סיפור בהמשכים עִיסְבָּלְאָן

[מירי11111]

לכאו' הנכון הוא שבוע וחצי

מעניין אם יש לזה סימוכין איפשהו.

 

[רואים שקוף]

מעניין אם יש לזה סימוכין איפשהו.

מכוח עיסוקי בכתיבה מקצועית.

 

[מירי11111]

מכוח עיסוקי בכתיבה מקצועית.

כתבת לכאורה...
אז שאלתי.


זה נשמע צורם.
הנקודה היא שהאקדמיה מאשרת לפעמים גם דברים ממש צורמים... אז זה לא הוכחה..

 

[רואים שקוף]

הנקודה היא שהאקדמיה מאשרת לפעמים גם דברים ממש צורמים... אז זה לא הוכחה..

החכמה בכתיבה מקצועית, היא לדעת מתי לא לכתוב ע"פ חוקי האקדמיה.
לכן לדעתי זה לא דבר שדי בללמוד אותו, אלא צריך לזה גם ואולי בעיקר כשרון.
אך זו סטיה מנושא האשכול...

 

[רואים שקוף]

שהיא

שהיה

במילא

ממילא

מראם

נ"ל כדאי מראיתם

ושוב, הסיפור ממש מרתק
הערותיי באות רק בשביל לעזור.
להאיר ולא להעיר.
אם זה מפריע או מציק - אוכל להפסיק

 

[מנוחה כהן]

@רואים שקוף
תודה!
חלק מהטעויות הם תיקוני מקלדת שלא שמתי לב אליהם,
וחלק הערות נכונות מאד!
אני תמיד שמחה ללמוד מאנשים שיודעים יותר ממני

 

[מנוחה כהן]

מתנצלת על העיכוב
פרק חדש עולה היום

 

[מנוחה כהן]

חיצגאט | אונדרסיו
קצת אחרי שהבטן התחילה לאותת על רעב נפתחה דלת החדר ונאודיאן התרומם בקפיצה. הוא חיכה לראות בפתח את עבנוד, החייל ששמר עליו בלילה, אבל מי שעמד הפעם מאחורי המגש היה גבר לא צעיר לבוש בגדים פשוטים למראה, ופרצוף שלא התאמץ במיוחד להיראות חביב.
"אחר צהריים נעים, הוד מעלתך" הגבר קד קידה עמוקה נוטפת זלזול, "גמוס לרשותך, והנה גם ארוחת הצהריים שלך".
נאודיאן התיישב באיטיות על המיטה, חונק תוך כדי מתיחת השפתיים לחיוך את תגובתו הראשונית. הוא מתריאן! אסור לו לשכוח את זה. אבל זה כל כך מעצבן שגם פה בעיר כולם נותנים לו יחס של אציל מתנשא! "תודה," אמר בקול מדוד.
גמוס הניח את המגש על השולחן, ואחר הסתובב לצאת מן החדר. כשהגיע לדלת נעצר, ידו על הידית. "כיף להיות נסיך, נכון, מתריאן?" שאל את נאודיאן.
"נסיך?" מתריאן הרים את ראשו, נימת חרדה מתגנבת לקולו. מישהו יודע שאולי הם הבנים של המלך! זאת הסיבה שתקפו אותם, כנראה. הוא נעמד על הרגליים, שוכח מהפצע במותן. "מי אתה? ואיפה עבנוד?"
גמוס משך בכתפיו בלי להסתובב.
"האוכל טעים, בתיאבון." יצא מהחדר, מניח לדלת להיסגר אחריו.
נאודיאן רץ אחריו, תופס את הדלת המתנדנדת. כשהוא מרוכז במשהו חשוב הוא נוטה לשכוח מדברים בסיסים, למשל שהוא לבוש בפיג'מה, והחיילים ששומרים על המסדרון החניקו צחוק למראה הילד היחף שעל כתפו ניצב סנאי נפוח זנב. "איפה האוכל של סאן?" צעק, אופיו מנצח את דמות הבוגר ששיחק עד עכשיו. "אני לא אוכל כלום עד שלא תביאו לסאן שלי אגוזים!"
רגע אחד דמם, מניח להכרזה להיספג בקירות, ואז הוסיף בקול שקט בהרבה: "ואני מרשה רק לעבנוד להיכנס לחדר שלי!"
עכשיו החיילים לא יכלו להמשיך להתאפק. צחוקם נשמע בפרוזדור הגבוה, חוזר אליו בהד כפול.
נאודיאן נכנס חזרה לחדר, מתנשף. הוא סגר את הדלת אחריו ונשען עליה. הלוואי שמתריאן היה פה, הוא היה דואג לאוכל בשביל סאן, הוא היה מצליח לדבר עם המפקד, הוא היה מוצא דרך איך לצאת מהעיר ולהגיע אל המלך-אולי-אבא שלהם.
הדמעות הגיעו בלי שביקשו רשות, ונאודיאן מצא את עצמו יושב על הרצפה, גבו שעון על הדלת, סאן מכורבל בין ידיו והוא בוכה
כמו ילדה.

