הנושאים החמים
הנושאים החמים
על קידוש השם:
ברגעים שבהם התחיל הכול, רצה אלחנן רק לומר תהילים...
אבל בדירה החדשה שלו לא היו בכלל ספרים, בוודאי שלא ספרי תהילים. וגם אילו היו, סביר להניח שהוא לא היה מעז לקרוא תהילים מול עודד, הבחור שהקשר עמו היה מבוסס על שיחות נפש עמוקות, שהנושא העיקרי שבהם היה השנאה, הניתוק שלעולם לא יתחבר, הרצון להכעיס ולפגוע בכל מי שהיה יקר לאלחנן בעבר ובכל מה שהיה חשוב לו אי פעם.
ברגע בו נראו בשמי גבעתיים שלושה כוכבים, הוא קיבל את הצלצול הראשון. זו הייתה אמא, מודאגת כמו שרק היא יכולה לדאוג. הוא ענה לה כדרכו, בקוצר רוח. לא מעוניין לחשוף את רגשותיו, לא מעוניין להראות שגם הוא מרגיש משהו בפנים. ״אני בסדר, אמא״. אמר. ״הכול טוב. אל תתקשרי לפה כל רגע״.
אבל מאותו רגע ואילך, קרס אצלו משהו. עם כל אזעקה הלך החשש בליבו והתגבר, ופתאום הוא גילה עד כמה הוא חרד שיקרה להם משהו. כן, לאותם אלו שהוא שונא, שהוא מתעב, שהוא אינו יכול לסבול. לאותם אלו שהוא אוהב אהבה עמוקה שאי אפשר להסביר, עד כדי כך שעם כל המטען השלילי שהוא מרגיש כלפי כל אחד מהם – הוא עדיין לא יכול לשאת את העובדה שהם בסכנה, שהם עלולים להיפגע כשהם רחוקים ממנו, כשהם אינם יודעים מה באמת הוא מרגיש כלפיהם.
וברגעים האפלים הללו, ניצת אצלו הרצון לעזור. לעשות משהו, להתנדב. אבל הוא לא יודע לעשות כלום, שום דבר. הוא מעולם לא היה בצבא, אפילו עזרה ראשונה הוא לא למד, ולבשל – זו בדיחה מצחיקה. אפילו עודד מבשל טוב ממנו, ועודד מסוגל להרוס אפילו מנה חמה.
הדבר היחיד שנותר לו לעשות, זה להתפלל.
אבל איך הוא יכול להתפלל, כשהוא שקוע בחמישים שערי טומאה. ומדוע שתפילתו תתקבל, אם הוא עשה כל מה שהוא יכול כדי לפגוע בכל מה שקדוש וטהור. ואיזו מן צורה תהיה לתפילתו, אם הוא נזכר בו בבורא עולם רק עכשיו, כשקשה וכואב, אחרי שבמשך חדשים ארוכים הוא שכנע את עצמו שהוא אינו מאמין בכלום.
אנשים רבים כל-כך מתפללים, אנשים קדושים וטהורים לומדים תורה ומקיימים מצוות. אם הם לא מצליחים לקרוע את רוע הגזרה, אז הוא – אלחנן הטמא והמשוקץ יצליח?!
הכאב גדול מנשוא, והרגשות מבלבלים. אילו רק היה עודד כאן, בדירה, הוא אולי היה מצליח להרגיע אותו. עם הבדיחות השנונות שלו, עם הליצנות שממיסה כל עומק, הוא בוודאי היה מצליח להרגיש קצת טוב יותר. הוא בוודאי היה כבר מתבייש בעצמו על הרגשות שלו, שניהם בוודאי היו צוחקים כעת על חבריו לשעבר שיושבים בישיבה ומנסים להגן משם על הגבולות.
אבל עודד יצא מוקדם בבוקר, ואלחנן לא ידע לאן. עודד לא ענה לטלפונים, לא יצר קשר.
שעות ארוכות חלפו על אלחנן בדאגה, עד שעודד חזר. וכשהוא חזר, הוא לא היה אותו חבר שאלחנן התרגל להכיר.
עודד היה לבוש במדי הצבא הישנים שלו, פניו מפויחות, המבע על פניו רציני כמו שאלחנן מעולם לא ראה.
״גייסו אותך?!״ תמיהתו של אלחנן הייתה אדירה. ״אתה הרי נכה!״
עודד הביט באלחנן במבט עמוק, כמוהו הוא מעולם לא ראה. ״אני אולי נכה,״ אמר עודד. ״אבל יש לי לב! חברים שלי בדרום, הם בשיאה של המלחמה, חלקם הרוגים – חלקם חטופים. אני הייתי התקווה האחרונה שלהם. אני, עודד הצולע. נראה לך שיכולתי להשאיר אותם שם?״
אלחנן לא האמין למשמע אזניו. ״הצלחת לעזור להם במשהו?״ פקפק. ״אתה אפילו לא יכול לרוץ!״
עודד הרכין את ראשו. ״האמת, לא הצלחתי לעזור הרבה״. הודה בכאב. ״מול העיניים שלי נהרגו כמה חברים. יריתי בכמה מחבלים, אולי הצלתי חיים ואולי לא. אני לא יודע. לעולם לא אדע״.
״אבל!״ עיניו של עודד ננעצו עמוק באלחנן. ״אני לא מתחרט לרגע. איך הייתי מרגיש אילו הייתי יושב כאן, במזגן, בעוד חבריי מקיזים דם מול האוייב? איך הייתי חי את שארית חיי אילולי הייתי עושה הכול, כולל הכול, כדי לעזור להם?!״
אלחנן הנהן בראשו. ״אתה צודק...״ אמר בקול מהורהר. ״אתה צודק במאה אחוז, עודד, ואני מתחנן אליך – אל תצחק על מה שאני עומד לעשות עכשיו״.
אלחנן ניגש כאחוז תזזית אל המגירה, מחטט בה בקדחתנות, שולף מתחתיתה כיפה מהוהה.
עודד הביט בו כמה רגעים, כאילו שוקל אם לומר משהו. לבסוף הוא הגיב במשיכת כתף. ״לך על זה...״ אמר בשקט.
==
שעות ספורות לאחר מכן, ישב אלחנן בבית המדרש בירושלים. ממולו היה פתוח הספר שחיפש בפרק שחיפש, הוא קרא מתוכו בתשוקה את המילים המוכרות כל-כך, המילים שפעם היו נאמרות ביום השמח ביותר בשנה, ועכשיו נמסכה בהן משמעות אחרת לחלוטין:
״כי איככה אוכל וראיתי ברעה אשר ימצא את עמי, ואיככה אוכל וראיתי באבדן מולדתי״.
והמילים הללו, נהגו על ידו שוב ושוב, פעם אחר פעם. הוא קרא אותן בתשוקה, לא מצליח להתנתק מהן, עיניו זולגות דמעות.
==
באישון לילה, הגיעו הבשורות המרות.
ובלב שבור, בכאב אדיר שלא היה כמותו, בעצב מטלטל שאלחנן מעולם לא חש כמוהו, הוא פתח את מכשיר הטלפון שלו, עובר על ההודעות האחרונות ששלח לו עודד...
16:04: ״אנחנו כאן באירוע מטורף, אני לא בטוח אם אנחנו יוצאים חיים״.
16:05: ״חשבתי על זה״.
16:05: ״על מה שהיה היום״.
16:19: ״סורי על העיכוב, יורים עלינו. בכל אופן, חשבתי על זה. בהתחלה זה היה נראה לי מוזר, אבל עכשיו אני חושב שטוב שהלכת״.
16:19: ״תתפלל גם עליי״.
16:23: ״אני יודע שזה מוזר שאני מדבר ככה, אבל האירוע מכניס אותי לפרופורציות. אני מקווה שאתה עושה את העבודה טוב. חבל שאני לא יודע להתפלל״.
16:23: ״אולי כשייגמר הכול, תלמד אותי״.
ואלחנן ידע שזה רק בזכותו.
בזכותו, זכה עודד ויצאה נשמתו בתשובה...
אבל בדירה החדשה שלו לא היו בכלל ספרים, בוודאי שלא ספרי תהילים. וגם אילו היו, סביר להניח שהוא לא היה מעז לקרוא תהילים מול עודד, הבחור שהקשר עמו היה מבוסס על שיחות נפש עמוקות, שהנושא העיקרי שבהם היה השנאה, הניתוק שלעולם לא יתחבר, הרצון להכעיס ולפגוע בכל מי שהיה יקר לאלחנן בעבר ובכל מה שהיה חשוב לו אי פעם.
ברגע בו נראו בשמי גבעתיים שלושה כוכבים, הוא קיבל את הצלצול הראשון. זו הייתה אמא, מודאגת כמו שרק היא יכולה לדאוג. הוא ענה לה כדרכו, בקוצר רוח. לא מעוניין לחשוף את רגשותיו, לא מעוניין להראות שגם הוא מרגיש משהו בפנים. ״אני בסדר, אמא״. אמר. ״הכול טוב. אל תתקשרי לפה כל רגע״.
אבל מאותו רגע ואילך, קרס אצלו משהו. עם כל אזעקה הלך החשש בליבו והתגבר, ופתאום הוא גילה עד כמה הוא חרד שיקרה להם משהו. כן, לאותם אלו שהוא שונא, שהוא מתעב, שהוא אינו יכול לסבול. לאותם אלו שהוא אוהב אהבה עמוקה שאי אפשר להסביר, עד כדי כך שעם כל המטען השלילי שהוא מרגיש כלפי כל אחד מהם – הוא עדיין לא יכול לשאת את העובדה שהם בסכנה, שהם עלולים להיפגע כשהם רחוקים ממנו, כשהם אינם יודעים מה באמת הוא מרגיש כלפיהם.
וברגעים האפלים הללו, ניצת אצלו הרצון לעזור. לעשות משהו, להתנדב. אבל הוא לא יודע לעשות כלום, שום דבר. הוא מעולם לא היה בצבא, אפילו עזרה ראשונה הוא לא למד, ולבשל – זו בדיחה מצחיקה. אפילו עודד מבשל טוב ממנו, ועודד מסוגל להרוס אפילו מנה חמה.
הדבר היחיד שנותר לו לעשות, זה להתפלל.
אבל איך הוא יכול להתפלל, כשהוא שקוע בחמישים שערי טומאה. ומדוע שתפילתו תתקבל, אם הוא עשה כל מה שהוא יכול כדי לפגוע בכל מה שקדוש וטהור. ואיזו מן צורה תהיה לתפילתו, אם הוא נזכר בו בבורא עולם רק עכשיו, כשקשה וכואב, אחרי שבמשך חדשים ארוכים הוא שכנע את עצמו שהוא אינו מאמין בכלום.
אנשים רבים כל-כך מתפללים, אנשים קדושים וטהורים לומדים תורה ומקיימים מצוות. אם הם לא מצליחים לקרוע את רוע הגזרה, אז הוא – אלחנן הטמא והמשוקץ יצליח?!
הכאב גדול מנשוא, והרגשות מבלבלים. אילו רק היה עודד כאן, בדירה, הוא אולי היה מצליח להרגיע אותו. עם הבדיחות השנונות שלו, עם הליצנות שממיסה כל עומק, הוא בוודאי היה מצליח להרגיש קצת טוב יותר. הוא בוודאי היה כבר מתבייש בעצמו על הרגשות שלו, שניהם בוודאי היו צוחקים כעת על חבריו לשעבר שיושבים בישיבה ומנסים להגן משם על הגבולות.
אבל עודד יצא מוקדם בבוקר, ואלחנן לא ידע לאן. עודד לא ענה לטלפונים, לא יצר קשר.
שעות ארוכות חלפו על אלחנן בדאגה, עד שעודד חזר. וכשהוא חזר, הוא לא היה אותו חבר שאלחנן התרגל להכיר.
עודד היה לבוש במדי הצבא הישנים שלו, פניו מפויחות, המבע על פניו רציני כמו שאלחנן מעולם לא ראה.
״גייסו אותך?!״ תמיהתו של אלחנן הייתה אדירה. ״אתה הרי נכה!״
עודד הביט באלחנן במבט עמוק, כמוהו הוא מעולם לא ראה. ״אני אולי נכה,״ אמר עודד. ״אבל יש לי לב! חברים שלי בדרום, הם בשיאה של המלחמה, חלקם הרוגים – חלקם חטופים. אני הייתי התקווה האחרונה שלהם. אני, עודד הצולע. נראה לך שיכולתי להשאיר אותם שם?״
אלחנן לא האמין למשמע אזניו. ״הצלחת לעזור להם במשהו?״ פקפק. ״אתה אפילו לא יכול לרוץ!״
עודד הרכין את ראשו. ״האמת, לא הצלחתי לעזור הרבה״. הודה בכאב. ״מול העיניים שלי נהרגו כמה חברים. יריתי בכמה מחבלים, אולי הצלתי חיים ואולי לא. אני לא יודע. לעולם לא אדע״.
״אבל!״ עיניו של עודד ננעצו עמוק באלחנן. ״אני לא מתחרט לרגע. איך הייתי מרגיש אילו הייתי יושב כאן, במזגן, בעוד חבריי מקיזים דם מול האוייב? איך הייתי חי את שארית חיי אילולי הייתי עושה הכול, כולל הכול, כדי לעזור להם?!״
אלחנן הנהן בראשו. ״אתה צודק...״ אמר בקול מהורהר. ״אתה צודק במאה אחוז, עודד, ואני מתחנן אליך – אל תצחק על מה שאני עומד לעשות עכשיו״.
אלחנן ניגש כאחוז תזזית אל המגירה, מחטט בה בקדחתנות, שולף מתחתיתה כיפה מהוהה.
עודד הביט בו כמה רגעים, כאילו שוקל אם לומר משהו. לבסוף הוא הגיב במשיכת כתף. ״לך על זה...״ אמר בשקט.
==
שעות ספורות לאחר מכן, ישב אלחנן בבית המדרש בירושלים. ממולו היה פתוח הספר שחיפש בפרק שחיפש, הוא קרא מתוכו בתשוקה את המילים המוכרות כל-כך, המילים שפעם היו נאמרות ביום השמח ביותר בשנה, ועכשיו נמסכה בהן משמעות אחרת לחלוטין:
״כי איככה אוכל וראיתי ברעה אשר ימצא את עמי, ואיככה אוכל וראיתי באבדן מולדתי״.
והמילים הללו, נהגו על ידו שוב ושוב, פעם אחר פעם. הוא קרא אותן בתשוקה, לא מצליח להתנתק מהן, עיניו זולגות דמעות.
==
באישון לילה, הגיעו הבשורות המרות.
ובלב שבור, בכאב אדיר שלא היה כמותו, בעצב מטלטל שאלחנן מעולם לא חש כמוהו, הוא פתח את מכשיר הטלפון שלו, עובר על ההודעות האחרונות ששלח לו עודד...
16:04: ״אנחנו כאן באירוע מטורף, אני לא בטוח אם אנחנו יוצאים חיים״.
16:05: ״חשבתי על זה״.
16:05: ״על מה שהיה היום״.
16:19: ״סורי על העיכוב, יורים עלינו. בכל אופן, חשבתי על זה. בהתחלה זה היה נראה לי מוזר, אבל עכשיו אני חושב שטוב שהלכת״.
16:19: ״תתפלל גם עליי״.
16:23: ״אני יודע שזה מוזר שאני מדבר ככה, אבל האירוע מכניס אותי לפרופורציות. אני מקווה שאתה עושה את העבודה טוב. חבל שאני לא יודע להתפלל״.
16:23: ״אולי כשייגמר הכול, תלמד אותי״.
ואלחנן ידע שזה רק בזכותו.
בזכותו, זכה עודד ויצאה נשמתו בתשובה...
נערך לאחרונה ב:
