תקציר: אולה מספר לאונמר על מותו של יקוואל, בסיום שנת נישואיהם הראשונה. תקיפה מתרחשת באזור הקרוב לגבול, בתוך תחומי שליטתו של אולה והוא מיידע את המלך עליה. אלרנן דיליאבר מציע לבסטיאן מקאן אפשרות צבאית מעניינת. במקביל באחוזת בנטיליאן מגיע אלרון לביקור אצל שלוואן ומספר לו על הטקס החשוב שהתרחש השנה באיינה - העיר בה יתקיים היריד השנתי
טירת טרסדיאן
---
הטרקלין הכחול הנו אחד מן החדרים היפים בטירה. מלא אור ומעוצב בצבעים רכים ועדינים. ובכל זאת לא מחבבת אותו אונמר במיוחד. ואפשר בהחלט לתלות זאת בעובדת היותו המקום בו עסקה במלאכה המקודשת על בנות מעמדה – הרקמה.
"הוד מעלתך", טיארה, סוכנת הבית, מופיעה בפתח כשהיא נרגשת במיוחד. "הגבירה רנה הגיעה".
הגבירה רנה הגיעה? על פי מכתבה של דודתה, המועד המוקדם ביותר להגעתה עתיד היה להיות בתחילת השבוע הבא. מופתעת מרימה אונמר את עיניה מהרקמה המסובכת. "איפה היא עכשיו?" היא שואלת, וממהרת לקפל את הבד הרקום בחלקו ולנעוץ בו את המחט.
"בטרקלין קבלת הפנים". חיוכה של האישה המבוגרת נראה עליז במיוחד. "הוד מעלתה מעדיפה לרדת למטה? או לחכות לה כאן?".
"אני ארד". בהקלה כל שהיא מניחה אונמר את המלאכה הלא גמורה על הספה ונעמדת. "בקשי מאוליסה להכין לה את חדר האורחים".
טיארה, מהנהנת וקדה. ולאחר שהיא נעלמת בפתח הגדול, ממהרת אונמר לחצות את השטיח הצמרירי ולעשות את דרכה למטה.
טרקלין קבלת האורחים גדול במיוחד. ועל אף עיצובו המיושן במקצת, עדיין ניכר בו ההדר המלחמתי בו עוצבה הטירה בעת הקמתה. ובתוך ההדר הצבאי הזה נראית רנה קטנה במיוחד.
"הוד נסיכותך", היא פורשת את ידיה לעברה של אונמר וחיוך קטן מרים את אחת מזוויות פיה. "או שמא עלי לומר הגבירה טרסדיאן?"
אונמר מחייכת. וכשהיא עושה זאת בולטת למדי הגומה שבלחיה הימנית. "אפשר להסתפק באונמר", היא מציעה בחיוך שובב. "מה קרה, מרוב התרגשות קפצה לכם הדרך?"
"אם לא קפצה, אז נעמה מאד", עכשיו מאיר החיוך הקטן גם את זוויות עיניה של רנה. "הנופים בהם חלפתי מדהימים".
היא לא עונה על השאלה הנסתרת. קל מאד לשים לב לכך. אבל מכיוון שבמקום בו הן עומדות ישנן עוד הרבה זוגות אוזניים קשובות ועיניים סקרניות, בוחרת אונמר להשאיר את העניין לעיון מאוחר יותר.
"טוב", היא אומרת וסופקת כף אל כף בעליזות. "סעודת הצהריים שלנו תמיד מחכה לאורחים נוספים, ומכיוון שאולה עסוק מאד בימים האחרונים, אני חושבת שהתזמון בו בחרת להגיע יותר ממדויק".
רנה מעקמת את סנטרה בהבעת עניין, אבל אונמר עסוקה למדי בפנייה לבת הלוויה שלצידה, ובשליחת הוראות מדויקות לצמד המשרתים העומדים בפתח החדר ובידיהם חבילות גדולות. ורק לאחר שהיא מסיימת את כל הסידורים הטכניים, היא פונה לדודתה. וכשחיוך נערי וצעיר מאד מכווץ את עיני השקד שלה, היא מציעה לה לטייל בגן מאחורי הטירה.
רנה נענית כמובן בחיוב. ולאחר עוד כמה דקות של התארגנויות נחוצות מוצאות עצמן שתי הנשים מטיילות בין ערוגות פרחים ססגוניות ושבילים קטנים ומוצלים. ממלאות את ריאותיהן בריחם המרענן של צמחי המרפא באדניות האדמה הגדולות.
