"הדבר היחיד שיותר גרוע מלהסביר בדיחות הוא להסביר סיפורים" (לוי)
כמה (וכמה) מילים על לופ:
כשהתחלתי לכתוב את הסיפור לפני שנה וחצי היה לי שלד ברור, עם התחלה, אמצע וסוף, אבל לא הייתה לי שום מילה כתובה. את הסיפור כתבתי במהלך התקופה, ותוך כדי תנועה חלו שינויים והתפתחויות, חלקם בהתאם לצורה בה הדברים התקבלו על הקוראים. המבנה המרכזי נותר כמו שהוא.
(במקור היה לי תכנון להוסיף קטע שהוא פרודיה על 'ראיונות עם הסופר לאחר פרסום סיפור בהמשכים', כולל ענייני 'מה הדמות החביבה עליך' ותיאור הרגע בו הדמויות החלו להחליט לעצמן בניגוד לדעתו של הכותב. הרעיון ננטש, אבל מבנה השאלות ותשובות נותר.)
מה היה הרעיון הכללי:
בתוך מערכת שמייצגת במגוון ביטויים את הספרות, מסתובבות ארבע דמויות שהן אב-טיפוס של דמויות מפתח בז'אנרים מובילים.
העיסוק המרכזי בסיפור הוא בקלישאות, הן נקודתיות (מהסוג שמתואר
כאן), והן כלליות ומבניות יותר. תיאור, הומור ודיון, בעיקר דרך להשתחרר מהקלישאה המרכזית - העובדה שהספרות עדיין מסתובבת פחות או יותר רק סביב הזא'נרים שהשלושה (מינוס לוי) מייצגים, ובאותה צורה.
בהתאם לנושא הכללי רציתי שהסיפור יהיה שונה מאוד בסגנון, וייצג את הרצון לשינוי.
אלמנט מרכזי נוסף הוא המודעות. כשדנים במצב עכשווי עושים זאת מתוך מודעות, ולכן המודעות הייתה מרכיב חשוב שהלך והתפתח תוך כדי העלילה.
ומאפיין מרכזי אחרון – חוסר מחויבות. בשונה מהמקובל, בסיפור אין מילה אחרונה כמעט בשום עניין. לרוב השאלות אין תשובה חד משמעית, לעובדות יש כמה פרשנויות, והצדק שבבחירות השונות נתון בסימן שאלה.
אז מי הם הגיבורים?
חילקתי בגסות את הספרות החרדית לשלוש קטגוריות מרכזיות: ספרות נשים, מותחנים וספרי ילדים. משם נלקחו שלוש מהדמויות:
טרפון מייצג את ספרות הילדים, ושואב השראה בעיקר מגיבורי חבורת תרי"ג ומצוות (מאוד מגוונים שם.. במכון ליצירת שמות לחבורות).
אבנר מייצג את המותחנים, ודמותו שואבת השראה בעיקר מאייל גלבוע (כמובן..). במקרה של אבנר יש טוויסט בכך שהוא מייצג לא רק דמות, אלא גם את סגנון הכתיבה בז'אנר. הסגנון הבוטח, הצדקניות, הידענות והניים-דרופינג. (במובן של זריקה כלאחר יד של מושגים גבוהים לשם הרושם. למשל - לציין הרבה מידע על סוגי נשק, או.. לכתוב 'ניים-דרופינג' בפוסט).
חיים.. חיים הוא הנציג של ספרות הנשים, בתור דמות משנה קבועה, קלישאתית ומעצבנת, של הבעל התומך וחסר האפיון. חיים היה אמור לתפוס מקום רציני יותר, ואופיו נועד לשאוב השראה בעיקר מזו של יצחק מינצברג באחד מאלף (לא יודע למה בדיוק, אבל ככה..). למעשה מהר מאוד התברר שזה לא עובד, ועם דמות כזאת אי אפשר באמת לעבוד, לפחות לא בעלילה דינאמית וקלילה ואווירה של סיפור הרפתקאות. עקב כך קיבל חיים אופי אחר לחלוטין, ושנמוך משמעותי במרכזיות. אגב, שריד למרכזיות המתוכננת ניתן לראות בכך שהסיפור נפתח ומסתיים אתו.
ואחר שנבחרו שלושת הז'אנרים. נוסף גם לוי כי:
הפרוטגוניסטים המטופשים לא מספיקים כדי להחזיק עלילה בעצמם, אז הם צריכים איזה מישהו שיאזן אותם או יגיד בדיחה טובה באמצע לתוספת עניין
כן, נו.. לא באמת. לוי נוסף כי זה אך מתבקש שיצטרף אל שלושת הקלישאות גם מישהו קצת יותר מאוזן, שייצג את הקול המרכזי של הסיפור. כלומר, בדיוק להפך מסיידקיק.
מה המסע של כל אחד מהגיבורים?
לכל גיבור יש מסע שהוא הניסיון לצאת מהמאפיינים הקלאסיים שלו. אבנר מקבל הרבה ביקורת על הסגנון שלו, וחוטף מהלומה מרכזית כשהוא נפגש בילד היתום. לוי והמנטור הדמיוני מנסים להוציא את חיים מהפינה הבלתי מעורבת מעשית ורגשית בה הוא נמצא, טרפון צריך להתבגר מעולם הדמיונות, ולוי להרגיש טוב עם המקום שלו.
המסע של כל אחד מהם מסתיים בבחירה מרכזית (ואנחנו גם נפרדים מנקודת המבט של כל אחד מהם אחרי הבחירה הפרטית שלו). אבנר בוחר להקריב את עצמו כדי לכפר על העבר (בוס טוען שזו לא שבירת הלופ אלא בחירת גיבור קלאסית), לוי מחליט שלא להיפרד מחבריו לטובת מקום שמכבד אותו יותר, וחיים מקבל בפעם השנייה בחירה לנסות להשתלט על העניינים.
העלילה של טרפון היא מלכתחילה פשוטה יותר (ספרות ילדים או לא...) , ובהתאם הבחירה שלו היא קטנה יותר, בגודל של מקק.
וכמובן, מסעות גיבור מוצלחים שנמשכים יומיים וחצי הם קלישאה מוזרה, ולכן הלכה למעשה השפעות המסע על הגיבורים מעורפלת מאוד.
אז.. מה בעצם קרה בפרק האחרון, מה הסוף של הסיפור?
כיוון שמבחינה אלגורית הסוף מתייחס לעתיד, אותו לא ניתן לחזות, הסוף היה מוכרח להיות סוף פתוח. יש כמה אפשרויות איך להתייחס לסוף, אבל הן מחולקות לשתיים מרכזיות:
נתחיל מהאחת שהיא זו שנתמכת בעיקר מהטקסט, ולפחות חיים חושב שהיא הנכונה - בוס שיטה בחברינו לכל אורך הדרך, והוביל אותם אל התהום ממניעיו הוא.
על סף התהום חיים משחזר את המסע, מחבר אחד לאחד את הנתונים, ומבין סוף סוף שמי שתפעל ומתפעל אותם כל הזמן על הלופ הוא בוס. חיים קולט שהתהום היא לא הפתח ליציאה כפי שהבטיח להם, אלא הדלת להתחלה של המסע כולו פעם נוספת.
חיים נזכר שהוא היה הראשון להופיע במדבר בתחילת המסע, ממש כשם שהוא הראשון לקפוץ כרגע. הוא נזכר שנאמר להם כי ארבעת האנשים מתחילת המסע נשלחו על ידי בוס, ומבחין בבגדים והרובה שהעניק בוס לאבנר. בכך הוא פותר סוף סוף את השאלה מתחילת הסיפור – כיצד לאבנר היה נשק ברגע המכריע.
אולי זו הפעם המאה שחיים מבין זאת ואולי הפעם האלף, כך או כך – הוא נזרק שוב לתהום, מאבד את זכרונו, והלופ מתחיל מחדש, עד לרגע בו חיים ישב על סף התהום וחוזר חלילה.
במעשה זה מגשים בוס את המשאלה שהביע כל הזמן, לשלוט בגיבורים באופן מוחלט. הוא שואב הנאה מהצורה בה הוא מנווט אותם לבחור לפגוע בעצמם.
בתיאוריה הזו תומכים גם הרבה משפטים סתומים שבוס זרק להם לכל אורך הדרך, בעיקר בנוגע לניצחונו המובטח. וכמובן -
סופו של הפרק האחרון ותחילתו של הראשון כתובים באותו סגנון, ומתוארים מנקודת מבטו של חיים. אפשר לקרוא אותם כהמשך ישיר, זוהי תמיכה נוספת לפרשנות הלופ.
ניתן לשים לב שבוס, רגע לפני הדחיפה, חוזר אל הקאצ'פרייז שלו "חה", אותו זנח מאז חזר בתשובה שלמה.
לפי הפרשנות הזו מתרחש עניין פרדוקסלי. בוס מנציח את הלופ בכך שהוא זורק אותם לתוכו שוב ושוב, אבל שובר אותו בעצם היותו המנצח.
יש גם אירוניה בכך שהרביעייה סבורה שהיא אתחלה את הזיכרון של בוס כאשר חזרה לאחור, בעוד למעשה בוס מנווט אותם בסופו של דבר שוב ושוב לאתחול.
כל זה משכנע למדי,
אבל..
בוס מדבר כמה פעמים על מניפולציות ספרותיות, ועל כך שהצורה בה הסופר מנגיש את הטקסט מטעה אותנו כיצד לשפוט את האירועים המתוארים בכוחות עצמנו. אז אמנם חיים מאמין בתיאוריה הלופ המפורטת מעלה, ובספרים כאשר גיבור מבחין במזימה – המזימה אכן קיימת, אבל עובדתית יש ראיות אחרות, ישנן כמה שאלות על התיאוריה הזו, ויתכן שבוס הוא אכן האדם ההגון שהציג את עצמו, וכבר מחר נוכל לפגוש אותו במייריב באיצקוביץ חבוש בשטריימל.
כידוע, בוס הוא פסיכופת שנהנה להתבדח עם עצמו, ולזרוק משפטים סתומים, כך שקשה לדעת כמה ברצינות אפשר לקחת כל משפט שאמר. את הדחיפה הקלה שהוא נתן לחיים ניתן לראות כעזרה פשוטה לאדם שמהסס לפני קפיצה גורלית עליה כבר החליט.
יתכן אפוא שחברינו אכן הגיעו אל המנוחה והנחלה, וחתרו תחת המקובל - שהכיוון אליו רומז סיפור הוא הכיוון האמתי. אבל אם כן - בהצלחתם הם מימשו את הקלישאה הרגילה.
חשוב לקחת בחשבון שבמובן אחד לפחות הם באמת יצאו מהלופ - הסיפור הסתיים.
אפשרות בולטת נוספת היא התפצלות מהאפשרות הראשונה, בוס אכן רימה, אך הוא פשוט השליך אותם אל מותם. ותכל'ס, למה שיקרה משהו אחר למי שקופץ לתהום?
אז מהו הלופ?
מעגל המוסכמות או הקלישאות שקיימות בספרות, שמתבטא באופן אלגורי לכאורה במעגל שהרביעייה חושפת במהלך הסיפור.
אבל לפי תיאוריית הסוף העיקרית, השימוש במילה 'לופ' למעגל הפיזי הוא הטעיה, וה'לופ' האלגורי האמיתי הוא הסיפור כולו, שחוזר על עצמו שוב ושוב.
יש לשים לב שמי שחידש את השם 'לופ' למבנה של המקום הוא מר שמריהו:
"אנחנו קוראים לו הלופ", שיתף שמריהו. הוא צעד מאחוריו, מוסיף לנגב את מצחו המיוזע.
"הה.. מעניין. מרתק ממש".
בשעתו, לוי לגלג אמנם על השם, אבל מבלי ששם לב לכך הוא הורגל על לשונו. משם ואילך לוי משתמש במילת הלופ, אבל הוא היחיד לעשות זאת. בכל זאת, כאשר בוס משליך את חיים הוא שואל:
"נראה לך שהפעם יוצאים מהלופ?"
אז לאיזה לופ בוס התכוון?
איך יוצאים מהלופ?
מבחינת הנמשל, שתי דמויות חיצונית מציעות אפשרויות שנבחנות בסיפור:
פחות מגבלות וכתיבה יותר פתוחה (הגישה של אלי שמריהו)
התפרסות לסגנונות נרחבים הרבה יותר, ופחות חזרה שוב ושוב על כתיבה מקובלת (הגישה של בוס)
במהלך הכתיבה, מה השתנה מהתוכניות המקוריות?
בעיקר שני שינויים מרכזיים. האחד כבר הוזכר, והוא שבמקור ניתן לחיים אופי אחר ומקום מרכזי יותר.
העניין השני: במקור תוכננה עלילה פרועה יותר. אם כבר אפשר לצאת מהמקובעות, אז רציתי ליהנות עד הסוף. פרק הנחש הוורוד היה בלון ניסוי שהבהיר לי לצערי שזה לא ממש עובר מסך.
באילו ז'אנרים ביקרו הארבעה?
אבנר קפץ לאזור האקשן כשניסה לחלץ את טרפון, אחר כך הם שהו באזור הפנטזיה. לאחר הפונדק השני טרפון הוביל אותם לאזור הקומיקס. לוי קפץ לאזור הספרות החרדית האלטרנטיבית.
למה דווקא ז'אנר הפנטזיה הוא זה שנבחר לייצג את הז'אנרים המיותמים בספרות החרדים?
קודם כל, הוא ז'אנר מבטיח מאוד ונטוש מאוד. אבל זה בעיקר מסיבות פרקטיות. אתו היה הכי קל ונוח לשחק ולעשות דברים מעניינים.
מי הוא האיש עם הזקן הצהבהב מאזור הקומיקס?
