הנושאים החמים
הנושאים החמים
18.
חיים מסתכל סביב. אין אדם נוסף במרפסת, וגם לא במרחבים הנשקפים ממנה. הוא יצטרך לטפל בעניין לבדו.
באיטיות, כשידיו מושטות קדימה בהתגוננות ובעיניו מבט מתנצל, הוא מתקרב אל מושבו של לוי: "תנסה להירגע", הוא מבקש, והרעידה בקולו מפתיעה אותו. "תנסה להירגע ותסביר לי מה הבנת".
לוי מרים את ראשו משלחן העץ: "זה מובן מאליו, אתה לא חושב? אבנר וטרפון הם גיבורים קלאסיים של סיפורים. הסופרמן, הגיבור שמציל את היום וכולל אוסף יכולות בלתי אפשרי. וחבר חבורת הילדים שנעה ממשימה למשימה ונלחמת באנשים רעים".
חיים מרוכז למחצה, יותר מדבריו של לוי מעניינת אותו העובדה שהוא הפסיק לגרד את השולחן בציפורניו, ומבטו הולך ונעשה ממוקד. "נו?" הוא מעודד אותו בחוסר ריכוז.
"וכולם כולם יודעים באופן תמוה לדבר עברית. וכל האזור של האקשן והרובים והשטויות הומה אדם, בניגוד לרוב השטחים כאן שריקים. למשל השטח ההוא של הפנטזיה, למרות שהוא כל כך מדהים, ויש בו הרבה פוטנציאל".
הוא נשמע בהיר וממוקד, וחיים שמח שמצא את הפתרון להשיב אותו לשפיותו. "נו?" הוא מזרז שוב כדי להמשיך את תהליך הריפוי.
לוי נותן בו מבט ארוך: "בקיצור, הרבה דברים התחברו, אבל היו גם שאלות. אם אבנר וטרפון הם באמת זוג קלישאות ספרותיות מהלכות, איפה אני ואתה נכנסים?"
"איפה?" שואל חיים מכנית, בראשו הוא מחשב כבר כיצד יחזרו אל החדר וידונו בעניין הטיפול באבנר.
לוי כל כך ממוקד, שהוא אינו מבחין שחיים כלל לא מקשיב לו: "אבל עכשיו הכול ברור". הוא ממשיך לאטו, "ותסלח לי שאני אומר לך את זה בבוטות. אתה הקלישאה הגדולה מכולן, חיים. אנשים כמוך ממלאים יותר ספרים מכולם. אני מדבר על רוב הבעלים בכל ספרי הרגש ועיתונות הנשים, אתה יודע. אנשים שטוחים, עמוקים כמו דף. שכל התפקיד שלהם הוא לעודד את נשותיהם, בדרך כלל בשילוב פסוקים וציטטות חז"ל".
חיים מהנהן בהיסח דעת מוחלט, מרוכז בכך שמראהו של לוי שב ונעשה שפוי לגמרי. "כן, כן".
"אתה לא נעלב?" תוהה לוי, מתבונן בו בפליאה.
לחיים לוקחת שנייה או שתיים כדי לקלוט שמופנית אליו שאלה: "מה? הה.. כן. בטח נעלב, מאוד מעליב".
לוי אפילו לא שם לב: "מעליב, נכון? אז זה כאין וכאפס, אתה שומע? כאין וכאפס לעומת מה שאני משמש כאן! כל הזמן שמתי לב שלכולכם יש סיפורי עבר.. בלה בלה.. הייתי פה, הייתי שם. ורק לי אין שום סיפור, אתה יודע למה?"
"למה?"
"כי אני הסיידקיק", הוא צועק, "הסיידקיק, חיים!"
מצחו של חיים נחרש קמטים. "אוקיי. מעולה". הוא מדבר בשקט, בנחת. מנסה להעביר מסר של רוגע ושפיות. "אני לא יודע מה זה, אבל זה נשמע רע מאוד. תנסה להירגע שוב, ואז תסביר לי מה זה אומר".
המסר לא עובר, עיניו של לוי מתרוצצות בעצבנות: "נו, באמת. סיידקיק. כמו.. דוקטור ווטסון. החבר, או האתנחתא הקומית, או סתם האיזון האידיוטי כי הפרוטגוניסטים המטופשים לא מספיקים כדי להחזיק עלילה בעצמם, אז הם צריכים איזה מישהו שיאזן אותם או יגיד בדיחה טובה באמצע לתוספת עניין. חה חה חה, איזה מצחיק.."
"כן, אני מניח.." חיים משפשף את מצחו באצבעו. "כלומר, לא הבנתי כלום. שום מילה".
לוי נעמד, ידיו רוטטות בעצבנות: "מה יש לא להבין? מה אתה לא מבין? יש אנשים כמו אבנר. אידיוטים מרובעים, הם לא מצליחים להחזיק עלילה אז מוסיפים להם עוד מישהו יותר מעניין או חכם. אבל הם יישארו הגיבורים, הם יצילו את היום, ועליהם יהיה הפוקוס. סיידקיק, לא משנה כמה הוא יהיה חכם יותר או מוצלח יותר, תמיד יישאר בסוף על תקן תוספת. ליצן החצר".
המצב מתדרדר. היה עליו להבין שכך יקרה, היה ברור שהתיאוריה הזו של לוי רק תשגע אותו יותר. עכשיו הוא צריך לטפל בעצמו במצב. כמה שהוא שונא את זה. "לוי, אני לא מבין כלום. מה אתה בעצם אומר, שאנחנו סיפור? מה זה אומר?"
לוי נעצר, הוא מהרהר לרגע בשאלה: "מה זה אומר?" הוא מגיב באיטיות, "כלום. בעצם לא, זה אומר שאנחנו צריכים להמשיך בדרך. חייבים לעוף מפה כמה שיותר מהר, אני לא יכול להישאר כל חיי סיידקיק, ולראות איך אנשים כמוכם, כמו אבנר גיבור ישראל, לוקחים את הפרונט".
זה חבל נפלא של שפיות, וגם מה שהם צריכים לעשות בין כך! חיים נאחז בו בכל כוחו, משתאה למזלו הטוב: "להמשיך זה רעיון טוב.."
לוי לא מאפשר לו לסיים: "הה.. וזה אומר עוד דבר. אם אנחנו תקועים או הולכים בסיפור או לא יודע מה", הוא מרים את עיניו למעלה, מכוון את דבריו למקור עלום. "אז עשיתי עכשיו את שבירת הקיר הרביעי המפוארת בהיסטוריה".
עיניו של חיים מביטות בו בחמלה מבוהלת. "כן, כן. שברת קיר, ברור. זה בולט".
"קיר רביעי?" לוי מצחקק בקול גבוה והיסטרי. "ארבע מאות קירות שברתי פה! לא נותרה אבן על אבן! איך אתה עם זה, סיפור?"
חיים מסתכל סביב. אין אדם נוסף במרפסת, וגם לא במרחבים הנשקפים ממנה. הוא יצטרך לטפל בעניין לבדו.
באיטיות, כשידיו מושטות קדימה בהתגוננות ובעיניו מבט מתנצל, הוא מתקרב אל מושבו של לוי: "תנסה להירגע", הוא מבקש, והרעידה בקולו מפתיעה אותו. "תנסה להירגע ותסביר לי מה הבנת".
לוי מרים את ראשו משלחן העץ: "זה מובן מאליו, אתה לא חושב? אבנר וטרפון הם גיבורים קלאסיים של סיפורים. הסופרמן, הגיבור שמציל את היום וכולל אוסף יכולות בלתי אפשרי. וחבר חבורת הילדים שנעה ממשימה למשימה ונלחמת באנשים רעים".
חיים מרוכז למחצה, יותר מדבריו של לוי מעניינת אותו העובדה שהוא הפסיק לגרד את השולחן בציפורניו, ומבטו הולך ונעשה ממוקד. "נו?" הוא מעודד אותו בחוסר ריכוז.
"וכולם כולם יודעים באופן תמוה לדבר עברית. וכל האזור של האקשן והרובים והשטויות הומה אדם, בניגוד לרוב השטחים כאן שריקים. למשל השטח ההוא של הפנטזיה, למרות שהוא כל כך מדהים, ויש בו הרבה פוטנציאל".
הוא נשמע בהיר וממוקד, וחיים שמח שמצא את הפתרון להשיב אותו לשפיותו. "נו?" הוא מזרז שוב כדי להמשיך את תהליך הריפוי.
לוי נותן בו מבט ארוך: "בקיצור, הרבה דברים התחברו, אבל היו גם שאלות. אם אבנר וטרפון הם באמת זוג קלישאות ספרותיות מהלכות, איפה אני ואתה נכנסים?"
"איפה?" שואל חיים מכנית, בראשו הוא מחשב כבר כיצד יחזרו אל החדר וידונו בעניין הטיפול באבנר.
לוי כל כך ממוקד, שהוא אינו מבחין שחיים כלל לא מקשיב לו: "אבל עכשיו הכול ברור". הוא ממשיך לאטו, "ותסלח לי שאני אומר לך את זה בבוטות. אתה הקלישאה הגדולה מכולן, חיים. אנשים כמוך ממלאים יותר ספרים מכולם. אני מדבר על רוב הבעלים בכל ספרי הרגש ועיתונות הנשים, אתה יודע. אנשים שטוחים, עמוקים כמו דף. שכל התפקיד שלהם הוא לעודד את נשותיהם, בדרך כלל בשילוב פסוקים וציטטות חז"ל".
חיים מהנהן בהיסח דעת מוחלט, מרוכז בכך שמראהו של לוי שב ונעשה שפוי לגמרי. "כן, כן".
"אתה לא נעלב?" תוהה לוי, מתבונן בו בפליאה.
לחיים לוקחת שנייה או שתיים כדי לקלוט שמופנית אליו שאלה: "מה? הה.. כן. בטח נעלב, מאוד מעליב".
לוי אפילו לא שם לב: "מעליב, נכון? אז זה כאין וכאפס, אתה שומע? כאין וכאפס לעומת מה שאני משמש כאן! כל הזמן שמתי לב שלכולכם יש סיפורי עבר.. בלה בלה.. הייתי פה, הייתי שם. ורק לי אין שום סיפור, אתה יודע למה?"
"למה?"
"כי אני הסיידקיק", הוא צועק, "הסיידקיק, חיים!"
מצחו של חיים נחרש קמטים. "אוקיי. מעולה". הוא מדבר בשקט, בנחת. מנסה להעביר מסר של רוגע ושפיות. "אני לא יודע מה זה, אבל זה נשמע רע מאוד. תנסה להירגע שוב, ואז תסביר לי מה זה אומר".
המסר לא עובר, עיניו של לוי מתרוצצות בעצבנות: "נו, באמת. סיידקיק. כמו.. דוקטור ווטסון. החבר, או האתנחתא הקומית, או סתם האיזון האידיוטי כי הפרוטגוניסטים המטופשים לא מספיקים כדי להחזיק עלילה בעצמם, אז הם צריכים איזה מישהו שיאזן אותם או יגיד בדיחה טובה באמצע לתוספת עניין. חה חה חה, איזה מצחיק.."
"כן, אני מניח.." חיים משפשף את מצחו באצבעו. "כלומר, לא הבנתי כלום. שום מילה".
לוי נעמד, ידיו רוטטות בעצבנות: "מה יש לא להבין? מה אתה לא מבין? יש אנשים כמו אבנר. אידיוטים מרובעים, הם לא מצליחים להחזיק עלילה אז מוסיפים להם עוד מישהו יותר מעניין או חכם. אבל הם יישארו הגיבורים, הם יצילו את היום, ועליהם יהיה הפוקוס. סיידקיק, לא משנה כמה הוא יהיה חכם יותר או מוצלח יותר, תמיד יישאר בסוף על תקן תוספת. ליצן החצר".
המצב מתדרדר. היה עליו להבין שכך יקרה, היה ברור שהתיאוריה הזו של לוי רק תשגע אותו יותר. עכשיו הוא צריך לטפל בעצמו במצב. כמה שהוא שונא את זה. "לוי, אני לא מבין כלום. מה אתה בעצם אומר, שאנחנו סיפור? מה זה אומר?"
לוי נעצר, הוא מהרהר לרגע בשאלה: "מה זה אומר?" הוא מגיב באיטיות, "כלום. בעצם לא, זה אומר שאנחנו צריכים להמשיך בדרך. חייבים לעוף מפה כמה שיותר מהר, אני לא יכול להישאר כל חיי סיידקיק, ולראות איך אנשים כמוכם, כמו אבנר גיבור ישראל, לוקחים את הפרונט".
זה חבל נפלא של שפיות, וגם מה שהם צריכים לעשות בין כך! חיים נאחז בו בכל כוחו, משתאה למזלו הטוב: "להמשיך זה רעיון טוב.."
לוי לא מאפשר לו לסיים: "הה.. וזה אומר עוד דבר. אם אנחנו תקועים או הולכים בסיפור או לא יודע מה", הוא מרים את עיניו למעלה, מכוון את דבריו למקור עלום. "אז עשיתי עכשיו את שבירת הקיר הרביעי המפוארת בהיסטוריה".
עיניו של חיים מביטות בו בחמלה מבוהלת. "כן, כן. שברת קיר, ברור. זה בולט".
"קיר רביעי?" לוי מצחקק בקול גבוה והיסטרי. "ארבע מאות קירות שברתי פה! לא נותרה אבן על אבן! איך אתה עם זה, סיפור?"
נערך לאחרונה ב:
או, מה שיותר הגיוני. אבנר יתעורר סוף סוף. בכל זאת, הוא משחק את עצמו קשוח, לא?