 

[-חיה-]

סימנתי לי את הסיפור כבר מזמן וסוף סוף הגעתי אליו.
כתיבה זורמת וקולחת, עלילה קלאסית ושובבה עם דמויות כיפיות.

אגב, שם הממלכה היריבה-צ'וֹנְטוּגָל הצית לי את הדמיון. מעניין אם האווירה בצ'ונטוגל היא כמו בצ'ונטיות בליל שישי והאם לכל הנתינים יש כרס (לפחות לבני האצולה...)
ואולי יש משפחות אצולה בשם גפילטעפישט וקרפאלכאן.
יאללה נסחפתי, לילה טוב!
מחכה להמשך!

 

[מנוחה כהן]

פונדבו | צ'ונטוגל
"זה התיק שלך?" קולו של ג'יסה חזר אליו מהקירות.
"ככככן"
"כן, הוד מעלתו," תיקן אותו חרישית מיעל שעמד מאחוריו.
"כן, הוד מעלתו." מתריאן חזר. הדמות שמולו התאימה היטב לסיפורי העם שטובל סיפרה. הצמה הבולטת על הראש המגולח, העגילים הכבדים, פרוות הנמר שעוטפת את כתפיו בחשיבות וידיו השריריות.
עוד רגע והנמר הגדול יקפוץ מהמסתור ויטרוף אותי.
ג'יסה פתח את התיק באיטיות, מוציא מתוכו את חליפת הבגדים השניה שלו, את שקיק האגוזים של סאן, את נאד המים, את הסיר והכף, אבני האש, איגרת.
איגרת.
איגרת?
ג'יסה התקרב אליו לאט, מקפיץ את המכתב המגולגל בין ידיו.
מתריאן נמתח.
"מהי האיגרת הזאת, נאודיאן?"
"אאאאני לא יודע, הוד מעלתו", מתריאן בלע את רוקו בפחד. מאיפה היא צצה, האיגרת הזאת?
ג'יסה הצמיד את פניו אל פניו של מתריאן הרועד.
"אם אתה לא יודע, מי כן ידע?"
מתריאן לא הצליח לענות. אלף אפשרויות לסיומה הטרגי של הסיטואציה רצו במוחו.
להפתעתו, חיוך עלה על שפתיו של ג'יסה. הוא צעד צעד אחורה ושאל בעליזות: "אני אצטרך לקרוא אותה כדי לדעת, מה?" הפמליה מאחוריו הינהנה לאישור.
"כמה מזל יש לי שלמדתי את השפה של אונדרסיו! ובכן," גיסה העביר את פניו על הנוכחים, מותח את הרגע ומפיק ממנו כמה שיותר הנאה.
מבטו חזר אל מתריאן. "הבה נתחיל!"

"אם אתם תאומים שאינם יודעים את זהותם, אבל גדלתם אצל מרת ריסאף, הרי שהמכתב מיועד אליכם.
לפני שנים עשרה שנים, בזמן המרד הגדול, בני משפחת המלוכה נעלמו מהארמון, ועל אף שכולם לא האמינו שיצליחו לברוח עם שני תינוקות זעירים, הרי שהמלך והמלכה הצליחו לעשות זאת בעזרת כמה משרתים וחיילים נאמנים.
מכל רכושם הם נטלו רק את צמידי הייחוס, בתוך תיבות זהב קטנות.
משפחת המלוכה נדדה בין מערות לביקתות עץ ישנות שפרוסות בהרים כשאחריהם רודפים ציידי ראשים מיומנים מצ'ונטוגל," ג'יסה הרים את ראשו בשביעות רצון. "רואים, אפילו באונדרסיו אומרים שאנחנו הכי טובים!"
מתריאן מיהר להסתיר את החיוך שעלה על שפתיו. ג'יסה אפילו לא יודע עד כמה…

"בוקר אחד, לאחר שהאוכל שהביאו אזל, המלכה התעקשה לצאת בלווית האומנת לחפש פירות ואולי גם לדוג דגים. המלך ביקש שהוא זה שיצא ויסתכן, מה גם שבמערה היו צמד צרחנים שרק אימם ידעה איך להרגיע אותם…
אבל המלכה התעקשה והמלך נכנע למראית עין. לאחר זמן מה הוא שלח אחריהן את שומר הראש שלו, בהוראה לעמוד מרחוק לוודא את שלום המלכה.
המלך נותר במערה לבדו. כשהערב התחיל לרדת והמלכה לא חזרה הוא התחיל לדאוג. לצאת לחפש אותה הוא לא יכל, כיוון שלא העז להשאיר את השניים לבד. בשקט ישב והתפלל לשובם.
אחרי כמה שעות פרצה למערה אישה מתנשפת. המלך מיהר לקראתה אבל נחרד לגלות כי זו האומנת, שיערה פרוע ופניה מלאות בדם.
היא סיפרה בקול מקוטע מה שקרה: כשהגיעו לנחל פתאום שומר הראש התנפל על האומנת וניסה להרוג אותה בחרבו. המלכה שראתה את החרב מתקרבת אל צווארה של האומנת קפצה על החייל והסיטה את חרבו, כך שהאומנת נחתכה בזרועה. האומנת בנתיים קמה, שלפה גם היא סכין והצטרפה אל המלכה.
שומר הראש נאבק באומנת, הוא שלף סכין קצרה איתה דקר את האומנת בידיה וברגלה עד שנכנעה.
המלכה התחבאה מאחורי שיח נמוך ובידה החזיקה את חרבו. כשראתה את שומר הראש הולך היא מיהרה אליו, ובאותו רגע שהחרב פגעה בצווארו, נתקע בליבה הפגיון שהטיל לכיוונה.

האומנת שהתעוררה כשכבר התחיל להחשיך ראתה רק את גופת המלכה. שומר הראש נעלם. מאחר שהיא לא הצליחה לסחוב את המלכה במעלה ההר, היא מיהרה לחפור קבר בידיה, וסימנה אותו בעזרת ענף עומד.
האומנת פחדה ששומר הראש הבוגד יפגע במלך ובתאומים ולכן באה בכוחותיה האחרונים אל המערה להזהיר את המלך שעליו לברוח. היה לה גם רעיון מתאים, בעיירה גילשוטיס שעל יד הגבול גרה אחותה.
המלך לקח איתו את התאומים ואת התיק עם פרטי הערך וברח אל ביתה של מרת ריסאף, שם השאיר את התינוקים שכבר היו בני כמעט שנה למשמורת. הוא עצמו חזר אל שדה הקרב."
"וואו!" ג'יסה מחא כפיים בהתמוגגות. "איזה סיפור קורע לב! האינך מסכים איתי, נאודיאן?"
מתריאן הצמיד את שפתיו בחוזקה. ידיו לפתו את בד המכנסיים, מקמטות אותו במצוקה.
"או שמא עלי לקרוא לך נסיך אונדרסיו?" ג'יסה שלף את חרבו בחריקה מצמררת. "היכן צמיד הייחוס שלך?" הוא התקרב באיום אל מתריאן שנסוג אחורנית. באותה שניה מיעל שלח את ידו השמאלית קדימה, מגן על הילד באינסטינקט.
דממה השתררה באולם. כל הנוכחים עצרו את נשימתם, עיניהם נעוצות בג'יסה, מחכות לראות את תגובתו אבל ג'יסה, שהיה המום מהמרד הקטן שקרה מול עיניו, כמו קפא במקומו, ידו אוחזת את החרב בתנועת טרום-דקירה.

מתריאן היה זה ששבר את השקט. הוא התכופף מתחת ידו של מיעל, וכעת עמד הישר מול החרב המונפת.
"לא הקראת את סוף המכתב, הוד מעלתו. יתכן שהכל זיוף. בכל אופן, לא היה לנו מעולם צמידי ייחוס".
ג'יסה הוריד את חרבו באחת והסתובב, גבו אל מתריאן. הוא זרק מאחורי כתפו את המגילה, ולאחר מכן נטל גביע יין מהמשרת שעמד לידו.
מתריאן הביט באיגרת המונחת על הרצפה. אם הוא נסיך, הוא לא אמור להרים אותה לבד. אבל אם הוא באמת נסיך הרי שאף אחד מאויביו לא יסכים לעזור לו ולהרים אותה.
מי שלא מנסה מפסיד תמיד, שמע את נאודיאן אומר לו. בשתיקה הפנה את מבטו אל אחד המשרתים, מסמן לו להרים את האיגרת.
המשרת היסס. עיניו התרוצצו בין ג'יסה לבין מתריאן, מנסה להבין לאן נושבת הרוח. לבסוף, באיטיות רבה ניגש אל האיגרת, הרים אותה והביאה למתריאן שאמר בקול: "תודה לך". סומק צבע את פני המשרת, והוא חזר למקומו במהירות.
מתריאן גלל את המכתב אל סופו, ונאודיאן שבו הקריא את הכתוב בקול. "לאחר שנות מלחמה ארוכות חזר השקט אל אונדרסיו. מיד כשיכולתי יצאתי אל גילשוטיס על מנת לחפש את ילדי, יורש העצר ואחיו.
מרת ריסאף אמרה לי כי התאומים עזבו את ביתה לפני כשנתיים, מבלי שידעו על מוצאם. איני יודע היכן אמצא אתכם. נתיני זקוקים לי ולכן לא אוכל להמשיך להתעכב בגילשוטיס, בהתאם למסורת אבותי.
אך ברצוני שתדעו זאת לנצח: בני עִיסְבָּלְאָן לעולם ידבקו האחד בשני, ויזכרו כי כוחם באחדותם.
ארמוני תמיד יהיה פתוח בפניכם, ילדי.
מחכה לשובכם, יהוסף עיסבלאן."

 

[AUVI]

וואו איזה כייף לקרוא עוד פרק!
רק משהו קטן-

המלך לקח איתו את התאומים ואת התיק עם פרטי הערך וברח אל ביתה של מרת ריסאף, שם השאיר את התינוקים שכבר היו בני

התינוקות

כתיבה כייפית!

 

[מנוחה כהן]

תודה
איזה טעות מביכה

 

[-חיה-]

איזה כיף! אהבתי את הקטע עם החייל שהרים את האיגרת.
ויש לי תחושה שאני יודעת לאן הפרק הבא חותר...

 

[מנוחה כהן]

ויש לי תחושה שאני יודעת לאן הפרק הבא חותר...

לאן?

תני רעיונות

 

[-חיה-]

לאן?

תני רעיונות

ההשערה שלי היא שמתריאן הולך לגלות שאמא שלו לא מתה ולפגוש אותה.

 

[מנוחה כהן]

כיוון נהדר

 

[מנוחה כהן]

פונדבו | צ'ונטוגל
ידו של מתריאן שאחזה במכתב נשמטה לצד גופו. המשפט האחרון הוכיח לו שאכן, המלך הוא זה שכתב את המכתב. הוא השפיל את ראשו בהשלמה.
מרגע זה, ידע, כל הנוכחים מסווגים אותו כנסיך אונדרסיו, וגם אלו שנטו לו חסד מפתחים עכשיו איבה. פזילה קלה אל המשרת שקודם הרים את האיגרת אוששה את השערתו. הבחור עמד נזוף, כתפיו רוטטות ושפת גופו מביעה חרטה עמוקה.
"אז מה, נאודיאן, חשבת שתצליח להסתיר את הייחוס שלך לנצח?" קולו של ג'יסה היה רחום ונוטף דבש.
"איזה חבל! כי ברגע שראיתי אותך ידע-" הוא קטע את מילותיו, נשם עמוקות והמשיך בעליזות. "מה נעשה? במדינה שלנו," ג'יסה כיחכח בגרונו ברמז, ושני חיילים נעמדו מצידיו של נאודיאן, "לא אוהדים גדולים של אונדרסיו."
ג'יסה הסתובב לכיוון הכיסא שחיכה לו בקצה האולם, ואחד החיילים היכה את מתריאן הקפוא בניצב חרבו, גורם לו לכרוע על ברכיו.
"עוד לפני שאבא שלך, סליחה, המלך יהוסף ירום הודו, היה מלך, כבר רב-" שוב נקטעה המילה באמצע, וסומק צבע את פניו של ג'יסה. רק בודדים הבינו מה הסיבה שמעלה בו חום.
ג'יסה דפק על ידית הכיסא בכוח, מחזיר את מחשבותיו לנתיב הרצוי. "בכל אופן, פה לא תקבל יחס של נסיכים. אני אהפוך אותך לגור כלבים מאולף שיודע היטב היכן נמצא הבשר."
מתריאן הצטמרר.
"קחו אותו אל האורווה!" הפטיר ג'יסה אל החיילים בעודו משחק בטבעת האבן הגדולה שעל אצבעו.
החיילים תפסו בזרועו, מכריחים אותו להיעמד. הכל אבוד. בחיים אני לא אצליח לחזור לאונדרסיו, לנאודיאן, לאבא.
ואין לי גם שום דרך להודיע להם שאני כאן.
יד שהתרוממה מאחוריו גרמה לג'יסה לחוסר נוחות. "כן, מיעל."
"אני חושב, כבוד ג'יסה, שכדאי להצמיד לילד שמירה לאורך כל שעות היממה. הוא כבר הוכיח כי התנהגותו חצופה ועזת פנים. שמירה קבועה תרתיע אותו מלמרוד."
ג'יסה נעץ את עיניו עמוק בשל מיעל. המרד הקטן שהתרחש קודם לכן הוחלק כיוון שזוהי מעידתו הראשונה של האיש שמפקדו, גנרל שיזג, העיד עליו שהוא מתאים להיות סגנו במשמר המלכותי.
האם זו מעידה שניה או רצון כן לטשטש את הרושם הרע בנאמנות? ג'יסה החליט לבטוח באיש. אחרי הכל, להרוג אותו הוא תמיד יכול.
"בסדר. אני ממנה אותך על תיכנון וביצוע המשימה."
מיעל קד עמוקות ופנה אל הכניסה, צועד בגו זקוף ומתעלם לחלוטין ממתריאן הנגרר מאחוריו.

 

[מנוחה כהן]

חיצגאט | אונדרסיו
באותו זמן, הרחק משם, בחדר פשוט עם קירות צהבהבים וריהוט מעץ גס שררה שתיקה עמוקה, ועבנוד שעמד מאחורי הדלת וחיכה למפקד שיצא החל לחשוש.
בפנים קרא המפקד בשתיקה את צו המלך המורה לו להעביר את הנער לידיו של בקוך, שיקח אותו אל הבירה. השליש בחן אותו, ידיו מתופפות על השולחן.
"רצון המלך הוא פקודה", אמר באיטיות כשסיים. קולו העמוק נשמע בקושי מעבר לדלת הסגורה. "אך הנער פצוע והרופא אסר לטלטל אותו".
"הבאנו כרכרה מרופדת, לא תהיה בעיה." בקוך הניף את ידו בביטול.
"אני מבין." עבנוד בחוץ לא הבין כלום. "מתי תרצו לצאת חזרה?" לצאת חזרה? רגע. המפקד עדיין לא קצב את עונשו, המשימה עוד לא הסתיימה, הנער השני עוד לא נמצא!
"מחר בבוקר". קולו של הדובר, שבגדיו העידו על מעמדו הגבוה העביר צמרמורת בעבנוד. לא. אני לא סומך עליו שיטפל במתריאן כמו שצריך!
הוא פסע ימינה ושמאלה ליד הדלת, מחכה שהמפקד יצא.
ברגע שנפתחה הדלת הוא הצדיע, ובלי לחכות שניה התחיל לשפוך את מחשבותיו בקול. "אני חושב שהאורח הזה חשוד. הקול שלו כאילו אומר - אני מחכה להיות לבד עם הילד כדי לשדוד אותו!" עבנוד עצר לנשום, "אסור לנו להניח לו לקחת את מתריאן!" פסק.
"כך אתה חושב, חייל?"
עבנוד הרים את ראשו בבהלה. אין סיכוי.
בקוך עמד בדלת, ידיו שלובות על חזהו, מדגישות את הבדלי המעמדות בין השליש הנכבד לחייל הכפרי.
מאחוריו המפקד ניענע את ראשו בייאוש, מסמן לעבנוד לא לענות.
עבנוד בלע את רוקו בפחד אמיתי, לא מוריד את העיניים מהאדון העשיר. המפקד תמיד התייחס אליו בסלחנות, אולי בגלל הרקע המשפחתי המורכב שלו. על טעויות הוא תמיד שילם בצורה כזאת או אחרת, אבל בדרך כלל זה לא מנע מהמפקד לתת לו תפקידים נוספים ולהשאיר אותו בכוח.
אם המושכות יעברו לאורח העלום, ייתכן שימצא את עצמו בדרך הביתה או חמור יותר, בדרך לכלא הצבאי.
המחשבות טסו במוחו, מונעות ממנו לדבר וגורמות לו, במידה רבה, להיראות חסר השכלה.
"מכיוון שאני גם חושב שאין ביכולתי לקחת לבדי את הנער, שכפי שכבר עודכנתי הודיע שרק אתה יכול להיכנס לחדרו, הרי שאשמח שתתלווה אלינו אל עיר הבירה," בקול הפנה את מבטו אל המפקד, "אם מפקדך יואיל לשחרר אותך ממשימותיך."
המפקד המהמם תשובה לא מחייבת תוך כדי עקיפה חסרת נימוס של בקוך התופס את מרחב הדלת, ובצעד אחד כבר תפס את עבנוד, סובב אותו ובקול אדיש ככל שיכל הורה לו לחזור אל חדרו ולחכות שם לפקודה.
המפקד עצמו נשאר על מקומו, מסתכל בספק ייאוש ספק רחמים על גבו המתרחק של החייל הגבוה, ונאנח אנחה שקטה. לו עבנוד היה יודע בכמה מאמצים כרוכה עובדת הישארותו לצידו, הוא היה מתנהג במעט יותר מתינות ומעט פחות פזיזות.
"הוא העוזר שלך?" שמע מאחוריו את בקוך.
"כן." נאנח בשקט. עדיף לתת לבקוך את הרושם שהם קיבלו אותו כשותף נאמן ובכיר, ובשקט להכין תרופה.
"נו, המשרתים של היום…" בקוך ציקצק בלשונו, מקבל את כוס היין שהגיש לו גמוס. "גם אצלי זה כך, חסרי אחריות ונאמנות בסיסית."
המפקד ליכסן את עיניו אל משרתו המבוגר של השליש, שנראה היה כמתאמץ עד מאד שלא לחבוט באדונו בעזרת המגבת שאחז.
הוא הימהם שנית, ואז פסע קדימה בדרך בה הלך פקודו.
הוא צריך להבין למה עבנוד התכוון בדבריו.

 

[-חיה-]

מעולה!
איזה כיף לראות עוד פרק!
כתיבה טובה וכיפית

 

[שמואל י]

מעולה!
איזה כיף לראות עוד פרק!
כתיבה טובה וכיפית

מצטרף לנ''ל. פשוט סיפור כיף.