סיפור בהמשכים ממלכות מתנגשות

Zohar Kali

משתמש פעיל
כתיבה ספרותית
סוף פרק ראשון:

המבט המבוהל על פניה של אמו אמר הכל. "אין... אין... אין... זה ייתכן" גמגמה בלחש, פניה חיוורות כסיד. "אביא לך דבר מה לשתות" מהרה בת שבע אל עבר המטבח, עיניה נוצצות מהתרגשות. "ידעתי!" צחקקה לעצמה. "ודאי שלאחי הגדול יש תוכנית!" חשבה לעצמה בגאווה, מתרגשת מהדברים ששמעה.

"קחי נא, אמי היקרה. שתי. עלייך לדאוג לבריאותך." אמרה בעודה מביאה לאמה מים טריים בספל החרס האדמדם. "מדוע נראית את כה שמחה?!" נזפה בה אמה, לוגמת מן הספל בלגימות מהוסות. בת שבע מיהרה לסגור את פיה, מנסה לעטות ארשת רצינית על פניה. "נזכרתי כי חייבת אני לסיים את תפירת הצעיף! אלך כעת לחדרי ואשאיר את שניכם לדבר." פלטה במהירות, מסתובבת ועולה אל חדרה המבולגן.

"חייבת אני להסתיר מהם את תוכניתי." הרהרה לעצמה. בת שבע נסה במהירות מהסלון, עולה במדרגות העץ אל ירכתי הבית. תוך שניות אחדות נעלמה היא כלא הייתה. "מה מתכננת היא כעת?" הרהר שלומיאל בדאגה.

כעת, משנותרו הוא ואמו בסלון הבית, הרצינו עיניו. שניהם הביטו בדאגה אחד בפני השני. הייתה זו אמו שפצתה את פיה ראשונה "בני יקירי. סומכת אני עלייך יותר מכל אחיך. מיום שנולדת ידעתי כי תגיע לגדולות. אביך רואה בך יורשו המרכזי, ויודעים אנו את טוהר לבך וחריפות מוחך. אנא בני, שקול את מעשיך בכובד ראש. אין אדם אחד בעולם שהצליח לחזור מההרים הללו. אין אני יכולה לאבד אותך, בן אהוב שלי!" הדמעות מעיניה של אמו התחזקו לכדי שטף ניכר, פניה החיוורות אדומות ועייפות.

דקות אחדות התייפחה אמו, לא מותירה לשלומיאל ברירה. "אין יכול אני לראות בצערך. אם אין הדבר טוב בעינייך, אוותר על תכניותיי." פלט במהירות, מחבק את אמו הבוכיה. מששמעה את דבריו, חייכה אמו חיוך קל, פניה האדומות מתחילות להירגע.

"ידעתי בני, ידעתי." אמרה בשמחה, מלטפת את ידי בנה אהובה. "מכירה אני את טוב לבך. אם הדבר כה חשוב לך, אוכל להתייעץ עם אביך. אולי נטכס עצה יחדיו." אמרה, עיניה האדומות מקוות. שלומיאל המשיך ללטף את ידי אמו, מוחו מסרב להאמין.

שניהם לא ידעו כי בזמן שיחתם, התגנבה בת שבע אל חדרו של שלומיאל, מחפשת נואשות אחר מפה מסתורית. מפה אשר ביכולתה לשנות את פני העולם המוכר להם כעת, לעד.
 

Zohar Kali

משתמש פעיל
כתיבה ספרותית
פרק שני:

"היכן החביא הוא פריט יקר ערך שכזה??!" הרהרה בת שבע בכעס בעודה מחטטת בחפצי אחיה הגדול. "אין לי הרבה זמן, חייבת אני למהר! אם לשלומיאל הגיבה אמי כך, ודאי שלי לא תסכים לעולם לצאת למסע שכזה!" הרהרה לעצמה באכזבה, מתחבטת בדילמה המוסרית שאליה נקלעה.

"אך... זהו מסע של פעם בחיים. ייתכן ואוכל לקרב כך את הגאולה!! מאמינה אני כי טובת הרבים קודמת לטובתי שלי! הו כמה צדיקה אני" חשבה לעצמה בת שבע בגאווה, מתרצת במוחה סיבות רבות להצדקת מסעה.

הדקות נקפו, ובת שבע לא מצאה את אשר חפשה. הסתכלה היא בכל פינה בחדרו של אחיה, פותחת כל מגילה אפשרית בחדרו. כבר כמעט אמרה נואש, עד שלפתע, הבחינו עיניה החדות בספר הגמרא שהונח על שולחן העץ. כבר חפשה היא בגמרא זו, אך כעת שמה לב כי כריכת הספר עבה מן הרגיל.

בת שבע רצה אצה אל שולחן העץ, מנשקת את דפי הגמרא ונוגעת בעדינות יתירה בכריכת הבד המפוארת. סליק סודי של בד התגלה שם, ובת שבע המתלהבת מיהרה להסתכל בבד מכל כיוון. בדיו עתיק ומשובח שורטטה בכתב ידו המסודר של אחיה דרך הררית מפותלת, והמון שמות קוד נרשמו בקטן בתחתית הבד.

בת שבע מיהרה לשנן את כל אשר רואה היא, נותנת לזכרונה הצילומי לעשות את שלו. לאחר דקות בודדות, כשהייתה בטוחה כי חקוק בזיכרונה היטב ציור המפה, מהרה להחזיר את הבד למקום מחבואו, מבלי להשאיר ראיות.

בת שבע יצאה בזריזות מחדרו של אחיה, עולה בגרמי מדרגות העץ אל חדרה שלה. שם, כשצנצנת הדיו הלחה על שולחנה, החלה לצייר במהירות את אשר ראו עיניה.
 

Ayala10

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
צילום מקצועי
ואוו!!!
השורה האחרונה ממש מגרה!!
מחכה לפרק הבא!!

משהו שטיפה הפריע לי
עד שלפתע, הבחינו עיניה החדות בספר הגמרא שהונח על שולחן העץ. כבר חפשה היא בגמרא זו, אך כעת שמה לב כי כריכת הספר עבה מן הרגיל.
אם לקח לה כמה שניות-דקה לקלוט איפה המגילה מוחבאת, זה אומר שעיניה לא מספיק חדות
לא נראה לי שזה מפריע ומשפיע כנראה זה רק עליי...
 

Zohar Kali

משתמש פעיל
כתיבה ספרותית
ואוו!!!
השורה האחרונה ממש מגרה!!
מחכה לפרק הבא!!

משהו שטיפה הפריע לי

אם לקח לה כמה שניות-דקה לקלוט איפה המגילה מוחבאת, זה אומר שעיניה לא מספיק חדות
לא נראה לי שזה מפריע ומשפיע כנראה זה רק עליי...
יש בזה משהו! תודה על ההערה! יש אפשרות לערוך?
 

נעה613

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
רעיון מהמם, ביצוע יפהפה!
הבנתי שזה על בסיס עשרת השבטים, לכן הדיאלוגים הם בסוג של תנ"כית, אבל תכלס משהו בהם מרגיש קצת ארכאי. אולי זאת רק אני, אבל הייתי שמחה לראות אותם יותר קדמוניים מדליקים כאלה.
 

Zohar Kali

משתמש פעיל
כתיבה ספרותית
רעיון מהמם, ביצוע יפהפה!
הבנתי שזה על בסיס עשרת השבטים, לכן הדיאלוגים הם בסוג של תנ"כית, אבל תכלס משהו בהם מרגיש קצת ארכאי. אולי זאת רק אני, אבל הייתי שמחה לראות אותם יותר קדמוניים מדליקים כאלה.
תודה! מקווה שאצליח;)
 

Zohar Kali

משתמש פעיל
כתיבה ספרותית
המשך:

השרטוט היה מושלם. מושלם למדי. העתק זהה לחלוטין למפה המשורטטת שראתה אך לפני שעות אחדות. בת שבע שמחה במעשיה זה כפי שלא שמחה זמן רב. התרגשות ורעד עברו בה בו זמנית, גאווה מתפשטת בקרבה על הצלחתה.

כעת, יכלה לקרוא היא בשלווה את השרטוט, חוקקת כל פיסת מידע פשוטה בירכתי מוחה. ההר הראשון שהופיע במפה והגדול מכולם היה הר הברקת. שמו ניתן לו בשל צבעו המשונה והזוהר, צבע ירוק כה נוצץ המאיר אף את אור השמש הבוהקת.

רוב שטח ההר היה מחוץ לתחום המותר, אגדות רבות נרקמו סביב אורו המשונה. מעטים העזו להתקרב אל הגבול המסומן, בעיקר בשל חיות הפרא המשונות. אחד מזקני שבטה, יקותיאל שמו, ספר כי בצעירותו הלכו הוא וחבריו אל ההר באישון ליל. כל שבילי ההר היו מוארים באורו הירוק הבוהק, כך שחשכת הליל לא הרתיעה אותם כהוא זה.

אך דווקא המראות שראו באור, החרידו את נשמתם הטהורה לעד. רוב רובם של המשתתפים במסע נפטרו זמן מועט לאחר מכן, לבם חדל מלפעום. רק יקותיאל ועמרם שרדו את מסעם זה, ומאז לא פסק לבם מלהזהיר את בני שבטם מהסכנה הרבה. "מעולם לא ראיתי יצורים שכאלו" היה מרבה יקותיאל לומר, הפחד משתקף מעיניו עשרות שנים לאחר מכן.

"חלקם היו אנושיים! עיניהם האנושיות ברקו משנאה יוקדת. הרגשנו את הרוע שבהם" היה חוזר תדיר. רעד עבר בבת שבע כשנזכרה בדברים. "וכי המפה שמצא שלומיאל, אמינה היא?!" הרהרה בדאגה. עיניה המשיכו לעקוב אחר המסלול המשורטט. החיצים הצביעו על פתח מערה צר הנמצא בחלקו הצפוני מזרחי של הר הברקת, פתח אשר מוביל אל הר הבשן.

הר הבשן היה ההר האפל ביותר, חשוך אף ביום הבהיר ביותר. נדמה היה כי קרני השמש לא חודרות כהוא זה אל תוכו, עיניהם של המביטים בו משחירות רק מהסתכלות. חלק מהשמועות שהיו מספרים על הר אפל זה, שדרכו נבלעו קורח ועדתו אל פני האדמה.

מחשבותיה של בת שבע נקטעו באחת, כשאחיה הגדול שלומיאל נכנס במהירות לחדרה, עיניו בוחנות את אחותו המהורהרת. עיניו הספיקו לנחות על דף הבד המונח על שולחן העץ הישן, הבעתו כועסת ומפוחדת כאחת.
 

Ayala10

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
צילום מקצועי
מחשבותיה של בת שבע נקטעו באחת, כשאחיה הגדול שלומיאל נכנס במהירות לחדרה, עיניו בוחנות את אחותו המהורהרת. עיניו הספיקו לנחות על דף הבד המונח על שולחן העץ הישן, הבעתו כועסת ומפוחדת כאחת.
מרתק!!
מחכה בציפייה להמשך!
 

Zohar Kali

משתמש פעיל
כתיבה ספרותית
"מה הנך עושה?!" צעק לעברה שלומיאל בכעס בעודו מתקרב אל שולחן העץ. עיניו הירוקות היו מלאות חמה, וזעם נכר מתנועותיו. "אל נא תשפטני, שלומיאל. אינך מבין!" פלטה בת שבע במהירות, עיניה מלאות רגשות אשם.

"וכי מה יש להבין?? התגנבת לחדרי והעתקת את שרטוט המפה! פעלת במרמה! הכיצד תוכלי להצדיק זאת??" האשימה שלומיאל בעודו בוחן את השרטוט המדויק ששרטטה אחותו.

"שלומיאל!! אלפי שנים שאנו, בני השבטים, מתגוררים בשטחנו זה! למרות הניסיונות הרבים, אף לא אחד מבני שבטינו הצליח לחצות את הררי החושך, וודאי שלא את נהר הסמבטיון! כל חיינו גדלנו על אמרות הגאולה, על היום העתידי שיגיע בו נחלץ לעזרת שני השבטים הנותרים אי שם, ונתאחד עמם! אך היום הזה אינו מגיע!!

איני יכולה לחכות עוד! חייבת אני לפעול! עלינו לקרב את הגאולה בכוחות עצמנו!! המפה שברשותך יכולה לשנות את כלל עולמנו!!" הטיחה בת שבע, עיניה הירוקות מלאות דמעות מהתרגשות, ההתלהבות ניכרת היטב מתנועותיה.

שלומיאל הרגיש כי לראשונה, רואה הוא את אחותו באור אחר. תמיד החשיבה למפונקת במקצת, נמהרת ונמרצת לגילה. ההתלהבות שבה והניצוץ בעיניה כשדברה על הגאולה הפתיעו אותו עד למאוד. "מתי הספיקה היא להתבגר כך?" הרהר.

בת שבע בחנה את פני אחיה, מופתעת משתיקתו. בטוחה הייתה כי נזיפתו תתעצם ואולי אפילו יערב את אביהם, ראש השבט. "שלומיאל. מדוע אינך מגיב?" שאלה כעת בלחש, עיניה מפוחדות.

"משום שמסכים אני עם דברייך." השיב שלומיאל, מבטו רציני מאי פעם.
 

Zohar Kali

משתמש פעיל
כתיבה ספרותית
סוף פרק שני:

"מ מ מסכים אתה לדבריי?" גמגמה בת שבע, ההפתעה נכרת היטב מקולה. "אין זהו תירוץ למעשה מרמתך! אסור היה עלייך להתגנב כך לחדרי ולהעתיק את המפה ללא רשות. זהו עוון חמור!" הטיח שלומיאל בכעס, אך עיניו היו מלאות רוך בלתי צפוי.

"צודק אתה אחי. יצרי גבר עלי. הצדקתי את מעשה מרמתי בחשיבתי כי במעשה זה אוכל לקרב את הגאולה, אך חטאתי ל-ה'. עליי לנהוג ביושר ובאמונה. מבקשת אני את מחילתך." צער השתקף מעיניה הירוקות, פניה אדומים מבושה. שלומיאל כחכח בגרונו, לא מאמין להתפתחות היום האחרון.

"מוחל אני לך בלב שלם, אחות יקרה. אך הבטיחי לי נא זאת. עלייך לשכוח מכל וכל בדבר רעיון זה. מסכים אני עם חשיבתך, אך בחורה צעירה שכמותך אינה יכולה לחצות הרים כה מסוכנים. זהו מסע עבור בחורים מלומדי קרב, לא עבור נשים ההולכות להקים את ביתן." הפטיר שלומיאל ברכות.

"זאת לא אוכל להבטיח." לחשה בת שבע, עיניה מסרבות להישיר מבט בעיני אחיה הגדול. תמיד חלמה לקרב את הגאולה, והזדמנות שכזו לא תחזור מעולם. "קח אותי עמך!!" התחננה כעת בת שבע, זרועותיה מנדנדות את ידי אחיה בחוזקה. "הבטח לי! ביום שתצא למסעך, קח אותי עמך!! אל נא תשאירני כאן!!"

בכתה כעת בדמעות, תחנוניה נשפכים מלב נדכא. שלומיאל לא יכל להבטיח דבר שכזה, אך גם לא יכל לראות את התייפחויותיה. "יודעת את כי אין יוצא אני למסע כעת. אל לך לחשוב בדברים לא לנו." הפטיר שלומיאל, ידיו מלטפות את ידי אחותו.

"כה גאה אני בך על רצונך העז לקרב את הגאולה. בטוחני כי בורא העולם רואה את נכונותך. אך עלייך מוטלת משימה לא פחות חשובה, אחות יקרה. בעוד זמן מועט, אבינו ודאי ישדכך. דור העתיד מונח על כתפייך." ניחמה שלומיאל, עיניו מלאות כנות.

בת שבע שתקה, מחשבותיה נודדות למקום אחר. "חייבת אני לנשום את אוויר ההרים" אמרה במהירות, מסתובבת ויוצאת מן החדר.
 

Zohar Kali

משתמש פעיל
כתיבה ספרותית
פרק שלישי:

האיש לבוש השחורים הישיר מבטו, עיניו השחורות נעוצות באיש הלבן. "מה בדבר המפה? בטוח אתה כי מצאו הם אותה?" שאלו בחשד, טונו המהוסס מהדהד בין עצי היער החשוכים.

האיש בלבן לא מהר לענות, קמטי פניו מחייכים. "אכן. מאמין אני כי בעוד זמן מועט, נחזה יחדיו בנבחרים. יודע אתה כי דרוש אומץ לב מיוחד למשימה מעין זו" חייך האיש בלבן בעודו מלטף את זקנו הארוך. "טרם עניתני מדוע בחרת דווקא בעת הנוכחית. הן יודע אתה את הסיכון!" סנן האיש לבוש השחורים, עיניו חסרות סובלנות.

"הו, חברי משכבר הימים. הגם לאחר זמן כה רב אין אתה סומך על שיקול דעתי?! וכי איזו עוד ברירה הייתה לי?!" ענה האיש בלבן בטון חסר סבלנות, עיניו המוסתרות מקמטי פניו הרבים, עייפות וכבויות. "מוכרחים הם להצליח. אחרת נשאר כאן לעד."

השיב בכעס האיש לבוש השחורים, עיניו השחורות מסופקות. "התמימים מאמינים כי כשיצאו מן ההרים, יתאחדו עם אחיהם האבודים אי שם. הם אינם יודעים כי ביום שיצאו מן ההרים, סופם של בני השבטים יוכרע לעד." צחק האיש בלבן, צחוקו המרושע נשמע למרחוק.

גם האיש לבוש השחורים חייך, חיוכו ערמומי מאי פעם. "אכן. אין להם מושג. וכשהם יגלו, יהיה זה מאוחר מדי."
 

Zohar Kali

משתמש פעיל
כתיבה ספרותית
בס"ד

המשך:

"עלינו לוודא שהכל ילך לפי התכנית." אמר האיש בלבן בטון מהורהר. "תרצה שאשלח את ציפור בני למשימה? מוחו מבריק ותושייתו עצומה. סומך אני עליו יותר מכולם." עיניו של האיש לבוש השחורים נצצו מגאווה, קומתו הזדקפה וניכר עליו כי חל שיפור משמעותי במצב רוחו.

האיש בלבן שתק. דקות ספורות נמשכה שתיקתו, מפתיעה את חברו משכבר הימים. "מדוע אתה כה מהורהר? מכיר אתה את ציפור מיום היוולדו." לחש לעבר חברו, עיניו מודאגות משתיקת חברו. "ציפור בחור מוכשר מאין כמותו. שולט הוא בכל המיומנויות הנדרשות למשימה מעין זו. חושש אני מדבר אחר." נאנח האיש בלבן, הבעתו בלתי ניתנת לקריאה.

"רק מדבר אחד??!" הופתע האיש לבוש השחורים. "הדבר העיקרי, חברי. זהו אכן הדבר העיקרי." פלט לעברו חברו הזקן. "כל עוד מחוברים הם לבורא, ודבקים במצוותיו, אין יכולים אנו להתגבר עליהם. הסיכוי היחיד שלנו להצליח טמון בנפילה שלהם. נפילה רוחנית כמובן. אך בני השבטים ידועים בצדקותם הרבה ויהיה קשה ביותר להחטיאם. עלינו לטכס עצה טוב טוב מה לעשות." סכם האיש בלבן, עיניו חוששות.

"מסכים אני עמך, חברי. אך אל דאגה, ביום שייפרץ המחסום, בטוחני כי רוחות הטומאה יגיעו גם אליהם." חייך האיש לבוש השחורים, עיניו השחורות צוחקות. "אך בינתיים, שוכח אתה כי יכולים אנו להשפיע על שני השבטים הנותרים. הם יהיו המפתח לנפילתם של עשרת האחרים."

מבטיהם של שני הזקנים הצטלבו, אותה מחשבה חולפת במוחם הערמומי. "ממלכת יהודה הנותרת. היא המפתח להצלחתינו." אמרו יחדיו.
 

Zohar Kali

משתמש פעיל
כתיבה ספרותית
פרק רביעי:

פרדיננד ארנדט שם פעמיו אל ביתו המפואר של מורו שברחוב מאינזר. היום היה אפרפר, מזג האוויר הקודר נותן אותותיו על הרחוב המצוחצח. "כמה שונא אני ימים אפרפרים שכאלו" חשב בליבו פרדיננד בעודו צועד ברחוב ההומה. בתי קפה רבים היו פזורים ברחבי הרחוב העתיק המתחדש, מושכים אליהם גרמנים אמידים רבים.

לאחר עשרים דקות הליכה ממושכת, ניצב פרדיננד אל מול דלתות העץ הכבדות, דופק בנימוס על פתח ביתו של מורו אלואיס. אלואיס שרל, המוזיקאי הראשון במעלה בפרנקפורט, פתח לכבודו את הדלת, מסמן בשתיקתו כי ייכנס. "שב פרדיננד. עלינו להתחיל".

פרדיננד מהר להתיישב על יד פסנתר הכנף העתיק, אצבעותיו מנגנות בשקיקה סימפונוית מסובכות ומפותלות, אשר רק מתי מעט ידעו לנגן בצורה כה מושלמת. שעתיים תמימות נגנו יחדיו פרדיננד ואלואיס, צלילי הפסנתר העתיק מהדהדים בחלל הבית ונידפים אל על. משהסתיים זמן השיעור, העיר אלואיס את הערותיו בחיבה.

"פרדיננד. מעולם לא ראיתי עילוי שכמותך. המשך להתאמן וכך בבוא העת, תהיה שם עולמי!" חייך לעברו הגרמני בחיבה. פרדיננד הסמיק קלות, עיניו החומות מאושרות. "מודה אני לך מאוד על שהסכמת ללמדני. נרגש אני ללמוד מבעל שם שכמותך" השיבו בחמימות.

"לפני שתלך, אשמח לשאול אותך דבר מה." פנה אליו אלואיס במסתוריות, עיניו הכחולות בוחנות. "ודאי. ודאי" השיב פרדיננד בתמימות. פניו של אלואיס הרצינו, עיניו הכחולות טרודות. "יודע אני כי יהודי אתה. התוכל לתרגם עבורי דבר מה?" שאלו בעודו ניגש אל ספריית העץ הענקית שבסלון.

פרדיננד לא ידע כיצד להגיב. מיום היוולדו, הוריו אסרו להזכיר את המילה 'יהודי' בביתם, מחנכים את בנם יחידם בתרבות הגרמנית הנאורה. לא חסכו ממנו דבר, הוריו היקרים, מעניקים לבנם יחידם השכלה גרמנית רחבה במיוחד. "כיצד יודע הוא שאני יהודי?" הרהר פרדיננד, עיניו בוחנות את פני מורו.

אלואיס ניגש אליו, פותח בפניו ספר עם כריכה עתיקה מתפוררת. פרדיננד לא ידע כלל את לשון הקודש, אך לא רצה לאכזב את מורו הדגול. "אקח את הספר לסבי. ודאי הוא ידע." אמר לאלואיס בתקווה, עיניו מבויישות. "מודה אני לך מאוד, תלמידי. אשמח לתרגום שני העמודים הראשונים." אמר לעברו אלואיס בשלווה.

פרדיננד לקח את הספר, ויצא מפתח הבית חזרה אל הרחוב האפרפר. כשהחל לדפדף בספר, צדו עיניו ציור מסתורי ביותר. היה זה ציור של הרים שחורים כליל, נהר אבנים נוצצות לרגליהם.
 

ר' יעקב ישראל

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
עריכה תורנית
עימוד ספרים

Ayala10

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
צילום מקצועי
הסיפור מתחיל להתחמם!!
מחכה להמשך!!
 

אולי מעניין אותך גם...

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק קכו

א שִׁיר הַמַּעֲלוֹת בְּשׁוּב יי אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים:ב אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה אָז יֹאמְרוּ בַגּוֹיִם הִגְדִּיל יי לַעֲשׂוֹת עִם אֵלֶּה:ג הִגְדִּיל יי לַעֲשׂוֹת עִמָּנוּ הָיִינוּ שְׂמֵחִים:ד שׁוּבָה יי אֶת (שבותנו) שְׁבִיתֵנוּ כַּאֲפִיקִים בַּנֶּגֶב:ה הַזֹּרְעִים בְּדִמְעָה בְּרִנָּה יִקְצֹרוּ:ו הָלוֹךְ יֵלֵךְ וּבָכֹה נֹשֵׂא מֶשֶׁךְ הַזָּרַע בֹּא יָבוֹא בְרִנָּה נֹשֵׂא אֲלֻמֹּתָיו:
נקרא  83  פעמים

אתגר AI

קוביסט • אתגר 144

לוח מודעות

למעלה