הנושאים החמים
הנושאים החמים
איבוד
א.
כשיאקוב ראה את הילד לראשונה, ארי היה עסוק בניסיונות כושלים לפתיחת קופסת שימורים בפותחן שנשבר אתמול. יאקוב אמר, "הלו, תראו את הפספוס הזה".
ארי הרים את מבטו. ילד, לא קטן ולא גדול, הלך בצעדים מפוחדים על המדרכה מולם.
"לא טוב שיסתובב כאן", סינן ארי. יאקוב אמר, "אולי ניקח אותו ונבקש כופר. תראו איך הוא לבוש".
ארי התרומם במהירות, לפני שאחרים יספיקו, וחצה את הרחוב לכיוון הילד.
הילד הביט בו באימה, רגלו האחת נעה לאחור, כשוקל לברוח. ילד מחונך, חשב ארי וחש צביטת עצב.
יאקוב נעמד פתאום על ידם. גם הוא קלט את העניין. "רק אל תציע לו סוכריה", נהם אל תוך אזנו של ארי, "נאבד אותו לגמרי".
ב.
שלושתם צעדו ברחוב הצדדי והמלוכלך. ארי בראש, הילד מאחוריו, שומר על מרחק בטוח. יאקוב נסרח מאחור, מקלל בשקט.
הם הגיעו להתפצלות הרחובות הראשיים. ארי גרד בסבך שערו הלבן והסתובב אל יאקוב. "באיזה מהם?"
"יש לך לאן ללכת?" אמר יאקוב.
ארי משך בכתפיו. "לא. רק לחפש אותה".
"אז בנאדם, מה זה משנה באיזה. פשוט תבחר אחד, אני אקח ת'שני".
ארי פנה לשמאלי. "אנחנו מחפשים אישה, היסטרית כאילו, נורא. מחפשת ילד", קרא אחרי יאקוב. הציץ על הילד. פניו היו חיוורים ושפתו רטטה. "אל תדאג", אמר בניסיון להיזכר איך מרגיעים ילדים, אבל בלתי אפשר להיזכר בדבר שמעולם לא עשית. "אנחנו נמצא את אמא שלך. איפה הייתם?".
"היינו בחנות", אמר הילד. קולו רעד.
"איזה?"
"לוידע".
"טוב", נאנח ארי. "פשוט ניכנס לחנות הראשונה שנראה".
הם המשיכו לצעוד.
ג.
"כמה אחים יש לך?" שאל ארי.
"יש לנו שמונה".
"שמונה?! בחיי, שמונה?! אז אנחנו לא מחפשים אישה היסטרית נורא. אנחנו מחפשים אישה די פוחדת, או כאילו, קצת מבוהלת כזה. כמה כבר אפשר לפחד כשיש עוד שבע בבית".
שפתו של הילד שוב רטטה.
"אנחנו נמצא אותה", הוסיף ארי בבהילות. "תיכף נמצא אותה".
"אל תגיד את זה". אמר פתאום הילד.
"לא להגיד?"
"לא. זה כמו במבחן. כל פעם שאתה אומר שנראל'ך שקיבלת מאה יורדת'ך נקודה".
"אה". אמר ארי. "וזה באמת עובד ככה?"
"בטח".
"מה אני אגיד 'ך, זה לא נשמע הגיוני".
"זה כן".
"לא בהיגיון שלי לפחות".
הילד שתק.
"'תה יודע, היגיון של אם אלפא גורר ביטא וביטא גורר גמא אז אלפא גורר גמא".
הילד רק בהה בו.
"עזוב אותך", אמר ארי, והם נכנסו לחנות גדולה שהופיעה לצדם.
ד.
"הי, אתה!" השומר התקדם לכיוונם, מבטו החשדן עובר מהילד לארי וחזרה. "מה הקשר שלך לילד?"
"אני מחפש את אמא שלו, שהיא אישה קצת מבוהלת שאיבדה ילד", אמר ארי.
"למה שהיא תהיה כאן?"
"למה לא?"
גבותיו של השומר התכווצו. לפתע התרוממו. מבטו ננעץ בנקודה נעלמת מאחורי ארי.
"אני חושב שמצאתי את מה שחיפשת", אמר. "אבל היא לא קצת מבוהלת. היא היסטרית".
ארי סובב את ראשו בדיוק בשניה שהילד החל לרוץ. אל פתח החנות התפרצה אישה בוכה. היא הסתערה על הילד בחיבוק דוב.
יאקוב עמד מאחוריה. הוא התקרב אל ארי. "אל תצפה לתודה", אמר. "אני חושב שאנחנו בדיוק החלומות מהגיהינום שלה. ועוד לא אכלנו מהבוקר".
ארי הביט רגע נוסף באם ובבנה. אחר הסיט את מבטו ויצא מהחנות.
ה.
כשעברו ברחוב הראשי ליד הפינה הקבועה שלהם ארי נעצר, התיישב ושלף את קופסת הפח.
"אני לא צריך לאכול", נהם, נועץ את עיניו במדרכה.
נעליו של יאקוב המשיכו לעמוד על ידו בשתיקה עוד דקות ארוכות, עד שהתרחקו מהמקום.
ארי לא ידע כמה זמן ישב כך, בוהה בנעלי העוברים והשבים ואפילו לא מקרקש בקופסת הפח. מישהו זרק אליו מטבע, ילד בעט ברגלו. כלבים התחככו בו. אנשים, המון אנשים, דיברו מעל ראשו. הוא שתק.
לפתע שְטר נזרק אליו. ארי תפס בו. שטר של חמישים עם קבלה מקומטת מוצמדת, בצידה הריק נכתב בכתב ילדותי: "לארי, תודה רבה".
הוא הרים את מבטו אל האישה ובנה המתרחקים.
בלי לדעת למה קרא אחריהם, "בכלל לא קוראים לי ארי!"
הם הסתובבו, נשארים במרחק בטוח.
"קוראים לי יקותיאל. ארי זה קיצור".
"של יקותיאל?" האישה לא התאפקה.
"של אריסטו".
ו.
בלילה דחף את השטר ליאקוב. "אתה מצאת אותה", אמר. "ואני לא צריך את זה".
יאקוב הביט בו ובשטר לסירוגין. בסוף אמר, "וואלה, חמישים. אמרתי לך שכדאי לחטוף אותו, היא הייתה נותנת בשבילו עשיריה".
"איזה עשיריה. יש לה עוד שבע בבית".
"אז מה. היא הייתה נותנת גם מיליון, ואתה יודע את זה".
"נגיד שכן". אמר ארי. "לא היית שורד יום עם הילד הזה, טוחן ת'מוח".
יאקוב גיחך. "יוסף אתה, גם כן".
"יוסף?"
"נו, זה מהתנ"ך. שניסה להציל מישו מהבור של האחים. לא משנה. אני יוצא לעשן".
ארי קרא אחריו, "יש לך לאן ללכת?"
"לא".
"אז לא משנה באיזה דרך תלך!".
יאקוב לטש אליו עיניים מלאות רחמים. "ברור שלא משנה". אמר. "ואתה לך לישון אתה, ארי. לא עשה לך טוב, הילד הזה".
בפתח התעכב יאקוב. הוא סובב את ראשו והביט בארי.
"מה?"
"סתם". אמר יאקוב. "אתה יודע, אריסטו, הייתי מוכן לשלם הרבה כדי שמישהו בעולם יחפש אותי ככה". הוא ירק במרירות ויצא.
ארי קם מכורסת הסמרטוטים, מילא את הקומקום מים, שפת אותו על הכירה הקטנה והביט במים התוססים במבט מהורהר, אריסטואי.
אולי הגיע הזמן להחליף כינוי, חשב לעצמו, כי אריסטו אריסטו, אבל מה הוא כבר ידע על היגיון; נוסחאות ואותיות לטיניות. ובאמת יש היגיון מעל להיגיון הזה. מן היגיון כזה, שאומר שאישה תאהב את בנה עד טירוף הדעת, גם אם יש לה עוד שבעה בבית. שאומר שלא יותר טוב לשתות קפה לבד בוילה מפוארת, מלשתות אותו לבד בזולה המסמורטטת הזאת.
היגיון שאומר שאם חיכית שישים שנה להזדמנות לצאת מהחור אליו נולדת אז כנראה שכבר פספסת את הפניה הנכונה. אבל גם אומר שאם אין לך לאן ללכת, ממילא לא משנה באיזו דרך תבחר.
ועדיין, חשב לעצמו, מנומנם, ארי זה שם יותר נוח מיקותיאל.
וזאת הייתה המחשבה האחרונה שלו לפני שנרדם.
---------------------------------------------------------------------------------------
"התואיל להגיד לי, בבקשה, באיזו דרך עלי ללכת מכאן?" אמרה אליס.
"זה תלוי במידה רבה לאן את רוצה להגיע", אמר החתול.
"לא איכפת לי כל-כך לאן – " אמרה אליס.
"אם כך, לא משנה באיזו דרך תלכי", אמר החתול.
[לואיס קרול, אליס בארץ הפלאות]
--------------------------
תודה שקראתם,
אשמח לביקורת קשוחה
א.
כשיאקוב ראה את הילד לראשונה, ארי היה עסוק בניסיונות כושלים לפתיחת קופסת שימורים בפותחן שנשבר אתמול. יאקוב אמר, "הלו, תראו את הפספוס הזה".
ארי הרים את מבטו. ילד, לא קטן ולא גדול, הלך בצעדים מפוחדים על המדרכה מולם.
"לא טוב שיסתובב כאן", סינן ארי. יאקוב אמר, "אולי ניקח אותו ונבקש כופר. תראו איך הוא לבוש".
ארי התרומם במהירות, לפני שאחרים יספיקו, וחצה את הרחוב לכיוון הילד.
הילד הביט בו באימה, רגלו האחת נעה לאחור, כשוקל לברוח. ילד מחונך, חשב ארי וחש צביטת עצב.
יאקוב נעמד פתאום על ידם. גם הוא קלט את העניין. "רק אל תציע לו סוכריה", נהם אל תוך אזנו של ארי, "נאבד אותו לגמרי".
ב.
שלושתם צעדו ברחוב הצדדי והמלוכלך. ארי בראש, הילד מאחוריו, שומר על מרחק בטוח. יאקוב נסרח מאחור, מקלל בשקט.
הם הגיעו להתפצלות הרחובות הראשיים. ארי גרד בסבך שערו הלבן והסתובב אל יאקוב. "באיזה מהם?"
"יש לך לאן ללכת?" אמר יאקוב.
ארי משך בכתפיו. "לא. רק לחפש אותה".
"אז בנאדם, מה זה משנה באיזה. פשוט תבחר אחד, אני אקח ת'שני".
ארי פנה לשמאלי. "אנחנו מחפשים אישה, היסטרית כאילו, נורא. מחפשת ילד", קרא אחרי יאקוב. הציץ על הילד. פניו היו חיוורים ושפתו רטטה. "אל תדאג", אמר בניסיון להיזכר איך מרגיעים ילדים, אבל בלתי אפשר להיזכר בדבר שמעולם לא עשית. "אנחנו נמצא את אמא שלך. איפה הייתם?".
"היינו בחנות", אמר הילד. קולו רעד.
"איזה?"
"לוידע".
"טוב", נאנח ארי. "פשוט ניכנס לחנות הראשונה שנראה".
הם המשיכו לצעוד.
ג.
"כמה אחים יש לך?" שאל ארי.
"יש לנו שמונה".
"שמונה?! בחיי, שמונה?! אז אנחנו לא מחפשים אישה היסטרית נורא. אנחנו מחפשים אישה די פוחדת, או כאילו, קצת מבוהלת כזה. כמה כבר אפשר לפחד כשיש עוד שבע בבית".
שפתו של הילד שוב רטטה.
"אנחנו נמצא אותה", הוסיף ארי בבהילות. "תיכף נמצא אותה".
"אל תגיד את זה". אמר פתאום הילד.
"לא להגיד?"
"לא. זה כמו במבחן. כל פעם שאתה אומר שנראל'ך שקיבלת מאה יורדת'ך נקודה".
"אה". אמר ארי. "וזה באמת עובד ככה?"
"בטח".
"מה אני אגיד 'ך, זה לא נשמע הגיוני".
"זה כן".
"לא בהיגיון שלי לפחות".
הילד שתק.
"'תה יודע, היגיון של אם אלפא גורר ביטא וביטא גורר גמא אז אלפא גורר גמא".
הילד רק בהה בו.
"עזוב אותך", אמר ארי, והם נכנסו לחנות גדולה שהופיעה לצדם.
ד.
"הי, אתה!" השומר התקדם לכיוונם, מבטו החשדן עובר מהילד לארי וחזרה. "מה הקשר שלך לילד?"
"אני מחפש את אמא שלו, שהיא אישה קצת מבוהלת שאיבדה ילד", אמר ארי.
"למה שהיא תהיה כאן?"
"למה לא?"
גבותיו של השומר התכווצו. לפתע התרוממו. מבטו ננעץ בנקודה נעלמת מאחורי ארי.
"אני חושב שמצאתי את מה שחיפשת", אמר. "אבל היא לא קצת מבוהלת. היא היסטרית".
ארי סובב את ראשו בדיוק בשניה שהילד החל לרוץ. אל פתח החנות התפרצה אישה בוכה. היא הסתערה על הילד בחיבוק דוב.
יאקוב עמד מאחוריה. הוא התקרב אל ארי. "אל תצפה לתודה", אמר. "אני חושב שאנחנו בדיוק החלומות מהגיהינום שלה. ועוד לא אכלנו מהבוקר".
ארי הביט רגע נוסף באם ובבנה. אחר הסיט את מבטו ויצא מהחנות.
ה.
כשעברו ברחוב הראשי ליד הפינה הקבועה שלהם ארי נעצר, התיישב ושלף את קופסת הפח.
"אני לא צריך לאכול", נהם, נועץ את עיניו במדרכה.
נעליו של יאקוב המשיכו לעמוד על ידו בשתיקה עוד דקות ארוכות, עד שהתרחקו מהמקום.
ארי לא ידע כמה זמן ישב כך, בוהה בנעלי העוברים והשבים ואפילו לא מקרקש בקופסת הפח. מישהו זרק אליו מטבע, ילד בעט ברגלו. כלבים התחככו בו. אנשים, המון אנשים, דיברו מעל ראשו. הוא שתק.
לפתע שְטר נזרק אליו. ארי תפס בו. שטר של חמישים עם קבלה מקומטת מוצמדת, בצידה הריק נכתב בכתב ילדותי: "לארי, תודה רבה".
הוא הרים את מבטו אל האישה ובנה המתרחקים.
בלי לדעת למה קרא אחריהם, "בכלל לא קוראים לי ארי!"
הם הסתובבו, נשארים במרחק בטוח.
"קוראים לי יקותיאל. ארי זה קיצור".
"של יקותיאל?" האישה לא התאפקה.
"של אריסטו".
ו.
בלילה דחף את השטר ליאקוב. "אתה מצאת אותה", אמר. "ואני לא צריך את זה".
יאקוב הביט בו ובשטר לסירוגין. בסוף אמר, "וואלה, חמישים. אמרתי לך שכדאי לחטוף אותו, היא הייתה נותנת בשבילו עשיריה".
"איזה עשיריה. יש לה עוד שבע בבית".
"אז מה. היא הייתה נותנת גם מיליון, ואתה יודע את זה".
"נגיד שכן". אמר ארי. "לא היית שורד יום עם הילד הזה, טוחן ת'מוח".
יאקוב גיחך. "יוסף אתה, גם כן".
"יוסף?"
"נו, זה מהתנ"ך. שניסה להציל מישו מהבור של האחים. לא משנה. אני יוצא לעשן".
ארי קרא אחריו, "יש לך לאן ללכת?"
"לא".
"אז לא משנה באיזה דרך תלך!".
יאקוב לטש אליו עיניים מלאות רחמים. "ברור שלא משנה". אמר. "ואתה לך לישון אתה, ארי. לא עשה לך טוב, הילד הזה".
בפתח התעכב יאקוב. הוא סובב את ראשו והביט בארי.
"מה?"
"סתם". אמר יאקוב. "אתה יודע, אריסטו, הייתי מוכן לשלם הרבה כדי שמישהו בעולם יחפש אותי ככה". הוא ירק במרירות ויצא.
ארי קם מכורסת הסמרטוטים, מילא את הקומקום מים, שפת אותו על הכירה הקטנה והביט במים התוססים במבט מהורהר, אריסטואי.
אולי הגיע הזמן להחליף כינוי, חשב לעצמו, כי אריסטו אריסטו, אבל מה הוא כבר ידע על היגיון; נוסחאות ואותיות לטיניות. ובאמת יש היגיון מעל להיגיון הזה. מן היגיון כזה, שאומר שאישה תאהב את בנה עד טירוף הדעת, גם אם יש לה עוד שבעה בבית. שאומר שלא יותר טוב לשתות קפה לבד בוילה מפוארת, מלשתות אותו לבד בזולה המסמורטטת הזאת.
היגיון שאומר שאם חיכית שישים שנה להזדמנות לצאת מהחור אליו נולדת אז כנראה שכבר פספסת את הפניה הנכונה. אבל גם אומר שאם אין לך לאן ללכת, ממילא לא משנה באיזו דרך תבחר.
ועדיין, חשב לעצמו, מנומנם, ארי זה שם יותר נוח מיקותיאל.
וזאת הייתה המחשבה האחרונה שלו לפני שנרדם.
---------------------------------------------------------------------------------------
"התואיל להגיד לי, בבקשה, באיזו דרך עלי ללכת מכאן?" אמרה אליס.
"זה תלוי במידה רבה לאן את רוצה להגיע", אמר החתול.
"לא איכפת לי כל-כך לאן – " אמרה אליס.
"אם כך, לא משנה באיזו דרך תלכי", אמר החתול.
[לואיס קרול, אליס בארץ הפלאות]
--------------------------
תודה שקראתם,
אשמח לביקורת קשוחה
נערך לאחרונה ב:
