן היה למשש את האפלה.
היא החטיפה שוב מבט לאחור, מנסה להפריך את הימצאותם של העוקבים המדומיינים שלא הרפו ממחשבתה, אך אף נפש חיה לא הייתה שם.
היא הביטה למולה, אל פתחה הצר של סמטת החבשים, ולרגע דימתה לראות אור חלש הבוקע מחלון הקומה השנייה של אחד הבתים.
"רק זה חסר לי" הרהרה לעצמה, וכמו ביקשה להיבלע לתוך סל הנצרים הריק שהחזיקה בידה.
היא הזדרזה לפנות שמאלה בכיוון קצה הרחוב המצטלב עם רחוב שטראוס, או בשמו הבריטי "רחוב צ'נסלור", ונצמדה אל הקיר הימני, נזהרת שלא להשמיע רעש מיותר.
למרות החשיכה ששררה, בלטה מקצה הרחוב צורתו הייחודית של גג בית החולים הגרמני ששכן בפינת הרחובות שטראוס - הנביאים.
הירח הכמעט מלא תלה בדיוק מעל הגג המחודד.
הייתה זו פירמידת נחושת מעוצבת בעלת ארבעה עמודים מעוגלים, שהזדקרה מעל מגדל הפעמונים הקטן שעל גג בית החולים, משווה לו מראה כנסייתי זר.
בית החולים הגרמני הצטרף למספר בתי חולים שכבר פעלו ברחוב הנביאים, ונתן לו את הכינוי "רחוב בתי החולים".
היא נעצרה לרגע על עמדה, ונראה היה שהיא מתלבטת אם לפנות ימינה או להמשיך הלאה לצ'נסלור.
לבסוף פנתה ימינה ונבלעה ברחוב בני ברית
"לא נשאר עוד הרבה" ניסתה לעודד את עצמה.
היא המשיכה במעלה רחוב בני ברית וחלפה על פני "ספריית בני ברית" וספריית "גולדציהר" הסמוכה לה, עד שלבסוף נעצרה שוב בצומת הרחובות בני ברית - חיי אדם.
גם כאן, התלבטה האם לצאת אל הרחוב הראשי או להמשיך ללכת ברחובות הצדדיים.
הם אמנם מפחידים יותר, אך כנראה שגם יותר בטוחים; כך יפחת הסיכון שאי מישהו יבחין בה.
היא החליטה להמשיך בסמטאות.
רק לאחר שעברה את בית "ישעיהו פרס" - מנהל בית הספר הסמוך שהרחוב בו התגורר נקרא על שמו, והייתה בפתחה של שכונת זיכרון משה, נרגעה מעט והאטה את צעדיה.
כל הזמן הזה קיוותה בליבה שאין מישהו שיודע על כך שבשעה מאוחרת כזו היא איננה בבית, בשכונת אחווה.
"ומה אם הבחינו בי פרידמן או אטולסקי - ציפורי הלילה של 'זכמ"ש'?" ניקרו בה החששות מכיוון חדש
"אין דבר, בשעה כזו אפילו הם מתכרבלים אחר כבוד בתוך מעיליהם על ספסלי העץ של 'זכמ"ש'".
כעת הקיפה את מבנה בית הספר 'למל', ופנתה בצעדים בטוחים אל תוך שכונת זיכרון משה.
זוג עיניים ערניות שהיו צמודות שעה ארוכה לתריס החלון הפונה אל הרחוב מן הקומה השלישית ברחוב רבי אשתורי הפרחי, ניתקו לאט מן החלון.
העיניים ברקו בלהיטות מוזרה, והתריס שנשאר פתוח והביא אתו את קור הלילה אל תוך החדר לא הצליח לתפוס אותן.
"זהו זה".
בית החולים "ביסטר", פריז 1984
"מישהו כאן אולי מבין אנגלית"?
סופי נכנסה לחדר מנהל המחלקה ושוטטה בעיניה על שלושת האנשים שישבו שם, אולי מהם תצמח הישועה.
"מה העניין, האחות סופי?" שאל מנהל המחלקה
הוא לא רגיל להתפרצויות כאלו לחדרו הפרטי מצד הצוות.
"במחלקה הפנימית שוכב קשיש אמריקאי ששעותיו ספורות" נימה כלשהי של בהילות נשזרה בקולה
"הוא מתעקש לשוחח עם מישהו באנגלית כבדה שאני לא הצלחתי להבין, זה נשמע שיש לו משהו דחוף לומר ואני מחפשת עבורו דובר אנגלית שיוכל להבין מה הוא רוצה"
מנהל המחלקה התנצל בפני שני האורחים ששהו בחדר ויצא אל האחות
הוא סגר את הדלת אחריו ותיכף התפרץ על האחות המפוחדת
"בשביל לשמוע כמה קשקושים מאיזה זקן מטושטש את מרשה לעצמך להפריע לי?"
"אני מתנצלת דוקטור" נבהלה סופי "אך לא הייתי מפריעה לך אם הייתי חושבת שמדובר בדיבובים של קשיש גוסס" אמרה בנימה מתנצלת.
משברי המילים שכן הבינה בין גניחותיו של הזקן, היא הייתה בטוחה שמדובר במשהו רציני יותר .
"אני מבין. אבוא איתך"
הוא היה דובר אנגלית ברמת שפת אם. את לימודיו עשה מחוץ לצרפת, באוניברסיטת קיימברידג' שבבריטניה, ועמד בקשרי ידידות ומקצוע עם מספר רב של עמיתים דוברי אנגלית.
היא הובילה אותו אל המחלקה בה שכב הזקן האמריקאי.
כעבור 20 דקות הוא יצא בחזרה לכיוון חדרו.
"אלוקים אדירים, מה אני אמור לעשות עם זה?"
מעלה פה מותחן חדש בהמשכים,
מקווה מאד שאצליח לעמוד ביעד של לפחות פרק לשבוע.
אשמח לקבל כל ביקורת/ הערה/ הארה - על לשון, דקדוק, עריכה, פיסוק, ניקוד ומה לא... וכמובן, גם על התוכן
. תהנו..פרולוג
ירושלים תש"ח 1947
דמות צנומה חצתה במהירות משכונת בית דוד לרחוב "הנביאים".
פנסי הרחוב כבו מזמן וכמעט שניתן היה למשש את האפלה.
היא החטיפה שוב מבט לאחור, מנסה להפריך את הימצאותם של העוקבים המדומיינים שלא הרפו ממחשבתה, אך אף נפש חיה לא הייתה שם.
היא הביטה למולה, אל פתחה הצר של סמטת החבשים, ולרגע דימתה לראות אור חלש הבוקע מחלון הקומה השנייה של אחד הבתים.
"רק זה חסר לי" הרהרה לעצמה, וכמו ביקשה להיבלע לתוך סל הנצרים הריק שהחזיקה בידה.
היא הזדרזה לפנות שמאלה בכיוון קצה הרחוב המצטלב עם רחוב שטראוס, או בשמו הבריטי "רחוב צ'נסלור", ונצמדה אל הקיר הימני, נזהרת שלא להשמיע רעש מיותר.
למרות החשיכה ששררה, בלטה מקצה הרחוב צורתו הייחודית של גג בית החולים הגרמני ששכן בפינת הרחובות שטראוס - הנביאים.
הירח הכמעט מלא תלה בדיוק מעל הגג המחודד.
הייתה זו פירמידת נחושת מעוצבת בעלת ארבעה עמודים מעוגלים, שהזדקרה מעל מגדל הפעמונים הקטן שעל גג בית החולים, משווה לו מראה כנסייתי זר.
בית החולים הגרמני הצטרף למספר בתי חולים שכבר פעלו ברחוב הנביאים, ונתן לו את הכינוי "רחוב בתי החולים".
היא נעצרה לרגע על עמדה, ונראה היה שהיא מתלבטת אם לפנות ימינה או להמשיך הלאה לצ'נסלור.
לבסוף פנתה ימינה ונבלעה ברחוב בני ברית
"לא נשאר עוד הרבה" ניסתה לעודד את עצמה.
היא המשיכה במעלה רחוב בני ברית וחלפה על פני "ספריית בני ברית" וספריית "גולדציהר" הסמוכה לה, עד שלבסוף נעצרה שוב בצומת הרחובות בני ברית - חיי אדם.
גם כאן, התלבטה האם לצאת אל הרחוב הראשי או להמשיך ללכת ברחובות הצדדיים.
הם אמנם מפחידים יותר, אך כנראה שגם יותר בטוחים; כך יפחת הסיכון שאי מישהו יבחין בה.
היא החליטה להמשיך בסמטאות.
רק לאחר שעברה את בית "ישעיהו פרס" - מנהל בית הספר הסמוך שהרחוב בו התגורר נקרא על שמו, והייתה בפתחה של שכונת זיכרון משה, נרגעה מעט והאטה את צעדיה.
כל הזמן הזה קיוותה בליבה שאין מישהו שיודע על כך שבשעה מאוחרת כזו היא איננה בבית, בשכונת אחווה.
"ומה אם הבחינו בי פרידמן או אטולסקי - ציפורי הלילה של 'זכמ"ש'?" ניקרו בה החששות מכיוון חדש
"אין דבר, בשעה כזו אפילו הם מתכרבלים אחר כבוד בתוך מעיליהם על ספסלי העץ של 'זכמ"ש'".
כעת הקיפה את מבנה בית הספר 'למל', ופנתה בצעדים בטוחים אל תוך שכונת זיכרון משה.
⁂
זוג עיניים ערניות שהיו צמודות שעה ארוכה לתריס החלון הפונה אל הרחוב מן הקומה השלישית ברחוב רבי אשתורי הפרחי, ניתקו לאט מן החלון.
העיניים ברקו בלהיטות מוזרה, והתריס שנשאר פתוח והביא אתו את קור הלילה אל תוך החדר לא הצליח לתפוס אותן.
"זהו זה".
⁂ ⁂ ⁂
בית החולים "ביסטר", פריז 1984
"מישהו כאן אולי מבין אנגלית"?
סופי נכנסה לחדר מנהל המחלקה ושוטטה בעיניה על שלושת האנשים שישבו שם, אולי מהם תצמח הישועה.
"מה העניין, האחות סופי?" שאל מנהל המחלקה
הוא לא רגיל להתפרצויות כאלו לחדרו הפרטי מצד הצוות.
"במחלקה הפנימית שוכב קשיש אמריקאי ששעותיו ספורות" נימה כלשהי של בהילות נשזרה בקולה
"הוא מתעקש לשוחח עם מישהו באנגלית כבדה שאני לא הצלחתי להבין, זה נשמע שיש לו משהו דחוף לומר ואני מחפשת עבורו דובר אנגלית שיוכל להבין מה הוא רוצה"
מנהל המחלקה התנצל בפני שני האורחים ששהו בחדר ויצא אל האחות
הוא סגר את הדלת אחריו ותיכף התפרץ על האחות המפוחדת
"בשביל לשמוע כמה קשקושים מאיזה זקן מטושטש את מרשה לעצמך להפריע לי?"
"אני מתנצלת דוקטור" נבהלה סופי "אך לא הייתי מפריעה לך אם הייתי חושבת שמדובר בדיבובים של קשיש גוסס" אמרה בנימה מתנצלת.
משברי המילים שכן הבינה בין גניחותיו של הזקן, היא הייתה בטוחה שמדובר במשהו רציני יותר .
"אני מבין. אבוא איתך"
הוא היה דובר אנגלית ברמת שפת אם. את לימודיו עשה מחוץ לצרפת, באוניברסיטת קיימברידג' שבבריטניה, ועמד בקשרי ידידות ומקצוע עם מספר רב של עמיתים דוברי אנגלית.
היא הובילה אותו אל המחלקה בה שכב הזקן האמריקאי.
כעבור 20 דקות הוא יצא בחזרה לכיוון חדרו.
"אלוקים אדירים, מה אני אמור לעשות עם זה?"
⁂
נערך לאחרונה ב:
