הנושאים החמים
הנושאים החמים
עד שיהיו *
הוא בא...
בשקט, בהיחבא, בהיסח הדעת. הוא בא, ושום דבר לא נשאר כמו שהיה...
הימים שקדמו לבואו היו מוזרים. בתחילה היה פחד, עצב נורא, דם ואש ותימרות עשן. אחר כך תקווה, בשורה מטלטלת, ולבסוף אושר גדול – אור שבעת הימים.
אני משתמש במילים ׳אור שבעת הימים׳, וזה גורם לי שעשוע. עדיין לא התרגלתי שמושגים כאלו שהתרגלתי לדמיין אותם כדברים מופשטים, רחוקים, מסתוריים, הופכים פתאום למציאות מוחשית כל-כך.
עכשיו, כשאני רואה את הכול מול העיניים, מצחיק אותי לחשוב על כל אלו שניסו לדמיין איך ייראה העולם אחרי הגאולה. הרי גם אם היו מביאים את הכותב המוכשר ביותר, את הבימאי הכי טוב עלי אדמות ואת צוות ההפקה המנוסה ביותר, הם לא היו יכולים ליצור ולו צל עלוב של העולם כמו שהוא היום.
אלפי שנים של ציפייה, עשרות דורות של חלומות, מיליוני אנשים שחשבו על הרגעים הללו, ואף אחד מהם לא הצליח לדמיין איך זה ייראה, איך זה יישמע ובעיקר מה תהיה ההרגשה.
כואב לי להזכיר את זה, אבל תמיד כשדמיינתי את ימות המשיח, דמיינתי משום מה את קץ הצרות שלי. דמיינתי שלא יהיו עוד חובות, שלא יהיו לי טרדות, שבני משפחתי יהיו בריאים. כשהייתי רווק מתבגר, חלמתי שבוודאי בימות המשיח אמצא שידוך במהרה. כשנישאתי, העליתי את ירושלים על ראש שמחתי, ויחד עם זאת – כואב לי לומר, השלכתי אותה מעל ליבי. הרי היה לי טוב, הרי הייתי נשוי באושר, הרי לא היה חסר לי כלום. מי חושב על גאולה כשאין צרות?
עצוב לי לומר, אבל נדמה לי שבאותם ימים, אם היה בא אדם זר ושומע את המילה משיח ואת ההקשר בו משתמשים במילה הזו, הוא היה יכול לחשוב שהמשיח הוא בסך הכול איש נדיב, בעל יכולות, שעוזר לאחרים. נתקעת עם חובות – אולי המשיח יעזור. בעיות בשלום בית – אח, איפה המשיח? נתקעת בלילה לבדך בכביש חשוך והגלגל הלך – אוי כמה צרות, מתי כבר הוא יבוא ויתקן לי את הגלגל.
מי חשב אז, מי דמיין אז, את התחושה הרוחנית המופלאה שתהיה. אושר עצום, גדול פי כמה מזה שמרגישה כלה ביום חופתה. תחושה עילאית, נשגבת, מתוקה, כזו שאדם חש אולי פעם או פעמיים בחייו.
והתשוקה האדירה – מי יכול היה אז לתאר לעצמו את הרצון האדיר להחכים, לדעת, ללמוד. הרצון שפעם היה נחלתם של גדולי הדור בלבד, נמצא כעת אצל כל אדם. אנשים מסתובבים בחוצות העיר, משתגעים ומתלהטים, שואלים זה את זה שאלות עמוקות, מחפשים אחר חידושים.
בכל הערים בהן עברתי עד שהגעתי לכאן, למקום משכני הזמני מול הרי ירושלים, ראיתי את אותן התמונות. רכוש רב מושלך ברחובות, ערמות של בגדים ומכשירים. הטרנד עכשיו הוא ספרים. כולם רוצים רק ספרים, ואין להם מקום בבית לכל הרכוש המיותר שצברו. הם זורקים את הכול, כל החפצים היקרים שהרכיבו בעבר את המעמד החברתי שלהם, כל החפצים המיותרים שקנו רק כדי שאחרים יביטו עליהם בהערצה. עכשיו, אין קנאה באוויר ואין טעם לשמור הכול. רכבי יוקרה חשמליים חונים ברחובות בדלתות פתוחות, שלטים מכריזים: ׳ניתן להשתמש׳ או ׳לטובת העולים לירושלים׳.
אילו הייתי יכול, הייתי עולה ברגע זה לירושלים, אל בית המקדש שמזה שלושה שבועות כבר עומד על תילו. לצערי, אני לא יכול. בימים האחרונים התוודעתי לכמה מושגים חדשים, ביניהם אחד שלא הכרתי – ׳חרב הרי היא כחלל׳. לצערי נגעתי בכלי מתכת שלאחר מעשה התברר שבא במגע עם טמא מת, וכעת איני מורשה להיכנס לתחומי העיר ירושלים עד שיסתיימו שבעת ימי הטהרה. אל תדאגו לשלומי, אני איני לבד. כמוני יש עוד אלפים, שעומדים ומצפים מחוץ לעיר, בתוך אוהלי ענק ממוזגים, לרגע בו יסתיימו ימי טומאתם ויוכלו לעלות – לראשונה בחייהם, אל בית המקדש שבירושלים.
כעת אני מעביר את הזמן בציפייה דרוכה. ממולי ניצבת, רחוקה ובלתי מושגת, העיר ירושלים, זורחת באור יקרות. היישוב הקרוב אליי ביותר הוא כפר ערבי לשעבר, ששרידיו עדיין מעלים עשן, תוצאה של המלחמה הגדולה.
ממולי עובר בחור צעיר, פניו בהירות ועיניו מאירות באור לא טבעי. ברור לי שהוא לא אחד מאיתנו. הוא ללא כל ספק אחד מ׳הם׳ – מן המתים שקמו לתחייה. צעדיו זריזים, מבטו ממוקד. הוא לא מבזבז זמן מיותר.
מהיכרותי הקצרה עם שוכבי העפר שקמו לתחייה, ולא שיש לי היכרות עמוקה – רובם ספונים בירושלים ורק מעט מגיעים אלינו אל מחנה מעוכבי הטהרה, הספקתי לראות שהם לא מאוד חברותיים. המושגים אצלם שונים מאלו שלנו, והם כמעט לא משוחחים או מתבטלים.
עם זאת, הבחור הזה נראה שונה. נראה שהוא רוצה לשאול משהו, ואני ניגש אליו. ״שלום לך,״ אני אומר. ״מהיכן אתה?״
״עכשיו באתי מירושלים״. הוא משיב מיד. ״הספקתי להיות שם רק זמן קצר לפני שנטמאתי. אבל אם אתה מתכוון למקום האחרון בו הייתי בעולם הגשמי, זה היה בפולין, במחנה אושוויץ״.
לרגע תוקף אותי הבלבול. ״אתה ניצול שואה?״ אני שואל.
הוא מחייך. ״לא ניצול, נספה״. הוא אומר בקול שקט, מצמרר. ״זכיתי לקדש שם שמיים״.
קשה לי למצוא את המילים המתאימות. אני אמור לנחם אותו על מה שהיה? אני אמור להתעלם? למזלי, יש לו הרבה יותר רגישות ממני. ״זה בסדר,״ הוא אומר. ״זכיתי בעבור זה לעולם הבא. מה הם כמה רגעים של מסירות נפש, מול חיי נצח״.
למרות המבוכה שלי, אני לא יכול להתעלם מלשאול אותו את השאלה החשובה ביותר בעבורי כעת. ״היית בירושלים?״ אני שואל אותו. ״איך שם?״
הוא עוצם את עיניו בערגה. נראה שהזיכרון הלא כל-כך רחוק, מדהים מכפי שניתן לתאר. ״אין לך מושג,״ הוא אומר לי. ״אתה לא תבין לעולם עד שתהיה שם״.
״מה ראית?״ אני דוחק בו לספר.
״ראיתי את כולם״, הוא אומר לי וגופו מיטלטל. ״ראיתי את כל גדולי הדור שהיו בתקופתי. ראיתי את החפץ חיים, מורי ורבי. הוא כהן בבית המקדש עכשיו. ראיתי אנשים עצומים, שרק שמעתי עליהם סיפורים. ראיתי את הגר״א״.
״שמעת ממנו שיעור?״ אני מתלהט. ״תוכל לשתף אותי?״
״לא הספקתי״. הוא אומר באכזבה. ״בדיוק כשהגיע זמן השיעור, הגיעה שמועה שבבית מדרשו של הרמב״ם יש רגע של הפסקה. הגר״א ניגש לשם, כדי לשאול את הרמב״ם קושיא על דבריו בהלכות תשובה״.
״ואת הרמב״ם ראית?!״ מעולם לא חשתי קנאה כזו.
״לא,״ הוא משיב לי. ״אבל ראיתי לחצי שנייה את מרן הבית יוסף. הוא בדיוק יצא מבית המדרש של הרמב״ם. מסתבר שהייתה לו קושיא על דעת רבי שמעון במשנה במסכת שבת״.
״והרמב״ם יישב את הקושיא?״
״כן, אבל ליתר בטחון הוחלט לשאול את רבי שמעון בעצמו״.
״רבי שמעון בר יוחאי בעצמו? הוא גם נמצא שם, בירושלים?״
״אלא איפה חשבת שהוא, במירון?!,״ הבחור מחייך. ״כולם שם. רבי שמעון נמצא כבר שלושה ימים בחדר אחד עם האריז״ל, אומרים שהם דנים בסתרי תורה, ובסוף השבוע הם עתידים ללמד הכול בפעם הראשונה לציבור״.
״אני לא מאמין״, אני אומר בתסכול. ״כל זה הולך לקרות בזמן שאני פה, תקוע עם טבולי יום ומצורעים״.
הבחור צוחק. ״זה עוד כלום״. הוא אומר. ״בסוף השבוע, מתוכנן האירוע הגדול ביותר עד עכשיו. כולם יהיו שם. משה רבנו, הנביאים, דוד המלך, תנאים, אמוראים. את הדרשה המרכזית יישא מלך המשיח בעצמו, וכולם ממתינים לראות מה הוא יאמר״.
אני לא יכול לסבול את העובדה שכל זה יקרה בלי שאראה כלום מזה. ״די, אני כבר לא יכול לחכות!״ אני מכריז. ״אני רוצה עכשיו לעלות לירושלים. אין לי כוח לחכות!״
הבחור מביט עליי בעין ביקורתית. ״כל-כך הרבה זמן חיכיתם, כמה ימים מפריעים לך?״
אני לא מצליח להבין את התרעומת של הבחור. ״נראה לך שלא רציתי שהגאולה תבוא קודם לכן? הרי התפללנו על זה יום ולילה!״
הבחור נראה כועס פתאום. ״אולי התפללתם,״ הוא אומר. ״אבל את הדבר החשוב ביותר לא עשיתם״.
״כבר כשנחרב הבית, ניתנו ההוראות איך לבנות אותו מחדש. ואתם, בשרירות ליבכם, התעלמתם מההוראות האלו. שנאתם את האחר, אוהו – איך שנאתם. כל-כך הרבה זמן לקח לכם עד שהשכלתם להתאחד ולהביא את הגאולה״.
״אני מבין איך זה נראה לך,״ אני מנסה להרגיע אותו. ״אבל זה לא בדיוק ככה. תבין, בדור שלנו המילה אחדות כבר הפכה למילה מאוסה. כולם השתמשו בה רק כדי להכריח את האחרים להסכים לדעותיהם. היה קרע, הייתה מלחמה. מה רצית, שרק צד אחד יוותר תמיד? שרק צד אחד יסבול תמיד?״
מבטו של הבחור הפך עצוב. ״אני לא מאמין עליכם, דור עקבתא דמשיחא. אני, יוס׳ל הפשוט מעיירה שכוחה שאף אחד לא מכיר את שמה, הסכמתי להישרף חי יחד עם עוד עשרה אנשים כדי לא להלשין על יהודי. כדי לא לפגוע ביהודי״.
״את השנאה שלכם, הפכתם למצווה. שכנעתם את עצמכם שמותר לשנוא, שמצווה לשנוא, כי האיש ההוא לא מתנהג בדיוק כמוכם, והאיש האחר לא נולד באותה יבשת. שכחתם שהתורה אמנם ציוותה להתרחק ולהתבדל, אבל ציוותה גם לאהוב. שכחתם את הגאולה, את בית המקדש, וקינאתם לכבוד עצמכם״.
״היהודי ההוא שאני ועוד תשעה תלמידי חכמים נהרגו כדי שהוא יחיה, לא היה דתי. לפני המלחמה התנגדנו אליו ולמי שכמותו בכל תוקף. נלחמנו בו והתרחקנו ממנו. אבל במלחמה ידענו, שאותה תורה שציוותה עלינו להתרחק, להתבדל ולהזהיר, ציוותה עלינו גם לאהוב. לנסות לקרב. לוותר. למחול״.
״אתם לא הייתם צריכים להישרף חיים. רק לשנות תפיסה והרגל. רק לחשוב על האחר, לקבל את מי שנראה או מתנהג קצת שונה מכם. למה הייתם צריכים כל-כך הרבה זמן כדי להפנים את זה?״
האמת, אין לי תשובה. חבל שאני לא יכול לחזור בזמן, לעשות כל מה שאני יכול כדי שאולי אחד, אולי כמה, יבינו את הדבר החשוב הזה. חבל שאני לא יכול לומר באמת שעשיתי כל מה שיכולתי בשביל זה...
==
*הערה והבהרה: הכותב אינו מתיימר להכניס ראשו במחלוקות לגבי העתיד לבוא בימות המשיח. הסיפור נכתב כמשל בלבד. שם הסיפור, מקורו מדברי הרמב״ם (סוף הלכות מלחמות): ״וכל אלו הדברים וכיוצא בהן לא ידע אדם איך יהיו עד שיהיו״.
בשקט, בהיחבא, בהיסח הדעת. הוא בא, ושום דבר לא נשאר כמו שהיה...
הימים שקדמו לבואו היו מוזרים. בתחילה היה פחד, עצב נורא, דם ואש ותימרות עשן. אחר כך תקווה, בשורה מטלטלת, ולבסוף אושר גדול – אור שבעת הימים.
אני משתמש במילים ׳אור שבעת הימים׳, וזה גורם לי שעשוע. עדיין לא התרגלתי שמושגים כאלו שהתרגלתי לדמיין אותם כדברים מופשטים, רחוקים, מסתוריים, הופכים פתאום למציאות מוחשית כל-כך.
עכשיו, כשאני רואה את הכול מול העיניים, מצחיק אותי לחשוב על כל אלו שניסו לדמיין איך ייראה העולם אחרי הגאולה. הרי גם אם היו מביאים את הכותב המוכשר ביותר, את הבימאי הכי טוב עלי אדמות ואת צוות ההפקה המנוסה ביותר, הם לא היו יכולים ליצור ולו צל עלוב של העולם כמו שהוא היום.
אלפי שנים של ציפייה, עשרות דורות של חלומות, מיליוני אנשים שחשבו על הרגעים הללו, ואף אחד מהם לא הצליח לדמיין איך זה ייראה, איך זה יישמע ובעיקר מה תהיה ההרגשה.
כואב לי להזכיר את זה, אבל תמיד כשדמיינתי את ימות המשיח, דמיינתי משום מה את קץ הצרות שלי. דמיינתי שלא יהיו עוד חובות, שלא יהיו לי טרדות, שבני משפחתי יהיו בריאים. כשהייתי רווק מתבגר, חלמתי שבוודאי בימות המשיח אמצא שידוך במהרה. כשנישאתי, העליתי את ירושלים על ראש שמחתי, ויחד עם זאת – כואב לי לומר, השלכתי אותה מעל ליבי. הרי היה לי טוב, הרי הייתי נשוי באושר, הרי לא היה חסר לי כלום. מי חושב על גאולה כשאין צרות?
עצוב לי לומר, אבל נדמה לי שבאותם ימים, אם היה בא אדם זר ושומע את המילה משיח ואת ההקשר בו משתמשים במילה הזו, הוא היה יכול לחשוב שהמשיח הוא בסך הכול איש נדיב, בעל יכולות, שעוזר לאחרים. נתקעת עם חובות – אולי המשיח יעזור. בעיות בשלום בית – אח, איפה המשיח? נתקעת בלילה לבדך בכביש חשוך והגלגל הלך – אוי כמה צרות, מתי כבר הוא יבוא ויתקן לי את הגלגל.
מי חשב אז, מי דמיין אז, את התחושה הרוחנית המופלאה שתהיה. אושר עצום, גדול פי כמה מזה שמרגישה כלה ביום חופתה. תחושה עילאית, נשגבת, מתוקה, כזו שאדם חש אולי פעם או פעמיים בחייו.
והתשוקה האדירה – מי יכול היה אז לתאר לעצמו את הרצון האדיר להחכים, לדעת, ללמוד. הרצון שפעם היה נחלתם של גדולי הדור בלבד, נמצא כעת אצל כל אדם. אנשים מסתובבים בחוצות העיר, משתגעים ומתלהטים, שואלים זה את זה שאלות עמוקות, מחפשים אחר חידושים.
בכל הערים בהן עברתי עד שהגעתי לכאן, למקום משכני הזמני מול הרי ירושלים, ראיתי את אותן התמונות. רכוש רב מושלך ברחובות, ערמות של בגדים ומכשירים. הטרנד עכשיו הוא ספרים. כולם רוצים רק ספרים, ואין להם מקום בבית לכל הרכוש המיותר שצברו. הם זורקים את הכול, כל החפצים היקרים שהרכיבו בעבר את המעמד החברתי שלהם, כל החפצים המיותרים שקנו רק כדי שאחרים יביטו עליהם בהערצה. עכשיו, אין קנאה באוויר ואין טעם לשמור הכול. רכבי יוקרה חשמליים חונים ברחובות בדלתות פתוחות, שלטים מכריזים: ׳ניתן להשתמש׳ או ׳לטובת העולים לירושלים׳.
אילו הייתי יכול, הייתי עולה ברגע זה לירושלים, אל בית המקדש שמזה שלושה שבועות כבר עומד על תילו. לצערי, אני לא יכול. בימים האחרונים התוודעתי לכמה מושגים חדשים, ביניהם אחד שלא הכרתי – ׳חרב הרי היא כחלל׳. לצערי נגעתי בכלי מתכת שלאחר מעשה התברר שבא במגע עם טמא מת, וכעת איני מורשה להיכנס לתחומי העיר ירושלים עד שיסתיימו שבעת ימי הטהרה. אל תדאגו לשלומי, אני איני לבד. כמוני יש עוד אלפים, שעומדים ומצפים מחוץ לעיר, בתוך אוהלי ענק ממוזגים, לרגע בו יסתיימו ימי טומאתם ויוכלו לעלות – לראשונה בחייהם, אל בית המקדש שבירושלים.
כעת אני מעביר את הזמן בציפייה דרוכה. ממולי ניצבת, רחוקה ובלתי מושגת, העיר ירושלים, זורחת באור יקרות. היישוב הקרוב אליי ביותר הוא כפר ערבי לשעבר, ששרידיו עדיין מעלים עשן, תוצאה של המלחמה הגדולה.
ממולי עובר בחור צעיר, פניו בהירות ועיניו מאירות באור לא טבעי. ברור לי שהוא לא אחד מאיתנו. הוא ללא כל ספק אחד מ׳הם׳ – מן המתים שקמו לתחייה. צעדיו זריזים, מבטו ממוקד. הוא לא מבזבז זמן מיותר.
מהיכרותי הקצרה עם שוכבי העפר שקמו לתחייה, ולא שיש לי היכרות עמוקה – רובם ספונים בירושלים ורק מעט מגיעים אלינו אל מחנה מעוכבי הטהרה, הספקתי לראות שהם לא מאוד חברותיים. המושגים אצלם שונים מאלו שלנו, והם כמעט לא משוחחים או מתבטלים.
עם זאת, הבחור הזה נראה שונה. נראה שהוא רוצה לשאול משהו, ואני ניגש אליו. ״שלום לך,״ אני אומר. ״מהיכן אתה?״
״עכשיו באתי מירושלים״. הוא משיב מיד. ״הספקתי להיות שם רק זמן קצר לפני שנטמאתי. אבל אם אתה מתכוון למקום האחרון בו הייתי בעולם הגשמי, זה היה בפולין, במחנה אושוויץ״.
לרגע תוקף אותי הבלבול. ״אתה ניצול שואה?״ אני שואל.
הוא מחייך. ״לא ניצול, נספה״. הוא אומר בקול שקט, מצמרר. ״זכיתי לקדש שם שמיים״.
קשה לי למצוא את המילים המתאימות. אני אמור לנחם אותו על מה שהיה? אני אמור להתעלם? למזלי, יש לו הרבה יותר רגישות ממני. ״זה בסדר,״ הוא אומר. ״זכיתי בעבור זה לעולם הבא. מה הם כמה רגעים של מסירות נפש, מול חיי נצח״.
למרות המבוכה שלי, אני לא יכול להתעלם מלשאול אותו את השאלה החשובה ביותר בעבורי כעת. ״היית בירושלים?״ אני שואל אותו. ״איך שם?״
הוא עוצם את עיניו בערגה. נראה שהזיכרון הלא כל-כך רחוק, מדהים מכפי שניתן לתאר. ״אין לך מושג,״ הוא אומר לי. ״אתה לא תבין לעולם עד שתהיה שם״.
״מה ראית?״ אני דוחק בו לספר.
״ראיתי את כולם״, הוא אומר לי וגופו מיטלטל. ״ראיתי את כל גדולי הדור שהיו בתקופתי. ראיתי את החפץ חיים, מורי ורבי. הוא כהן בבית המקדש עכשיו. ראיתי אנשים עצומים, שרק שמעתי עליהם סיפורים. ראיתי את הגר״א״.
״שמעת ממנו שיעור?״ אני מתלהט. ״תוכל לשתף אותי?״
״לא הספקתי״. הוא אומר באכזבה. ״בדיוק כשהגיע זמן השיעור, הגיעה שמועה שבבית מדרשו של הרמב״ם יש רגע של הפסקה. הגר״א ניגש לשם, כדי לשאול את הרמב״ם קושיא על דבריו בהלכות תשובה״.
״ואת הרמב״ם ראית?!״ מעולם לא חשתי קנאה כזו.
״לא,״ הוא משיב לי. ״אבל ראיתי לחצי שנייה את מרן הבית יוסף. הוא בדיוק יצא מבית המדרש של הרמב״ם. מסתבר שהייתה לו קושיא על דעת רבי שמעון במשנה במסכת שבת״.
״והרמב״ם יישב את הקושיא?״
״כן, אבל ליתר בטחון הוחלט לשאול את רבי שמעון בעצמו״.
״רבי שמעון בר יוחאי בעצמו? הוא גם נמצא שם, בירושלים?״
״אלא איפה חשבת שהוא, במירון?!,״ הבחור מחייך. ״כולם שם. רבי שמעון נמצא כבר שלושה ימים בחדר אחד עם האריז״ל, אומרים שהם דנים בסתרי תורה, ובסוף השבוע הם עתידים ללמד הכול בפעם הראשונה לציבור״.
״אני לא מאמין״, אני אומר בתסכול. ״כל זה הולך לקרות בזמן שאני פה, תקוע עם טבולי יום ומצורעים״.
הבחור צוחק. ״זה עוד כלום״. הוא אומר. ״בסוף השבוע, מתוכנן האירוע הגדול ביותר עד עכשיו. כולם יהיו שם. משה רבנו, הנביאים, דוד המלך, תנאים, אמוראים. את הדרשה המרכזית יישא מלך המשיח בעצמו, וכולם ממתינים לראות מה הוא יאמר״.
אני לא יכול לסבול את העובדה שכל זה יקרה בלי שאראה כלום מזה. ״די, אני כבר לא יכול לחכות!״ אני מכריז. ״אני רוצה עכשיו לעלות לירושלים. אין לי כוח לחכות!״
הבחור מביט עליי בעין ביקורתית. ״כל-כך הרבה זמן חיכיתם, כמה ימים מפריעים לך?״
אני לא מצליח להבין את התרעומת של הבחור. ״נראה לך שלא רציתי שהגאולה תבוא קודם לכן? הרי התפללנו על זה יום ולילה!״
הבחור נראה כועס פתאום. ״אולי התפללתם,״ הוא אומר. ״אבל את הדבר החשוב ביותר לא עשיתם״.
״כבר כשנחרב הבית, ניתנו ההוראות איך לבנות אותו מחדש. ואתם, בשרירות ליבכם, התעלמתם מההוראות האלו. שנאתם את האחר, אוהו – איך שנאתם. כל-כך הרבה זמן לקח לכם עד שהשכלתם להתאחד ולהביא את הגאולה״.
״אני מבין איך זה נראה לך,״ אני מנסה להרגיע אותו. ״אבל זה לא בדיוק ככה. תבין, בדור שלנו המילה אחדות כבר הפכה למילה מאוסה. כולם השתמשו בה רק כדי להכריח את האחרים להסכים לדעותיהם. היה קרע, הייתה מלחמה. מה רצית, שרק צד אחד יוותר תמיד? שרק צד אחד יסבול תמיד?״
מבטו של הבחור הפך עצוב. ״אני לא מאמין עליכם, דור עקבתא דמשיחא. אני, יוס׳ל הפשוט מעיירה שכוחה שאף אחד לא מכיר את שמה, הסכמתי להישרף חי יחד עם עוד עשרה אנשים כדי לא להלשין על יהודי. כדי לא לפגוע ביהודי״.
״את השנאה שלכם, הפכתם למצווה. שכנעתם את עצמכם שמותר לשנוא, שמצווה לשנוא, כי האיש ההוא לא מתנהג בדיוק כמוכם, והאיש האחר לא נולד באותה יבשת. שכחתם שהתורה אמנם ציוותה להתרחק ולהתבדל, אבל ציוותה גם לאהוב. שכחתם את הגאולה, את בית המקדש, וקינאתם לכבוד עצמכם״.
״היהודי ההוא שאני ועוד תשעה תלמידי חכמים נהרגו כדי שהוא יחיה, לא היה דתי. לפני המלחמה התנגדנו אליו ולמי שכמותו בכל תוקף. נלחמנו בו והתרחקנו ממנו. אבל במלחמה ידענו, שאותה תורה שציוותה עלינו להתרחק, להתבדל ולהזהיר, ציוותה עלינו גם לאהוב. לנסות לקרב. לוותר. למחול״.
״אתם לא הייתם צריכים להישרף חיים. רק לשנות תפיסה והרגל. רק לחשוב על האחר, לקבל את מי שנראה או מתנהג קצת שונה מכם. למה הייתם צריכים כל-כך הרבה זמן כדי להפנים את זה?״
האמת, אין לי תשובה. חבל שאני לא יכול לחזור בזמן, לעשות כל מה שאני יכול כדי שאולי אחד, אולי כמה, יבינו את הדבר החשוב הזה. חבל שאני לא יכול לומר באמת שעשיתי כל מה שיכולתי בשביל זה...
==
*הערה והבהרה: הכותב אינו מתיימר להכניס ראשו במחלוקות לגבי העתיד לבוא בימות המשיח. הסיפור נכתב כמשל בלבד. שם הסיפור, מקורו מדברי הרמב״ם (סוף הלכות מלחמות): ״וכל אלו הדברים וכיוצא בהן לא ידע אדם איך יהיו עד שיהיו״.
נערך לאחרונה ב:
