הנושאים החמים
הנושאים החמים
פרולוג ואולי יהיה המשך
מתנאל פוקח את עיניו, ממצמץ לנוכח המבט הקשה של אימו.
זה לא הוגן.
זה לא הוגן שהוא זה שיספוג עוד פעם את החבטות המגיעות לאח שלו, ובצדק!
וזה עוד יותר לא הוגן כשהוא עוד לא יודע אפילו במה הוא נאשם.
הוא מנסה למלמל על כאב בטן שלא מאפשר לו לקום, ועוצם עיניים בהשלמה לנוכח הזיק העובר באישונים הכחולים שמולו.
''אז אתה מבין למה אני פה מוקדם כל כך!'' אומרת אמא שלו בחומרה, וגם זר שלא מכיר אותה יוכל לזהות שהיא כועסת. כועסת באמת.
''לא'', הוא מתנגד, ''אני לא יוד-''
אגרוף הישר לבטן הוא אף פעם לא חוויה נעימה, וכשהוא מגיע בהפתעה הוא מלבב עוד פחות. והפעם, הפעם כנראה שאחיו באמת הגזים.
'מה נתנאל עולל הפעם?' אבל מתנאל רק סוגר בכוח את שפתיו, יודע שכל תגובה תחריף את המצב.
''קום!'' אימו פוקדת עליו. ''התלבש, נעל נעליים וחכה לי בחוץ על יד האורווה בעוד עשרה רגעים בדיוק''.
הוא מהנהן בראשו, וזוכה בתגובה לחבטה נוספת.
במהירות הוא מתארגן, חושש מזעמה של אימו אם יאחר, ואחרי שמונה דקות של התארגנות נחפזת הוא מוכן, ניצב על יד דלת האורווה, ומנסה לא להרהר יותר מדי במעלליו של נתנאל, אחיו התוסס, ובתוצאות שהם גוררים.
צבע הדשא הוא נושא חשוב למדי שראוי להקדיש לו מחשבה מעמיקה, וגם להקת ציפורי השיר, שפצחו בשירת הבוקר שלהן, היא סיבה להתבוננות מרוכזת מאד.
ואולי בגלל שהוא מביט על כל העולם שסביבו, ומהרהר על פלאי הבריאה הטמונים בתמונה שלפניו, הוא אינו שומע ואינו מבחין בנתנאל הנעמד לצידו, ובאימם, שאוחזת שני תרמילים בינוניים בזרועותיה.
אולי. רק אולי. שכן ברגע שאחר כך הוא שומע את קולה של אימו, ומבטו התועה חוזר למקומו, נזוף.
קולה קר, והעובדה שמולה עומדים שני נערים קטנים בני עשר, כמעט ילדים, לא עוזרת לה לרכך אותו. היא קצה בהם ובמשובות הילדות שלהם. ואם עדיין לא חדרה למוחם ההבנה שעליהם להתנהג, לכל הפחות, כבני מעמד האצולה, תבוא החלטתה זו ותציב מראה למולם.
אימם לא מחכה להתנצלות על העבר ולא ממתינה לקבלה לעתיד. היא מדלגת הישר אל שלב העונש. והדילוג החריג הזה מעניק למתנאל אי אלו השערות בנוגע לטיבו של התעלול.
''ובכן,'' היא חוזרת ומסבה את תשומת ליבו מהציפורים המצייצות על העץ אל דבריה, ''לשמחתי עוד תהיינה לכם שעות רבות להעביר בשיחה עם הציפורים, מתנאל, שכן מרגע זה אני אוסרת עליכם להיכנס אל הבית פנימה.
ועד מחר, כשיעלה השחר, מוטב שלא אראה סימן לכך שאי פעם שהו תאומים בביתי. ברור?''
השאלה לא רטורית, והאימה שניבטת מפניהם של זוג התאומים העליזים תמיד מודגשת כעת על ידי ההנהון הרפוי שהצליחו להפיק בקושי.
אחרי רגע ארוך בו השניים מנסים לעכל את ההכרזה, מעז מתנאל לשאול בקול רועד: ''את מתכוונת ברצינות, אמא? זאת אומרת, שאנחנו - שאת - שנלך לתמיד מהבית?''
ולזוועתו, קולה של אימם קוצני ודוקר, ותוכן דבריה מערער את שיווי משקלם של הילדים האמיצים ביותר בחִיצְגָאט.
''הו לא, נכבדִי,'' היא עונה בעוקצנות, ''דומני שיש בדְבָרֵיךָ טעות קלה. שכן מעולם לא הייתי אימכם! הו, ואתם צריכים כמובן לומר תודה על כך שלא זרקתי אתכם כבר אז, לפני תשע שנים! חי נפשי שאיני יודעת מה עבר לי בראש כשהסכמתי לגדל אתכם, שני תינוקות קטנים וצווחניים. שכן אם לא התשלום הנכבד ששילמו עבורכם, לא הייתי מעיפה באביכם אפילו לא מבט נוסף. טפו!''
אביהם!
גידולם תמורת תשלום?
הם משתנקים.
ולנוכח מתנאל העומד בעיניים פקוחות מדי בתדהמה, ונתנאל שדוחף את אצבעו לפיו בחוסר אונים מודגש, היא מוסיפה בבוז: ''כבר עברו שנה וחצי מאז התשלום האחרון, ולמרות שהתמורה היחידה שקיבלתי היא מעשי שטות איומים, המשכתי להאכיל אתכם, להעניק לכם מקום לישון בו, בגדים וחינוך משובח.
אבל כעת, קצתי במשובותיכם.
דרך צלחה, מכובדָי,'' היא עוקצת שוב, ''אביכם היה גר בעיר לוֹסְבָּאט, ושם משפחתו היה עִיסְבָּלְאָן. את שמו הוא אינו טרח להזכיר.''
''תודה,'' הם עונים בלחש, ואחרי שהאישה שהיתה להם לאם זורקת לכיוונם את התרמילים, היא מפטירה כי בפנים יש כל מה שיזדקקו לו ביומיים הקרובים. וכיוון שהיא גם מציינת כי באורווה מחכה להם הסוס שלהם, הם מתעודדים במקצת, וקצה חיוך מפציע בעיניו של נתנאל.
''טוב,'' הוא אומר כמשלים עם גורל אכזר, ''היא אף פעם לא היתה ממש נחמדה.''
ודי באמירה זו כדי לגרום להם לבוטש ברגלם את עפר השביל בנסיון להחניק את הצחוק שעולה בתוכם.
מתנאל ונתנאל מביטים אחד בשני, זוקרים את כתפיהם במחווה אילמת של שעשוע, אימה וחוסר אונים, ואז, פשוט כי לא עומדת בפניהם אף ברירה אחרת, הם מעמיסים את התרמילים על הגב, אוסרים את הסוס ודוהרים הלאה, בכיוון זריחת השמש, לעבר העיר הקרובה.
הם לא מחליפים ביניהם אף מילה על המידע המהמם שקיבלו, וזוהי הסיבה שבמשך כל שעות הרכיבה הבאות יש ביניהם שקט מוזר וחריג.
שקט שבו נשמעים גלגלי מוחם העובדים בחריצות, מנסים להכניס את המשפטים של אימם החורגת למקומם הראוי. דממה בה אפשר לקרוא את מחשבותיהם, ולהעניק פירושים חדשים להמון מחוות קטנות ומרגיזות שהיו חלק אינטגרלי מחייהם.
בלי מילים הם מסכמים שירכבו עד חֵמִיטוֹל, שם ישנו הלילה. מחר בבוקר יצאו לעבר מחוז לוֹסְבָּאט, ויתחילו לחפש.
לחפש גבר בשם עִיסְבָּלְאָן, שמלבד העובדה שאי אז, לפני תשע שנים ארוכות, היו לו צמד בנים בני שנה, הם לא יודעים עליו דבר.
אף אחד לא מחכה לשובם, ואף אחד לא נושא עבורם תפילה כי דרכם תיהיה קלה, ותעבור ללא תקלות.
ולמרות שתמיד הם היו קצת שונים, בהירים וגבוהים משאר ילדי הכפר, ותווי פניהם לא התאימו לאזור, אף פעם הם לא הרגישו זרים כמו עכשיו.
שני ילדים נטושים הרוכבים עם השמש, לעבר הלא נודע.
מתנאל פוקח את עיניו, ממצמץ לנוכח המבט הקשה של אימו.
זה לא הוגן.
זה לא הוגן שהוא זה שיספוג עוד פעם את החבטות המגיעות לאח שלו, ובצדק!
וזה עוד יותר לא הוגן כשהוא עוד לא יודע אפילו במה הוא נאשם.
הוא מנסה למלמל על כאב בטן שלא מאפשר לו לקום, ועוצם עיניים בהשלמה לנוכח הזיק העובר באישונים הכחולים שמולו.
''אז אתה מבין למה אני פה מוקדם כל כך!'' אומרת אמא שלו בחומרה, וגם זר שלא מכיר אותה יוכל לזהות שהיא כועסת. כועסת באמת.
''לא'', הוא מתנגד, ''אני לא יוד-''
אגרוף הישר לבטן הוא אף פעם לא חוויה נעימה, וכשהוא מגיע בהפתעה הוא מלבב עוד פחות. והפעם, הפעם כנראה שאחיו באמת הגזים.
'מה נתנאל עולל הפעם?' אבל מתנאל רק סוגר בכוח את שפתיו, יודע שכל תגובה תחריף את המצב.
''קום!'' אימו פוקדת עליו. ''התלבש, נעל נעליים וחכה לי בחוץ על יד האורווה בעוד עשרה רגעים בדיוק''.
הוא מהנהן בראשו, וזוכה בתגובה לחבטה נוספת.
במהירות הוא מתארגן, חושש מזעמה של אימו אם יאחר, ואחרי שמונה דקות של התארגנות נחפזת הוא מוכן, ניצב על יד דלת האורווה, ומנסה לא להרהר יותר מדי במעלליו של נתנאל, אחיו התוסס, ובתוצאות שהם גוררים.
צבע הדשא הוא נושא חשוב למדי שראוי להקדיש לו מחשבה מעמיקה, וגם להקת ציפורי השיר, שפצחו בשירת הבוקר שלהן, היא סיבה להתבוננות מרוכזת מאד.
ואולי בגלל שהוא מביט על כל העולם שסביבו, ומהרהר על פלאי הבריאה הטמונים בתמונה שלפניו, הוא אינו שומע ואינו מבחין בנתנאל הנעמד לצידו, ובאימם, שאוחזת שני תרמילים בינוניים בזרועותיה.
אולי. רק אולי. שכן ברגע שאחר כך הוא שומע את קולה של אימו, ומבטו התועה חוזר למקומו, נזוף.
קולה קר, והעובדה שמולה עומדים שני נערים קטנים בני עשר, כמעט ילדים, לא עוזרת לה לרכך אותו. היא קצה בהם ובמשובות הילדות שלהם. ואם עדיין לא חדרה למוחם ההבנה שעליהם להתנהג, לכל הפחות, כבני מעמד האצולה, תבוא החלטתה זו ותציב מראה למולם.
אימם לא מחכה להתנצלות על העבר ולא ממתינה לקבלה לעתיד. היא מדלגת הישר אל שלב העונש. והדילוג החריג הזה מעניק למתנאל אי אלו השערות בנוגע לטיבו של התעלול.
''ובכן,'' היא חוזרת ומסבה את תשומת ליבו מהציפורים המצייצות על העץ אל דבריה, ''לשמחתי עוד תהיינה לכם שעות רבות להעביר בשיחה עם הציפורים, מתנאל, שכן מרגע זה אני אוסרת עליכם להיכנס אל הבית פנימה.
ועד מחר, כשיעלה השחר, מוטב שלא אראה סימן לכך שאי פעם שהו תאומים בביתי. ברור?''
השאלה לא רטורית, והאימה שניבטת מפניהם של זוג התאומים העליזים תמיד מודגשת כעת על ידי ההנהון הרפוי שהצליחו להפיק בקושי.
אחרי רגע ארוך בו השניים מנסים לעכל את ההכרזה, מעז מתנאל לשאול בקול רועד: ''את מתכוונת ברצינות, אמא? זאת אומרת, שאנחנו - שאת - שנלך לתמיד מהבית?''
ולזוועתו, קולה של אימם קוצני ודוקר, ותוכן דבריה מערער את שיווי משקלם של הילדים האמיצים ביותר בחִיצְגָאט.
''הו לא, נכבדִי,'' היא עונה בעוקצנות, ''דומני שיש בדְבָרֵיךָ טעות קלה. שכן מעולם לא הייתי אימכם! הו, ואתם צריכים כמובן לומר תודה על כך שלא זרקתי אתכם כבר אז, לפני תשע שנים! חי נפשי שאיני יודעת מה עבר לי בראש כשהסכמתי לגדל אתכם, שני תינוקות קטנים וצווחניים. שכן אם לא התשלום הנכבד ששילמו עבורכם, לא הייתי מעיפה באביכם אפילו לא מבט נוסף. טפו!''
אביהם!
גידולם תמורת תשלום?
הם משתנקים.
ולנוכח מתנאל העומד בעיניים פקוחות מדי בתדהמה, ונתנאל שדוחף את אצבעו לפיו בחוסר אונים מודגש, היא מוסיפה בבוז: ''כבר עברו שנה וחצי מאז התשלום האחרון, ולמרות שהתמורה היחידה שקיבלתי היא מעשי שטות איומים, המשכתי להאכיל אתכם, להעניק לכם מקום לישון בו, בגדים וחינוך משובח.
אבל כעת, קצתי במשובותיכם.
דרך צלחה, מכובדָי,'' היא עוקצת שוב, ''אביכם היה גר בעיר לוֹסְבָּאט, ושם משפחתו היה עִיסְבָּלְאָן. את שמו הוא אינו טרח להזכיר.''
''תודה,'' הם עונים בלחש, ואחרי שהאישה שהיתה להם לאם זורקת לכיוונם את התרמילים, היא מפטירה כי בפנים יש כל מה שיזדקקו לו ביומיים הקרובים. וכיוון שהיא גם מציינת כי באורווה מחכה להם הסוס שלהם, הם מתעודדים במקצת, וקצה חיוך מפציע בעיניו של נתנאל.
''טוב,'' הוא אומר כמשלים עם גורל אכזר, ''היא אף פעם לא היתה ממש נחמדה.''
ודי באמירה זו כדי לגרום להם לבוטש ברגלם את עפר השביל בנסיון להחניק את הצחוק שעולה בתוכם.
מתנאל ונתנאל מביטים אחד בשני, זוקרים את כתפיהם במחווה אילמת של שעשוע, אימה וחוסר אונים, ואז, פשוט כי לא עומדת בפניהם אף ברירה אחרת, הם מעמיסים את התרמילים על הגב, אוסרים את הסוס ודוהרים הלאה, בכיוון זריחת השמש, לעבר העיר הקרובה.
הם לא מחליפים ביניהם אף מילה על המידע המהמם שקיבלו, וזוהי הסיבה שבמשך כל שעות הרכיבה הבאות יש ביניהם שקט מוזר וחריג.
שקט שבו נשמעים גלגלי מוחם העובדים בחריצות, מנסים להכניס את המשפטים של אימם החורגת למקומם הראוי. דממה בה אפשר לקרוא את מחשבותיהם, ולהעניק פירושים חדשים להמון מחוות קטנות ומרגיזות שהיו חלק אינטגרלי מחייהם.
בלי מילים הם מסכמים שירכבו עד חֵמִיטוֹל, שם ישנו הלילה. מחר בבוקר יצאו לעבר מחוז לוֹסְבָּאט, ויתחילו לחפש.
לחפש גבר בשם עִיסְבָּלְאָן, שמלבד העובדה שאי אז, לפני תשע שנים ארוכות, היו לו צמד בנים בני שנה, הם לא יודעים עליו דבר.
אף אחד לא מחכה לשובם, ואף אחד לא נושא עבורם תפילה כי דרכם תיהיה קלה, ותעבור ללא תקלות.
ולמרות שתמיד הם היו קצת שונים, בהירים וגבוהים משאר ילדי הכפר, ותווי פניהם לא התאימו לאזור, אף פעם הם לא הרגישו זרים כמו עכשיו.
שני ילדים נטושים הרוכבים עם השמש, לעבר הלא נודע.
נערך לאחרונה ב:
