תקציר: אולה מספר לאונמר על מותו של יקוואל, בסיום שנת נישואיהם הראשונה. תקיפה מתרחשת באזור הקרוב לגבול, בתוך תחומי שליטתו של אולה והוא מיידע את המלך עליה. אלרנן דיליאבר מציע לבסטיאן מקאן אפשרות צבאית מעניינת. במקביל באחוזת בנטיליאן מגיע אלרון לביקור אצל שלוואן ומספר לו על הטקס השבעת החיילים הצעירים המתקיים השנה באיינה - העיר בה יתקיים היריד. שלוואן פוגש את קנז ואמציה בדרך לאיינה. אולה מגיע למחנה האימונים ומגלה כי מודר מהתוכנית ופלוגתו הפכה לכוח גיבוי, איסתרק מאשר את תוכנית הסודית להריגתו של יוסף דיאלידאן.
----
אכסניה בדרך לאיינה
----
פונדק הדרכים השני בו הם מתארחים מפואר עוד פחות מקודמו ובפינות רבות בתקרת הטרקלין שלו אפשר למצוא כתמי עובש ירקרקים וגדולים.
לא שזה כל כך נורא, בהתחשב בעובדה שאת חודשי הבריחה שלו העביר שלוואן במקומות גרועים הרבה יותר. אבל משום מה האווירה חסרת העידון וחדר האוכל הטחוב גורמים למצב רוחו הלא מזהיר כלל להפוך לעגום עוד יותר.
לאלרון, וזה כמובן אינו מפתיע בכלל, לא מפריעים כלל קישוטי הנוי הירוקים שעל הקירות. בנחת הוא מזמזם לעצמו שירים ישנים ובעליזות לא פחותה הוא מרשה לעצמו גם לזייף קצת במקומות בהם לא זכר את הלחן המדויק.
ואת שלוואן זה מרגיז. בכנות מרגיז מאד.
"אולי די?" הוא זועף כשהוא מסיים לברך ברכת המזון לאחר ארוחת הערב החפוזה שלהם. "מה בעולמינו המוזר מסב לך כל כך הרבה אושר עד שאתה לא פוסק מלהחריש את אוזני כבר כמה ימים?"
"מה בעולמינו המוזר?", חוזר אלרון אחרי דבריו של שלוואן ואת מילותיו מנקד תימהון עז ומזויף מאד. "לא הספקת לחזות בסתיו היפה שבחוץ או שעוד לא הצלחת למלא את ריאותיך באוויר קריר עשיר ובריא?"
"תכף אשליך עליך משהו", מבטיח שלוואן וסוקר במבט עגום את השולחן הריק. "אין לי זמן לחזות ביופיו של העולם. יש לי כרגע חובות למלא".
"חובות", מהמהם אלרון וממלמל משהו לא ברור מתחת לשפמו הבהיר. "מחר בבוקר אפקח אני על הסבלים. עכשיו בוא".
"לאן?" אומר שלוואן ומתבונן בעייפות אחרי אלרון שמתרומם מכיסאו כמעט כאילו לא החסיר מעולם שעות שינה.
אבל אלרון לא עונה. כשידיו שלובות הוא עומד וממתין לנסיך לשעבר וניצוץ עליז בעיניו מגלה לשלוואן כי הוא אינו מתכוון לספק רמזים על יעדם המדובר.
"בסדר", הוא מעקם את אפו ומתרומם בעקבות אלרון. "רק ברחמים בוא נסיים עם זה מהר, יש לי רצון להספיק לישון קצת הלילה".
אלרון לא טורח להגיב. בשלווה הוא ממהר לצאת מטרקלין הסעודה ולחצות את המבואה הקטנה המפרידה בינם לבין גרם המדרגות המוביל אל הקומה השנייה. אבל במקום לטפס ולעלות אל הכוון המשוער בו נמצאים חדריהם הוא בוחר לפנות דווקא לכוון ההפוך.
"המרתף?", כשרגלו השמאלית מונחת על המדרגה הראשונה עוצר שלוואן ומרים את מבטו אל אלרון. "מה יש לך לחפש שם?"
"אתה שואל יותר מידי שאלות", מיידע אותו אלרון בסבלנות. "אתה מוכן בטובך להזיז את עצמותיך האציליות ולהצטרף אלי?"
שלוואן לא עונה. רק מעקם את שפתו השמאלית קצת יותר ומוריד בדרמטיות לא נצרכת את רגלו אל המדרגה הבאה.
שתי קומות מתחת הטרקלין נמצא המרתף. ומכיוון שהפונדק כולו בנוי על צלע הר, קרועים חלונות קטנים ומרובעים על קירות המסדרון ומכניסים פנימה אוויר לילה קריר בשפע. אור לעומת זאת אין שם ורק שני לפידים הנעוצים היטב בקירות מאירים את החדרון הארוך והאפלולי.
"כאן", אומר אלרון, נוטל בידו האחת את אחד הלפידים ממקומו ומכניס אותו לעששית הממתינה למטרה זו בדיוק על מדף אבן סמוך. בידו השנייה הוא מחזיק מפתח חלוד אתו הוא פותח דלת עץ כבדה בקצהו של המסדרון.
ריח מסחרר מציף לרגע את כל חושיו של שלוואן. מערבל את נשימתו בטפיחות חמות.
"איך זה בעיניך נסיכי העגמומי?", נשען אלרון בכתפו על הדלת ופותח אותה מעט יותר.
"יין?", מנחש שלוואן וקצה של חיוך מותח את שפתיו. "בשביל יין הבאת אותי לכאן?"
"לא סתם יין", מעדכן אלרון. "בעל הפונדק החביב שלנו מארח כאן סוחרי יין נכבדים מלווים בסחורה משובחת היישר מסטביטק, בדרך למכירה ביריד".
"ולמה הם נתנו לך רשות לרדת לכאן?", שואל שלוואן בחשדנות ומרחרח עוד קצת את האוויר הכבד.
"שאלה טובה", מחמיא אלרון. "שאלה מצוינת. הבה נסתפק בעובדה כי סייעתי לאחד מהם לשכנע את בעל הפונדק לתת להם מספיק חדרים להם ומלווים אותם וכאות תודה על נדיבותי האצילית העניקו לי את הרשות להתכבד מהמיטב העשיר שיש בחביות שלהם".
"נדיבות אצילית", מהמהם שלוואן ונכנס אל המרתף. "נחמד".
"נכון?", מסתובב אלרון וחיוך עליז, נערי כמעט, מאיר את עיניו. "נראה לי אנסה את יין התפוחים שלהם, שמעתי שהוא מיוחד".
"רעיון", מסכים שלוואן וסוקר את ערמות החביות הממלאות מן הרצפה עד לתקרה את המרתף ולרגע אחד ארוך הוא מתלבט מה לומר. "תודה", הוא בוחר לבסוף בפשטות.
אלרון לא עונה. או שאולי הוא רק מעמיד פנים שאינו שומע. מעמיד את העששית על אחת החביות וממלא שני גביעי חרס מהערמה שעומדת שם בנוזל אדמדם.
"לחייך", הוא אומר ומושיט את הכוס המלאה לשלוואן. "תשתה לאט", הוא ממליץ ומשיק את הגביע שלו לשפתו של האחד שתקע בידו של שלוואן.
היין עשיר. מלא וחזק. והארומטיות העצית שלו ממלאת את פיו של שלוואן בחמימות נעימה. הוא לוקח לגימה נוספת ונכנס בעוד שתי פסיעות קטנות עמוק יותר אל המרתף.
קולות גרירה נשמעים פתאום מבחוץ מלווים בדיבור שקט ומהיר. מעל כוסו מלכסן אליו אלרון מבט תמה. "לא אמורים להיות כאן אנשים", הוא מכווץ את עיניו מוטרד ומתקרב בפסיעה אחת לכוון הפתח.
גם שנים אחר כך לא יכול שלוואן להיזכר מי מהם קפץ ראשון למשמע הצווחה אבל את העובדה כי הפיל ראשון את כוסו הוא זוכר היטב.
"זוז", מתנשף אלרון, מושך את העששית בידו האחת וכמעט מפיל אותו אל הרצפה הזרועה בשברי חרס ריחניים. ברק מתכתי חולף מעליהם, מנצנץ לאורה של העששית ואחר כך נופל על הרצפה בצליל עמום.
מוזר איך האינסטינקטים שלנו עובדים. מהירים וחסרי כל התלבטות כמעט כאילו התאמנו כל חיינו עבור רגע אחד. עכשיו זה לבטח לא הזמן המתאים לעסוק בזה, אבל כשהוא משתופף מאחורי חבית גדולה וידו השמאלית אוחזת בחזקה את חרבו, מבטיח שלוואן לעצמו להקדיש לעניין מעט יותר מחשבה אם יצליח לצאת בשלום מן המרתף החשוך הזה.
לימינו, ברכו צמודה אל רצפתו הקרה של המרתף וידו גם היא לופתת את חרבו ממתין אלרון נשימתו שטחית ומהירה.
ואז נשמעת עוד פעם הצעקה, חדה ומעוותת קצת, ומיד אחריה קללה עסיסית.
"תשתיק אותו פריסם", משתעל מישהו בצרידות קרוב לפתח. "תכף הוא יביא עלינו את כל הפונדק, עד שהצלחנו להכניס אותם בשקט".
"יש שם עוד דלת בקומה הזאת", לוחש אלרון הסבר מקוטע ומכבה את הנר בנשיפה ארוכה תוך כדי שהוא מנסה להצטמצם לגודל המשוער של גרעין תפוח. "אני חושב שהיא מחברת בין קומת המרתף לאורוות".
שלוואן לא שואל מאיפה לאלרון הידע הנרחב אודות דרכי הכניסה של הפונדק, גם כי על אלרון אין מה לתמוה וגם כי ברגע זו כל שאיפתו היא להצליח ליישר את רגליו המכווצות בלי להתגלות.
יש עוד רחשים חנוקים בחלל המרתף, כאלו הנשמעים מפיו של אדם שפיו חסום על ידי סמרטוט או כף יד, ויש גם רעש של דחיפה וגרירה של לפחות שלוש זוגות רגליים ואז נסגרת דלת המרתף בנקישה ומיד אחר כך נשמע צליל מפתח המסתובב בחורו וקולות צעדים מתרחקים.
מישהו שואף ונושף בכבדות ואז גונח: "זוז מהרגל שלי, אתה".
"אולי יש כאן יציאה אחרת", מציע מישהו אחר וקולו רגוע כאילו טייל באור השמש, לא נזרק למרתף חשוך. "או שאתה רוצה לנסות לפרק את הצירים, אמציה?"
אמציה? אפו של שלוואן מתקמט. למרות שהשם אמציה הוא שם נפוץ למדי, קולו של הדובר מוכר לו מעט כדי להיות מקרי.
"אין לי אור", מציין בשלווה גבר נוסף שגם קולו מוכר מעט. "והצוהר הקטן שיש כאן למעלה לא ממש יספיק, קנז".
"הייתי שמח להציע לכם את העששית שלנו", למשמע השם הנוסף במתרומם שלוואן באחת מהרצפה הקרה, חש היטב את רגליו המכווצות. "רק שכיבינו אותה בזמן שניסינו להבין מי דוחף אתכם אל המרתף".
דממה משתררת לרגע. "מי אתם?" שואל לבסוף גבר גבוה במיוחד ורחב כתפיים וגם באור המועט יכול שלוואן להבין שתווי פניו אינם כוזרים. לצדו הוא מצליח להבחין בשתי דמויות מטושטשות נוספות.
עכשיו מתרומם גם אלרון: "אני גם אשמח לשאול את אותה שאלה, שלוואן", הוא מוסיף בשלווה מזויפת וידו מונחת עדיין על ניצב חרבו.
זהו מעמד מוזר שעדיין לא ברור לשלוואן את פשרו, אבל למרות החרדה המכווצת את ליבו מעלה המחזה חיוך על פניו. "תכירו", הוא מחווה בתנועת יד רחבה לעברם של המונדרים. "על אף שהחושך, אני מודה, יקשה עליכם קצת את המשימה. אלרון – אלו הם קנז ואמציה, ידידיו של מלך כוזר".
פיו של אלרון נפער מעט ודווקא מכיוון שהוא בין אנשי החצר הטובים שפגש שלוואן מעודו, הדבר רק מעיד על ההפתעה שמסב לו הגילוי. "ובכן", מתעשת אלרון ומגייס את נימוסיו המושלמים. "על אף הנסיבות המוזרות, אני שמח לפגוש בכם".
המונדרים מחייכים בנימוס, או כך לפחות משער שלוואן, את מראה פניהם הוא מצליח בקושי לראות.
"טוב", משתעל הזר. "משמח לראות שכולכם מכירים אחד את השני ומאושרים מאד. עכשיו אם תוכלו להיות קצת יותר יעילים זה יהיה נחמד".
"מה קרה לכם?", שואל שלוואן ומנסה להתקדם בזהירות מעבר לשורת החביות. "חשבתי שאתם בדרך לאיינה".
"שאלה טובה", מהמהם הזר למרות שברור לכלל הנוכחים בחדר כי שלוואן לא התכוון לפנות אליו. "שאלה מצוינת. אולי אפשר לסכם את זה בכך שלאנשים הנחמדים שזרקו אותנו למרתף התחשק להשתיק אותי בדרך חד צדדית למדי, והם", הוא מחווה בסנטרו לכיוונם של המונדרים. "ניסו להתערב לטובתי".
עיניו של שלוואן מתכווצות. אבל למרות שיש לו כמה וכמה קושיות על הסיפור, פרט אחד תמוה קופץ לעיניו מיד. "למה", הוא מתחיל ומתקשה במקצת לנסח את שאלתו. "למה הם הכניסו אתכם לכאן?"
"למה הם הסתפקו רק בלדחוף אותנו למרתף ולא ניסו להרוג גם אותנו?" משלים קנז את השאלה המקוטעת. "אני אנחש כי הסיבה היא שהם התקשו במקצת לחשוב על דרך בה יצליחו להסתיר שלושה גופות באורווה. היא לא גדולה".
"או שהם לא רצו לפגוע בנו", מציע אמציה ובקולו יש יותר מרמז דק. "הם כוזרים אחרי הכול, קנז".
עיניו של אלרון נודדות רגע לכיוונו של הענק השחור וקצהו השמאלי של שפתו נמתח מעט כלפי מעלה: "אז אנחנו כלואים כאן שתי קומות מתחת לאדמה בלי שמישהו יוכל לשמוע אותנו למעט כמה אנשים נחמדים שתכננו לעשות שימוש מסוים מאד בחרבות שלהם הלילה?"
שפתיו של הגבר הזה נמתחות לחיוך משועשע החושף שיניים צחורות ובורקות. "סיכום נפלא", הוא מחמיא.
זה מוזר, אבל מכל החששות והמחשבות שאמורים למלא את מוחו, עולה בשלוואן משום מה רצונו הפשוט להספיק לישון הערב קצת יותר לפני שיצטרך להשכים כדי לפקח על המשרתים. "למישהו יש רעיון מה עושים עכשיו?", הוא שואל לבסוף בעייפות ועוקף את ערימת החביות.
הדממה שעונה לו עמוקה למדי.