ספר מעולה, אהבתי אותו ואם לא קראתם לכו לקרוא, יהיה כיף!
וכמה מילים שלי על הספר:
היו לי מפדהאל המון ציפיות (כמו לכולם בערך
) ולכן במהלך הקריאה הרגשתי שמיה מנסה לתמרן בין מענה על ציפיות הקוראים לבין היצירתיות שלה, אתם חושבים שהיא הצליחה?
אני חושבת שהיא עמדה במבחן
בגלל הציפיות שלי, כבר מתחילת הקריאה חילקתי אוטומטית את הספר לחלקים.
חלק ראשון:
איסתרק- להראות שהוא לא עייף אלא מלא מרץ נעורים שמתגנב מחוץ לארמון ומפשר תגרות רחוב בכישוריו המופלאים.
מהללאל- להחזיר לנו את הגיבור שלא מפחד מכלום, שנאמן עד כלות ונלחם בשביל האחר גם במחיר חייו (וכמובן להגשים את הציפיות שלנו שהוא יעסוק בחינוך).
יוזבד- להפוך את הדמות מאנמית פחדנית שכל אחד קובע את מסלול חייו ומה שנשאר לו זה להנהן בהסכמה, לדמות ערכית ועומדת על שלה
(והכי אהבתי שאפילו מיה עצמה אומרת מפיו של שאול שיוזבד היה יהיר מידי לפני שנתיים)
דיזר- האיש שאחראי על האקשן וכמובן זה שמיה בחרה בו להתנקש באיסתרק בספר הזה, שהרי זה חובה בכל ספרי הסדרה.
פאר ופולס- גזרת יוסף דיאלידאן שחייב להשאיר אותו בעניינים.
(ואיפה הקטעים האלה שיוסף מתעצבן על XXXX ונהמה מתגלגלת בגרונו וכל הנוכחים חושבים שזה כחכוח מנומס??).
וכמובן איך לא, פדהאל- הדמות שצריכה להופיע משום מקום לעשות מסע כל שהוא עם עצמה.
חלק שני:
פיתול העלילה שבמהלכו כל הדמויות נאלצות להיפגש, מכירות אחת את השנייה ובונות אמון ביניהם, פדהאל שהוא אמור להיות הגיבור בונה את עצמו, מחפש משמעות לעצמו.
החלק האחרון:
החלק שבו הגיבור ששמו מוטבע על הכריכה, עושה מעשה הרואי. בנוסף גם צריך להחליט אם כוזר הולכת לאבדון, מתפרקת
וכשכל הקוראים יאמרו ידענו שהיא לא תשרוד לנצח, אנחנו לא תמימים,
או שהיא מתאחדת
וכל הקוראים יאמרו ידענו שמיה לא תוכל לגמור את הכוזרים, היא מידי אוהבת אותם.