דממה שררה במונית.
דוד שמעון בחר לשבת מקדימה, נותן לבחורים הצעירים להשתרע על המושבים האחוריים.
ידו של נתי זפזפה בעצבנות בין התמונות במצלמה. הוא לא יכול היה להתרכז ולו לשניה. יענקי לעומתו, סובב ראשו מתוך רפלקס כל כמה רגעים, מנסה לבדוק אם מישהו יושב על הזנב של המונית הצהובה.
נתי, שבדיוק הרים את עיניו הרכונות וקלט את מבטו הרדוף של חברו, בעט ברגלו בעדינות. "אתה מתנהג כמו פושע נמלט". סנט בו.
שמעון הסתובב בחדות. "אני מקווה שאתם לא רוצים להסתבך".
"מה אפשר להסתבך?" אמר נתי בידענות. "הנהג הזה לא יודע מילה עברית, וחוץ מזה, לא עשינו כלום".
"גם שימי לא". מיהר יענקי לומר, מביט בחשש על אוזניו של הנהג, שהאיץ פתאום, מגביר את הווליום של הרדיו.
יענקי היה מוטרד. בעצם, זאת לא המילה המדויקת. הוא היה מפוחד. בדמיונו רצו עשרות תסריטים, כולם מסתיימים כששימי אזוק בידיו וברגליו, יושב בבור מצחין ומתחנן למזון.
'מי יודע איך בתי המשפט עובדים במדינה המפגרת הזאת...'
נתי פתח את פיו שוב. "צריך להתפלל על שימי כמו שצריך. יש לי תחושה שהוא ממש הסתבך".
יענקי התעורר. "נתי צודק, מה אנחנו עושים? מוכרחים למצוא איזה בית כנסת ולקרוע את השמים בתפילות".
"חדל קשקשת!" הרעים דוד שמעון בקולו, "אנחנו לא הולכים לשום מקום, אלא הישר לאכסניה כשרה שאני מכיר באזור. שניכם הולכים לשבת שם בשקט, מקסימום לומר כמה פרקי תהילים. אני אצא להפעיל כמה קשרים".
"אבל... מה עם תפילה בקרעסטיר? זה מקום מסוגל. רק נוכל להועיל לשימי." הבליע נתי את קולו, והביט באומללות על מצלמתו החדישה. כעת היא לא תזכה לצלם את כל התמונות שחלם עליהם.
הוא כבר תכנן להדפיס יומן מסע מרגש, מלווה בתמונות. "המסע לקרעסטיר"....
זה כבר לא יקרה.
פיו נסגר. הוא לא העז לומר מילה מול מבטו המצמית של דוד שמעון.
מתוך עצבנותו, הוא הביט ביענקי. שמצחו היה לח באופן חשוד ולחייו סמוקות.
הוא מזיע לגמרי, קלט פתאום.
יענקי שוב נעץ מבט בשמשה האחורית. ידיו רעדו באיבוד שליטה. "אני אומר לך, עוד שניה יעצרו אותנו, ביחד עם שימי. מי יודע מה היה לו שם, בשקית הזאת..."
נתי שתק. לא היה לו שום דבר חכם לומר.
הנושאים החמים
הנושאים החמים
)
