איך אני אוהב את הדיון על 'מצב האומה והעם והלחימה', במנותק מכך שאנחנו עם שמיימי - שחי בארץ שמיימית...
הקב"ה מנהל את העולם, ובאופן מיוחד עינו פקוחה באופן סופר ממוקד ומפוקס לחלוטין על עם ישראל ועל ארץ ישראל. "ארץ אשר עיני ה' אלוקיך בה".
בוודאי שמעתם על המגה-פיגוע ברוסיה. אז נכון ששם רוב ככל הגברים לא מסתובבים עם נשק, ואצלנו לא חסר גברים עוברי אורח עם נשק. ועדיין...
הפיגוע שם ממחיש לנו מהו פוטנציאל הנזק *האמיתי* של כל פיגוע או כל מטען שנוטרל וכל תא חבלני שנתפס רגע לפני ב"ה.
זוכרים את פיגוע הדריסה בצרפת? כמה מתו שם כמו ג'וקים?
ואילו אצלנו, כל פיגוע הדריסה המחליאים, כולל עם כלים כבדים שביכולתם להפוך אוטובוס - מסתיימים במספרים נמוכים ממש.
לפני מלחמת ששת הימים, אנשים כרעו נפשית מהפחד, מאיומי קול הרעם מקהיר.
בכיפור זה קרה תוך כדי הלחימה.
לנו זה קרה במוצאי שמחת תורה (לי אישית, לפחות, הפחד שחשתי היה יותר מוצק מהמקלדת שאני מקיש עליה עכשיו...).
ולכן;
סליחה שאני מזכיר עובדות פשוטות, אבל...
רק דבר אחד משנה:
- לא משנה מה ביידן מתכנן
- לא משנה מה יחליט ביבי
- לא משנה מה התנאים של סינווואר ימ"ש
- לא משנה מה נאסרללה מתכנן
- לא משנה כמה מאות ק"מ מנהרות יש לחלאה הנ"ל
- לא משנה כמה החות'ים מנסים להטביע ספינות אספקה לעמ"י
- לא משנה כמה נשק איראן שלחה ושולחת לשטחים
- לא משנה מה יגיד אנטוניו גוטרש (נו, הבחור הזה שהדבר היחיד שיש לו בגולגולת זה חוט שמחבר את שני האוזנים)
- לא משנה יצקצק מקרון
- לא משנה מה יבלף לפיד
- לא משנה מה יהמהם גנץ
- לא משנה מה הניתוח המדוייק והעגום של יצחק בריק
- לא משנה כמה טנקים/מטוסים/מצלמות/כטבמ"ים/כצבמי"ם/טמירי"ם/די ניינים/סטילי"ם יש או אין ליהודי ארץ ישראל.
מה הקב"ה יגיד.
שהכל - נהיה בדברו.
וכשהוא רוצה - מחבל רוצה לירות לאברך בני ברקי בראש - והנשק נתקע
וכשהוא רוצה - כל אמצעי התצפית בעוטף מקולקלים בדיוק רגע לפני
וכשהוא רוצה - צלף פלסטיני מוכשר עד כדי זוועה מסב נזק קטן במאית מהפוטנציאל
וכשהוא רוצה - דייקא ביידן מחליט בהפתעה לשלוח נושאות מטוסים מייד במוצאי שמחת תורה, להרגיע את עמ"י
וכשהוא רוצה - דייקא ביידן מזהיר את החזיבאללה לבל יתערבו, ומפגין עמידה הזויה לצד עמ"י (בראשית הדרך)
וכשהוא רוצה - חייל מקבל כאב ראש קל באמצע הלחימה בעזה, וכאשר נגיש למקום מסתור ומסיר קסדתו מעליו, מגלה להפתעתו שכדור צלפים נכנס תחת הקסדה, והחליק במסלול קשתי סביב ראשו, משאיר חריץ לכל אורך המסלול...
וכשהוא רוצה - חייל נעמד להתפל מנחה בצד, ובדיוק אז מגלה מחבל חמוש בטיל RPG שצץ בין השיחים
וכשהוא רוצה - חייל פולט קליע בטעות תוך כדי שיחה עם חברים, והקליע חודר בדיוק מבעית בראשו של מחבל שצץ הרגע מפיר, אוחז RPG לעבר הקבוצה
וכשהוא רוצה - מלך ירדן השורץ ביאכטה רואה מעליו רביעיית מטוסים נמוכה, מבין שהיא בדרכה לתקוף בעיראק (!), רץ להעביר דיווח לסאדאם, והדיווח המדוייק הזה... איכשהו... לא מגיע... והכור מושמד, ונגד כל ההסתברויות המוקדמות, צוות התקיפה חוזר כולו חי ובריא לארץ ישראל
וכשהוא רוצה
וכשהוא רוצה
וכשהוא רוצה.
זה מה שקובע.
חד וחלק.
תודה על העלאת הדברים הללו ^ שאסור לשכוח ולהפנים ח"ו לרגע
אני חוששת שזה חסר תועלת מסיבה אחת ויחידה- אם חמאס לא יכול לקחת את הסיוע בשביל מה לשלוח?
ברור שזו (אי היכולת לקחת ולשלוט בסיוע) הפוזיציה ^ שהביאה לתגובת חמאס (הדבר האחרון שמעניין אותם הוא הרג האזרחים ברצועה.
לגבי הכניסה לרפיח, צריך לזכור:
1. לפני הכניסה הקרקעית לרפיח, יש עבודה משמעותית לחיה"א לבצע - מה שמכונה ריכוך, וזה כבר קורה מספר שבועות בעצימות הולכת וגוברת.
2. בכלל זה, יש צורך בהסטה מבוקרת ומדורגת של חלק ניכר מהאזרחים במקום, לאזורי ריכוז חלופיים, וגם לגבי זה התהליך הראשוני כבר החל (כמו הכרוזים שפוזרו לאחרונה, ההפגזה הרעשנית לפני כשבוע, והגברת הקף ותכיפות ההפצצות האוויריות שם וכדו').
3. הסיכוי לעסקת החזרת החטופים בטווח זמן קרוב משליך על תאריכי התכניות וכן על היקפיהן הפוטנציאליות, וגם כעת יש ערוצי הידברות של מו"מ דרך ארה"ב והמתווכות.
4. הנושא של הרמאדן וכדו' משפיע בעיקר בשקלול של התוצאה בסיכוי להתלקחות בשני המישורים הבאים:
א. התלקחות רב-זירתית (התעצמות של הלחימה במקביל מול חיזבאללה/לבנון, סוריה, עירק, חותים, פיגועים כנגד מטרות יהודיות/ישראליות ברחבי העולם, אירן וכדו')
ב. התלקחות פנימית (התעצמות הטרור והפיגועים באיו"ש / ע"י ערביי ישראל.
ושני המישורים הללו נבדקים ונמדדים כל העת במגוון כלים שונים ע"י גופי המודיעין בישראל.
5. כמובן שגם התמיכה של המערב / או לחלופין מאידך הלחץ הבינלאומי על ישראל אכן הוא בעל השפעה ברמה מסוימת ובכוונה כתבתי זאת רק בסוף, כי מי שיבחר להשוות ולבדוק מול יתר הנקודות ישים לב, שזו ברמה הנמוכה של השיקולים, אך מדובר בדבר שהוא יותר בעל היבט טקטי ופחות אסטרטגי כמו שרבים נוטים לחשוב.
התמיכה ושיתו"פ של ארה"ב עם ישראל, וגם של מרבית מדינות אירופה, לא הולכת להיפסק או להשתנות דרמטית, אם ישראל תיכנס לרפיח קרקעית ביום כזה או אחר, כל הקשקשת בנושא היא יותר דיסאינפורמציה, ע"י גורמים שונים בישראל ובארה"ב, חלקם מתוך אינטרסים, חלקם מתוך משאלות לב, וחלקם מתוך חוסר הבנה של מכלול האירועים והנסיבות.
ולסיום, רוצה להזכיר ולחדד שוב כי: "אם ה' לא ישמור עיר שווא שקד שומר" (את התזכורת לכך כבר קיבלנו בדיוק לפני חצי שנה)
וכן ש"אלה ברכב ואלה בסוסים, ואנחנו בשם ה' אלוקינו נזכיר". מה ששומר ומגן על הצלחת המדינה והממשלה מול האויבים והאתגרים השונים, הן הזכויות והתפילות של תושבי הארץ וכן של היהודים המתפללים עבורה בכל רחבי הגלובוס. ולכן השינויים המסתמנים בנושא מעמד בני הישיבות - שזה השם האמתי לחוק, ולא חוק הגיוס, הם מדאיגים, לא מבחינת תקציבי הישיבות וכדו', אלא מבחינת הזכויות המגינות על חיילי צה"ל וקברניטי המדינה במלחמתם באויבים השונים הן אלו עם הטילים והן אלו בממשלות השונות, באו"ם וכו'.