הנושאים החמים
הנושאים החמים
@לוצ'י עשית לי חשק, ולמרות שאני לא נוהגת לעשות את זה, החלטתי כן להעלות את הקטע המשוכתב.
גִלְשוֹטִיָס
הם פסעו בחצר המגודרת משתדלים שלא לפצח עלים יבשים בדרכם אל החלון הקטן של חדר השירות הפונה אל החצר האחורית.
כשהחלו ללכת כל בוקר אל ביתו של לָאוֹ הזקן ללמוד על נפלאות העולם לצד בני גילם מהכפר, גילה נאודיאן כי ביכולותו לגרום ללבה הטמונה בכל אדם לפרוץ החוצה.
מים שנשפכו מן התקרה, צרצרים המקפצים לכל עבר ואש שפרצה ללא סיבה וכבתה מאליה, היו חלק מתעלולים מקוריים שהגה וגרמו לחבריו לצרוח את נשמתם בבהלה ועונג, למורה לאחוז בליבו ולהתנשף בניסיון להחזיר לפניו את צבעם הרגיל, ולאמא לנעול את נאודיאן בחדר הצר כאשר היו חוזרים הביתה.
לאחר ארוחת ערב היה מאת' מתגנב אל החלון הקטן, מטפס במאמץ ומניח בידו של נאודיאן לחם וירקות, מפר את הבדידות שאפיינה את אחרי הצהריים הארוכים ההם.
מתריאן עזר לאחיו לטפס, ואחר משך את עצמו אל אדן החלון. זרועותיו התחזקו במהלך השנתיים שחלפו על ידי אינספור עצים שחטב וסחב אל השוק של חמיטול, והוא גילה שהטיפוס לא כזה קשה כפי שהיה זכור לו.
מבט חטוף אל המטבח והסלון, ולמראה כלב האבן הנאמן בכניסה לסלון פרצו בצחוק משותף. אוזנו האחת שנשברה על ידי נאודיאן עדיין לא תוקנה, וצבעו השחור מבריק הועם על ידי שכבת אבק נדיבה.
"מוזר", לחשש נאודיאן מאחוריו. "טובל לא סבלה שיש אבק…"
"אולי קרה משהו", חיווה מאת' את דעתו. "בוא נתקדם פנימה". שלח יד מורה קדימה, אל החדרים.
בחדרם לא השתנה דבר. המצעים החומים, השמיכות שפעם טובל סרגה מצמר כבשים אמיתי והכריות הדקות נחו בדייקנות על המיטות הנמוכות, מזמינים את השניים לשכב עליהם כמו אז.
מתריאן רק העביר את קצות אצבעותיו על דוגמת הסריגה, מתמכר לתחושת החמימות שזרמה במעלה זרועו.
נאודיאן נחת על המיטה באנחה, מעלה ענן סמיך של אבק. "מה-" השיעול קטע את הנזיפה הקבועה של מתריאן, וידיו התאמצו לפלס דרך לאוויר נקי.
בפתח חדרה של טובל נעצר מתריאן. הוא לא אהב במיוחד את טובל אבל להיכנס אל חדרה הפרטי בלי רשות היה מעשה חצוף במיוחד.
נאודיאן היה זה שהתעשת ראשון. "מאת'!" הזכיר לו, דוחף אותו אל תוך החדר. "תחפש את התיבה בארון, כמו שסיכמנו!"
נאודיאן עצמו התחיל לפתוח את המגירות בזו אחר זו וחיפש בין מצעי המיטה.
לאחר כמה דקות חיפושים, שבתחילה היו זהירים ואחר כך הפכו ליותר ויותר נסערים, הבינו הצמד שהתיבה והמפתח לא נמצאים בחדר.
אכזבה פשטה בהם. הם היו בטוחים כי בכך יהיה לגלות את הסוד, וכעת נוספה להם עוד תעלומה לפתור! למרות שהשתדלו לשמור על מצב רוח ואופטימיות, עכשיו גם לנאודיאן העליז היה קשה לחייך.
בשקט יצאו מביתם לשעבר, לפני שנתיים גורשו מהבית עם הגדר הירוקה כועסים ופגועים, והיום עזבו מרצונם. אבל הרגשות שדעכו במהלך החודשים הארוכים בהם היו עסוקים בלשרוד התלבו מחדש, מבעירים את ליבם בכאב.
ענן האבק כמו כיסה את מוחם, מונע מהם לחשוב בצלילות מה הלאה.
הם צעדו בלאות אל הפונדק שבקצה העיירה, אולי ארוחת ערב ושינה טובה יתנו להם את המידע אליו נזקקו כדי לנצח את החיים.
)
