סיפור בהמשכים סיפורת מעריצים בעקבות ממלכה במבחן - פרק אחרון

-חיה-

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה
פרק יפהפה!
אהבתי את הפגישה בין שלוואן והמונדרים, ממש מוצלח!
והכתיבה שלך יפה כרגיל ;)
נכון שמרבית הסייסים שפגש בימי חייו ישתייכו לאומה המונדרית
השתייכו
מקווה שזה בסדר להעיר אחרי זמן התיקון.
 

רוח פרצים

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
תקציר: אולה מספר לאונמר על מותו של יקוואל, בסיום שנת נישואיהם הראשונה. תקיפה מתרחשת באזור הקרוב לגבול, בתוך תחומי שליטתו של אולה והוא מיידע את המלך עליה. אלרנן דיליאבר מציע לבסטיאן מקאן אפשרות צבאית מעניינת. במקביל באחוזת בנטיליאן מגיע אלרון לביקור אצל שלוואן ומספר לו על הטקס החשוב שהתרחש השנה באיינה - העיר בה יתקיים היריד השנתי. אולה מספר לאונמר על גיוסו לתוכנית צבאית סודית, ככל הנראה כנקמה על התקיפה.

כפר קטן בדרך לאיינה (העיר בה מתקיים היריד השנתי).
---
חצר האכסניה עמוסה מאד. מלאה בעגלות משא, אנשים צועקים ומשרתים מנופפים בידיהם, פורקים בידיים מיומנות שקים גדולים של ציוד. ועל אף ששלוואן ידע מראש על הטקס הצבאי המתקיים השנה באיינה בנוסף ליריד, את העומס הגדול השורר כעת בכלל הכפרים הסמוכים למחוז לא הצליח לחזות מראש. ולמרות שהטקס מתוכנן רק לעוד שבועיים והיריד עדיין לא נפתח, מלאים הפונדקים והאכסניות כמעט עד אפס מקום.

תמיד חונן שלוואן במה שהבריות אוהבות לכנות קסם אישי, ובין תכונותיו הבולטות אפשר למצוא בהחלט יכולת שכנוע טובה, אבל עכשיו הוא מעדיף להדק את גלימתו עוד קצת מפני צינת הלילה השוררת בעונה הזאת, ולהותיר לאלרון את תפקיד שכנועו של בעל הפונדק.

אלרון חייכן וגם אדיב. ובשק המתנות שקיבל משמים נמצאת באופן תדיר היכולת למרוח דבש וצוף על הסובבים בעזרת מילותיו בלבד.

מפתחה של האכסניה לא מצליח שלוואן לשמוע את מילותיו של אלרון. והעובדה שהוא עומד בגבו אליו מונעת ממנו גם לקרוא את שפתיו. אבל את חיוכו הרחב של האיש המבוגר, את עיניו שמתקמטות בקצותיהן ואת ידו המושטת בידידות לעברו של אלרון – הוא לא מצליח לפספס.

והתחושות שמעלות בו ההתבוננות הזאת קשות למדי.

גם פעם היה זה תפקידו של אלרון לבצע פעולות מעין אלו. והפעם הזה לא היה כל כך ממזמן. אבל עכשיו משום מה כשהוא מביט באלרון הקורץ לו מפתח האכסניה, הוא מרגיש את פת השחרית שאכל הבוקר מתפתלת בקיבתו כאילו הייתה נחש.

הוא לא רוצה לקרוא לה בשם לתחושה הזו. למען האמת הוא נאבק בה במחשבתו כל אותו הערב. בדרכם לתפילת ערבית ובזמן שצעדו יחד אל טרקלין הסעודה. אבל היא ממשיכה להבליח מידי כמה רגעים, מזכירה לו בנוכחותה השקטה שהיא כאן ואינה מתכננת להעלם בקרוב.

מגיל צעיר מאד בילה שלוואן את רוב זמנו יחד עם אלרון. ערבים שלמים גדושים בשיחות, ומלאים עוד יותר בשתיקות העביר במחיצתו. וגם כשהיה אלרון מוצלח במיוחד כפי שהיה – ידע תמיד כי מסלול חייו נמצא הרחק מתחת לשביל חייו שלו.

מוזר לראות עד כמה מעולם לא טרח להקדיש לעניין מחשבה. מוזר לשים לב עד כמה התעלם בקלילות אדיבה מהעובדה היבשה בה אין זה משנה כלל מה היו הנתונים האישיים המלבבים איתם נולד אלרון - היה זה האחרון תמיד כמה מדרגות מתחתיו.

ואיך דווקא עכשיו, כשקווי חייהם נפגשו פתאום וחייו של אלרון החלו נוסקים מעלה, מותירים אותו טראדים שלמים מאחור – החל מוחו שם לב להבדלים.



מוקדם מאד החלו האנשים מתארגנים ליציאה. עוד בטרם החלה אפרוריותו המטהרת של הבוקר לקבוע אחיזה בעולם הישנוני, ובזמן שטיפות נוצצות של טל עיטרו עדיין את עליהם הארוכים של העצים – החלו המשרתים מעמיסים את העגלות ומכינים את הסוסים לדרך.

בחוץ, החלו כבר רוחות סתיו לנשוב. מקררות את פניהם האדומות ממאמץ של הצעירים ומפזרות את שיערם על מצחם המיוזע.

דומם עומד שלוואן, כתפיו נשענות על גדר העץ המקולפת המקיפה את החצר, ועיניו מפקחות באדישות עייפה אחר פעולותיהם של הסבלים.

איינה אומנם הייתה עוד רחוקה. אבל רק המחשבה על המכרים הרבים שבוודאי יפגוש שם מכווצת את מעיו שוב. הוא יכול לתאר לעצמו את חיוכיהם המנומסים של ידידיו הוותיקים, חיוכים שסביר להניח לא יאירו את עיניהם. את לחיצת ידיהם הרפה ואת סיבוב כתפיהם החינני שעה שימשיכו לעיסוקיהם רבי החשיבות.

והוא מה יש לו?

מה יישאר לו אחרי שיחזרו יוזבד ושאול מבבל? מה יש בידיו עכשיו לבד מניהול אחוזה שקטה ורחוקה עד מאד מהווי החיים הכוזרי?

הוא לא נולד לשקט. לא נולד לשלווה כפרית מנומנמת. לא נולד כדי להעביר את חייו בניהול אחוזה נידחת. ושנתיים ארוכות של הגליה בגיאט הרחוקה לימדו אותו היטב את התובנות הללו.

הן לא חדשות לו המחשבות. לא מפתיעות אותו כלל. גם בגיאט חלם כל הזמן על היום בו ישוב למעמדו הראשון. אבל העיתוי כן מפתיע אותו. צובט את ליבו בכאב חסר שם.

אמת. הוא ידע שהוויתור יהיה קשה. ידע כי הדברים שהשאיר מאחוריו יחסרו לו, יכאיבו לו לעיתים עד מאד. אבל תמיד חשב כי יצליח איכשהו להתגבר על הכאב הזה. להמשיך הלאה בחייו, לרכוש לו ידידים חדשים, עוצמה וכוח.

היום הוא יודע כי היה אופטימי. חשב בתמימות או בסכלות שהחיים בזרימתם המהירה ישכיחו את העבר המצולק, והזמן החולף – יחליק את המהמורות שבדרך.

מולו מתחילים נערי השירות להוביל את הסוסים המבריקים מזיעה לכוון העגלה. והוא מתיישר, מתנתק מקורות העץ הלחות המקפיאות את גבו, ופונה לכוון דלת הפונדק כדי לקרוא לאלרון ולשאר מלוויהם.

אולי אלו המחשבות, אולי האשמה דווקא בערפל הקריר השורר הבוקר. כך או כך מוצא שלוואן את עצמו מתנגש בחוזקה בגבר, מונדרי על פי מראה פניו, שניסה בדיוק לחצות את החצר בכוון ההפוך.

"סליחה", הוא ממהר להתנצל משפשף בכאב את כתפו. "אולי אני עדיין עייף" הוא מוסיף בחיוך קלוש.

"זה בסדר", מרגיע הגבר, מתעלם מידו החבולה, ומבטאו הרך מתנגן קצת באוזניו של שלוואן. "כולנו רק התעוררנו".

הוא אדיב ונעים. וקל לראות שהמכה החזקה כמעט אינה מסיבה לו כאב. לפיכך מרשה לעצמו שלוואן למתוח עוד קצת את שפתיו בחיוך ולשאול: "בדרך לאיינה? אם תמתין קצת אוכל אולי לקצר לך את הדרך".

המונדרי מחייך. "אני אתו", הוא אומר, מצביע על גבר דל זקן שבדיוק סיים לקשור שק מספוא לצווארו של סוס אפור בפינתה המרוחקת של החצר.

"בעגלה שלנו יש מספיק מקום גם לשניים", שלוואן לא נראה מוטרד מן התוספת. "תשאל אותו".

המנודרי מהדק מעט את שפתיו. "זה הסוס שלו", הוא מציין, מכווץ מעט את כתפיו.

"אה", שלוואן נבוך, נבוך למדי. נכון שמרבית הסייסים שפגש בימי חייו ישתייכו לאומה המונדרית, אבל לשייך כל אדם מבניה למעמד הזה - לא היה ראוי במיוחד.

המונדרי לא נראה כמתרגש, אולי רגיל למחוות מן הסוג הזה. באדישות הוא מכניס שתי אצבעות לפיו ושורק שריקה אחת ארוכה. "קנז", הוא צועק, "מסתדר שם?"

קנז? לאט סוקר שלוואן את הגבר המזוקן הזוקר את אגודלו ואחר מתרומם מכריעתו ופוסע לכיוונם. וזרועו המדולדלת המצטרפת לשמו ולמוצאם של הגברים, גורמים לו לעצור ולמוחו העייף להגיע במהירות למסקנה המפתיעה.

המונדרי שם לב למבטיו הארוכים, הוא גם לא נראה כמתקשה במיוחד להבין את פשרם. "אמציה בן אירן", הוא מושיט את ידו לעברו של שלוואן. "קנז" הוא מחווה על חברו השותק המצטרף אליהם.

"שלוואן", אומר הנסיך לשעבר בחיוך של אדם הצופה תגובה בלתי נעימה מראש. "שלוואן דיאלידאן".

אבל המונדרי ממשיך להחזיק בידו, ורק שריר קטן שנע בלחיו מעיד על ההפתעה שהסבה לו אמירתו של שלוואן. "לכבוד הוא לי לפגוש בך", הוא משחרר את ידו לבסוף, מותח את שפתיו בחיוך עדין.

גם קנז מושיט את ידו הבריאה ללחיצה ושלוואן נענה לה בתחושה מוזרה במקצת.

ברור לו כי בדיוק כמו שהוא מבין ויודע את זהותם של שני הגברים, כך מכירים המונדרים בזהותו שלו. ומשהו במוזרותו של המפגש בין בנו של האיש שחטף את נסיכיה של כוזר לבין אלו שהחזירו אותם לארמונו של אביהם, משיב את השלווה האבודה לליבו.

"טוב", הוא מושך בכתפיו. "אם יש לכם כלי תחבורה ראוי, לא נותר לי אלא לברך אתכם בברכת הדרך".

"המברך יתברך", מחזיר אמציה, וגם הוא כמו קנז מרים את ידו במחוות פרידה.

שותק עומד שלוואן, וכשתחושה בלתי מוגדרת מפעמת בין צלעותיו, מביט אחר דמויותיהן המתרחקות. ואז דוחק בו צבע השמים המבהיר והוא ממהר להיכנס אל האכסניה החמימה שריח של מאפה קלוי כבר החל מתפשט בה, ולחפש את אלרון.
אוי. זה טוב. ממש.
הרגשות של שלוואן כל כך אמינות.
הייתי יכולה לחשוב בקלות שמיה קינן כתבה את הפרק הזה.
התגובות של אמציה... וקנז... (תפגישי אותם עם שלוואן עוד. טוב? זה אחד הטובים.)
ממש מתאים לשלוואן להתחיל להרגיש רע ליד חביבותו הבלתי מתפשרת של אלרון.
הפרק אמין. וטוב.
והייתי רוצה עוד מסוג הפרקים האלה. הם עושים לי טוב.
 

מנחם דרורי

משתמש צעיר
ישר כח על כל הסיפור המרתק,
גם אני
הייתי יכול לחשוב בקלות שמיה קינן כתבה את הפרק הזה.
וגם את שאר הפרקים..

לא ממש הבנתי את הפדיחה של שלוואן, את מי הוא חשב לסייס ואם הוא כזה איך יוכל להצטרף אליהם?
 

רוח פרצים

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
ישר כח על כל הסיפור המרתק,
גם אני

וגם את שאר הפרקים..

לא ממש הבנתי את הפדיחה של שלוואן, את מי הוא חשב לסייס ואם הוא כזה איך יוכל להצטרף אליהם?
הוא חשב שקנז הוא סייס כיוון שראה אותו עם סוס והסיק מכך שהוא סייס כי זה לא כזה נפוץ לראות מונדרי עם סוס משלו.
הוא הציע לו לבוא איתם כי חשב שאין לו אמצעי תחבורה- אבל, כאמור, הסוס היה של קנז. והיה לו את האפשרות לנסוע בכוחות עצמו.
מספיק מובן?
סורי אם לא.
 

משולש ברמודה

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
הנדסת תוכנה
לא ממש הבנתי את הפדיחה של שלוואן, את מי הוא חשב לסייס ואם הוא כזה איך יוכל להצטרף אליהם?
הוא חשב שקנז הוא סייס כיוון שראה אותו עם סוס והסיק מכך שהוא סייס כי זה לא כזה נפוץ לראות מונדרי עם סוס משלו.
נכון. אבל בהחלט יכול להיות שיצא לא מספיק ברור.
 

מנחם דרורי

משתמש צעיר
הוא חשב שקנז הוא סייס כיוון שראה אותו עם סוס והסיק מכך שהוא סייס כי זה לא כזה נפוץ לראות מונדרי עם סוס משלו.
הוא הציע לו לבוא איתם כי חשב שאין לו אמצעי תחבורה- אבל, כאמור, הסוס היה של קנז. והיה לו את האפשרות לנסוע בכוחות עצמו.
זה היה מובן, מה שלא הבנתי זה איך הוא יכל לעזוב את בעל הסוס?
 

רוח פרצים

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
בהבנתו של שלוואן, איך הוא יכל לעזוב את בעל הסוס?
בהבנתו של שלוואן הוא הסייס הזמני של בעל הסוס.
לא העבד שלו.
וזו זכותו המלאה ללכת עם שלוואן לאחר שיסיים את עבודתו.
 

משולש ברמודה

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
הנדסת תוכנה
זה היה מובן, מה שלא הבנתי זה איך הוא יכל לעזוב את בעל הסוס?
בהבנתו של שלוואן הוא הסייס הזמני של בעל הסוס.
מחמיא לי קצת הפולמוס הזה סביב משפט זניח בסיפור...
כוונתי הייתה ששלוואן ראה את קנז מטפל בסוס והסיק ממוצאו המונדרי את תפקידו כסייס בפונדק. מה שהיה לא נכון כי הסוס היה שלו והוא בסך הכול התארח שם.

לגבי התקדמות הסיפור. זוכרת שעבר כבר יותר משבוע, אבל מכיוון שהסיפור נכנס עכשיו למהלך העיקרי שלו ואני לא ממש כותבת לפי הסדר - ההתקדמות לוקחת זמן שאין לי כל כך...

מחר בעז"ה יעלה פרק חדש.
(בתקווה גדולה שאספיק).
 

מנחם דרורי

משתמש צעיר
סליחה שאני ממשיך לחפור
סביב משפט זניח בסיפור
אבל אם הוא סייס בפונדק איך
"אני אתו", הוא אומר, מצביע על גבר דל זקן שבדיוק סיים לקשור שק מספוא לצווארו של סוס אפור בפינתה המרוחקת של החצר.
ולמה שלוואן מציע לו
"בעגלה שלנו יש מספיק מקום גם לשניים", שלוואן לא נראה מוטרד מן התוספת. "תשאל אותו".
הרי הוא אמור להשאר ולעבוד בפונדק?
 

משולש ברמודה

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
הנדסת תוכנה
תקציר: אולה מספר לאונמר על מותו של יקוואל, בסיום שנת נישואיהם הראשונה. תקיפה מתרחשת באזור הקרוב לגבול, בתוך תחומי שליטתו של אולה והוא מיידע את המלך עליה. אלרנן דיליאבר מציע לבסטיאן מקאן אפשרות צבאית מעניינת. במקביל באחוזת בנטיליאן מגיע אלרון לביקור אצל שלוואן ומספר לו על הטקס החשוב שהתרחש השנה באיינה - העיר בה יתקיים היריד השנתי. אולה מספר לאונמר על גיוסו לתוכנית צבאית סודית, ככל הנראה כנקמה על התקיפה, שלוואן פוגש את קנז ואמציה בדרך לאיינה.

---
מחנה האימונים הקרוב לראטון
---
כל אותו היום ירד הגשם. פעמים בזעף, פעמים בטפטופים עדינים, ופעמים אף הרעיש כמעט כאילו היו הטיפות אבני חצץ קטנות ולא מטר של מים. מפעם לפעם קרעו ברקים משוננים את הרקיע, מאירים את הצבע האפור ששלט בו בהבזקי אור קטנים ובורקים.

בכמה שעות בודדות הפכה האדמה, הסדוקה מחודשי קיץ ארוכים, לעשירה, צמיגית, וכהה. מאטה את צעדיהם של האנשים הממהרים לרוץ עליה, ומשקיעה את נעליהם המאובקות בבוץ.

"מזל גדול היה לנו שהגענו אתמול", אליצור, סגנו של אולה, מחמם את ידיו מעל כוס משקה הצמחים שחלט לעצמו. "הפלוגה שמאבטחת את איינה בטח נתקעה בגשם".

"נו נו" מהמהם אולה, מתקרב לפתחו של האוהל. "אם היינו מתרגשים מכל טיפה של מים האויבים שלנו היו מחסלים אותנו עוד לפני שהיינו מספיקים לומר שמע ישראל. אף אחד שם לא עשוי מסוכר".

"זה לא נחמד אף פעם להיראות דומים יותר לגושי אדמה גדולים וחומים מאשר לבני אדם", מוחה אליצור. "אל תכחיש שאתה לא שמח להיות תחת יריעת בד נחמדה במקום לבלות עם הסוסים תחת כיפת השמים".

משועשע נושף אולה על אצבעותיו. "לדהור בגשם יכול להיות נחמד", הוא מציין, ואז לנוכח מראה פניו של אליצור מרים את ידיו בכניעה. "בסדר. אני שמח שהגענו בזמן".

"וניצלנו מגורל רטוב ובוצי שכזה", מוסיף אליצור, לוקח לגימה מהמשקה החם. "קיבלתם כבר תדרוך?"

"לא". אולה נאנח, מזיז את אחת מיריעות הפתח כדי להציץ החוצה. גל קריר של אוויר חודר פנימה, נקי וצלול. חריף כמעט. "הפסיק הגשם", הוא מעדכן, מחזיר את פניו לעברו של סגנו. "וגם התבהר קצת".

"למה הם הביאו אותנו לכאן בהתראה כזאת קצרה בלי תוכנית מסודרת. זה מה שמטריד אותי", בזעף מתרומם אליצור ממקומו, יוצא אחרי אולה מהאוהל. "עברו כבר שלושה ימים מאז הגענו".

"יש תוכנית", אומר אולה בשלווה. משפשף את קצות אצבעותיו הקרות. "המלך עדיין לא אישר אותה".

אליצור מעווה את פניו וממלמל משהו.

"לא שמעתי", מעדכן אולה, בוחן את גחליה הבוערים עדיין של המדורה שהדליקו לפני שהניס אותם הגשם. "הם רוצים לשמור על הסודיות בינתיים, את זה בטח לא צריך להסביר לך".

אליצור שותק, מהנהן בראשו פעם אחת. "אז זה יכול להיות כל דבר".

"כל דבר", מאשר אולה ומתיישב על אבן קרובה לגחלים. "אם פקודת הגיוס כללה נוהל יציאה לקרב, לכאורה אנחנו יכולים למצוא עצמינו בימים הקרובים מתהלכים באדמותיו הבוציות של הנבל מאלקן".

בשתיקה בוחן אותו אליצור, עיניו מכווצות וצרות. הרוח, קרה ועוקצנית מעיפה סביבם עלים צהובים ורטובים.

"מה?", שואל אולה ומקרב את אצבעותיו אל מעגל החום של המדורה.

"כלום", מושך אליצור בכתפיו. "רק שאתה לא נראה לחוץ מהעובדה שהשארת מאחוריך גט חתום".

מהורהר מכווץ אולה את שפתיו. "אולי עוד לא ממש התרגלתי לרעיון", הוא בוחר לבסוף בכנות.

"ועד שתתרגל אליו תתחיל לפחד מהעובדה שאתה כל כך מורגל בו", נעליו של אליצור בועטות אבנים משוננות וקטנות לתוך שלולית אפורה. "אבל את הפעם הראשונה בה יצאתי לקרב אחרי שנישאתי – אני זוכר מצוין".

אולה לא עונה, משפיל את עיניו אל רגבי האדמה הרטובים שליד נעליו, ומול עיניו מרחפות פניה של אונמר כשסיפר לה על גיוסו.

שתיקה שוררת ביניהם למשך מספר רגעים.

"ברהם", מפר אליצור לבסוף את הדממה. אולה מרים את ראשו, מבחין גם הוא בדמות המתקרבת. "כנראה מתחילים את התדרוך".

---

אנשים לא באמת שוכחים. הרבה שנים, ניסויים, ולילות חסרי שינה לקחו לאולה כדי להגיע למסקנה המלהיבה הזאת.

אמת. הם לא ממש זוכרים כל פרט והם לבטח אינם טורחים לחרוט בזיכרונם כל מאורע שולי. אבל משום מה דווקא הדברים שהיה מעדיף למחות מזיכרונם של הבריות, יישארו חיים וברורים במוחם גם לאחר זמן ארוך. וגם אם ישתדל לנקות היטב את לוח הצפחה מלא השכבות הזה המכונה חיים, אם יעביר את אצבעותיו עליו יגלה כי הפכו מאובקות על אף כל המאמצים.

שלוש שנים תמימות עברו מאז עזב את ביתו של שר המלחמה במטרה לא לשוב לשם לעולם. שלושה ראשי שנה עברו מן היום בו תלש דודו מעל חזהו את אותות הדרגה שלו, קרא לו בוגד, והוא מצידו הבטיח ללכת רחוק ככל שיוכל. הרבה יין נשפך מאז במסדרונות הגבוהים, ומים רבים יותר זרמו בפלגיו של המניאר. אבל האנשים, בסקרנות אנושית וטבעית המשיכו בוחנים את יחסיו עם שר המלחמה בשבע עיניים.

בכל פעם בה היה נפגש אולה עם אביו המאמץ, אם בבגדי טקס רשמיים ואם במדי צבא, יכול היה להרגיש את עיניהם של הסובבים אותו מביטות בתנועותיו בזהירות. את אוזניהם הכרויות למילותיו בדקדקנות דאוגה. ואת חרדתם שמא יתגבר עליו מזגו, והאכזבה אותה לבטח חש כשגילה כי לא הוא יירש את הכסף והתואר – תופיע על פניו.

בסטיאן, זאת מן הראוי לציין, הבחין בכך גם הוא. ובפעמיים הבודדות בהן נפגשו מאז נישואיו של אולה, הקפיד לנהוג בו בכבוד יוצא דופן. כבוד שרק הביך את הקצין הצעיר והגביר את מצוקתו.

אולי לכן הופכות פניו נוקשות כשהוא מקשיב לדבריו של מפקד הכיתה הצעיר המדווח לו כי בסטיאן מקאן הגיע לאוהל הפיקוד המרכזי וכך גם שלישו האישי של המלך.

בשתיקה הוא מתרומם ממקומו, מודה לחייל בניע ראש. "כבר אחזור", הוא אומר, מניע את ידו בתנועה המינימלית הדרושה כדי לסמן ברכת פרידה ופונה בצעד כבד אל אוהל הפיקוד.

אוהל הפיקוד לא עמוס. רק בסטיאן מקאן, ניאר – שלישו הצבאי של המלך, ומפקדו של הגדוד השני עומדים שם ונראה שהם ממתינים רק לו.

"שלום אבי", הוא פותח מיד בכניסתו לאוהל. זהו משפט פתיחה מקובל, הגיוני ביותר. אבל משום מה, נשמעות שתי ההברות האחרונות מגוחכות לאוזניו.

בסטיאן מניע את ראשו לעברו בתנועה שאמורה לסמל ברכת שלום, אבל קרירותה של התנועה, והעדרה של ברכת השלום הצפויה – גורמים לתנועה הזאת להפוך מוזרה למדי.

הוא כבר היה בכזאת סיטואציה. פירש לא נכון את תנועותיו של דודו, את מילותיו, ואין לו כל כוונה לחזור על הטעות הזאת שנית. אולי בסטיאן עייף. אולי זאת האחריות הלוחצת על כתפיו, ואולי בכלל הוא מעדיף לא להציג את רגשותיו ליד זרים.

הכול יכול להיות, זה נכון. אבל משום מה מרגיש אולה כאילו טיפות גשם קרות, מאלו שחבטו היום באדמה בכוח, מטפטפות על עורפו, זולגות לאורך עמוד השדרה שלו, וגורמות לו לצמרמורת.

בשלווה מזויפת, שהושחזה היטב בשנות מלחמה ארוכות, הוא נכנס פנימה. תופס את מקומו על יד השולחן.

ניאר, שלישו של המלך, לבוש בגינדור צעקני למדי למחנה אימונים מאובק שכזה מכחכח בגרונו ומתיישר: "נכבדי", הוא פותח וקולו חגיגי למדי, "תודה על הגעתכם המהירה בהתראה כה קצרה".

זאת תודה מגוחכת למדי, בהתחשב בעובדה שאף אחד לא ממש שואל חיילים קרביים לדעתם האישית טרם גיוסם לקרב. ורק הנימוס הבסיסי גורם למפקדיהם של שני הגדודים לנענע בראשם בחזרה.

"האימונים יחלו מחר", ידו של השליש מרחפת מעל גלילי הקלף הסגורים המונחים על השולחן. "ומכיוון ששמירת הסודיות חשובה במיוחד, אני רוצה שיעשו בשקט ככל וניתן." הוא עוצר לרגע, שואף נשימה אחת ארוכה. "אבירם יישאר איתי לאחר שנסיים כדי לעבור על המפות".

"אבירם?", שואל אולה וקולו זר.

עיניו של ניאר פוזלות לכוונו של בסטיאן מקאן. אבל זה האחרון בוחר למקד את מבטו בנקודה בלתי ידועה בקיר הבד הנגדי.

האוהל שקט, רק רחש נקישות עדינות נשמע על הבד. גשם כנראה, החל שוב יורד.

"פלוגה מן הגדוד השני נבחרה לבצע את המשימה ההתקפית", עונה ניאר לבסוף ומתופף על השולחן באצבעו. "הפלוגה בפיקודך תשמש מאספת".

פתאום נעשה האוהל חם מאד. מחניק. כמעט כאילו לא נושבות בחוץ רוחות סתיו קרות ומתיזות מים על העוברים והשבים. לאט, מאד לאט, מפנה אולה את פניו אל האיש אותו כינה במשך שתיים עשרה שנים ארוכות 'אבא', ומנסה בכל מאודו למצוא על פניו רמז כלשהו לסיבה שגרמה לו לאפשר לניאר להפיק ולארגן את טקס ההשפלה הפומבי הזה, אבל פניו של בסטיאן אטומות.

אולה בולע. מודע היטב לשלושת זוגות העיניים הנעוצות בו.

אנשים רבים חושבים כי ניסיון קרבי שימושי מאד נגד שודדים תאבי בצע או חיילים נושאי נשק העוברים ממקום למקום בשעת מלחמה. אבל לאמיתו של דבר ניסיונות שוד אינם מתרחשים בתדירות גבוהה, וגם הכפרים אינם מלאים בימים כתיקונים בחיילים חסרי עידון. לעומת זאת, רגעים בהם נדרשת לאדם שליטה עצמית גבוהה – ישנם לאינספור. ויתרון שעות האימונים הקשות שצבר בעברו הוא זה שמסייע עכשיו לאולה לבלוע את טעם המר שבפיו, להניע את ראשו מעט ימינה, ולומר בקול יציב: "אסייע להם ככל שיידרש".

"אתם תשמשו רק כגיבוי". חשוב לניאר להבהיר את העובדות. "הכוח שיבצע את המשימה בפועל יורכב מחיילים מובחרים מגדודו של אבירם".

אבירם, מפקדו של הגדוד השני, מניע את ראשו מעלה ומטה באיטיות.

הוא מופתע. לוחש קול לעגני בראשו של אולה. מופתע ממש. בדיוק כמוך. הכול הרי יודעים שדרגתו נמוכה משל אולה, הכול גם מודעים לעובדה שאין טבעי יותר מלתת לאולה, המכיר את האזור ככף ידו, את ניהולה של המשימה הסודית הזאת. והעובדה שכלל הנוכחים בחדר מודעים היטב לפרטי המידע הללו רק מגבירה את תחושת ההשפלה שבליבו.

השליש ממשיך לדבר עוד כמה דקות. דן במזג האוויר ההפכפך, בקרבתה של מצודת דיארל לגבול, בכמות החיילים הנדרשת כדי לבצע את הפעולה מאידך ולהסוותה מהצד השני, ובלוח האימונים הצפוף הנדרש מהם. אבל לא קשה לשים לב שאין כמעט מידע בדיבורו.

כיצד יגיעו החיילים למצודת דיארל? מה תפקידו של כוח הגיבוי? ובעיקר מהי המשימה בשלה יסתכנו גברים צעירים בחדירה על חומותיה המבוצרות של אחת מן המצודות החזקות בסביבה?

בשתיקה הוא מאזין לנאומו הקצר של ניאר, פניו חתומות ומוחו עמוס כל כך עד שהוא מרגיש לחץ מוכר ההולך ונבנה מאחורי רקותיו. "מה מטרת התוכנית?", הוא שואל לבסוף, וקולו מעשי מאד.

בסטיאן והשליש מחליפים מבטים. "כרגע סוכם שלא לגלות את פרטיה עד לזמן הסמוך יותר לביצועה". אצבעו של השליש מרחפת על הפתילים הקושרים את גלילי הקלף. "בהמשך תקבלו פרטים ברורים יותר", הוא מעביר את ידו על עיניו ומשפשף את אפו: "סיימנו כאן. אבירם תואיל להישאר מעט?"

זהו רמז ברור. בוטה כמעט. ואולה, עיניו מכווצות, בוחר שלא להגיב.

בשתיקה הוא מתרומם ממקומו ולאחר שהוא מהנהן בראשו אל הנוכחים הוא יוצא החוצה. אל האוויר הקר וטיפות הגשם השקופות המרקדות.

אז הוא ממודר. כמה יפה ונחמד, כמה בהיר ונעים. והוא עוד חשב שיאלץ להתמודד עם ריכוליהם של הבריות, חסרי הבסיס והקשר, על יחסיו המורכבים עם דודו.

הריכולים.

כתפיו מתכווצות קצת. והוא משפיל את פניו נגד הרוח המתגברת, בוהה ולא רואה את הענפים והעלים שהיא מסחררת סביבו.

הרבה חומר למחשבה השאירה לו השיחה האחרונה. מהעברת תפקידו הטבעי לאבירם, יחסו המנוכר של בסטיאן, ועד לפרטיה הסודיים של התוכנית. אבל משום מה הוא מוצא עצמו מהרהר בדיבוריהם של חייליו ובמבטי הרחמים של אליצור כשישמע כי מפלוגה מובחרת הפכו לכוח גיבוי.

ולא. לא יהיה לו צורך בשכל חד במיוחד או בכישורים יוצאי דופן כדי להבין מי ביצע את ההעברה הזאת.

הגשם מתגבר. הופך מרעיש יותר וצפוף, ומרטיב את שיערו וכתפיו. לכאורה זהו הזמן המתאים ביותר לרוץ אל האוהל הקרוב ולתפוס מחסה. אבל הקצין הצעיר מוצא עצמו מתיישב על אבן גבשושית מאחורי האוהל, וכשעיניו עצומות הוא מאפשר למטר להרטיב את פניו בעיגולים זוהרים.

---
איך הפיסוק הפעם? אשמח להערות, הארות, וסתם ביקורת.
 
נערך לאחרונה ב:

משולש ברמודה

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
הנדסת תוכנה
סליחה שאני ממשיך לחפור

אבל אם הוא סייס בפונדק איך

ולמה שלוואן מציע לו

הרי הוא אמור להשאר ולעבוד בפונדק?
כוונתי הייתה ששלוואן רואה את קנז מטפל בסוס ומסיק שהוא סייס. הוא מציע לאמציה מקום בעגלה מכיוון שאמר לו שגם הוא בדרך לאיינה. ומכיוון שאמציה מציין שהוא עם קנז הוא מסיק מכך שגם הוא צריך כלי תחבורה (הוא לא חייב להיות עובד קבוע בפונדק, מאמינה שאלו הרבה פעמים עבודות מזדמנות).
אבל מכיוון שלא יצא ברור, לא ממש משנה מה הייתה הכוונה שלי:). חשוב יותר מה הקוראים מבינים. אני אתקן את זה אצלי כך שיהיה יותר ברור.
 
נערך לאחרונה ב:

אא-אסתר

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
D I G I T A L
מדהים!!
שמחה בשעה טובה להגיב לראשונה....

פרק ממש ממש טוב!!! מכיל הרבה בשר ומתחחחחח (סקרנית מי אחראי לכך -רנה?)
להבדיל אם אפשר מהפרק הקודם שהיה לדעתי קצת יבש ונמרח - עד שנפגשו במקראיות 2 אנשים כ"כ נדירים יחד - תני לנו עוד קצת פלפל בשיחה שלהם

ועוד משהו אחד התיאורים לדעתי (ואולי זה רק דעתי וטעמי) קצת קצת מכבידים מדי נגיד הייתי מותרת על אחד מהמשפטים: "שלוש שנים..." ו "שלוש ראשי שנה.."
הפיסוק היה לי נוח וקליל מאד אבל אני לא מבינה גדולה בזה

ואין צורך לומר ולכתוב שזה פשוט אלוףףףף ברמות את מוכשרת מאד מאד אפשר ממש להתבלבל בינך למיה - ופשוט תודה על הפינוק הזה ככה יום חמישי עם קפה לשבת ולהתענג כמה דקות

לגבי הפרקים הקודמים היתי מנועה מלהגיב אבל משהו טכני שצרם לי: דויזיה לא יכולה לכלול מספר מועט כזה של חילים שנהרגו (40 אם אני זוכרת נכון) יותר נכון לכתוב פלוגה או מוצב (אפשר לקרוא בויקיפדיה על המונח דויזיה)

וכל המשפטים של התיאורים עמוקים במיוחד
אהבתי מאד את המשפט על גלגל החיים שארועים מצחיקים יכולים לעלות אחרי שנים בכי ולהפך - כ"כ נכון וחכם!

ושוב תודה על הכל!! מחכה במתח ממש לפרק.ים הבא.ים!
 

רוח פרצים

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
וואו.
אחד הפרקים הטובים אם לא הטוב מבין כולם.
זו אמנות לבנות סיפור כזה יפה, אבל האומנות המיוחדת שהתגלתה לי רק בפרק הזה בכתיבה שלך היא- שאת בונה את המתח בשלבים המדוייקים שמיה בונה אותם.
זה מדהים מבחינתי. כמו לקרוא פרק מתוך אחד הספרים שלה.
המתח הזה שבנוי אט אט ואלגנטי...
כל כך יפה!
ממש מתח אותי לדעת על מה ולמה היחס המנוכר של בסטיאן לאולה (הוא היה בסדר רוב הזמן. אין לבסטיאן שום סיבה להשפיל אותו) צריכה להיות למקאן סיבה טובה. אהבתי את הסצנה.
השיח עם צוריאל בתחילת הסיפור היה קצת בקצב אחר מהשיח עם הקצינים (שהיה מלא ברגשות ומחשבות מתרוצצים).
זה לא לגנאי ולא לשבח. סתם ציון עובדה.
כשקראתי את זה, בטעות הזזתי את היד כדי להפוך דף. עד כדי כך זה היה לי מוחשי ומותח.
זו גם נקודה. כי זה לא ספר. זה סיפור שמתפרסם בפלטפורמה דיגיטלית. ולאנשים יש פחות סבלנות להתעמק.
לכן אהבתי את זה. כי למרות שזה בדיגיטלי- נכנסתי לסיפור כאילו זה היה ספר.
כל הכבוד!
מחכים לעוד פרקים כמוהו.
אל תפתרי כל כך מהר את הבעיות של אולה ומקאן... אהבתי אותם.
 

מירי11111

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
וואו!

כיף לקרא!
אני פשוט נהנית מכל מלה
יש שם כמה ביטויים ממש מוצלחים ותיאורים נלבבים אודות הגשם הזועף...


מה?
בסוף התוכנית הסודית, תאמר לאולה דקה לפני שהוא יצא למשימת הגיבוי המשמימה?

מקווה שלא עוד הרבה זמן תשאירי אותנו במתח.. :)
 

אולי מעניין אותך גם...

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק קכו

א שִׁיר הַמַּעֲלוֹת בְּשׁוּב יי אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים:ב אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה אָז יֹאמְרוּ בַגּוֹיִם הִגְדִּיל יי לַעֲשׂוֹת עִם אֵלֶּה:ג הִגְדִּיל יי לַעֲשׂוֹת עִמָּנוּ הָיִינוּ שְׂמֵחִים:ד שׁוּבָה יי אֶת (שבותנו) שְׁבִיתֵנוּ כַּאֲפִיקִים בַּנֶּגֶב:ה הַזֹּרְעִים בְּדִמְעָה בְּרִנָּה יִקְצֹרוּ:ו הָלוֹךְ יֵלֵךְ וּבָכֹה נֹשֵׂא מֶשֶׁךְ הַזָּרַע בֹּא יָבוֹא בְרִנָּה נֹשֵׂא אֲלֻמֹּתָיו:
נקרא  108  פעמים

אתגר AI

תאומים • אתגר 145

לוח מודעות

למעלה