הנושאים החמים
הנושאים החמים
26.
חיים התבונן בפליאה אל לוי ואבנר שהעבירו את מבטם המאשים לעברו של הבהיר, שבתורו משך בכתפיו כמתנער מהאשמה.
"איך ידעת שנבוא?" שאל לאחר רגע שארך נצח.
סטפן חייך, היה לו סנטר כפול שרטט בעוז עם התרחבות השפתיים. "אתם מעוררים הרבה עניין", הגיב בטון סתמי.
הבהיר כחכח בגרונו: "סטפן, החבר'ה האלו רוצים לברר אצלך משהו".
סטפן לא הביט לכיוונו, תשומת לבו נותרה ממוקדת בשלושת האחרים. הוא סקר אותם במבט שבע רצון.
"יש אדם מסוים שעוקב אחרי הצעדים שלכם בדייקנות", שח להם כממתיק סוד. "שערתי שתרצו לברר עליו, ואצל מי מבררים אם לא אצל סטפן?".
לוי וחיים בהו בחוסר הבנה, אבל אבנר היה נרגש: "אתה מדבר על איש עם כובע מוזר?"
סטפן הופתע לחלוטין: "אתה מכיר אותו?"
"שמעתי עליו" התרגשותו של אבנר גברה, ולרגע בודד לא ניכר בו כל זכר מהמרה השחורה שאפפה אותו בכל התקופה האחרונה. הוא פנה אל חבריו: "הוא האיש ששלח אלינו את האנשים השחורים בהתחלה. הוא שלח את הערבים לעקוב אחרינו. נשמע שהאיש הזה יודע משהו יותר מכל אחד אחר כאן". הוא החזיר את מבטו אל סטפן: "איפה הוא נמצא, האיש הזה?"
לוי וחיים התבוננו בהתרחשות כולה בתימהון, בהיר הזקן מרט משערות זקנו בנחישות. לשלשתם לא היה מושג במי מדובר. סטפן שילב את אצבעותיו והתרווח על כסאו. הוא בחן את אבנר במבט עצל: "למען האמת, הוא משתכן לא רחוק מהיציאה האחורית של העיר". הוא שידר סיפוק עצמי ולגלוג שהארבעה לא הצליחו לפענח.
"אנחנו חייבים ללכת אליו", אמר אבנר בהחלטיות. "הגיע הזמן לתפוס שיחה עם מישהו שמבין משהו".
סטפן עיקם את שפתיו, עיגולי שומן רטטו על צווארו. "תנוח רגע", הורה בקול קר.
"אנחנו הולכים אליו עכשיו!", הכריז אבנר, המנהיג האובד, בקול עוצמתי. לוי וחיים החליפו מבטים מאושרים. "שא ברכה".
"אתם לא", הודיע סטפן בקול נחוש לא פחות. "אתם מעוררים עניין אצל אנשים מעוררי עניין. ובעיקר, אני מרגיש שמשהו בנוגע אליכם מדגדג לי בירכתי המוח. אני עומד לברר עליכם יותר, ועד אז אני לא מתכוון לתת לכם ללכת. שומרים!"
לוי גיחך. "אתה לא מתכוון לאיים עלינו עם האנאלפביתים עלינו", לעג. שני הגברתנים אטומי הפנים הרימו אקדחים בתיאום מושלם. "אופס..."
"לירות זה פחות או יותר הדבר היחיד שהם יודעים לעשות" קולו של סטפן נטף רסיסי קרח. "תרימו את הידיים למעלה ותרדו על הברכיים".
לאט, בהססנות, הניפו הארבעה את ידיהם. ייאוש כבד מילא את ליבם, האם עברו את כל המסע רק כדי להיעצר בסוף?
ואז נפתחה הדלת בחבטה, וקולות צעירים צעקו במקהלה: "ידיים למעלה!"
שני הגברתנים סובבו את ראשיהם, נעצו מבט בפתח ונמלטו מהחדר בזעקות אימים. סטפן בהה בעיניים מפלבלות בהתרחשות. בעוד לוי, חיים ואבנר התרוממו לאיטם על רגליהם.
טרפון וחבריו עמדו בפתח בעמידה אימתנית. בידיהם לא אחזו כל נשק, רק טרפון נופף בידו הימנית במשהו קטן וכהה.
"מה, אבל.."
השלושה זרחו כחתנים ביום חופתם: "אמרנו לכם שמקק חמוד ועוזר!"
חיים התבונן בפליאה אל לוי ואבנר שהעבירו את מבטם המאשים לעברו של הבהיר, שבתורו משך בכתפיו כמתנער מהאשמה.
"איך ידעת שנבוא?" שאל לאחר רגע שארך נצח.
סטפן חייך, היה לו סנטר כפול שרטט בעוז עם התרחבות השפתיים. "אתם מעוררים הרבה עניין", הגיב בטון סתמי.
הבהיר כחכח בגרונו: "סטפן, החבר'ה האלו רוצים לברר אצלך משהו".
סטפן לא הביט לכיוונו, תשומת לבו נותרה ממוקדת בשלושת האחרים. הוא סקר אותם במבט שבע רצון.
"יש אדם מסוים שעוקב אחרי הצעדים שלכם בדייקנות", שח להם כממתיק סוד. "שערתי שתרצו לברר עליו, ואצל מי מבררים אם לא אצל סטפן?".
לוי וחיים בהו בחוסר הבנה, אבל אבנר היה נרגש: "אתה מדבר על איש עם כובע מוזר?"
סטפן הופתע לחלוטין: "אתה מכיר אותו?"
"שמעתי עליו" התרגשותו של אבנר גברה, ולרגע בודד לא ניכר בו כל זכר מהמרה השחורה שאפפה אותו בכל התקופה האחרונה. הוא פנה אל חבריו: "הוא האיש ששלח אלינו את האנשים השחורים בהתחלה. הוא שלח את הערבים לעקוב אחרינו. נשמע שהאיש הזה יודע משהו יותר מכל אחד אחר כאן". הוא החזיר את מבטו אל סטפן: "איפה הוא נמצא, האיש הזה?"
לוי וחיים התבוננו בהתרחשות כולה בתימהון, בהיר הזקן מרט משערות זקנו בנחישות. לשלשתם לא היה מושג במי מדובר. סטפן שילב את אצבעותיו והתרווח על כסאו. הוא בחן את אבנר במבט עצל: "למען האמת, הוא משתכן לא רחוק מהיציאה האחורית של העיר". הוא שידר סיפוק עצמי ולגלוג שהארבעה לא הצליחו לפענח.
"אנחנו חייבים ללכת אליו", אמר אבנר בהחלטיות. "הגיע הזמן לתפוס שיחה עם מישהו שמבין משהו".
סטפן עיקם את שפתיו, עיגולי שומן רטטו על צווארו. "תנוח רגע", הורה בקול קר.
"אנחנו הולכים אליו עכשיו!", הכריז אבנר, המנהיג האובד, בקול עוצמתי. לוי וחיים החליפו מבטים מאושרים. "שא ברכה".
"אתם לא", הודיע סטפן בקול נחוש לא פחות. "אתם מעוררים עניין אצל אנשים מעוררי עניין. ובעיקר, אני מרגיש שמשהו בנוגע אליכם מדגדג לי בירכתי המוח. אני עומד לברר עליכם יותר, ועד אז אני לא מתכוון לתת לכם ללכת. שומרים!"
לוי גיחך. "אתה לא מתכוון לאיים עלינו עם האנאלפביתים עלינו", לעג. שני הגברתנים אטומי הפנים הרימו אקדחים בתיאום מושלם. "אופס..."
"לירות זה פחות או יותר הדבר היחיד שהם יודעים לעשות" קולו של סטפן נטף רסיסי קרח. "תרימו את הידיים למעלה ותרדו על הברכיים".
לאט, בהססנות, הניפו הארבעה את ידיהם. ייאוש כבד מילא את ליבם, האם עברו את כל המסע רק כדי להיעצר בסוף?
ואז נפתחה הדלת בחבטה, וקולות צעירים צעקו במקהלה: "ידיים למעלה!"
שני הגברתנים סובבו את ראשיהם, נעצו מבט בפתח ונמלטו מהחדר בזעקות אימים. סטפן בהה בעיניים מפלבלות בהתרחשות. בעוד לוי, חיים ואבנר התרוממו לאיטם על רגליהם.
טרפון וחבריו עמדו בפתח בעמידה אימתנית. בידיהם לא אחזו כל נשק, רק טרפון נופף בידו הימנית במשהו קטן וכהה.
"מה, אבל.."
השלושה זרחו כחתנים ביום חופתם: "אמרנו לכם שמקק חמוד ועוזר!"
