סיפור בהמשכים עִיסְבָּלְאָן

[RIVKA W]

עבנוד הוא חייל עם אישיות לא צבאית בעליל,
ונאודיאן התיישב כבר קודם

אופס לא שמתי לב
תודה

 

[מנוחה כהן]

תודה לך.

 

[מנוחה כהן]

פוּנְדבּוּ | צ'וֹנְטוּגָל
מיעל חיכה להם בידיים שלובות על יד שער העיר. למרות הכאב במרפקים שהתגבר ככל שנדחק יותר אל השורה הראשונה, הוא לא ויתר על הסקרנות לחזות בנסיך השבוי. גיון לעומת זאת, בחר להמתין על מדרגות הכניסה לארמון, לצד חיילי המשמר האחרים.
השמש העריבה, הרגליים כאבו מהעמידה הממושכת והצוואר ששורבב בזוית בלתי נוחה הזכיר למיעל את קיומו שוב ושוב. גיון צדק שוב, לו הייתי לצידו על המדרגות, וודאי הייתי יכול להתיישב.
פוף
הוא עיקם את אפו. ריחו של האיש השמן שנמצא לפניו היכה בנחיריו, ומיעל פלט נחירה שקטה.
שיבואו כבר! שבוע הוא חיכה לו, לנסיך היקר מהמארב.
והם התערבו, גיון והוא, על חמישה דוקאטים! האם מדובר בילד בעל הסנאי או באחיו הזהה.
כמו ברק מתגלגל המלווה בסערת ברקים ביום אפל וחורפי עברה העגלה המקושטת את שער העיר. קריאות הבוז של הממתינים הרבים נחבטו בדפנותיה הדקות, מתעקשים לחדור פנימה ולהישמע באוזני האגדה שעתידה לשלוט בממלכת אוֹנְדֶרָסְיוּ ביום מן הימים.

ולהפתעתו של הנער שבכל הימים האחרונים רקם סיפורי בלהות אודות עתידו ושזר בזה אחר זה סיומים שונים לחייו, היו הקריאות מעודדות ומשמחות והאנשים העומדים בחוץ, כך היה נשמע, מרוצים בהחלט שהגיע הנה.

 

[שרהלה שרהלה]

וואו וואו וואו. רק עכשיו התפניתי לקרוא את כל הפרקים האחרונים מאז תגובתי הקודמת.
וההתפתחויות מדהימות! הכתיבה זורמת וכיפית, העלילה מתפתחת לכיוונים מרתקים והצמד הזה (שכבר לא צמוד כל כך ) ממיס במתיקותו! הפקחות שלהם מתוקה, והדיאלוג בינהם כל כך יחודי, שפשוט מתחייך לי אוטומטית...

מחכה בקוצר רוח להמשך!

שתי הארות:
1. שינית את השמות, והשמות הישנים השתרבבו פנימה קצת... שימי לב.
2.
הסיפור כתוב כולו כפנטזיה. השמות, שמות הערים, המושגים וכו'. אבל:

והם התערבו, גיון והוא, על חמישה דוקאטים!

דוקאטים הם מטבעות אמתיים. בספרד ופורטוגל של שנות ה 1500 בערך, אם אני לא טועה, השתמשו במטבעות ההם.
ואם זאת פנטזיה- כדאי לך לשנות את שם המטבע.

 

[מנוחה כהן]

דוקאטים הם מטבעות אמתיים. בספרד ופורטוגל של שנות ה 1500 בערך, אם אני לא טועה, השתמשו במטבעות ההם.
ואם זאת פנטזיה- כדאי לך לשנות את שם המטבע.

צודקת!

 

[מנוחה כהן]

שינית את השמות, והשמות הישנים השתרבבו פנימה קצת... שימי לב

אשמח אם תוכלי לכוון אותי איפה בדיוק, כי באמת קראתי להם בשם אחר ואז החלפתי באמצע

 

[שרהלה שרהלה]

אשמח אם תוכלי לכוון אותי איפה בדיוק, כי באמת קראתי להם בשם אחר ואז החלפתי באמצע

טוב, אשמח כמובן לכוון אותך במדויק. במיוחד כשאני מתכוונת לקרוא את הכל בשנית. אבל בעוד בארץ הקודש מאחלים אנשים לזולתם 'בוקר טוב', כאן בניו יורק המחוג מורה על חצות ליל ומוטב שאלך לישון. אז מחר (חמישי) בעז"ה, אעבור על הפרקים האחרונים שוב. (מקווה שיש לך סבלנות לחכות לי... )

 

[מנוחה כהן]

טוב, אשמח כמובן לכוון אותך במדויק. במיוחד כשאני מתכוונת לקרוא את הכל בשנית. אבל בעוד בארץ הקודש מאחלים אנשים לזולתם 'בוקר טוב', כאן בניו יורק המחוג מורה על חצות ליל ומוטב שאלך לישון. אז מחר (חמישי) בעז"ה, אעבור על הפרקים האחרונים שוב. (מקווה שיש לך סבלנות לחכות לי... )

מחמיא.
תודה

 

[מנוחה כהן]

טוארק | אונדרסיו
בעוד המשרתים מתרוצצים בין החדרים, אורזים את הנדרש למסע 'הכי חשוב בתולדות מדינת אונדרסיו בעת החדשה', כך לפחות על פי ראש הסגל שלו, עמד בקוך על יד הספריה הגדולה שבחדר העבודה שלו וחפן את פניו בידו.
קול ההמולה שייצרה כיתת החיילים הממתינים בחצר להצטרף אליו לנסיעה אל חיצגאט העניקה למציאות פרשנות אחרת, מטרידה.
במצב הנוכחי שבו נחלת משפחתו מופקעת אל אוצר המלך לא התקשה להגיע אל התוצאה במשוואת הנאמנות שהוצבה לפניו כאשר הצ'ונטוג המצולק הגיע בפעם הראשונה ושיתף אותו בתוכניתו של הג'יסה.
זכרון השיחה עלה במוחו.
המצולק ציין בה במפורש כי תפקידו יסתכם בלאתר את הנסיכים ולהעביר מידע על מהלכי המלך הנוגעים לגבול הצפוני, שבו נלחמו בשנים האחרונות שתי המדינות.
את הדיווחים היה מעביר דרך סוחרים מזדמנים אל בעל הפונדק בעיירת הגבול, ועם הצ'ונטוג נפגש רק עוד פעמיים, לאחר הזמנה ממנו.

גורל המדינה לא עניין את בקוך כהוא זה. אלף חמש מאות מטבעות הזהב שקיבל קברו את מצפונו החברתי ביעילות, וזכרונותיו אודות עצי תפוחים עמוסי פירות עסיסיים מן האחוזה המיסו כל בדל מחשבה ביקורתית על התוכנית.
אבל עכשיו הבין כי ייתכן שלצ'ונטוגים היתה מטרה אחרת בחטיפת הנסיך, אותה הסתירו היטב. מטרה שעלולה לגרום לו לצפות במישורי נחלתו ממרומי עמוד התליה.
צחוקו של הצ'ונטוג, שטוח ומלא לעג, התכדרר במורד עורפו, דורך את שריריו.
אם הנסיך נשבה ולא נהרג כמו שדובר בתחילה וודאי בפונדבו מכינים עוקץ חדש, שעלול לעקוץ גם אותו.
ידו של בקוך ירדה מפניו באיטיות, תופסת את הספריה בכוח רב.
"גָמוֹס".
המשרת הגיע במהירות. "כן, אדוני?"
בקוך כיווץ את מוחו, חושב שוב על צעדיו הבאים. לאחר דקה ארוכה הנהן. "העבר הודעה אל מפקד הכיתה ואל ראש הסגל כי היציאה מתעכבת בשעה, והכן עבורי חליפת בגדים מהסוג העממי".
"מיד, אדוני. אם יואיל האדון להמתין בחדר ההלבשה, אשוב בעוד כמה רגעים."
בקוך נופנף בידו אל עבר המשרת המבוגר, וגמוס קד ויצא במהירות. יציאה אל העיר התחתית משמעותה עיכוב של יותר משעה, והיא דורשת התארגנות נוספת ומיותרת, אם שאלתם אותו.
אבל אף אחד לא עשה זאת, והוא סופג מנת גערות יפה ומכבדת מהקצין השמנמן שהופקד על הכוח, ואחר כך סופג מנה נוספת מאָרְט, אחראית המלתחה שנאלצה לפרוק את אחד מהשקים הרבים שארזה לאדון.
ואם לא די בכך, הרי שהאדון בחר בו כמלווהו היחיד אל החלק הפחות נעים של עיר הבירה.

פונדבו | צ'ונטוגל
בצ'ונטוגל אהבו סימטריה. הצדדים היו מורכבים מימין התואם לחלוטין את שמאל, ומשמאל המחקה בהתמדה את ימין.
העיטורים כולם התהדרו באותה סימטריה דייקנית, החל מרקמת הבגדים והתכשיטים וכלה בתכנון אדריכלי מדוייק וציורי קירות.
אמני צ'ונטוגל יצרו בכל הארץ ובעיקר בעיר הבירה גני ירק פורחים משולבים בבריכות מים ומפלים תוך שמירה על עיקרון הסימטריה הדו כיוונית, והדבר הכתיר את העיר פונדבו כעיר היפה ביותר בעולם. בשכונות המגורים נראתה יותר סימטריה אורכית, ולאן שלא בחרת להפנות את ראשך ראית רחובות שלמים שימינם ושמאלם משקפים את אותה התמונה.
כעת רכבה השיירה בין אותם רחובות מדוייקים, ומתריאן הביט מן החלון מוקסם. לאמיתו של דבר, למרות החטיפה והדאגה החלה להתפשט בתוכו תחושת רוגע בלתי מוסברת, כאילו העביר אי מי סמרטוט על חלון עיניו ופתח לו צוהר לעולם חדש.
עצים בעלי מראה אחיד פוזרו במרחקים שווים לאורך הרחוב, ובינהם נראו האנשים מריעים בשמחה. נאודיאן לא היה סובל את המקום הרגוע הזה, חשב בבדיחות. טוב שלא לקחו אותו…
רגע. גבו של מתריאן התיישר וחיוכו נעלם. עכשיו אני נאודיאן. אני לא אומר לאהוב את המקום הזה! אני אמור לנסות לשבש בכל דרך אפשרית את מסיכת השלווה של ארץ הטווסים, כך בוודאי יקרא נאודיאן למקום העלום אליו הוא מובל.
הרכב משך ברסן הסוס כדי לעצור את העגלה, וצהלת הסוס נשמעה לו כמאשרת.
ואם כך, כנראה שהדבר הראשון שנאודיאן היה עושה זה להפר את הסימטריה במרחב הנתון שבו הוא נמצא. מתריאן הביט סביבו, מחליט ללא קושי שהגיע זמנו של סידור הפרחים שקישט את עגלתו והפיץ בה ריח טוב.
שושנה אדומה מול שושנה אדומה וסחלב כחול מול סחלב כחול, ביניהם שזורים תפרחות גבסנית לבנה וחרדל צהוב בדגם החוזר על עצמו שוב ושוב.
מתריאן שלף את השושנה השמאלית ואת הסחלב העליון והחליף ביניהם, את הפרחים הלבנים הזעירים הוציא לגמרי, משאיר רק תפרחת אחת, ראשה פונה פנימה.
הוא צמצם את עיניו ובחן את יצירתו החדשה. מצויין, חשב. ככה הרבה יותר טוב.
"מה אתה עושה, כבודך?" הקול שהגיע מאחוריו הקפיץ אותו לגמרי. "אני?" תמצא תירוץ! ידיו התאגרפו על גבסנית אחת, מוחצות אותה בכח.
"אתה?"
"אני, אההמ" תחשוב מהר! מה נאודיאן היה אומר לו היה במקומך? "ככה יותר יפה, לא?" שאל פתאום, קולו רגוע אבל בפנים משתוללים בו פרפרים.
הוא אף פעם לא התחצף למבוגרים! סומק הציף את פניו.
הקצין שפתח את הדלת חכך בדעתו, מאחוריו עמדו חייליו, חלקם שמעו את תשובתו החצופה של הנער, וחלקם לא.
ולמרות שהוא יודע על מוצאו של הנער ומבין שהכל רק מבחן, שהנער מבקש בסך הכל לבדוק אם יורשה לו להמשיך בהתנהגותו כאדון, מחליט הקצין להתעלם ולהחליק את האירוע האחרון.
"צא מהעגלה, כבודך, הגענו".
מתריאן מצמץ בעיניו. הגענו לאן? באיטיות הכריח את עצמו להתקדם אל עבר הפתח ואל מדרגות העץ שהוצמדו לעגלה, כששוב נשמע קולו של הקצין: "ברוך הבא לפונדבו, בירתה של צ'ונטוגל. מיד ניכנס אל הארמון."
ומול פניו הנדהמות התנשאה חומה, הכי עצומה שראה בחייו.
צריחים גבוהים מימין ומשמאל חולשים על כל האזור, שערים בתחתית החומה בגובה ההולך וגדל ככל שמתקרבים למרכז , ודלת אחת שעל משקופיה נשענים צמד פסלי טווסים פרוסי זנב, פתוחה לרווחה.
ברוך הבא לצ'ונטוגל.

 

[שמואל י]

אהבתי ממש את צ'ונטוגל ואת התיאורים החיים, ועוד יותר את החלפת הפרחים באדנית.

פיספסתי את הסיבה שהם החליפו שמות או שזה יתגלה רק בהמשך?

 

[מנוחה כהן]

אהבתי ממש את צ'ונטוגל ואת התיאורים החיים, ועוד יותר את החלפת הפרחים באדנית.

תודה!
גם אני

פיספסתי את הסיבה שהם החליפו שמות או שזה יתגלה רק בהמשך?

כרגע עדיין לא יודעים את הסיבה, רק יודעים שהיתה להם תוכנית כלשהיא.
בעז''ה בפרקים הבאים נבין מה היא ולמה הם החליפו

 

[מנוחה כהן]

.

 

[לוצ'י]

וואו. סיפור וכתיבה מדהימים. אני פשוט נהנית לקרוא!
תודה על זה, @מנוחה כהן : )

ספוילר: ניחוש למה הם החליפו את השמות

נאו כנראה הוא הבכור בינהם, אז הוא יורש העצר. ולכן המטרה של הצ'ונגים לחטוף אותו ולהמליך עליהם.. ואז יורש העצר האמיתי בעצם ימלוך אצלם, וכך יצטרכו כולם להיות כפופים למרותו כי הוא המלך האמיתי, וכו'. זאת אומרת, ברגע שנאו ומאת' מחליפים, אז יורש העצר האמיתי, ניאו, מגיע לעיר הבירה ואז הוא ימלוך והמזימה תיכשל. נכון? ; )

שאלה קטנה..

קריאות הבוז של הממתינים הרבים נחבטו בדפנותיה הדקות,

כתבת שהם שמחו כשהוא בא וכיבדו אותו.. אז למה קריאות בוז?

 

[ניק 70107]

רק לי צ'ונטוגל מזכיר צ'ונט?
ואהבתי את הכיוון שהסיפור הולך אליו

 

[מנוחה כהן]

כתבת שהם שמחו כשהוא בא וכיבדו אותו.. אז למה קריאות בוז?

את צודקת,
זאת טעות שלי.
אצלי תיקנתי את השורה הזאת אבל פה העלתי את הקטע הלא מתוקן...

ככה נראה הקטע המתוקן:

כמו ברק מתגלגל המלווה בסערת ברקים ביום אפל וחורפי עברה העגלה המקושטת את שער העיר. קריאותיהם של הממתינים הרבים נחבטו בדפנותיה הדקות, מתעקשים לחדור פנימה ולהישמע באוזני האגדה שעתידה לשלוט בממלכת אוֹנְדֶרָסְיוּ ביום מן הימים.
ולהפתעתו של הנער שבכל הימים האחרונים רקם סיפורי בלהות אודות עתידו ושזר בזה אחר זה סיומים שונים לחייו, היו הקריאות מעודדות ומשמחות והאנשים העומדים בחוץ, כך היה נשמע, מרוצים בהחלט שהגיע הנה.

אשמח לשמוע עם כך זה מסתדר לך @לוצ'י

 

[לוצ'י]

אשמח לשמוע עם כך זה מסתדר לך

מסתדר מאד ; )
תודה!
מה לגבי הספויילר? את מעדיפה לא לגלות המשכים?

 

[מנוחה כהן]

מה לגבי הספויילר? את מעדיפה לא לגלות המשכים?

בדיוק
אבל משמח אותי מאד לקרוא מה חושבים על הסיפור שלי, מה יהיה ההמשך שלו וכל זה...

 

[לוצ'י]

אבל משמח אותי מאד לקרוא מה חושבים על הסיפור שלי, מה יהיה ההמשך שלו וכל זה...

יש לי הארה קטנה ; )
נכון כשהילדים חזרו לבית של טובל? זה היה אחרי שנתיים שהם לא היו בו.. הם אמורים לגלות געגועים או משהו כזה, לא? בכל אופן זה בית שהם גדלו בו כמה שנים טובות, למרות שהיה רע והכל. אולי כדאי שהם יגידו משהו כמו 'הנה החדר שלנו' או 'איך כלום לא השתנה כאן'.. זה היה חסר לי קצת, כאילו שנתיים אתם לא בבית, וכשאתם חוזרים אתם מחפשים באופן מאד טכני, והולכים. בלי להראות געגוע בלי כלום.. יכול להיות אבל שזו רק הרגשה שלי

 

[מנוחה כהן]

נכון כשהילדים חזרו לבית של טובל? זה היה אחרי שנתיים שהם לא היו בו.. הם אמורים לגלות געגועים או משהו כזה, לא? בכל אופן זה בית שהם גדלו בו כמה שנים טובות, למרות שהיה רע והכל. אולי כדאי שהם יגידו משהו כמו 'הנה החדר שלנו' או 'איך כלום לא השתנה כאן'.. זה היה חסר לי קצת, כאילו שנתיים אתם לא בבית, וכשאתם חוזרים אתם מחפשים באופן מאד טכני, והולכים. בלי להראות געגוע בלי כלום.. יכול להיות אבל שזו רק הרגשה שלי

לא חשבתי על זה...
זה נכון.
תכלס הם לא ידעו שהיא לא אמא שלהם עד שהיא העיפה אותם...
אז גם אם הם כעסו נורא בהתחלה, אחרי שנתיים כבר שוכחים מהכעס ואמורים להיזכר בדברים הטובים.
תודה!
אני אתקן את זה אצלי (אולי אעלה בהמשך קטע משוכתב)

 

[לוצ'י]

אז גם אם הם כעסו נורא בהתחלה, אחרי שנתיים כבר שוכחים מהכעס ואמורים להיזכר בדברים הטובים.

בדיוק : )
תודה לך, על הסיפור המדהים הזה.

מחכה ממש להמשך!