14.
הימים עברו בעצלתיים, כאילו חלה על הזמן עצמו איזו השפעה פנטסטית עלומה. אבנר החלים לאיטו, אך מצב רוחו הרע לא השתפר. הערותיו והוראותיו הנרגזות העכירו את האווירה, ותגובותיו העוקצניות של לוי הפכו אותה לעגומה ממש.
היו, כמובן, גם צדדים טובים. המקום אכן היה מדהים וקסום, ועם כל יום שעבר נתגלתה הפתעה נוספת. מלבד אבנר שבעיקר נח, שוטטו שלושת האחרים בשטחים הנרחבים והריקים מאדם, ונדהמו לחשוף שוב ושוב מקומות ויצורים שנדמו כנחושים לאתגר כל חוק מדעי שנחקק אי פעם. בינם לבינם ידעו בני החבורה שאם רק היו פני הדברים שונים יכול היה הזמן החולף להיות מהנה למדי. אבל הדברים לא היו שונים, והאווירה המתוחה מנעה לחלוטין את תחושת החוויה.
אבנר דחק כל העת לעזוב את המקום ולהמשיך הלאה, ודרישתו זו עמדה במוקד הוויכוחים. חיים ובעיקר לוי תהו מהו אותו הלאה אליו עליהם למהר, ודרשו בתוקף להמתין לפחות עד שאבנר יחלים לחלוטין. אבנר הנרגז עשה כמיטב יכולתו, ולאחר שהסיר את תחבושותיו והוכיח כי שב לכוחו הקודם נאלצו האחרים להסכים ולהתכונן להמשך מסעם.
מאחורי אחד הארמונות עמד מגדל מופלא. מבחוץ נראה מגדל רגיל ודומם, אך לעומד בראשו נדמה היה שהמגדל מטפס כל העת מעלה בתנועה סיבובית, ומתקדם בהתמדה לעבר השמים. בלילה האחרון לשהותם במקום חיפש חיים את לוי, ומצא אותו יושב על גדר המגדל ומתבונן החוצה, אל הקרקע שהלכה והתרחקה מתחתיו.
"מה אתה עושה פה לבד?" שאל, והתיישב לצידו.
"שום דבר. רק מסתכל" השיב לוי מבלי לנוע.
"ועל מה אתה מסתכל?" התעניין חיים.
במקום תשובה החווה לוי בתנועה רחבה אל הקרקע החשוכה שתחתיהם. צמחייה עבותה גדלה פרא בתחתית המגדל, ולהק גדול של גחליליות רחש בתוכה. הן האירו במגוון אורות כהים ומסתוריים, והעניקו ממד אפל ופרוע לאזור כולו.
"אם הייתי יודע לצייר, הייתי רוצה לצייר את זה". לחש בשקט, כירא להפר קדושה עלומה.
חיים ניער את ראשו בחוסר הבנה בולט. "כשהייתי בכיתה א' ציירתי פעם באמצע השיעור". סיפר, הוא התעקש לדבר בקול גבוה. "המחנך העניש אותי בכך שהראה לכולם את הציור שלי. זה היה עונש גדול מספיק". הוא המתין לרגע שדבריו יחלחלו והוסיף: "אני מאמין שזו היתה אחת הפעמים האחרונות שציירתי, ולא בגלל הסיפור הזה".
לוי עיקם שפה, מסרב להשלים עם המסר הבוטה: "מה כל כך משונה? בעיני זה כמו כל הנופים האלו, הדברים המפעימים. אלו שגורמים לכל אחד את התחושות האלו.. נו, אתה יודע על מה אני מדבר.."
חיים גיחך, הוא ירד מהגדר באיטיות. "אתה יודע, עשית עליי רושם אחר לגמרי עד עכשיו. לא ידעתי שאתה כזה רגשן".
לוי ירד גם הוא ונעמד מולו:
"נו, ברצינות." הוא חיפש את המילים בהן יבטא מה שרצה לומר, והתקשה בכך. "זה עניין אנושי מינימלי. לא צריך להיות מדי רגשן כדי להתלהב בכל מיני מצבים, או מול נוף או.. יודע מה? שכח את הדוגמאות השטותיות האלו. לך זה בטח קרה כשאתה לומד. נכון? אתה מלהב, מתרגש.." קולו נחלש, "אתה לא יודע על מה אני מדבר.."
"את השטויות האלו אני נוהג להשאיר לאשתי", חיים גיחך בשנית. "תקרא לי אדם קר, מרובע. אני חושב שדווקא אתה קצת שונה, מצטער".
רוח קרה חלפה ביניהם וצמררה אותם קלות. המגדל הוסיף להתקדם, מתקרב כל העת לשמים, ונשאר רחוק מהם באותה המידה בדיוק.
"שכח מזה", אמר חיים בסוף, "זה בין כך לא משנה לשום דבר. עדיף שנדבר על דברים שנוגעים אלינו באמת. אבנר רוצה שנצא מחר, אבל אני לא בטוח שהוא בריא כפי שהוא חושב".
"או כפי שהוא רוצה לחשוב", לוי שילב את ידיו. "או רוצה שאנחנו נחשוב".
הקרקע כבר התרחקה כל כך שאור הגחליליות לא נראה, אבל הם ידעו שאם רק ירדו מספר מדרגות ויצאו מבעד לדלת ימצאו את עצמם עומדים עליה.
"אני לא מבין מה עבר עליו מאז שנכנס למקום ההוא." מלמל חיים חרש, "הוא השתנה לגמרי, לא?"
"נראה לי שהוא בחיים לא נפצע ככה". חיווה לוי את דעתו, "סופרמן שלנו קצת המום לגלות שגם לוחם ומנהיג מהולל כמוהו נחלש אחרי שיוצאים מהגוף שלו כמה ליטרים של דם".
יצור כלשהו ייבב במרחק יבבה ממושכת כשחיים שאל: "למה אתה שונא אותו כל כך?"
"שונא? מה פתאום?!" לוי זקף את ראשו בחדות. "מה פתאום. זה רק מצחיק אותי כמה שהוא שחצן, אנוכי ושקוע בעצמו".
חיים נטה להימלט בעקשנות מכל ויכוח בין השניים, וכשנאלץ לנכוח באחד כזה התאמץ תמיד לשנות את הנושא. גם הפעם לא שינה ממנהגו.
"מאז שהיינו שם על החול, הכול כל כך מוזר". פתח בנימה מהורהרת. "זה כמו פאזל שרק הולך ומסתבך ככל שאנחנו מתקדמים. שום דבר לא מסתדר".
הסחת הדעת עבדה, פניו של לוי הפכו למהורהרות.
"מה אתה חושב?" עודד אותו חיים.
"דווקא היה לי קצת זמן בכל הימים האלו. היו לי כל מיני מחשבות, ולמען האמת התגבשה לי איזו תיאוריה, התחלה של תיאוריה לפחות".
"נו?" תהה חיים.
"לא יודע, היא לא מושלמת. ובעיקר, אני לא מבין איפה אני ואתה משתלבים בכל העסק הזה", הוא הניד קלות בראשו כמבקש לשכנע את עצמו, ואז הוסיף: "אבל בנוגע לאבנר וטרפון, זו נראית לי האפשרות היחידה".
הוא השתתק.
"על מה אתה חושב עכשיו?" תהה חיים, מליון כוכבים מילאו את השמיים מעליהם, נעים לאטם לקצב סיבוב המגדל. דרקון כהה חלף ביעף במרחק גדול מעליהם, והבזק אש מהיר חצץ לרגע בינם לשמיים.
"סתם.." לוי בהה לרגע ביצור המכונף. "זה מוזר שלטרפון קוראים בדיוק טרפון, כך שהוא יכול להתאים בדיוק לחבורת 'מעשים טובים'. אני מתכוון, זה לא שההורים שלו יכלו לדעת מראש שהוא יהיה חלק מאיזו חבורת גנגסטרים צעירה ומוזרה שהורגת רשעים באמצעות מצוות.."
חיים הרהר בשאלה לשנייה או שתיים: "טוב," הוא שף את זקנו כאשר השיב, "הרי כתוב בספרים הקדושים שיש רוח הקודש בהורים כשהם בוחרים את שמות הילדים שלהם".
לוי סובב אליו את מבטו בחדות. "אתה באמת מרובע" אמר, ונימת קולו אינה מוגדרת.
חיים לא הגיב. אור קלוש של עלות השחר הפציע ממרחק, צינת בוקר קיררה אותם, ואגלי טל קטנים ובוהקים מילאו את קירות המגדל.
יומם האחרון בארץ הפנטזיה הגיע.