לא ידעתי שגיט שאבעס זה צורמני לחילוני ממוצע זה מפריע בגלל מה שזה מסמל [אפרופו מצעד הדגלים]
וזה זכותם של החילונים לרצות שכונות חילוניות אף אדם לא רוצה להרגיש נטע זר ולכן די ברור שגם אם לא יהיו מריבות חילוני ממוצע לא ישוש שחרדים באים לגור והאקטיביסטים מתוכם גם יקומו וימחו זה קרה בכל מקום גם במקומות הכי עדינים ומתחשבים [למרות שזה יותר חכם]
ולגבי התגמשות בענין השכנים מעבר לענין הרוחני חברה בריאה בנויה על ערכים משותפים ולא על גיבובי מילים של הכלה זה לא נחמד שכן חילוני פשוט כי הוא לא בלוז [ועדין הנושא הרוחני חשוב יותר]
אין לנו ברירה אלא להשתלב לא תאמין אבל אתה משלם מיסים ויש לך זכות לדרוש איכות חיים אז כן מי שרוצה לגור ברוממה בירושלים מוותר על הגובה בשביל המטרה החשובה שלו אבל מי שסבור שאיכות החיים שלו היא מבנה מותאם לאוכלוסיה חרדית זכותו לדרוש את זה
הנושא הזה ראוי לדיון מעמיק, ואולי אפילו לשאול את גדולי ישראל, כי בנפשנו הדבר:
אני מדבר על העדפת הציבור החרדי לגור בתוככי הציבור החרדי, ועל עד כמה צריך להילחם בשביל זה.
סיפור אישי:
נולדתי בפולנסקי ירושלים, בניין חרדי לחלוטין, כולל שני אדמורים בבניין. ההורים שלי רצו קצת מרחב ועבור לשכונה החדשה סנהדריה לדירה גדולה באותו מחיר.
כולם הזהירו אותם שיהיו להם שכנים חילונים וכו' אבל הם הלכו. ואכן, השכנים שלי היו חלקם חילונים, חלקם דתיים, וחלקם מסורתיים, היו גם בעלי תשובה ומתחזקים מעדות המזרח.
איש מהם לא היה חרדי "קלאסי" אחד שנולד במאה שערים או בני ברק, ואני מדבר על רחוב ים סוף למטה, לא למעלה!
אני זוכר שהשכן היה מחנה את הרכב שני בניינים יותר רחוק בשבתות, כי אשתו חששה שזה ממש מפריע לאמא שלי ע"ה (והם עוד התפארו בכך שהוא נין ראשון לבן איש חי - אוי טאטע). ואני זוכר עוד כמה דברים מהשכנים החילונים, חלקם זכרונות מתוקים וחלקם קשים (חטפתי לא פעם מכות קשות על זה שהחרדים לא הולכים לצבא - לתשומת לב המסיתים נגדנו)
אבל לאט לאט התחילו השכנים להתחלף, לדעתי תוך 10-15 שנה הגענו כבר למצב של היום שאין אחד שהוא לא 100% חרדי בכל הבניין ואפילו באיזור.
לא רבנו איתם ולא התווכחנו איתם, ידענו שהם כאן ואנחנו כאן וכל איש חי לעצמו, אפילו משחקים לא היו ממש משותפים, רק כשאין ברירה כמו בובת שלג שחייבים את השכנים וכדומה.
איני רואה שמשהו היה חסר בחרדיות של החינוך שלנו. מצד שני ברור שעדיף בקרית ספר, אבל אני לא יודע עד כמה צריך להתעקש על זה.
למה השאלה מתעוררת היום במיוחד?
בתמחרדים הקלאסיים כמו חיפה ועפולה אין בעייה, גם בגלל שהחרדים אורחים שם, כלומר היה צביון מסוים ואנחנו הגענו ומכירים את מקומנו, וגם בגלל שהמארחים, כלומר התושבים הוותיקים, הם בדרך כלל ברמה כזאת שהם שמחים שבאנו ואכמל.
בשאר המקומות בארץ אין בעייה, חרדים גרים בין חרדים וזהו.
עד שבא כחלון ובילבל את האומות, התכנית של מחיר למשתכן מייצרת לנו אתגרים שלא הכרנו שנות דור: בבניין אחד המדינע הכניסה בכוח חרדי רוסי וחילוני, רק שזה לא התחלה של בדיחה אלא של מציאות מורכבת, המדינע גם לא מאפשרת למכור, ולהשכיר קשה מאוד, ולכן פשוט מוכרחים לגור ביחד.
ולא רק לגור ביחד, אלא כשווים בין שווים, האחוזים בדרך כלל הם גבוהים לטובתנו, לא משהו שאפשר להתעלם ממנו, ואנחנו כבר לא בגדר של אורח נטה ללון אלא בעלבתים בדיוק כמוהם לכל הפחות.
ועכשיו השאלה היא מה עושים ביחד ואיך צולחים את האתגר הזה?
האם יש מצוה להפעיל צופר שבת למשל, או שעדיף לוותר על זה?! באמת שאלה, כי אנחנו לא רוצים לוותר על קוצו של יוד, השאלה אם דברים כאלו זה קוצו של יוד או קוץ בעיין. לא יודע. באמת לא יודע מה צריך לעשות.
זה קורה ברמה ה' בית שמש, בחריש, ועוד, ועומד לקרות בעכו ובלוד, באופקים ובטבריה, ובכל מקום שכף רגלו של אדם חרדי תדרוך בהגרלות, והיא תדרוך כי אין לנו ארץ אחרת.
דבר אחד ברור ועל זה אסור אפילו להרהר: אנחנו חייבים להיות שם ולהיכנס לכל הגרלה שמבחינת המחיר וחיי קהילה נותנת לנו אפשרות לחיות תחת קורת גג סבירה. את המתנה הזאת של להחליט איפה נגור או יותר נכון איפה לא נגור - זה אסור לתת להם.
כך שלגור חייבים, השאלה רק איך להתנהג מולם.