וואו איזה פרק מרגשש
מדהים!
מדהים!
הקטע הזה הרגיש לי קצת מרוח."לא".
"כן".
"לא רוצה".
"זה יעזור לך".
"אל תתערבי לי בחיים".
"רעות-"
"די, שיר. אני לא רוצה לשמוע יותר את המילה מטפלת היום, הבנת אותי? בעצם, לא היום, לא מחר, ולא מחרתיים. אף פעם. אני לא הולכת, נקודה".
שיר נושכת את פנים השפה, נשמטת על ידה. "אז יועצת".
רעות מרימה עיניים רושפות. "פשוט, תשתקי".
"אני רוצה-"
"מה לא היה מובן במילה תשתקי?!"
שיר נסוגה לאחור. "סליחה".
"יש על מה".
"רעות", הוא עומד בפתח החדר. גבוה, חדור. יצוק אמת, יודע את הכיוון הנכון של המפה.
"אבא", היא מרימה ראש באיטיות. לאבא אי אפשר להגיד לא, לפטור בכעס. הוא לא מתרגש מאמוציות.
"שוקו חם?"
רעות מזיזה שיער סתור לצדדים. "כלום".
"שיר", הוא מפנה אליה מבט.
"אני יוצאת".
"תסגרי אחרייך את הדלת, בבקשה".
הוא מתיישב על המיטה, מעביר ליטוף על פנים לחות מבכי. "למה את לא רוצה ללכת?"
"אני לא ילדה בעייתית".
"את לא".
"אז למה אתם דוחפים אותי ללכת למטפלת?"
"כי את לא בעייתית".
"לא הבנתי".
"רעות", הוא מישיר אליה עיניים צלולות, גלי ירוקת משובצים באפור שטים בהם, רגועים. "הנפש שלך חוותה טראומה".
"אז יש לי בעיה".
"בעיה, לא מגדירה את האדם. אפילו השם שלו, לא. אנחנו הרבה יותר עמוקים מהגדרות חיצוניות. בעומק של הנשמה שלנו, תות, יש את הנקודה הפנימית ביותר.
אנחנו יהודים, חלק אלוקה. אנחנו אפס, בלעדיו. איתו, הכל.
אין לך בעיה, והיא לא מגדירה אותך. יש בך כאב שמחכה לרגע שיתנו לו להתרפא. לאט, אבל בטוח".
"לא כולם רואים את המציאות כמוך, אבא".
"מה זו מציאות, בכלל?"
שורף לה הגרון. "מה שהעולם אומר, מה שהעיניים רואות. מה שהחושים שלי מרגישים. התדר שעובר אלי".
"לא, ילדה. אין מציאות, אין שום מציאות חוץ מאלוקים. ברגע שהוא יפסיק להחיות אותנו, לא נחיה. בשניה שהוא יפסיק לשלוח חיות לעולם הוא יחזור לתוהו ובוהו. את מבינה?"
"אני מקווה".
"ננסה, רעות. הנפש שלך צריכה את זה. הגוף שלך, צריך את זה. גוף בריא, בנפש בריאה. אל תתני לאמירות מעוותות לגרום לך להזניח את עצמך. את חשובה יותר מדעה של אנשים. ממה יאמרו".
ננסה, אבא יחד איתי. רגש חם מציף לה את הלב, פועם חיים. "אתה היחיד שמאמין בי".
"לא. אלוקים, מאמין בך. גם שיר. ואמא".
רעות מכרכמת פנים.
הוא מרפרף על השיער החלק באצבעות שקטות, שלוות. "אמא אוהבת אותך, יותר ממה שאת מסוגלת לחשוב. אל תתני למציאות השקר להסתיר לך את האמת".
רעות שותקת.
"בהצלחה, בת שלי. מעוניינת בשוקו?"
היא מסתכלת עליו, דמעות מטשטשות לה את שדה הראייה. "חיבוק בשם אמא".
הוא מתכופף. מחבק בשתי פעימות, ארוכות. "אחד בשם עצמך".
אי אפשר לקבל אהבה מאחרים, כשאהבה שלך לעצמך, לוקה בחסר.
גרשיים בתחילת ציטוט.תגדירי לי מורדת, אחות".
נקודת העצם? ביטוי קצת מוזר... במיוחד כשהמקור הוא:"מחשבה, היא הדבר הקרוב ביותר לנפש, נינה. כשאת מכניסה לתוכה רעיונות שונים, אחרים, היא משפיעה ישירות על נקודת העצם שלך"
ואין שום היגיון בכך שצ'ארי יביא מעצמו את הביטוי הזה. הוא לא קיים בסביבה שלו.צ'ארי, מחשבה היא דבר קדוש. ממנה נובעים כל הדיבורים והמעשים שלנו. תשמור עליה נקייה, אל תלכלך אותה בזבל שמושלך ברחובות.
אהבתי.כשאתה צועד בדרך הנכונה, אתה לא צריך פניות לסיבובי פרסה.
ברגע הראשון חשבתי להעיר על זה שאין שום רמז להתלבטות שבאה לפני החלטה כזו. ואז הבנתי את הגאונות - במקום לכתוב כמו כולם, שורה ארוכה שהקורא כבר יודע מה יגיע בסופה - דילגת, כתבת רק את ההחלטה, ואז, לרמוז לקרוא בצורה אלגנטית שהייתה פה מלחמה פנימית.תחליט, צ'ארי".
"איתך".
נינה מגישה לו יד יציבה, הוא מחזיר לה כף מזיעה. היא מקימה אותו, הוא קם. אגרוף משותף של מלחמה.
היא אומרת את זה בטלפון. לא שומעים את ההבדל בין סתירות וסטירות.החיים מלאים בסתירות, וסטירות.
רק נדמה לי, שבדרך כלל אחינועם משתמשת בביטויים קצת קיצוניים, בלי לבקש סליחה?עבדת כמו, תסלחי לי המילה, חמור
אהבתי.בניתי לי מבצר. הקפתי בתעלת מים, גשרים. הצבתי שומרים. יצאתי ללקט שאריות חיים. תפסו אותי, היכוני אהובים. פירקו חומה ומגדל, השאירו ארמון. חשוף.
בואי נראה אותך עכשיו, לוחמת.
במקור - אלוק.חלק אלוקה
חוץ מהעובדה שתוהו זה כלום, ובוהו זה כבר סוג של מציאות (מלשון בו הוא. כבר יש בו משהו), הכל טוב. אבל מי יודע..."לא, ילדה. אין מציאות, אין שום מציאות חוץ מאלוקים. ברגע שהוא יפסיק להחיות אותנו, לא נחיה. בשניה שהוא יפסיק לשלוח חיות לעולם הוא יחזור לתוהו ובוהו. את מבינה?"
ניסוח בעייתי. לא מצליחה להפיק את הניסוח הנכון, אבל כדאי לשנות.אני לא אמות בגלל חוסר יכולת זמני של הליכה מהירה.
א. על פי הקטע, זה אמור להיות בו זמנית. בדקת את הפרשי השעות, והמרחק, האם אכן אפשרי מצב כזה?נועה מחזירה עיניים חומות לירח. הענן חלף. הוא נשאר, קיים.
ברק מעביר עיניים מכוכב מספר מאתיים וארבע אל הסהר הרך. חדל מלספור כוכבים, מתמקד במלך שלהם.
שני זוגות עיניים, על ירח אחד. והן עולות מעלה, גבוה יותר.
נועה נשכבת על החול, חודרת את האטמוספרה, מדלגת על החור באוזון, חוצה את שבעת הרקיעים.
לא שאלתי על הנקודה, אלא על הניסוח. יש פה מעבר בין שפות (הרי ברק למד את הרעיונות הללו בלשון הקודש, ולא בשפה המקומית), ומעבר בין תרבויות. קצת מוזר לי שהביטוי עבר בצורה הזו, כיוון שמן הסתם צ'ארי היה זקוק להסבר כדי להבין את משמעותו. לא סביר לי שהוא משתמש בביטוי כל כך זר, כחלק משפתו הטבעית בשיחה עם אחותו (שוב, בשפה ובתרבות שבה הביטוי הזה לא קיים, למיטב ידיעתי). אמורה לעבור איזו שהיא טרנספורמציה על התוכן הזה, והוא אמור להגיע בניסוח מקומי יותר.צ'ארי לא הביא אותה מעצמו. שימי לב שהיא שואלת אותו מי הסביר לך את העניין הזה והוא משיב שרומאלה. רומאלה, כידוע, יהודי. זה ברק.
אוקי, נחכה בסבלנות.*לא כל הדרכים כשרות, חד משמעית. והיא תבין את זה, בהמשך. זה יקח קצת זמן, כי מה שהיא עשתה לא היה תלוי בה. אם היא הייתה יכולה, היא לא הייתה עושה את זה.
*כן. אחינועם בהחלט קיצונית. וכשהיא אומרת תסלחי לי על המילה, היא לא באמת מתכוונת למשמעות של המשפט. שוב, שום דבר לא תלוי בה. אני חושבת שאת הסיפור שלה יבינו בערך עוד שני פרקים
תודה!@נ. גל אני פשוט נהנית כל פעם מחדש לקרא את הדיוקים שלך.
התחלתי לצטט לך משפטים מדהימים שאהבתי במיוחד, עד שקלטתי שאני מצטטת שלושת רבעי קטע...פרק ארבע עשרה:
"למה את מסובבת אותי?"
עדי תמהה. "מסובבת?"
"קצת מעגלת לי פינות, קצת מטה בשבילי את דרך האמת לכיוון השקר".
"את יכולה להטיח בי שאני משקרת. פסיחה על שני הסעיפים, גם אני לא אוהבת".
"אסור להתחצף להורים", יבש.
חיוך מרחף בין שפתיה. "מה אני מסובבת עבורך, בת שלי?"
נועה בוחנת אותה, מתלבטת. "אבא מת. זה לא אכפת לך. במקום לבכות יחד איתי, לשבת שבעה". לחבק. "את שולחת אותי לים".
"הנחתי שאת צריכה מעט שקט, ולבד".
היא ממצמצת. "ובכל זאת".
"יעזור לבכות?"
"לא יעזור?"
"אנחנו לא יודעים שהוא מת בוודאות, נועה. איך את מסוגלת לקבוע מוות לאבא שלך על סמך רמז? את אוהבת אותו, רוצה שהוא יחיה. תני לו הזדמנות לנשום".
"את לא פוחדת".
"לא".
"איך?"
"אז, מָתִי כל יום מחדש".
נועה מניחה עליה זוג עיניים חומות, עמוקות מני תהום. בוץ בהן. "וקמת לתחייה".
"עוף החול יכול להרים כנף. להפוך אגדה, למציאות".
"ואולי אין אגדה ואין מציאות. אולי", היא בולעת רוק. "יש אמת. העולם, הוא אשליה אחת גדולה. אבל העיניים שלנו לא מסוגלות לראות את חוסר המציאות. עיני בשר".
"התבגרת", עדי מסבה גב. "מהר יותר ממה שחשבתי".
איפה השתיל שהצמחתי, אז. איפה הוא היום. וכמה שנים הוא גדל בלעדי. בלי יד של אמא.
עם מלאך שמכה באהבה. לוחש, גדל.
"זה רע?"
כאב חד מכווץ לה את קנה הנשימה, שורט עד קוצר. "אמרת שאין מציאות".
נועה מכווצת מצח במחשבה. "לא הבנתי".
עדי סופרת את הקווים על המצח הגבוה, החלק בדרך כלל. שלושה גדולים, אחד בינוני, אחד קטן. זקנה. "אם אין מציאות, למה את פוחדת לאבד שליטה? אין הגה בידיים שלך".
נועה מתערערת. "מה?"
"נסיכה, אני יודעת שהבנת. אין טעם שאחזור על עצמי פעם נוספת. את מסוגלת להגיע למסקנות הנכונות בעצמך".
היא בולעת רוק. "אני, צריכה לצאת".
עדי לא שואלת לאן. עוקבת אחריה, פותחת דלת, סוגרת. הלומה.
לא הצמחתי שתיל. בחוסר הנגיעה שלי, גידלתי עץ.
---
נועה מתיזה ספריי חלונות. אחד, שתיים, שלוש. תולשת חתיכה גדולה של נייר סופג, מצמידה בלחץ, מנקה.
הידיים שלה אדומות.
אני לא אוהבת כפפות. אני לא צריכה כפפות. יכולה להסתדר בלעדיהן. ואז מה שחומרי ניקיון גורמים לי לאלרגיה חריפה בעור, מקלפים אותו.
היא בוהה לרגע בזכוכית המבריקה. קרני השמש משתברות בה, מגלות יופי בשקוף.
אחת, שתיים, ש-
"כפפות". רעות ניגשת אליה, קופסא סגורה מקפצת בין הידיים. "אני חושבת שאת צריכה אותן". היא פוזלת לכיוון הקילופים, האדמומיות השורפת.
"אני בסדר, תודה".
רעות קורעת את הקרטון, שולפת שתיים. "את לא".
-לוש, נועה משלימה את השפריץ. מתעלמת.
"אני אלכלך את העבודה שלך, אקרא לאמא שלי. היא לא תאהב את מה שהיא תראה, תכעס עלייך".
"את לא תעשי את זה".
"בהחלט כן, אני מסוגלת. יש בי יצר הרס", כמו שאמא מאמינה. "אני אשחית כאן הכל, לא אשאיר רמז לניקיון שלך".
להשחית. נועה מצטמררת. נזכרת בבית המלון, בחדרים. באחינועם שהפנתה גב, שמטה קרקע.
"אני לא נכנעת לאיומים, זו לא הדרך שלי".
רעות מחייכת בסלחנות. "אני יכולה את הקשב שלך לכמה רגעים?"
נועה מצמצמת מולה מבט. "מהר".
"שבי על הספה, בבקשה".
היא נאנחת. "אני-"
"שבי".
"בסדר". נועה עוזבת את התרסיס ואת הנייר. מצייתת.
רעות מתיישבת לידה, מעבירה אצבעות על העור החולה. הלוך ושוב.
"זה לא נעים לי", היא מציינת בשקט.
"אני יודעת".
נועה שותקת.
"את לא שואלת למה?"
משיכת כתף. נשיכת שפה, מצמוץ.
"תגידי שכואב לך. תצעקי, תצרחי. אני משתגעת מהשלווה שלך".
נועה מושכת את הידיים המגורות אליה, משלבת אותן. "שלווה היא דבר מבורך".
"תפסיקי לחפש שליטה בכל מקום שאת נמצאת בו", רעות משפדת אותה בזוג עיניים רושפות, ניצוץ זר בהם.
"אני-" היא נרתעת.
"אני, אני. את, את. כן, אני יודעת. קחי את הכפפות", היא זורקת אותם על הברכיים שלה. "תפסיקי להתווכח איתי".
נועה מרימה אותם באיטיות, מלבישה. "תודה".
"כואב לך?"
שתיקה.
"שאלתי אם כואב לך".
"ואני שתקתי".
"תעני".
"רעות", נועה שואלת בעייפות. "מה את רוצה ממני?"
"שתודי שאת בן אדם, שיש לך חולשות".
"אני מודה, יותר ממה שאת יודעת".
"את מודה, מדי פעם. כשאת רוצה, כשיש לך אינטרס להשיג משהו. לא באמת. התת מודע שלך צורח לך, מהבהב באלפי נורות אדומות. תני לו את האוכל שלו, הוא רעב".
"מה האוכל שלו?"
"אנושיות".
נועה קמה. "הלכתי לנקות את החלונות בקומה הראשונה, להתראות".
"את מתחמקת".
כעס מבעבע בה. "וזה אכפת לך?"
"כן".
נועה לוקחת נשימה עמוקה. "אני לא אמורה להיות חשובה לך, רעות. אני רק עובדת ניקיון. את לא מכירה אותי, אני לא מכירה אותך".
"תצרחי עלי".
"לא".
"תתעצבני".
נועה נשענת על הקיר בחולשה. "תעזבי אותי".
"תבכי".
היא מסבה מבט. חרדה מהמוח שמקשיב לפקודה של אדם אחר. ציווה על שקי דמעות לשחרר, לבכות.
"אני רוצה לראות", קשוח.
"אני לא יכולה, רעות. די, את מוכנה לעזוב אותי?"
"אם היית צועקת את זה, בשמחה. יש לך שתי אפשרויות: אחד, לצעוק עלי. שתיים, להראות לי בכי".
נועה מפנה אליה עיניים, כאב בהם. "אני משוחררת, המפקדת?"
"להתראות".
***
טריקה, בום.
שיר מרימה עיניים נוזפות, "מותר לסגור דלת בצורה נורמלית".
"כן, כי אנחנו לא חיים באוטובוס".
"חד הם".
"טוב".
"מה קרה?"
"כלום".
שיר מתיישרת. "חה, אחות שלי. ואת באמת מצפה שאאמין לך? קדימה, מתוקה, אני מקשיבה".
"אל תקראי לי מתוקה".
"למה, כי את ילדה גדולה?"
"לא, אני קטנה. יותר ממה שאת חושבת. וכי המילה הזו גורמת לי לגרד איום בכל הגוף. מחמאה לא אמיתית, לא מתאימה. שקרית-"
"עוד משהו?"
"אם לא היית עוצרת אותי באמצע המשפט".
"סליחה, גבירתי".
"אמא ביקשה שאפרק את חומות ההגנה של נועה".
"עובדת הניקיון?"
"כן. לא ידעתי בכלל שיש לה חומות ומבצרים, עד שאמא ביקשה, גילתה עליה אמת נוספת. ניסיתי, זה היה קשה.
היא כל כך סגורה, מחפשת שליטה בכל מקום. חייבת להרגיש ה- שולטת. שחס ושלום אף אחד לא יהיה מעליה, אפילו לא מצדדיה. רק מאחוריה. והוא לא יהיה העומד.
היא העומדת, הבלעדית.
משחק מחבואים מעולם לא היה קשה יותר, שיר. היא שומרת סף קשוחה. רגש לא נכנס, לא מול אנשים אחרים".
"למה אמא ביקשה לשבור אותה?"
"אני לא שואלת יותר שאלות, לא את אמא. הכאבתי לנועה. ועכשיו, לי כואב. לא רציתי לגרום לה לבכות, להראות רגש בכוח. הייתי חייבת. אמא לא סולחת מהר".
שיר נושכת שפה. "גלידת תות?"
"לשתינו?"
"לשתינו".
"שלוש". רעות מרימה אצבע, מתקנת. "אני אביא גם לנועה".
***
טרי נכנס לחדר, רענן. "זוכר אותי?"
"איך אפשר לשכוח?"
הוא נועץ בו מבט מצמית. "זוכר?"
ברק מגלגל עיניים. "זוכר".
"מעולה. מה החלטת?"
"אני לא מעביר את ניקולה צד. טרי, זה לא יקרה. יש לי כבוד. ומילה שלי, היא מילה. אני לא מתכוון לבטל אותה בגלל איומים, בגלל ביצועם".
"לא?"
"חד משמעית".
"רומאלה", הוא מעביר עליו ליטוף עדין, ארסי. "אתה סובל".
"אני גאה בכך".
תווי הפנים שלו מתקשחים. "חשבתי שאנחנו חברים".
"גם אני". הוא משפיל עיניים, לא רוצה שיראה את הכאב. את הגעגוע העמוק. "אבל כנראה שמדובר על פעם, ולא יותר. היום, אנחנו כבר לא אותו דבר. לא דומים. השתנינו, החלפנו זהות. אולי החברים הטובים מלפני מספר שנים, לא מתאימים יותר, צריכים להיפרד".
טרי סורק אותו. "לא השתנית, לא החלפת זהות. קברת את הרצונות האמיתיים שלך, עמוק בתוך הרפש של הנפש. איפה שאתה לא מסכים להסתכל לעצמך בעיניים.
בפנים, עוד שוכן רומאלה הישן. אתה רק צריך להעיר אותו, אני בסך הכל עוזר לך".
"אני לא רוצה לחזור לעבר".
"אני לא רוצה שתחזור לעתיד".
"אני רוצה לחיות בהווה".
"לא רוצה, רוצה. תבין, זה לא מעניין אותי. יש לי בקשה אחת והיא תלויה ברצון שלך. לגרום לניקולה להגיע לכאן בכוח לא יוביל לשום דבר טוב, רק להרס. אבל אם תתערב, תיתן לו להבין שכאן נמצא הטוב האמיתי, הכל יהיה בסדר.
הדרך תהיה חלקה, בזכותך".
"הדרך לגיהנום".
"אתה מאוד מריר כלפי, כלפי האמת שלי. רומאלה", טרי מתכופף לעברו, מישיר מבט חד, מלא בזיק ההוא, של פעם.
הוא מתכווץ.
"אין אמת אחת בעולם, אין שקר אחד. יש אנשים ונפשות, ולכל אחד מתאים דבר אחר. אנחנו דינמיים, משתנים. היום חיים, מחר מתים. הבנייה שלנו שונה וכל אחד צורך אוכל אחר. בחייו, במותו".
ברק מרים עיניים חומות, מאמץ שלווה. מחייב את עצמו לשדר חוזק. אמת ללא פשרות. "כולנו הגענו מאדם אחד, מאבא יחיד. יש בך את העצם הזו, בי. ואולי יש אין ספור אמיתות, אבל הן מגיעות מאותה אחת. אלמותית. ובסוף, הכל מתחבר. אתה לא יכול לעוות את המציאות, לשקר עלי".
"יהודי". יריקה.
שקט עצור.
"אתה מקשה עלי".
"אני מצטער", ברק אדיש.
"אתה יודע מה? תן לו לבחור".
"למה הכוונה?"
"נציב בפני ניקולה שתי אפשרויות. איך נהגת לומר? בחירה חופשית. נציב מולו את האמת שלך, את האמת שלי. ניתן לו להחליט".
"אכזרי".
"וזה למה?" טרי שואל במתיקות, מתעניין.
ברק לוקח נשימה עמוקה. "עזוב", סחטת ממני את טיפת הכוח האחרונה. "כרצונך, חבר".
הוא מתעלם מהחוצפה, מתמקד בסוף המשפט. לא מאמין. "חבר?"
דוק כאוב מטשטש לו את שדה הראייה. "אני אוהב את דרך החשיבה שלך, תמיד אהבתי. ואני מודה, התגעגעתי".
---
"הוא התגעגע".
"אפשר להרים כוס שמפניה?"
"גוסטב".
"כן?"
טרי שותק לרגע. פותח שפתיים, מהדק בעקשנות. נאנח. "השינוי היה מהיר מדי".
"מהיר? שבוע אני מתעלל בו יום יום. מונע אוכל, שינה. נותן מכות פה ושם. מחנך מחדש. האחרים, נשברו לכל היותר אחרי יומיים. אתה מדבר איתי על שבוע?"
"לא בשביל רומאלה".
"כמה זמן ציפית שהוא יחזיק מעמד?"
"לפחות חודש".
"אתה חושד שהוא פועל איתנו הפוך על הפוך? גורם לנו להסתובב סביב הזנב של עצמנו בפסיכולוגיה גאונית?"
"אני לא יודע. הוא חכם, מאוד. אני מכיר אותו לא מהיום. לא מתאים לו לפעול בפזיזות, להישבר אחרי שבוע. הוא היה נותן לי את החודש הזה במתנה, פלוס סרט מסולסל. אין לו בעיה לסבול כאב, לא בשביל מטרה נעלית יותר. עבורו".
"לחקור אותו על העניין?"
טרי זועם, "רקוב".
גוסטב מרים גבה.
"אל תיתן לחתול לשמור על השמנת, תמים. אנחנו נלך בראש שלו, צעד אחר צעד. נלחם. אולי הוא מכיר אותי. אבל גם אני, מכיר אותו.
הוא מתגרה בי, מניף בד אדום מול העיניים, חושב שאני עיוור מלידה. ובכן, לא. אני אעזור לו לגלות שעיוור מרגע פקיחת העיניים בפעם הראשונה, לא יודע להבדיל בין צבעים.
***
"טעית, אבא".
פיטו מעביר אליו מבט משועשע. "סלח לי, צ'ארי?"
"לא. רומאלה לא בוגד, אני מאמין בו".
פיטו נוטש את המזלג, מצר מולו עיניים. "צ'ארי, אסור לך להשמיע זמירות מהסוג הטיפשי הזה".
"מי החליט?" מתריס.
"תפסיק".
"אני לא יכול לראות איך עוול מתרחש מולי, לשתוק".
"עוול?" כעס מלהיט אותו. "מה עובר עלייך, בן? אתה מדבר כמו ילד בתחילת החונכות שלו, לא כמו נער בן חמש עשרה. אתה לא מבין שאתה מסכן את עצמך? מילה אחת לא במקום ואני אצטרך לגמור את הסיפור בעריפת ראש או במכירה לעבדות. שום אופציה לא קורצת לעברי, אני מניח שגם לך".
"לא אכפת לי", חד.
מרד נעורים. "תירגע בבקשה, ועכשיו. אני לא רוצה שיקרה לך משהו רע, בטח לא שאני אגרום לו להתרחש. מבין אותי?"
צ'ארי מנחית את המזלג על פורמייקת העץ, מחקה את הפעולה הקודמת של פיטו. "אז אל תגרום לאירוע להתרחש".
"אני מחויב".
"מי מחייב אותך?"
"צ'ארי", פיטו מסנן, "אתה מגזים".
נינה מביטה בהם, מעבירה זוג עיניים שקטות מאחד לשני. קמה. "כשתסיימו, תעדכנו אותי".
פיטו נועץ בו מבט רושף. "תתחרט".
"לא".
"אתה מאלץ אותי לפעול בניגוד לרצוני".
"מי קובע לך את הרצונות?" מאולף.
"הזדמנות אחרונה".
"אני לא מדבר כאן על הזדמנויות, אלא על-"
"צ'ארי", פיטו מתרומם באחת. "שתוק, מיד. בכל מילה נוספת אתה מקצר את החיים שלך. אתה לא מבין שאתה עושה שטות, ואם אתה לא מבין, אני אעזור לך. תגיד לא התכוונתי. תודה, טעיתי".
"אני לא אעשה את זה. כן התכוונתי, לא טעיתי".
האוויר מחניק אותו. "אתה לא גורם לי לעשות את זה, בן. אל תמיט על עצמך חורבן ומוות".
הוא מתון, "אתה לא עושה לי את זה. אבא, אני רוצה לראות את רומאלה. אתה יודע עד כמה היינו קשורים. ולמרות זאת, אתה מגיע, מפריד ביננו בטענה חסרת ביסוס. מכנה אותו בוגד. למה?"
פיטו מסתחרר. "צ'ארי אתה עושה טעות. את-"
"פיטו".
הוא מסב עיניים כהות לאחור, מתמוטט על הרצפה. "אני".
"הבן שלך מואשם במרידה".
"זו טעות". עור הפנים שלו מאבד מצבעו הטבעי. "הוא לא התכוון. ברור שמדובר בחוסר הבנה. זה לא-"
"צ'ארי", הנמוך מבין השניים קוטע אותו. פונה אליו, "רוצה להסביר לנו מה קרה כאן?"
אגרוף ישיר סוחט ממנו את דם הלב. אבי העורקים משתגע, הדופק משתולל. "אתם, איך ידעתם להגיע?"
---
נינה מקלידה במהירות, "הוא מורד".
"קיבלתי, רות סוף".
***
אני חייבת לשלוט.
אני לא יכולה לנשום בים מלא מערבולות בלי לדעת לשחות. ואני לא יודעת, בפירוש.
תמיד חשבתי שכן. עד שהגיעה המציאות, או אולי חסרונה, הטיחה בי אמת אחת. אמיתית, או שלא. הבהבה מולי באלפי נורות, את לא יכולה.
זה למעלה ממני, מהיכולת שלי, לנטוש את המושכות. הסוסים הפראיים שבתוך הלב הרגיש מדי יובילו אותי לתהום.
ואני לא רוצה לחזור לשם, אלוקים. אני לא רוצה. אבל אני נמשכת, חסרת מעצורים. בלי יכולת להתנגד.
אחינועם בגדה.
והכאב, שלא הסכמתי להודות בקיומו, מאיים לשבש אותי.
אמא אומרת לי להרפות. רעות אומרת לי להרפות. צחוק הגורל, אבל אחינועם הייתה הראשונה שהחליטה להעמיד אותי על המקום הראוי לי, מבחינתה. הקול שלה היה קר כל כך, החלטי ובלתי מתפשר. את לא צריכה לדעת את הפאזל השלם, תרפי.
נועה מניחה אצבעות לחות על שורש כף היד. דופק. הוא מהיר, חזק. מאיים לפרוץ מהגוף המגביל, להמית אותי.
שחור האישונים בוהה סביבו, כאב לא ניתן להכלה מתלהט בו. מבעיר אש, וגיצים רותחים.
לא מדובר ביער האבוד של אחינועם. מדובר בי.
והאורות, לא ניתנו בכלים מספיקים. והפיצוץ, הגיע. אלפי ניצוצות ניתזו ברחבי העיר הקטנה שלה, שורפים דונמים שלמים, משאירים אחריהם אדמה חרוכה. וצעקה.
הבנתי את המסר, אני נוטשת.
כשאני מדמיינת את השיחה, שומעת את הקולות בראש, קצת מוזר לי לומר "מטה את דרך האמת". חוץ מזה שבדרך כלל לא מטים את הדרך, אלא נוטים ממנה. אולי כדאי לנסח אחרת? בשפה קצת יותר דבורה?"קצת מעגלת לי פינות, קצת מטה בשבילי את דרך האמת לכיוון השקר".
אהבתי. ההיגיון שבשיגעון.את אוהבת אותו, רוצה שהוא יחיה. תני לו הזדמנות לנשום
א. משפט יפהפה.עדי לא שואלת לאן. עוקבת אחריה, פותחת דלת, סוגרת. הלומה.
לא הצמחתי שתיל. בחוסר הנגיעה שלי, גידלתי עץ.
מצד אחד, הסכמתי עם זה. מצד שני, לא הרגשתי שזה נכון. קצת מוזר, כשמדובר על קטע שאמור לדבר על רגשות אנושיים בסיסיים. משהו בשיח הזה היה לי קצת מנותק, למרות שברמה השכלית אני מזדהה איתו לגמרי."את מודה, מדי פעם. כשאת רוצה, כשיש לך אינטרס להשיג משהו. לא באמת. התת מודע שלך צורח לך, מהבהב באלפי נורות אדומות. תני לו את האוכל שלו, הוא רעב".
"מה האוכל שלו?"
"אנושיות".
אוה. אוהבת את הרגעים שהפיתולים העלילתיים מתחברים לאלו הרגשיים. כמו בחיים."אמא ביקשה שאפרק את חומות ההגנה של נועה".
רק לי זה מתדמיין כשהוא מלטף איזו פציעה, מכאיב "בלי כוונה"?"רומאלה", הוא מעביר עליו ליטוף עדין, ארסי. "אתה סובל".
הטוב האמיתי?אבל אם תתערב, תיתן לו להבין שכאן נמצא הטוב האמיתי,
ברגע.שעיוור מרגע פקיחת העיניים בפעם הראשונה,
המילה "תודה" משמשת בד"כ בתור "תודה רבה". לכן לקח לי רגע להבין שכאן זה בתור "תודה על האמת". אולי כדאי להחליף למילה שתזרום יותר?תגיד לא התכוונתי. תודה, טעיתי
אהבתי. סיכום יפהפה ומדוייק.הבנתי את המסר, אני נוטשת.
גם אני... ציטטתי בכל זאת כמה, כי חייבים. זה פשוט פרק מעולה.התחלתי לצטט לך משפטים מדהימים שאהבתי במיוחד, עד שקלטתי שאני מצטטת שלושת רבעי קטע...
אולי כי בעצם לא נגלה לי פה שום דבר חדש.תודה @RIVKA W, אני אשמח לדעת מה מרוח בו כדי לתקן.
אז בעצם כבר ראינו שהיא לא רוצה ללכת לטיפול."קבענו לך תור למטפלת", שני מסתובבת חזרה. "ואת תלכי. אני לא מקבלת יותר תירוצים של לא רוצה, זה לא יעזור".
"אני לא רוצה", היא חיוורת. "וזה לא יעזור".
"לכל החברות שלך זה עזר, את לא תהיי שונה. יוצא דופן יש רק בשאלות חשיבה, מבחני איי קיו. אני מחשיבה אותך כילדה חכמה".
לוח לימודים
מסלולי לימוד שאפשר לההצטרף
אליהם ממש עכשיו:
4.06
כ"ז אייר
סילבוס חדש ל-2024!
קורס פיתוח ובניית אתרים
קריירה מתקדמת, ביקוש עצום, וממוצע משכורות גבוה במיוחד!
מלגות גבוהות ומשתלמות!
2.06
כ"ה אייר
פתיחת מסלול
קורס עריכת וידאו
מלגות והנחות משמעותיות!
4.06
כ"ז אייר
#רקבפרוג
הרצאה מרתקת:
הכירו את טווינמושן
עם גל אקסלרוד
עולם מטורף משל הדמיות! ממשק חדשני שמאפשר לבצע הדמיה כמעט כמו משחק מחשב
לתלמידים ובוגרים בלבד!
27.06
כ"א סיוון
פתיחת מסלול
עיצוב ואדריכלות פנים
מלגות גבוהות!
27.06
כ"א סיוון
השקה חגיגית!
עיצוב גרפי ודיגיטל - בסילבוס חדש ומטורף!
מלגות גבוהות!
תהילים פרק קמו
א הַלְלוּיָהּ הַלְלִי נַפְשִׁי אֶת יְהוָה:ב אֲהַלְלָה יְהוָה בְּחַיָּי אֲזַמְּרָה לֵאלֹהַי בְּעוֹדִי:ג אַל תִּבְטְחוּ בִנְדִיבִים בְּבֶן אָדָם שֶׁאֵין לוֹ תְשׁוּעָה:ד תֵּצֵא רוּחוֹ יָשֻׁב לְאַדְמָתוֹ בַּיּוֹם הַהוּא אָבְדוּ עֶשְׁתֹּנֹתָיו:ה אַשְׁרֵי שֶׁאֵל יַעֲקֹב בְּעֶזְרוֹ שִׂבְרוֹ עַל יְהוָה אֱלֹהָיו:ו עֹשֶׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ אֶת הַיָּם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּם הַשֹּׁמֵר אֱמֶת לְעוֹלָם:ז עֹשֶׂה מִשְׁפָּט לָעֲשׁוּקִים נֹתֵן לֶחֶם לָרְעֵבִים יְהוָה מַתִּיר אֲסוּרִים:ח יְהוָה פֹּקֵחַ עִוְרִים יְהוָה זֹקֵף כְּפוּפִים יְהוָה אֹהֵב צַדִּיקִים:ט יְהוָה שֹׁמֵר אֶת גֵּרִים יָתוֹם וְאַלְמָנָה יְעוֹדֵד וְדֶרֶךְ רְשָׁעִים יְעַוֵּת:י יִמְלֹךְ יְהוָה לְעוֹלָם אֱלֹהַיִךְ צִיּוֹן לְדֹר וָדֹר הַלְלוּיָהּ: