הנושאים החמים
הנושאים החמים
הפרק הזה מתרחש שישה חודשים קדימה מאז חזר מיכאל מבבל, אונמר ואולה כבר נשואים.
בהמשך בעז"ה יהפכו הפרקים לצפופים יותר בזמן.
---
לפני שנים רבות כשכסאות העץ ההדורים עוד היו זרעים קטנים המתגלגלים על האדמה וטוות הרקמה שעל כיסויי הבד ההדורים - פעוטות חייכניות ותפוחות לחיים - נבנה אולם המועצה. גדול היה, ועתיק. הדור ונאה, ותקרתו, הגבוהה ביותר מכל חדרי הארמון. גבוהה כל כך עד שפקיד מיוחד היה לאולם המועצה, ולו סולם מתכת רם קומה, בכדי להעלות אור במנורות השמן הכבדות.
עכשיו זהר האולם באור יקרות, ועל אף שהשמים בחוץ היו תכולים וחפים מכל ענן, הודלקו שמונת הנברשות שבתקרתו, מבליטות קמטי עייפות על פניהם של נכבדי ואצילי כוזר שבשעת בוקר רעננה זו, נאלצו לכרות אוזן קשבת, ולהאזין לנאום ארוך ומשמים, שנישא ברוב רגש על ידי האציל הממונה על החינוך.
אולי בשל העייפות, ואולי בשל חדגוניותו של הנאום שוררת דממה באולם הגדול, רק רשרוש הקלף בשעה שהאציל הממונה גולל אותו נשמע. ובתוך השקט החמים הזה, נשמעים היטב הצלילים שמשמיעים הצירים, בשעה שדלת האלון הכבדה, סבה על ציריה.
"משה פאראלן, קצין שלישי בחיל הקשר", הקצין לבוש המדים, המופיע בפתח הפעור, מצליח לשמור על טון דיבור מהוקצע, על אף קולו המהיר. "ידיעה דחופה, מאת האקסידטור, אולה טרסדיאן, להוד מלכותו".
לא הייתה זאת הפעם הראשונה, בה הפריעו קצינים מחיל הקשר למהלכם התקין של דיוני המועצה. השנים האחרונות על הקרבות ומרחץ הדמים שהתחולל בהן, עלו לכוזר גם בהרבה שינויי דפוסי התנהגות נושנים, שנקבעו עוד בימי מלכותו של אטאוד הראשון. אבל למרות שקטיעת דיוני המועצה, וקביעת אסיפות חירום על חשבון סדר היום הרגיל, הפכו לדבר שבשגרה, מאז חתימת הסכם הפסקת האש, הפכו ההפרות הללו לנדירות למדי.
ממקומו בראש השולחן הכבד, סוקר המלך את הקצין. מחפש אות לקטסטרופה המתקרבת, וכשהוא מוצא על פניו רק מסכת אטומה מכל רגש, צונח ליבו ומתמקם אי שם בין קיבתו למעיו. בתנועת יד, הוא מסמן לאיש הקשר להתקרב, ובשקט השורר סביב, נשמעות פסיעותיו של לובש הדרגות היטב על רצפת השיש הבוהקת.
מטבע הדברים, ידיעות האמורות להימסר בפורומים כגון אלו, נכתבות על קלף, חתום וסגור על ידי השולח, ועל אף שאנשי חיל הקשר לומדים על פה את הכתוב, מעדיף הקצין מסיבות מובנות, להציג את האיגרת להוד מלכותו במקום להשתמש בקולו.
הידיעה קצרה, כתובה במילים יבשות בכתב ידו של אולה עצמו, וממנה עולה כי ביום השלישי מן השבת, הותקפה מהמארב דיוויזיה שלמה של הגדוד השני, המוצב באורח קבע באזור העיר ראטון הסמוכה לגבול, ונמצאת תחת הנהגתו של גיסו. ככל הנראה אין שבויים במתקפה, וזאת משום כי המחנה כולו, נשרף על יושביו ועל תכולתו.
דומם, מביט איסתרק ברישומי הדיו ואינו רואה אותם. השקט באולם עמוק כל כך עד שנדמה, כי לו יעז לעופף פתאום זבוב, ישמע רחש כנפיו, כסופת רעמים רועשת בליל קיץ.
הוא המלך. הוא השליט. תפקידו עכשיו ברור למדי. הוא צריך לעצור את הישיבה הזאת, לכנס את מועצת המלחמה כדי לדון על פעולת התגמול הנכונה ביותר. ולהחליט על דרך ההתמודדות המתאימה של בית המלוכה, עם הבאת בשורת השכול לעשרות בתים כוזרים.
אבל הוא לא עושה דבר מכל אלו, דומם הוא נשאר על מקומו, הבעת פניו קפואה ומבטו נעוץ בקלף. משמאלו, הוא יכול להרגיש במבטו של מיכאל. שקט, נותן אמון, מציע תמיכה. ואיך שהוא הדבר רק מגביר את תחושת הצריבה שבליבו. באיטיות הוא נשען על מסעד כיסאו, ובניע ראש זעיר, מסמן למיכאל לקחת את הקלף.
לאחיו, יכולת מופלאה לשלוט על רגשותיו. בחודשים שחלפו מאז שב מיכאל מבבל, למד איסתרק להכיר בתכונה שפיתח וליטש הנסיך עם השנים. גם עכשיו, נראה כי מיכאל ראוי לקומפלימנטים שהוא חולק לו במוחו. על אף בשורות האיוב אותן נושאת האיגרת, שומר העוצר, על מבע פנים שליו ורגוע. כמעט כאילו הוא מתהלך בגנים המלכותיים לאורה של שמש מפזזת וזורחת, ורק פרחים בשלל גוונים מרהיבים, מארחים לו לחברה.
הוא חכם. הוא נבון במיוחד. וגם אם נתעלם מדקות ההבנה והרגש, אותם חידד בבבל, השכלתו המלכותית לצדו של אחיו, לימדה אותו להבחין היטב בכוונותיו השקטות של המלך. בשלווה, שרק לעיניו של איסתרק בולטת בשבריריותה, הוא מזדקף על מושב העץ ההדור, ומקפל את הקלף לארבעה רבעים, מדויקים.
"האציל אלנתן", הוא אומר, מניד בראשו לעברו של האיש הדומם על בימת הנואמים, "נכבדי, אצילי כוזר. אבקש את סליחתם בקטיעתו של דיון זה, אולם ענין חשוב עומד כעת על הפרק", רגע הוא סוקר את קהל האבירים הדומם הישוב מולו, ומכיוון שהשמועות יעשו את העבודה טוב ממנו, הוא מעלה חיוך עדין על פניו ואומר: "הואילו נא לעסוק בהעדרנו בנקודות החשובות שעלו בדיון זה, נשוב וניפגש אם ירצה ה' מחר, בשעה הרביעית מן הנץ".
הפמליה המלכותית מתרוממת ממקומה. גם מבלי להביט לכיוונו של האביר מקאן, יכול איסתרק להרגיש את עיניו של שר המלחמה שלו, נעוצות בו, מביעות ללא קול את מחשבותיו בחודשים האחרונים. ומכיוון שברור לכל בר דעת, כי אגרת חירום מאת מושל מחוז, תהיה קשורה בקשר ישיר לבעיות הממלכה כולה ולא לבעיותיו האישיות של כותבה, סביר להניח, כי גם אם לא קרא שר המלחמה את האיגרת, הוא מנחש היטב את תוכנה.
רעש הכיסאות המוזזים, בשעה שנכבדי האומה נעמדים על רגליהם כדי לחלוק כבוד, למלך ולעוצר העושים את דרכם אל הדלת, יכול להסתיר תחתיו משפטים מהירים ומילים נחפזות. אבל נכבדי כוזר כיאה למעמדם שומרים עדיין של שקט עמוק ומכובד. רק כשנסגרת דלת ההבנה הגדולה, ופמלייתו של המלך רחוקה למדי מלוחות האלון הכבדים, מרשים לעצמם האצילים והאבירים להרים את קולם, ולהרעיד במקצת את נברשות הקנים הגדולות.
בהמשך בעז"ה יהפכו הפרקים לצפופים יותר בזמן.
---
לפני שנים רבות כשכסאות העץ ההדורים עוד היו זרעים קטנים המתגלגלים על האדמה וטוות הרקמה שעל כיסויי הבד ההדורים - פעוטות חייכניות ותפוחות לחיים - נבנה אולם המועצה. גדול היה, ועתיק. הדור ונאה, ותקרתו, הגבוהה ביותר מכל חדרי הארמון. גבוהה כל כך עד שפקיד מיוחד היה לאולם המועצה, ולו סולם מתכת רם קומה, בכדי להעלות אור במנורות השמן הכבדות.
עכשיו זהר האולם באור יקרות, ועל אף שהשמים בחוץ היו תכולים וחפים מכל ענן, הודלקו שמונת הנברשות שבתקרתו, מבליטות קמטי עייפות על פניהם של נכבדי ואצילי כוזר שבשעת בוקר רעננה זו, נאלצו לכרות אוזן קשבת, ולהאזין לנאום ארוך ומשמים, שנישא ברוב רגש על ידי האציל הממונה על החינוך.
אולי בשל העייפות, ואולי בשל חדגוניותו של הנאום שוררת דממה באולם הגדול, רק רשרוש הקלף בשעה שהאציל הממונה גולל אותו נשמע. ובתוך השקט החמים הזה, נשמעים היטב הצלילים שמשמיעים הצירים, בשעה שדלת האלון הכבדה, סבה על ציריה.
"משה פאראלן, קצין שלישי בחיל הקשר", הקצין לבוש המדים, המופיע בפתח הפעור, מצליח לשמור על טון דיבור מהוקצע, על אף קולו המהיר. "ידיעה דחופה, מאת האקסידטור, אולה טרסדיאן, להוד מלכותו".
לא הייתה זאת הפעם הראשונה, בה הפריעו קצינים מחיל הקשר למהלכם התקין של דיוני המועצה. השנים האחרונות על הקרבות ומרחץ הדמים שהתחולל בהן, עלו לכוזר גם בהרבה שינויי דפוסי התנהגות נושנים, שנקבעו עוד בימי מלכותו של אטאוד הראשון. אבל למרות שקטיעת דיוני המועצה, וקביעת אסיפות חירום על חשבון סדר היום הרגיל, הפכו לדבר שבשגרה, מאז חתימת הסכם הפסקת האש, הפכו ההפרות הללו לנדירות למדי.
ממקומו בראש השולחן הכבד, סוקר המלך את הקצין. מחפש אות לקטסטרופה המתקרבת, וכשהוא מוצא על פניו רק מסכת אטומה מכל רגש, צונח ליבו ומתמקם אי שם בין קיבתו למעיו. בתנועת יד, הוא מסמן לאיש הקשר להתקרב, ובשקט השורר סביב, נשמעות פסיעותיו של לובש הדרגות היטב על רצפת השיש הבוהקת.
מטבע הדברים, ידיעות האמורות להימסר בפורומים כגון אלו, נכתבות על קלף, חתום וסגור על ידי השולח, ועל אף שאנשי חיל הקשר לומדים על פה את הכתוב, מעדיף הקצין מסיבות מובנות, להציג את האיגרת להוד מלכותו במקום להשתמש בקולו.
הידיעה קצרה, כתובה במילים יבשות בכתב ידו של אולה עצמו, וממנה עולה כי ביום השלישי מן השבת, הותקפה מהמארב דיוויזיה שלמה של הגדוד השני, המוצב באורח קבע באזור העיר ראטון הסמוכה לגבול, ונמצאת תחת הנהגתו של גיסו. ככל הנראה אין שבויים במתקפה, וזאת משום כי המחנה כולו, נשרף על יושביו ועל תכולתו.
דומם, מביט איסתרק ברישומי הדיו ואינו רואה אותם. השקט באולם עמוק כל כך עד שנדמה, כי לו יעז לעופף פתאום זבוב, ישמע רחש כנפיו, כסופת רעמים רועשת בליל קיץ.
הוא המלך. הוא השליט. תפקידו עכשיו ברור למדי. הוא צריך לעצור את הישיבה הזאת, לכנס את מועצת המלחמה כדי לדון על פעולת התגמול הנכונה ביותר. ולהחליט על דרך ההתמודדות המתאימה של בית המלוכה, עם הבאת בשורת השכול לעשרות בתים כוזרים.
אבל הוא לא עושה דבר מכל אלו, דומם הוא נשאר על מקומו, הבעת פניו קפואה ומבטו נעוץ בקלף. משמאלו, הוא יכול להרגיש במבטו של מיכאל. שקט, נותן אמון, מציע תמיכה. ואיך שהוא הדבר רק מגביר את תחושת הצריבה שבליבו. באיטיות הוא נשען על מסעד כיסאו, ובניע ראש זעיר, מסמן למיכאל לקחת את הקלף.
לאחיו, יכולת מופלאה לשלוט על רגשותיו. בחודשים שחלפו מאז שב מיכאל מבבל, למד איסתרק להכיר בתכונה שפיתח וליטש הנסיך עם השנים. גם עכשיו, נראה כי מיכאל ראוי לקומפלימנטים שהוא חולק לו במוחו. על אף בשורות האיוב אותן נושאת האיגרת, שומר העוצר, על מבע פנים שליו ורגוע. כמעט כאילו הוא מתהלך בגנים המלכותיים לאורה של שמש מפזזת וזורחת, ורק פרחים בשלל גוונים מרהיבים, מארחים לו לחברה.
הוא חכם. הוא נבון במיוחד. וגם אם נתעלם מדקות ההבנה והרגש, אותם חידד בבבל, השכלתו המלכותית לצדו של אחיו, לימדה אותו להבחין היטב בכוונותיו השקטות של המלך. בשלווה, שרק לעיניו של איסתרק בולטת בשבריריותה, הוא מזדקף על מושב העץ ההדור, ומקפל את הקלף לארבעה רבעים, מדויקים.
"האציל אלנתן", הוא אומר, מניד בראשו לעברו של האיש הדומם על בימת הנואמים, "נכבדי, אצילי כוזר. אבקש את סליחתם בקטיעתו של דיון זה, אולם ענין חשוב עומד כעת על הפרק", רגע הוא סוקר את קהל האבירים הדומם הישוב מולו, ומכיוון שהשמועות יעשו את העבודה טוב ממנו, הוא מעלה חיוך עדין על פניו ואומר: "הואילו נא לעסוק בהעדרנו בנקודות החשובות שעלו בדיון זה, נשוב וניפגש אם ירצה ה' מחר, בשעה הרביעית מן הנץ".
הפמליה המלכותית מתרוממת ממקומה. גם מבלי להביט לכיוונו של האביר מקאן, יכול איסתרק להרגיש את עיניו של שר המלחמה שלו, נעוצות בו, מביעות ללא קול את מחשבותיו בחודשים האחרונים. ומכיוון שברור לכל בר דעת, כי אגרת חירום מאת מושל מחוז, תהיה קשורה בקשר ישיר לבעיות הממלכה כולה ולא לבעיותיו האישיות של כותבה, סביר להניח, כי גם אם לא קרא שר המלחמה את האיגרת, הוא מנחש היטב את תוכנה.
רעש הכיסאות המוזזים, בשעה שנכבדי האומה נעמדים על רגליהם כדי לחלוק כבוד, למלך ולעוצר העושים את דרכם אל הדלת, יכול להסתיר תחתיו משפטים מהירים ומילים נחפזות. אבל נכבדי כוזר כיאה למעמדם שומרים עדיין של שקט עמוק ומכובד. רק כשנסגרת דלת ההבנה הגדולה, ופמלייתו של המלך רחוקה למדי מלוחות האלון הכבדים, מרשים לעצמם האצילים והאבירים להרים את קולם, ולהרעיד במקצת את נברשות הקנים הגדולות.
נערך לאחרונה ב:
