תקציר: אולה מספר לאונמר על מותו של יקוואל, בסיום שנת נישואיהם הראשונה. תקיפה מתרחשת באזור הקרוב לגבול, בתוך תחומי שליטתו של אולה והוא מיידע את המלך עליה. אלרנן דיליאבר מציע לבסטיאן מקאן אפשרות צבאית מעניינת. במקביל באחוזת בנטיליאן מגיע אלרון לביקור אצל שלוואן ומספר לו על הטקס החשוב שהתרחש השנה באיינה - העיר בה יתקיים היריד השנתי. אולה מספר לאונמר על גיוסו לתוכנית צבאית סודית, ככל הנראה כנקמה על התקיפה, שלוואן פוגש את קנז ואמציה בדרך לאיינה.
---
מחנה האימונים הקרוב לראטון
---
כל אותו היום ירד הגשם. פעמים בזעף, פעמים בטפטופים עדינים, ופעמים אף הרעיש כמעט כאילו היו הטיפות אבני חצץ קטנות ולא מטר של מים. מפעם לפעם קרעו ברקים משוננים את הרקיע, מאירים את הצבע האפור ששלט בו בהבזקי אור קטנים ובורקים.
בכמה שעות בודדות הפכה האדמה, הסדוקה מחודשי קיץ ארוכים, לעשירה, צמיגית, וכהה. מאטה את צעדיהם של האנשים הממהרים לרוץ עליה, ומשקיעה את נעליהם המאובקות בבוץ.
"מזל גדול היה לנו שהגענו אתמול", אליצור, סגנו של אולה, מחמם את ידיו מעל כוס משקה הצמחים שחלט לעצמו. "הפלוגה שמאבטחת את איינה בטח נתקעה בגשם".
"נו נו" מהמהם אולה, מתקרב לפתחו של האוהל. "אם היינו מתרגשים מכל טיפה של מים האויבים שלנו היו מחסלים אותנו עוד לפני שהיינו מספיקים לומר שמע ישראל. אף אחד שם לא עשוי מסוכר".
"זה לא נחמד אף פעם להיראות דומים יותר לגושי אדמה גדולים וחומים מאשר לבני אדם", מוחה אליצור. "אל תכחיש שאתה לא שמח להיות תחת יריעת בד נחמדה במקום לבלות עם הסוסים תחת כיפת השמים".
משועשע נושף אולה על אצבעותיו. "לדהור בגשם יכול להיות נחמד", הוא מציין, ואז לנוכח מראה פניו של אליצור מרים את ידיו בכניעה. "בסדר. אני שמח שהגענו בזמן".
"וניצלנו מגורל רטוב ובוצי שכזה", מוסיף אליצור, לוקח לגימה מהמשקה החם. "קיבלתם כבר תדרוך?"
"לא". אולה נאנח, מזיז את אחת מיריעות הפתח כדי להציץ החוצה. גל קריר של אוויר חודר פנימה, נקי וצלול. חריף כמעט. "הפסיק הגשם", הוא מעדכן, מחזיר את פניו לעברו של סגנו. "וגם התבהר קצת".
"למה הם הביאו אותנו לכאן בהתראה כזאת קצרה בלי תוכנית מסודרת. זה מה שמטריד אותי", בזעף מתרומם אליצור ממקומו, יוצא אחרי אולה מהאוהל. "עברו כבר שלושה ימים מאז הגענו".
"יש תוכנית", אומר אולה בשלווה. משפשף את קצות אצבעותיו הקרות. "המלך עדיין לא אישר אותה".
אליצור מעווה את פניו וממלמל משהו.
"לא שמעתי", מעדכן אולה, בוחן את גחליה הבוערים עדיין של המדורה שהדליקו לפני שהניס אותם הגשם. "הם רוצים לשמור על הסודיות בינתיים, את זה בטח לא צריך להסביר לך".
אליצור שותק, מהנהן בראשו פעם אחת. "אז זה יכול להיות כל דבר".
"כל דבר", מאשר אולה ומתיישב על אבן קרובה לגחלים. "אם פקודת הגיוס כללה נוהל יציאה לקרב, לכאורה אנחנו יכולים למצוא עצמינו בימים הקרובים מתהלכים באדמותיו הבוציות של הנבל מאלקן".
בשתיקה בוחן אותו אליצור, עיניו מכווצות וצרות. הרוח, קרה ועוקצנית מעיפה סביבם עלים צהובים ורטובים.
"מה?", שואל אולה ומקרב את אצבעותיו אל מעגל החום של המדורה.
"כלום", מושך אליצור בכתפיו. "רק שאתה לא נראה לחוץ מהעובדה שהשארת מאחוריך גט חתום".
מהורהר מכווץ אולה את שפתיו. "אולי עוד לא ממש התרגלתי לרעיון", הוא בוחר לבסוף בכנות.
"ועד שתתרגל אליו תתחיל לפחד מהעובדה שאתה כל כך מורגל בו", נעליו של אליצור בועטות אבנים משוננות וקטנות לתוך שלולית אפורה. "אבל את הפעם הראשונה בה יצאתי לקרב אחרי שנישאתי – אני זוכר מצוין".
אולה לא עונה, משפיל את עיניו אל רגבי האדמה הרטובים שליד נעליו, ומול עיניו מרחפות פניה של אונמר כשסיפר לה על גיוסו.
שתיקה שוררת ביניהם למשך מספר רגעים.
"ברהם", מפר אליצור לבסוף את הדממה. אולה מרים את ראשו, מבחין גם הוא בדמות המתקרבת. "כנראה מתחילים את התדרוך".
---
אנשים לא באמת שוכחים. הרבה שנים, ניסויים, ולילות חסרי שינה לקחו לאולה כדי להגיע למסקנה המלהיבה הזאת.
אמת. הם לא ממש זוכרים כל פרט והם לבטח אינם טורחים לחרוט בזיכרונם כל מאורע שולי. אבל משום מה דווקא הדברים שהיה מעדיף למחות מזיכרונם של הבריות, יישארו חיים וברורים במוחם גם לאחר זמן ארוך. וגם אם ישתדל לנקות היטב את לוח הצפחה מלא השכבות הזה המכונה חיים, אם יעביר את אצבעותיו עליו יגלה כי הפכו מאובקות על אף כל המאמצים.
שלוש שנים תמימות עברו מאז עזב את ביתו של שר המלחמה במטרה לא לשוב לשם לעולם. שלושה ראשי שנה עברו מן היום בו תלש דודו מעל חזהו את אותות הדרגה שלו, קרא לו בוגד, והוא מצידו הבטיח ללכת רחוק ככל שיוכל. הרבה יין נשפך מאז במסדרונות הגבוהים, ומים רבים יותר זרמו בפלגיו של המניאר. אבל האנשים, בסקרנות אנושית וטבעית המשיכו בוחנים את יחסיו עם שר המלחמה בשבע עיניים.
בכל פעם בה היה נפגש אולה עם אביו המאמץ, אם בבגדי טקס רשמיים ואם במדי צבא, יכול היה להרגיש את עיניהם של הסובבים אותו מביטות בתנועותיו בזהירות. את אוזניהם הכרויות למילותיו בדקדקנות דאוגה. ואת חרדתם שמא יתגבר עליו מזגו, והאכזבה אותה לבטח חש כשגילה כי לא הוא יירש את הכסף והתואר – תופיע על פניו.
בסטיאן, זאת מן הראוי לציין, הבחין בכך גם הוא. ובפעמיים הבודדות בהן נפגשו מאז נישואיו של אולה, הקפיד לנהוג בו בכבוד יוצא דופן. כבוד שרק הביך את הקצין הצעיר והגביר את מצוקתו.
אולי לכן הופכות פניו נוקשות כשהוא מקשיב לדבריו של מפקד הכיתה הצעיר המדווח לו כי בסטיאן מקאן הגיע לאוהל הפיקוד המרכזי וכך גם שלישו האישי של המלך.
בשתיקה הוא מתרומם ממקומו, מודה לחייל בניע ראש. "כבר אחזור", הוא אומר, מניע את ידו בתנועה המינימלית הדרושה כדי לסמן ברכת פרידה ופונה בצעד כבד אל אוהל הפיקוד.
אוהל הפיקוד לא עמוס. רק בסטיאן מקאן, ניאר – שלישו הצבאי של המלך, ומפקדו של הגדוד השני עומדים שם ונראה שהם ממתינים רק לו.
"שלום אבי", הוא פותח מיד בכניסתו לאוהל. זהו משפט פתיחה מקובל, הגיוני ביותר. אבל משום מה, נשמעות שתי ההברות האחרונות מגוחכות לאוזניו.
בסטיאן מניע את ראשו לעברו בתנועה שאמורה לסמל ברכת שלום, אבל קרירותה של התנועה, והעדרה של ברכת השלום הצפויה – גורמים לתנועה הזאת להפוך מוזרה למדי.
הוא כבר היה בכזאת סיטואציה. פירש לא נכון את תנועותיו של דודו, את מילותיו, ואין לו כל כוונה לחזור על הטעות הזאת שנית. אולי בסטיאן עייף. אולי זאת האחריות הלוחצת על כתפיו, ואולי בכלל הוא מעדיף לא להציג את רגשותיו ליד זרים.
הכול יכול להיות, זה נכון. אבל משום מה מרגיש אולה כאילו טיפות גשם קרות, מאלו שחבטו היום באדמה בכוח, מטפטפות על עורפו, זולגות לאורך עמוד השדרה שלו, וגורמות לו לצמרמורת.
בשלווה מזויפת, שהושחזה היטב בשנות מלחמה ארוכות, הוא נכנס פנימה. תופס את מקומו על יד השולחן.
ניאר, שלישו של המלך, לבוש בגינדור צעקני למדי למחנה אימונים מאובק שכזה מכחכח בגרונו ומתיישר: "נכבדי", הוא פותח וקולו חגיגי למדי, "תודה על הגעתכם המהירה בהתראה כה קצרה".
זאת תודה מגוחכת למדי, בהתחשב בעובדה שאף אחד לא ממש שואל חיילים קרביים לדעתם האישית טרם גיוסם לקרב. ורק הנימוס הבסיסי גורם למפקדיהם של שני הגדודים לנענע בראשם בחזרה.
"האימונים יחלו מחר", ידו של השליש מרחפת מעל גלילי הקלף הסגורים המונחים על השולחן. "ומכיוון ששמירת הסודיות חשובה במיוחד, אני רוצה שיעשו בשקט ככל וניתן." הוא עוצר לרגע, שואף נשימה אחת ארוכה. "אבירם יישאר איתי לאחר שנסיים כדי לעבור על המפות".
"אבירם?", שואל אולה וקולו זר.
עיניו של ניאר פוזלות לכוונו של בסטיאן מקאן. אבל זה האחרון בוחר למקד את מבטו בנקודה בלתי ידועה בקיר הבד הנגדי.
האוהל שקט, רק רחש נקישות עדינות נשמע על הבד. גשם כנראה, החל שוב יורד.
"פלוגה מן הגדוד השני נבחרה לבצע את המשימה ההתקפית", עונה ניאר לבסוף ומתופף על השולחן באצבעו. "הפלוגה בפיקודך תשמש מאספת".
פתאום נעשה האוהל חם מאד. מחניק. כמעט כאילו לא נושבות בחוץ רוחות סתיו קרות ומתיזות מים על העוברים והשבים. לאט, מאד לאט, מפנה אולה את פניו אל האיש אותו כינה במשך שתיים עשרה שנים ארוכות 'אבא', ומנסה בכל מאודו למצוא על פניו רמז כלשהו לסיבה שגרמה לו לאפשר לניאר להפיק ולארגן את טקס ההשפלה הפומבי הזה, אבל פניו של בסטיאן אטומות.
אולה בולע. מודע היטב לשלושת זוגות העיניים הנעוצות בו.
אנשים רבים חושבים כי ניסיון קרבי שימושי מאד נגד שודדים תאבי בצע או חיילים נושאי נשק העוברים ממקום למקום בשעת מלחמה. אבל לאמיתו של דבר ניסיונות שוד אינם מתרחשים בתדירות גבוהה, וגם הכפרים אינם מלאים בימים כתיקונים בחיילים חסרי עידון. לעומת זאת, רגעים בהם נדרשת לאדם שליטה עצמית גבוהה – ישנם לאינספור. ויתרון שעות האימונים הקשות שצבר בעברו הוא זה שמסייע עכשיו לאולה לבלוע את טעם המר שבפיו, להניע את ראשו מעט ימינה, ולומר בקול יציב: "אסייע להם ככל שיידרש".
"אתם תשמשו רק כגיבוי". חשוב לניאר להבהיר את העובדות. "הכוח שיבצע את המשימה בפועל יורכב מחיילים מובחרים מגדודו של אבירם".
אבירם, מפקדו של הגדוד השני, מניע את ראשו מעלה ומטה באיטיות.
הוא מופתע. לוחש קול לעגני בראשו של אולה. מופתע ממש. בדיוק כמוך. הכול הרי יודעים שדרגתו נמוכה משל אולה, הכול גם מודעים לעובדה שאין טבעי יותר מלתת לאולה, המכיר את האזור ככף ידו, את ניהולה של המשימה הסודית הזאת. והעובדה שכלל הנוכחים בחדר מודעים היטב לפרטי המידע הללו רק מגבירה את תחושת ההשפלה שבליבו.
השליש ממשיך לדבר עוד כמה דקות. דן במזג האוויר ההפכפך, בקרבתה של מצודת דיארל לגבול, בכמות החיילים הנדרשת כדי לבצע את הפעולה מאידך ולהסוותה מהצד השני, ובלוח האימונים הצפוף הנדרש מהם. אבל לא קשה לשים לב שאין כמעט מידע בדיבורו.
כיצד יגיעו החיילים למצודת דיארל? מה תפקידו של כוח הגיבוי? ובעיקר מהי המשימה בשלה יסתכנו גברים צעירים בחדירה על חומותיה המבוצרות של אחת מן המצודות החזקות בסביבה?
בשתיקה הוא מאזין לנאומו הקצר של ניאר, פניו חתומות ומוחו עמוס כל כך עד שהוא מרגיש לחץ מוכר ההולך ונבנה מאחורי רקותיו. "מה מטרת התוכנית?", הוא שואל לבסוף, וקולו מעשי מאד.
בסטיאן והשליש מחליפים מבטים. "כרגע סוכם שלא לגלות את פרטיה עד לזמן הסמוך יותר לביצועה". אצבעו של השליש מרחפת על הפתילים הקושרים את גלילי הקלף. "בהמשך תקבלו פרטים ברורים יותר", הוא מעביר את ידו על עיניו ומשפשף את אפו: "סיימנו כאן. אבירם תואיל להישאר מעט?"
זהו רמז ברור. בוטה כמעט. ואולה, עיניו מכווצות, בוחר שלא להגיב.
בשתיקה הוא מתרומם ממקומו ולאחר שהוא מהנהן בראשו אל הנוכחים הוא יוצא החוצה. אל האוויר הקר וטיפות הגשם השקופות המרקדות.
אז הוא ממודר. כמה יפה ונחמד, כמה בהיר ונעים. והוא עוד חשב שיאלץ להתמודד עם ריכוליהם של הבריות, חסרי הבסיס והקשר, על יחסיו המורכבים עם דודו.
הריכולים.
כתפיו מתכווצות קצת. והוא משפיל את פניו נגד הרוח המתגברת, בוהה ולא רואה את הענפים והעלים שהיא מסחררת סביבו.
הרבה חומר למחשבה השאירה לו השיחה האחרונה. מהעברת תפקידו הטבעי לאבירם, יחסו המנוכר של בסטיאן, ועד לפרטיה הסודיים של התוכנית. אבל משום מה הוא מוצא עצמו מהרהר בדיבוריהם של חייליו ובמבטי הרחמים של אליצור כשישמע כי מפלוגה מובחרת הפכו לכוח גיבוי.
ולא. לא יהיה לו צורך בשכל חד במיוחד או בכישורים יוצאי דופן כדי להבין מי ביצע את ההעברה הזאת.
הגשם מתגבר. הופך מרעיש יותר וצפוף, ומרטיב את שיערו וכתפיו. לכאורה זהו הזמן המתאים ביותר לרוץ אל האוהל הקרוב ולתפוס מחסה. אבל הקצין הצעיר מוצא עצמו מתיישב על אבן גבשושית מאחורי האוהל, וכשעיניו עצומות הוא מאפשר למטר להרטיב את פניו בעיגולים זוהרים.
---
איך הפיסוק הפעם? אשמח להערות, הארות, וסתם ביקורת.
סיפור בהמשכים סיפורת מעריצים בעקבות ממלכה במבחן - פרק אחרון