רנה שותקת. גם אונמר. ומכיוון שהאוויר בשום וצונן וקול ציוצן של הציפורים מרגיע למדי – נמשכת השתיקה דקות ארוכות. לבסוף, כצפוי, פוקעת סבלנותה של אונמר ראשונה: "שישה ימים זה הרבה", היא מעירה, מלטפת פרח ורדרד שמציץ אליה מהשיח הצמוד לשמלתה. "ומכיוון שהמאורע היחיד המסעיר עליו שמעתי הוא התקיפה על יד הגבול – אין לי אלא להניח כי זאת הסיבה בשלה הקדמת את יציאתך לדרך".
רנה נאנחת, נעצרת מתחת לצלו של עץ ירוק ומלא עלים. "יש בידי איגרת לאולה. מאביו", היא מאשרת, קוטפת עלה ארוך וגדול מענף קרוב. "ואני יכולה להניח כי היא סודית במיוחד, מכיוון שהאביר מקאן חשש לשלוח אותה בדרך המקובלת".
"ודחופה למדי, מכיוון שביקש ממך להקדים את יציאתך בכמעט שבוע תמים", מסכמת אונמר וקולה עגמומי. "הוד מלכותו החליט לפתוח במלחמה?", היא שואלת וזוקפת את כתפיה באומץ מזויף.
רנה מושכת בכתפיה. "גם לי לא מספרים הכול", היא אומרת ומקרבת את העלה על אפה. "זה עץ קארי?" היא שואלת, מרחרחת את העלה המקומט.
אונמר מהנהנת, מתעלמת מההתחמקות. "את הידע שיש לך, את לא אוגרת בדרכים הרגילות בכל מקרה. מה מסתובב במסדרונות באתיל?"
רנה נאנחת שוב, ומבט עיניה מועם קצת. "אף אחד לא יעבור לסדר היום, על פגיעה כזאת בחיילי כוזר. ומכיוון שכרגע אין שמועות על פתיחת מלחמה כוללת, אני נוטה להניח כי מתבשלת תכנית רצינית ושקטה הרבה יותר מתחת לפני השטח".
אונמר שותקת לרגע ארוך. ממקדת את מבטה בעלים דמויי הטיפות שעל העץ. "תכנית שקטה", היא חוזרת מהורהרת אחרי דבריה של דודתה. "אני לא חושבת שהשקט יהפוך אותה לפחות מסוכנת".
שפתיה של רנה נצמדות לשנייה אחת ארוכה. "אף פעם לא היית פחדנית", היא אומרת לבסוף ומטה את ראשה מעט ימינה.
"אף פעם לא הייתי נשואה", מחזירה אונמר, ממצמצת למול קרן שמש זוהרת אחת שמצליחה לחדור בין סבך העלים. "ולפי האיגרת שאת נושאת, אני נוטה להניח כי התוכנית הזאת תכלול באופן זה או אחר את אולה".
עיניה של רנה מתרככות קצת, סוקרות את אחייניתה בת השבע עשרה. "אני לא אבטיח לך שיהיה בסדר", היא אומרת וקולה מתכתי במקצת. "אני גם לא אומר לך שבעלך קצין בכיר שהספיק כבר ליפול בשבי, לחלות אנושות ולחזור לתפקידו הראשון – את זה יש מספיק אנשים טובים שיזכירו לך". היא פוסעת פסיעה אל מחוץ לצלו המגונן של העץ ומניחה יד על זרועה של אונמר. "רק זאת אומר לך יקירתי, ברוכה הבאה אל היכל תענוגותיהם של האוהבים".
אונמר משפילה מבט אל האדמה, היא הספיקה כבר להתמלא בעלים אדמדמים ויבשים מאז בוקרו של יום האתמול.
"קאה היה לוחם גדול". רנה ממקדת את מבטה בקליפתו העצית, המחוספסת של הגזע. "ועל אף שהכרתי בעובדת היותו גיבור חיל, בכל פעם שיצא לאחד מן הקרבות הללו, במקום קטן בלב - קיוויתי עדיין למותו".
אונמר מרימה את עיניה מהמרבד המרשרש שתחת רגליה. זר לו היה שומע את רנה, היה ממהר להציע נחמה. אבל השנים החולפות לימדו את אונמר טוב יותר מהבעת רגשי רחמים אל מול דודתה. "אף אחד מלבדך לא היה אומר לי את זה", היא מעירה, מתייחסת לתוכנם של הדברים.
"אף אחד מלבדי גם לא היה מלמד אותך להבחין בסגולותיו של עץ הקארי". רנה מושכת בכתפיה, פניה חמורות. "אמרתי זאת רק כדי שתביני, שגם דאגות החיים הפשוטות לא תמיד מובנות מאליהן. וגם עליהן, כמה מוזר, צריך לפעמים לזכור להודות".
דוממת סוקרת אונמר את פניה הרציניות של דודתה, את קמטי ההבעה הרכים שיצרו החיים בזוויות עיניה ועל מצחה. ואחר כך, על אף שמשפטים רבים עומדים על קצה לשונה היא מהנהנת בראשה לאישור.
"את לא חייבת להסכים", שוב נמשכת זווית פיה של רנה מעט כלפי מעלה. "אפשר גם להתדיין על הנושא החשוב הזה".
אבל אונמר רק מצמצמת את מבטה עוד קצת. "את אישה חכמה", היא אומרת, מלטפת שוב את עלי הכותרת הרכים של הפרח. "את אישה חכמה, דודה".
סעודת הצהריים, עשירה ומגוונת. מלאת טעמים וצבעים, ומפליאה בניחוחותיה את עשרת הסועדים סביב השולחן. ומכיוון שהטבחית עבדה בארמון המלוכה עוד לפני נישואיה של אונמר, ומחבבת עד מאד את חמות המלך, היא משקיעה בארוחת הצהריים מאמץ מיוחד. והשקעה אכן נושאת פירות.
לכאורה, יכולה להיחשב הארוחה כנעימה למדי. אבל היעדרו של בעל הבית מראש השולחן דוקר את עיניה של אונמר. ועל אף שהכול יסכימו כי בימים טרופים כגון אלו, דורש תפקידו של אולה את זמנו כמעט באופן מלא – את המציאות אין דרך לייפות.
שבועיים לאחר התקיפה, לוח הזמנים של אולה צפוף ועמוס לבלי מידה. גם אם אין פצועים בהם יש לטפל. יש לדאוג למקום מכובד עבור הגופות עד להגעתם של הדיינים מהערים הסמוכות, לשלוח את הפרטים האישיים של החיילים שזוהו כבר למשרד המלחמה, ולהפיץ איגרות הרגעה עבור תושבי הכפרים המבוהלים שבאזור. ויחד עם תפקידיו השוטפים של אולה כמושל העיר, וההלוויות הרבות המתקיימות במחוז – יומו של בעלה עמוס כל כך, עד שאפילו לארוחות הוא לא מספיק תמיד להופיע.
תמיד ניחנה אונמר בכושר משחק משובח. ואת תחושותיה האמתיות היא מצליחה להחביא היטב תחת הבעת פנים שלווה ונינוחה. אבל דודתה אינה כשאר האנשים. והעובדה כי בשנים האחרונות ראתה בה אונמר תחליף אימהי כלשהו לדמות המקורית שנקטפה באכזריות משנות ילדותה – מפריעה לה להמשיך ולהסתיר את רגשותיה המוסווים.
"המצב יעשה רגוע יותר עם הזמן". אומרת רנה כשהן יוצאות שוב אחר סעודת הצהריים אל הגן. במטרה לבדוק את סידור צמחי המרפא החדשים שהביאה עמה רנה מאתיל. "זה טבעי לחוש בשלב הזה ריחוק מסוים. אולי אפילו הגיוני".
רוח שקטה נושבת בגן. חרישית ומרפרפת. זוקפת בעדינות את ראשיהם של הפרחים הרכים שרק פתחו את עליהם לא מזמן.
אונמר שותקת. מתקדמת עוד קצת בשביל לעבר חלקת אדמה רבועה וריקה. "אפשר לשתול כאן את פרח הקמומיל", היא מציעה. ידה מחווה אל השטח הריק, קרוב מאד לפלג מים קטן ומעוצב. "הצבע שלו רק יוסיף יופי לפינה הזאת".
היא מסתובבת לעבר דודתה, ממתינה לחוות דעתה. אבל רנה לא נעה. דוממת היא עומדת, סוקרת את אחייניתה במבט מהורהר ואז ממשיכה לצעוד באיטיות: "ובכן", היא אומרת וקולה איטי. "עליי לציין שציפיתי ממך להתבגרות מהירה מעין זו. למחיר אותו שילמת עבור התמורה הזאת – קצת פחות".
ריסיה של הנסיכה מרפרפים על עיניה במהירות. לרגעים מספר היא שותקת, ממוללת בידיה את חוט הבד שעל צרור הזרעים, ומפתלת אותו סביב אצבעה. "אולי זהו ההבדל", היא משחררת את החוט לבסוף. "אולי זהו ההבדל הגדול בינינו, ואני אף פעם לא הבנתי כמה התפקיד שלי נעדר משמעות".
היא נראית כמי שהגיעה סוף כל סוף לנקודה הכואבת. העזה להניח עליה אצבע וללחוץ. ורנה מעדיפה להמתין להמשך.
"הוא קצין בכיר. הספיק לראות ניצחון ומוות, מלחמה ודם. ליפול בשבי, לחלות ולקום לתחייה מחדש. במידה מסוימת כמו עוף חול", גיחוך מריר וקטן מעווה לרגע את שפתה. "ותכף תזכירי לי שגם אני לא טעמתי רק מהטוב והמתוק שיש לחיים להציע. אבל זה לא אותו הדבר".
זה לא. נכון.
"אולי בזמנים של רוגע, קשה יותר לשים לב לכך", עכשיו מגיעה אונמר אל חלקת אדמה נוספת, אומדת את השטח בעין בוחנת. "בזמנים של שלום ושקט, קשה להניח את האצבע על הנקודה המבדילה. אבל בזמנים כאלו, כשהעולם מטלטל ומזדעזע ואנשים צעירים מאבדים את חייהם טראדים ספורים מהמקום בו אני רוקמת פרחים צבעוניים על מפיות בד – ההבדל הזה הופך בולט כמעט כמו קרניהם של העיזים בעמק הסמוך".
"רוקמת פרחים". חוזרת רנה אחר דבריה של אחייניתה, וקולה מלא משמעויות. "מותר לי להניח כי עלי הכותרת שלהם עדיין עקומים?"
אונמר מחייכת. אבל חיוכה עלוב במקצת. "זה נשמע נורא. כפוי טובה כמעט. מה יכולה אישה טובה לרצות יותר מבעל נפלא ועתיד יפה שכזה?"
רנה שותקת רגע ארוך. מביטה בציפור צבעונית שחולפת בדיוק מעל ראשה של אונמר. "עוד הרבה דברים אחרים" היא אומרת בשקט, עיניה ממוקדות עדיין בציפור הססגונית שמרחפת בינות לענפי העץ. "החיים שלנו מורכבים מידי בשביל לחלק אותם לשני צדדים".
"זה מקום יפה". ידה של אונמר מחווה סביב סביב. מחבקת בתנועתה את הצמחייה הירוקה, את השמים התכולים. "יש פה הזדמנויות רבות הדר למעשי חסד, אנשים חכמים ללמוד מהם ונשים טובות להתחבר אליהן. אבל אלוקים, נראה לי, לא מחלק כישרונות לאנשים כדי שיקברו אותם באדמה תוך כדי לוויה המונית".
"הוא לא", מסכימה רנה, "הוא רק מפקיד אותם בידיהם לזמן מוגבל. עד שיגיעו הם והמתנות לאותו המקום יחד, באירוע הזה שציינת".
אונמר מעבירה יד על הרדיד הרקום שעל כתפיה. "ועד אז?", היא לוחשת ומפנה את מבטה אל צלליותיהם של השיחים. "עד אותו הרגע. מה תפקידן של המתנות?"
"ללוות אותנו?" מציעה רנה. "לתמוך בנו בזמנים קשים? גם אני למרות כל כישרונותיי, ניהלתי פעם אחת בלבד תכנית בריחה מוצלחת".
אונמר מסתובבת בחדות. מסתנוורת בזווית הזאת, מקרניה של השמש. "היו פעמים נוספות?" היא שואלת וקולה זר.
"חשבת שלא?" קצה של חיוך מעקם את שפתיה של רנה. אבל מבטן של עיניה מעורפל קצת. "עשרים וחמש שנה זאת תקופה מספיקה דיה לכל מיני ניסיונות".
אונמר שותקת. מעכלת את דבריה של דודתה. רנה בינתיים, מתקרבת קצת יותר אל ריבוע העפר וסוקרת בעיניים מצומצמות את גודלו. "זה יספיק אני חושבת", היא רוכנת עוד קצת אל האדמה, מפוררת גוש רטוב ולח אחד. "בקיץ הבא, תהיה לך כאן גינה יפיפייה".
"ותעסוקה", משלימה אונמר, ידה האחת מונחת על מותנה והשנייה משתלשלת מטה ברפיון, אוחזת עדיין בשקיק הקטן.
"כדאי ונחזור. אולה אמור לחזור בכל רגע".