הווה | יער האגוזים הגדול
ארוחת הערב החגיגית שהכין נאודיאן יחד עם סאן כוללת תפוחי אדמה צלויים, סלט עלים ואגוזים ולקינוח מוגשות פיתות מלאות בפירות יער.
לאחר שהם מסיימים מניח מתריאן בזהירות את התיבה הנעולה על השולחן, מצמצם עיניים ומקריא את המילים המסולסלות שבסמל:
"בית עִיסְבָּלְאָן, טוׂאָרְק. עִיסְבָּלְאָן!" הוא מרים עיניים אל נאודיאן. "זה, זה השם של אבא שלנו!"
נאודיאן מסמן עם ידו "נו" קצר רוח ומתריאן ממשיך וקורא את המילים האחרונות סביב לתיבה, מתחת למגן המעוטר.
"בני עִיסְבָּלְאָן חרטו על דגל משפחתם להיות בעלי משמעות לנתינהם. להוות יד חובקת, אוזן קשבת, משענת ותמיכה לכל אחד הזקוק לכך, בין אם הוא משתייך למעמד העליון, למעמד הסוחרים או מגיע מדלת העם.
בני עִיסְבָּלְאָן לעולם ידבקו האחד בשני, ויזכרו כי כוחם באחדותם.
נאום המלך הראשון, הוד מלכותו המלך גדיאל לבית עִיסְבָּלְאָן. כאן, טוׂאָרְק."
אם קודם לכן האויר עמד ממתח, הרי שכעת הוא סער וגעש לנוכח הגילוי.
ומתוך מחשבות ותהיות אלו נרדמו השניים על השולחן.
*
הווה | פאתי גִלְשוֹטִיָס
"גברת שאק?" קולו המנומס של המלך הגולה נשמע מאחוריה. טובל הסתובבה באיטיות, חוככת בדעתה כיצד תציג את הדברים.
"כן, כבודך" היא קמה. הפגנת כבוד אף פעם לא מזיקה, חשבה לעצמה, עוטה על פניה הבעה חוששת.
"מרת ריסאף!" פליאה הניצה בין מילותיו, צובעת את פניו בחשש והקלה בו זמנית. "האם הגעת על מנת למסור לי היכן הילדים?"
"הו, אני מצטערת, כבודך" שוב אותה קידה נחפזת, חסרת כנות. "זה קרה לפני כשנתיים, שלחתי אותם אל העיר, לקנות עבורי כמה מצרכים חשובים ביריד, והם לא חזרו. הבחורים ששלחתי אחריהם כדי להחזירם הביאו את המכתב הבא, אותו מצאו באכסניה שבה התארחו". טובל הוציאה מתיקה מכתב, קרוע בקצוותיו, והמשיכה מלהגת, מתעלמת מהרעד שתקף את ידו של מלכּהּ. "כתוב בו שהם רוצים לחפש את מזלם בעולם הגדול. הם נטלו את כספי! שהותרתי בידם לרכוש עבורי פריטים! וברחו, כפויי טובה!"
יהוסף לא ענה. ידיו אחזו בחוזקה בקלף הדף, מוחו מרוקן מכל מחשבה.
דקה חלפה בדממה, טובל נעה על מושבה באי נוחות, אחר כיחכחה בגרונה, ושלחה שוב את ידה אל התיק.
"אני מצטערת שמעלתי בתפקידי, כבודך." אמרה חרש. "הנה התיבה שהבאת לי אז, לפני תריסר שנים. לא הספקתי להראות אותה לבניך, על אף שכבר מלאו להם מזמן תשע שנים." היא הניחה את תיבת הזהב על השולחן, קדה במהירות ויצאה מן החדר, מותירה את יהוסף עיסבלאן, מלכה של הארץ הזו, לכאוב לבדו.
*
הוא ישב שם, מחשבותיו גועשות, והוא מנסה לסדרן לכדי רצף אחד, הגיוני.
הוא עצמו חזר אל המחוז לפני פחות מחודש, לאחר כמה מתקפות שנחלו הצלחה ואיפשרו לו לכבוש את עיר הבירה ולהקים מחדש את משמר הטאר. בין הדברים הראשונים שעשה, עוד לפני שמינה את חברי מועצת ניהול הממלכה, היה לבוא לכאן, לעירה הנידחת שגובלת על יער ההרים הגדול, להחזיר את ילדיו אל ביתם.
ועכשיו מתברר לו כי ילדיו נעלמו כבר לפני שנתיים, וגם אם יחליט לערב בסיפור את משמר הטאר, ייקח הדבר לפחות חודש שלם, אם לא יותר.
כעת, כשקצה החוט היחיד לבניו נעלם, הוא חש כי מחובתו לחזור אל הבירה, לייצב את הממלכה ורק אחר כך יוכל להתפנות בלב שקט לבניו.
הוא שינן לעצמו בלחש את מנטרתה של שושלת בית עיסבלאן: "בני עִיסְבָּלְאָן חרטו על דגל משפחתם להיות בעלי משמעות לנתינהם. להוות יד חובקת, אוזן קשבת, משענת ותמיכה לכל אחד הזקוק לכך, בין אם הוא משתייך למעמד העליון, למעמד הסוחרים או מגיע מדלת העם." וידע כי עכשיו הגיעה שעתו של המבחן, והוא הציב את רווחתם של נתיניו לפני מציאת ילדיו, שספק שעודם בחיים.
ובכל זאת, בטרם עזב את הפונדק השאיר מאחור, בידיו של נער השירות העליז, מכתב המיועד לזוג תאומים שאולי יעברו כאן, בדרכם אל העולם.
סיפור בהמשכים עִיסְבָּלְאָן
