פרק נוסף ב"ה, אשמח אם לדעת על קטעים/משפטים מסוימים שאהבתם במיוחד או סתם ביקורת...
הדגשה: הפרק הזה מתרחש שנה אחרי יוזבד (קצת אחרי הפרק הקודם).
אחוזת בנטיליאן
---
מוזר איך החיים מעגליים לפעמים. איך אותה בדיחה שהצחיקה אותנו עד אובדן נשימה מעלה דמעות בעינינו כשהיא הופכת לזיכרון. איך אותם מכשולים עליהם טיפסנו בחריקת שיניים קטנים ממרחק השנים לאבני חצץ קטנות. ואיך אותם הרגעים שבנו אותנו ועליהם הייתה גאוותנו הופכים באחת לכתם מציק, חסר חן וחסר משמעות.
כשהיה שלוואן ילד היה השם דיאלידאן אות כבוד להשתייכות לאחת ממשפחות האבירים הרוממות בכוזר. כזאת שלשמה נקשרים מעשי חסד רבי הדר וניחוח משכר של עוצמה. מסוג המשפחות אותן מהללים האנשים בעיניים בורקות, ורק צל דקיק ושקוף בקצות עיניהם מעיד על רגש הקנאה האוכל את ליבם.
השנים החולפות והאדמות אותן צבר יוסף, הפכו את בית דיאלידאן ממשפחת האצולה החשובה שהיה לאחד מן המשפיעים ביותר בפוליטיקה הכוזרית. ועוצמתה של ההשפעה הזאת הייתה כל כך גדולה עד שהאדם השני בממלכה למלך כוזר, היה יוסף דיאלידאן עצמו.
מוזר איך הזמנים הללו נראים עכשיו כמו חלום מטושטש. אבל אז כשהיה צעיר, עליז ומלא עוז נעורים. היו הימים הללו חיים וצבעוניים כמעט כמו ציור אומנות טרי, בוהק בצבעיו הרטובים.
אבא שלו עשה את הכול. בכישרונו החברתי המלוטש ובכריזמטיות עשירה אסף את התהילה. ליבה את ההערצה וחרש ביסודיות את הקרקע. והם שחסו בצלו של האילן הגדול, היו רק צריכים לרכון ארצה ולאסוף בחן את הפירות.
לא שהיה חסר לשלוואן מהקסם הזה. להפך. אבק הכוכבים שפוזר בחן על כתפיו רק הוסיף זוהר לצעיר בעל האישיות הכובשת שהיה אז. מעצים את כישרונו הטבעי ללכד ולאחד את האנשים שפגש לטבעת גדולה ואוהדת, שהקיפה אותו לאן שרק נשאו אותו רגליו. האנשים נהגו לומר שגדיים אינם הולכים רחוק מן המקום בו גדלו, ופרחים טובים גדלים באותן הערוגות. ואם רצה יוסף יורש מושלם לעוצמה ולכישרון שזרמו בדמו, קיבל אותו בדמותו של בנו השלישי, שדמה לו יותר משדמו לו כל אחיו גם יחד.
אחר כך השתנו הזמנים. העולם התנדנד והזדעזע, סוחף אתו למערבולת אחת גדולה אנשים טובים, ידידים נאמנים, ומשפחות ותיקות מהאצולה הגבוהה של כוזר. ולא מפתיע כלל היה לגלות כי שוב צלחה משפחתם את המשבר. מושיטה חבל לשאר האומללים שלא שפר מזלם לעמוד בסופה. כשאת סירת ההצלה משיט אביו ועלה של זית בפיו.
היום, ממרחק השנים, נראית התקופה הזאת כחלום ביעותים. אבל אז היה צעיר. יהיר ומלא קסם נעורים. ואחרי הכול שלוואן תמיד אהב את אביו. לא היה קשה ללכת אחריו. לא היה קשה בכלל. לא כשבתוך ימים ספורים הפך מבן צעיר, חסר תואר ממשי לנסיך כוזר במלוא משמעותו של הכינוי.
לטוב, כך למד עם הזמן, מתרגלים האנשים מהר. במצמוץ אחד של העין הם שוכחים כמעט לחלוטין את העבר שחיו בו עד לפני רגע. וההתרגלות הזאת הופכת לבומרנג כשעושים את אותה הפעולה בדיוק, לכיוון ההפוך.
החזרה לכוזר האמיתית הייתה בהחלט מן הסוג הזה. ככל והייתה ההערצה אותה רכשו לו הבריות גדולה יותר, היא הפכה לבוז שקט. ככל והיו האנשים פתוחים וגלויים אתו בימים שלפני המבול, הפכו מבטיהם לחשדניים וקרים. וככל שהיה האמון שנתנו בו בני האדם עמוק יותר – כך הפך יחסם למנוכר וזר.
שבע שנים רעות עברו על כוזר. בולעות ברעבונן את כל הטוב והמתוק, הקשרים והידידים שרכש עם הזמן באתיל. ולמרות שאין דבר יותר הגיוני והוגן מכך, חש שלוואן כאילו הוא מביט דרך זכוכית שקופה במסיבה עליזה ורועשת של ידידי עבר, כשהוא רק יכול לצפות בהם והם אינם טורחים להעיף ולו מבט קל לכיוונו.
אמת. הוא ידע מראש למה הוא נכנס. ידע שההסתגלות תהיה קשה. שהאנשים לא יסלחו מהר כל כך לאחת מן הבגידות הגדולות יותר שידעה ההיסטוריה הכוזרית. אבל כנראה שציפה בכל אופן למשהו. מסתבר שבתוך ליבו המתין לגילוי קטן של תמיכה, לזיק חיבה של היכרות, או לכל הפחות באמון בכוונותיו. והעובדה שכמעט דבר מכל אלה לא קרה, מכאיבה לו הרבה יותר ממה שהוא מוכן להודות.
לא כל האנשים היו מנוכרים. חלקם דווקא היו נחמדים למדי. תמכו בשינוי שעשה, התעניינו בפרטים ושיבחו אותו על אומץ ליבו ועל מסירותו לכוזר. אבל על אף נחמדותם של אותם אנשים, לא מנחמים חיוכיהם וטוב ליבם את מי שכונה בעבר נסיך כוזר החדשה. מכאיב יותר היה לגלות כי היחידים להם היה אכפת, היו אלו שלא הכירו כלל את שלוואן של העבר הרחוק.
אלרון משום מה, חווה את המעבר הזה בצורה שונה לחלוטין. אולי בעצם, לא היה זה מפתיע כל כך. אלרון מעולם לא היה חלק מהנוף הכוזרי הרגיל. ועל אף שהיה בין החשובים והעוצמתיים בין עבדיהם של האבירים, עדיין היו הוא וקעקוע הנשר שלו חריגים למדי בכל סביבה בה שהו. ובדיוק כמו כל הרגל טוב הנרכש במאמץ, גם עכשיו סייע לו מנהגו הקליל וחסר הפניות של אדם הנאלץ מגיל צעיר מאד לכופף את ראשו בפני אחרים. והעובדה כי הכול יכולים לקבל בהבנה את הליכתו של עבד אחר אדונו, תורמת גם היא לשיפור מעמדו.
והשיפור הזה ניכר היטב על אלרון, שעשה את כל הדרך מאתיל הרחוקה כדי לבקר באחוזת בנטיליאן. וניתן להניח גם כי רמת חייו הנוכחית עלתה במיוחד, לפחות על פי זוהר בגדיו וסוסו האיכותי.
גם עכשיו, כמעט שנה לאחר שבחר להשתקע רחוק כל כך מהברק העירוני והמלוטש של אתיל, עדיין מעלה ניחוחה של עיר הולדתו ברק קלוש בזוויות עיניו של שלוואן. והברק הזה לא נסתר מעיניו של אלרון על אף כל הזמן שעבר.
"היא עדיין יפה כמו שאתה זוכר אותה", הוא מעיר. סוסו מטופף בחן על אבני המדרך החלקלקות המרצפות את השביל המקיף את הטירה. "על אף שאני לא בטוח כמה תאהב את מזרקות המים החדשות שנבנו קרוב לקריית המלוכה, האמן שתכנן אותן כנראה טיפח חלום נסתר לכסות במי בוץ את כל הנכבדים העוברים שם מידי יום".
שלוואן, רוכב לצידו של אלרון, צוחק כמתבקש.
שמש חמימה של תחילת סתיו מציצה אליהם מבין קרעי העננים, מאירה באור בהיר וחזק את האבנים האדירות שמרכיבות את חומת המצודה. "נעים כאן", אומר לבסוף אלרון כשהשתיקה הופכת ארוכה למדי. והמשפט הזה מצחיק את שלוואן יותר.
"הערות על מזג האוויר", הוא מטלטל את ראשו בחוסר אמון. "איזה חלומות רעים חלמת באתיל, אלרון?"
הנורדי מגחך, מלפף את מושכות הסוס סביב כף ידו. "אני יכול לשאול את אותה שאלה", הוא מחזיר.
שלוואן שותק. ממקד את מבטו בעמק הפורח והירוק שלימינם. "זה לא אותו הדבר", הוא מושך בכתפיו לבסוף.
"נכון", מסכים אלרון בחביבות. "כמו תמיד, אתה הכי משכנע כשאתה משקר".
ענן מסתיר לרגע את השמש, והאפרוריות הקרירה גורמת לשלוואן לכווץ מעט את כתפיו. "שנינו יודעים שאתיל לא הייתה אופציה הגיונית בשבילי", הוא אומר בשקט.
"אהה", מסכים שוב אלרון. "כי אחוזת בנטיליאן על השקט העמוק השורר בה והנחלים הזכים המפכים בין סלעיה היוותה פתרון מושלם".
"זה מקום יפה", קולו של שלוואן מתגונן קצת. "ושליו. עכשיו זה לבטח לא יהיה מוסרי לעזוב. כשגם יוזבד וגם שאול אינם בארץ ובאלאר ככל הנראה אינו מתכנן להראות את פרצופו בקרוב".
"תמיד היית מוסרי", מחמיא אלרון. "רך לבב ונדיב, ראה כמה חסד עשה עמדי האלוקים שנתן לי לשרת בעברי אדון מסור כל כך ואציל".
מאז שחרר המלך איסתרק את אלרון מעבדותו, הפכו האזכורים לעברו כעבד לבדיחות האהובות על אלרון בזמן שמצב רוחו הפך לעוקצני במיוחד, ושלוואן מודע לכך היטב. "דבר ברור אלרון", הוא ממליץ. וקולו שלא במפתיע אינו רך כיאה לאדון המדובר.
"בסדר", מושך אלרון בכתפיו בקלילות, והתנועה האלגנטית דוקרת את עיניו של שלוואן. "זה כלום. כמעט שום דבר. אבל אם תואיל בטובך להודות שאתה פוחד לשוב אל אתיל במקום להיתלות באצטלה של טוב לב, יהיה זה מעשה נדיב שישמח את ליבי עד מאד".
קצה זווית פיו של שלוואן מתרומם מעט. "בסדר", הוא מגחך במרירות. "הריני מודה".
"יופי", מבריק לעברו אלרון חיוך זוהר. "מקסים ממש. לא היה קשה נסיכי הנערץ, נכון?"
עיניו של שלוואן מזנקות לצדדים. "שמור על הפה שלך", הוא נוזף, נרגע מעט כשהוא מגלה שהסביבה ריקה.
אלרון רק מרחיב את חיוכו עוד קצת, נהנה בעליל ממצוקתו של שלוואן. "אין פה אף אחד על השביל השומם הזה, ואפילו הציפורים עסוקות למדי בשביל להתעניין במה שיש לי לומר".
שלוואן מנענע את ראשו בתנועה קטנה ומיואשת, מתקדם קצת מהר יותר במעלה השביל.
חיוכו של אלרון נושר מפניו. "זה לא חייב להיות ככה", הוא ממהר להדביק את הקצב. "על אף שעבר הרבה זמן, אני בטוח שאתה עדיין זוכר היטב כי על אף עוצמתה של עיר האבן הכחולה – היא אינה נושכת".
"אין לי למה לחזור", שלוואן עייף. ועל אף שהייתה זאת הצעתו שלו לסייר עם אלרון בשדות נחלת בנטיליאן, הוא מעדיף עכשיו לסיים את המסלול הזה מהר ככל שניתן. "הרבה מים זרמו במניאר מאז התחלקה כוזר. ואחרי הכול המעמד שלי שם תמיד יהיה תחת צל זכרו של אבא שלי". רגע הוא שותק ואז מוסיף. "כמו שהיה מאז ומתמיד".
אלרון שותק רגע כחוכך בדעתו. "בסדר", הוא אומר לבסוף ומדרבן את הסוס לצעידה מהירה יותר. "איפה מתקיים השנה היריד?"
המעבר החד בין הנושאים מבלבל את שלוואן. "באיינה", הוא עונה בזהירות.
"נכון". אלרון עליז, עליז מאד. "יש לך מושג מה עוד מארחת העיר היפה הזאת באותו הזמן?"
"אני לא יודע מה בפנים שלי רומז על כך, אלרון", שלוואן מניף את ידו בקוצר רוח כדי לגרש זבוב שמרחף קרוב לפניו. "אבל מצב הרוח שלי אינו נוטה לחבב כרגע משחקי ניחושים".
משום מה נראה כי ההערה האחרונה משפרת עוד יותר את מצב רוחו של העבד לשעבר. "טקס סיום ההכשרה של הצוערים החדשים". הוא מכריז בחגיגיות ועוצר לרגע כדי להגביר את הרושם. "בהשתתפות שר הצבא, אבירי המחוזות והמלך בכבודו ובעצמו".
שלוואן בוהה בו בפה פעור. והמבט מבדח עד מאד את הנורדי הצעיר. "סגור את הפה", הוא ממליץ. "יש פה עוד זבובים חוץ מאלו שכבר הספקת לגרש".
"ממתי מתרחש טקס סיום ההכשרה במקום שונה מאתיל?", מתעשת שלוואן לבסוף. ומשתעל כדי לנקות את גרונו משרידי התדהמה.
"מאז התקיפה ליד ראטון", משיב אלרון בפשטות. "אם השמועות הצליחו לחצות את הדיסטאף ולטפס עד לרכס הגריגה – אחרי התקרית בו מצאו את מותם בשריפה ארבעים חיילים מן הגדוד השני, הרבה אנשים במסדרונות הגבוהים חשבו כי פעולה להגברת המורל בקרב המשרתים בגבולות, הנה דבר נחוץ מאד". הוא מושך בכתפיו. "אי אפשר להתכחש לעובדה כי טקס צבאי מפואר קרוב למקום בו נפלו החיילים, היא דרך מוצלחת במיוחד לעשות את זה".
"כן", ממלמל שלוואן. "מוצלחת במיוחד".
"זאת הזדמנות בשבילך", אלרון ממוקד. "להכניס אצבע או שתיים לתוך המים, אפילו מרפק. ולבדוק אם כבר הספיקה הקלחת הרותחת להתקרר. כי גם אם נתעלם מהנקודה הזאת כמה שרק נרצה – שנינו יודעים שאתה לא מאושר כאן".
שלוואן שותק ארוכות. בעוד אלרון מצמצם את עיניו ומצביע לכוון קצהו הנגדי של השביל. "מישהו רץ אלינו. אחד מהפועלים בשדות אולי".
שלוואן מצל גם הוא על עיניו. "מנהל העבודה", הוא אומר לאחר שהדמות המנופפת הופכת ברורה יותר. "נראה שזקוקים לי אלרון, תמשיך בסיור בלעדי? תוכל אחר כך ללכת ולנוח עד לזמן ארוחת הצהריים".
מוזר לשלוואן לארח את אלרון. להציע לו לטייל באחוזה ולסעוד עימם. וזאת לאחר שינוח כמובן באחד מחדרי האורחים הגדולים והנאים שבטירה. אבל אף שהמציאות מוזרה במקצת, משום מה הרגש שמעורר בו הפעולה הפשוטה הזו – נעים למדי.
אלרון מהנהן, וקל לראות שהוא משועשע מהמעמד. "אל תדאג", הוא מניף את ידו. "אני אנוח טוב בהעדרך".
"דאגה עבורך אף פעם לא הייתה חלק מהאחריות שלי", מזכיר שלוואן.
אלרון קד לעברו מעל גב החיה האצילית. "מעולם לא שכחתי", הוא מחזיר בחביבות. "תחשוב בינתיים על מה שאמרתי". ואחר כך פורץ סוסו בדהרה בכיוון ההפוך של השביל, לעבר שדות החיטה הזוהרים לאורה הרך של השמש.
----
@אילה רובינפלד איך הפיסוק הפעם?