הוא לא מישהו ספציפי, אבל התיאור החיצוני שלו כן מבוסס על דמות קיימת. לוי אפילו מזהה את הדמיון ומכנה אותו בשם הדמות, הלא הוא 'סתם שמרל קטן' מהקומיקס סימן חיים של אלי וגולד. סתם שמרל קטן הוא מועמד מוביל לדמות הקומיקס החביבה עלי ביותר, והבחירה בדמותו היא אזכור לכך שיש גם כמה קומיקסים אינטלגנטים יותר, שבוודאי – בדומה לצהבהב - סובלים מהתדמית הכללית שיש לז'אנר.
ומה מייצגים שני הפונדקים?
זו עוד דוגמה לרעיון שפחות הצליח. במקור הפונדקים היו אמורים להופיע בכל פעם שישנה תפנית חזקה בעלילה. בפועל זה הסתדר רק פעמיים, ודי איבד מהרעיון.
האם לוי צדק כשדחה את הצעתו של אלי שמריהו?
כמו בנוגע לרוב המוחלט של ההחלטות בסיפור - אין לי מושג. אישית אני נוטה יותר לכיוון שהוא עשה טעות אימפולסיבית (שהיא לפחות התקדמות שלו מבחינת האמפתיה שלו לחברים, אבל כהחלטה רציונלית? לא יודע..), אבל שכל אחד ישפוט בעצמו.
למה ככל שהסיפור מתקדם קורים פחות אירועים והרבה יותר ברברת?
רציתי גם דיון יותר מפורש, והתאמתי את המקום לעשות זאת עם המבנה הכללי של הסיפור.
מבחינה מבנית הסיפור הולך ומתפתח מהאין לעבר יותר ויותר מודעות. ארבעת החברים מוצאים את עצמם בשומקום, בלי עבר ובלא דבר. ככל שהמסע של הגיבורים מתפתח הם מתקדמים, ובמקביל נעשים מודעים יותר ויותר למי הם.
התהליך הזה חוזר על עצמו בהרבה מובנים. למשל – בתחילה התחושה של הדמויות מנותקת לחלוטין מכל המציאות שלנו, אבל תוך כדי ההתקדמות הדמויות מתחילות להתייחס באופן מפורש לספרים שמוכרים לנו, ולקראת סיום בוס זורק משפט מפורש על ההווי שלנו.
במקביל עם ההתקדמות הזו גם הסיפור הולך ונעשה פחות מהיר ויותר מהורהר.
אגב, כבר בפרקים הראשונים הוכנסו משפטים שניתן היה לפרש אותם כמודעות עצמית ואמירה על הסיפור עצמו, למשל:
"איזו פתיחה נהדרת, ככה אני אוהב התחלות!"
כדאי שתפסיקו כבר לשאול את השאלות האלו, כי לא תהיה עליהן תשובה.
האם בוס הוא בעצם הכותב?
לא ממש, אבל יש משהו בבוס שכן מייצג באופן כללי את השליטה של הסופרים בדמויות שלהם, והצורה שהם מניעים אותן לפי רצונם הקפריזי. מכל מקום, כיון שיש משהו ברעיון הזה, יש אליו התייחסות מרומזת בגוף הסיפור:
למה חלק מהפרקים כתובים בלשון הווה, ואחרים בלשון עבר?
זוהי תמיכה נוספת בפרשנות המרכזית. השוני בזמנים עשוי לרמז שבעצם הסיפור חוזר על עצמו שוב ושוב, והפרקים מתייחסים כל אחד למסלול שונה של הארבעה בתוך הלופ.
לסיום, האם יש סיכוי שהם יצאו מהלופ אי פעם?
המניעים של בוס לא ברורים לגמרי, אבל בפרשנות מסוימת יתכן שהכוונות שלו הן לגרום להם להתפתח מפעם לפעם בה הם עוברים את הלופ.
יש רמז אחד שמשאיר אפשרות שבכל זאת חלים שינויים, כאשר חיים מחבר את הנתונים למפרע הוא נזכר במשפט שסטפן אמר לו:
"אני מרגיש שמשהו בנוגע אליכם מדגדג לי בירכתי המוח"
לפי הפרשנות של חיים לדברים, נראה שסטפן זוכר אותם במעומעם מהפעמים הקודמות שהם נפגשו. זה סימן שישנה בכל זאת התקדמות מסיבוב לסיבוב, ואפילו פיתוח זכרון מסויים. בהנחה וכך - אולי בסוף הם גם יצליחו להתקדם הלאה ביום מן הימים.
אבל האם זה יקרה הפעם?
עד כאן כתבתי מה שזכרתי, אם יש עוד שאלות - אני אשמח לנסות לענות.
תודה אם שרדתם את המגילה הזאת. תודה על שקראתם את הסיפור, והגבתם, ודרבנתם, והודיתם. זו בטח תהיה קלישאה לומר שבלעדיכם זה לא היה קורה, אבל תכל'ס - מי אמר שקלישאות הן לא נכונות?