סיפור בהמשכים לא קוראים לי 'בת של'

Avigail Amram

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
בס"ד

-אשמח ממש להערות והארות מכם-


לא קוראים לי "בת של"

פרק 1: איזה כיף לי


כמעט אף פעם לא הייתי תהילה.

תמיד הייתי ה'בת-של'. כאילו שאין לי אישיות או אופי והדבר היחיד שיש בי זה שאני הבת של אבא שלי.
טוב, אולי קצת הגזמתי, רק מכיתה ג' הכל התחיל.

אני יושבת על המיטה בחדרי, לועסת כפית חד פעמית ובוהה בקיר המפוספס בוורוד לבן.

נזכרת בתהילה של כיתה ג'. תמימה ולא פופולארית בעליל.


ישבתי בהפסקה וקראתי ספר.

"תהילה, תהילה!" שמעתי את דינה מאחורי. הסבתי ראשי לכיוונה. הלמות ליבי נשמעו כנראה עד קצה העולם. שדינה תפנה א-ל-י?!.

"אבא שלך שר ממש יפה אתמול" היא סיפרה בהתלהבות.

"אבא שלי?" תמהתי. אותי דינה בקושי מכירה אז את אבא שלי?.

"כן, נו, בחתונה של בת דודה שלי" עיניה נצצו.

"אהה" מה?.

"לא ידעתי שאבא שלך זמר" פלטה.

גם אני לא.


מתנערת מהרהוריי, מוציאה את הכפית מהפה, זורקת לפח .

ניגשת לישראל שיושב על השטיח בסלון.

"ישראליק, יש לך שיעורי בית?"

"כן" הוא מרים ראש מהלגו "בחשבון"

"יופי, בא נלמד"

"אני רוצה ללמוד עם אבא"

"אי אפשר ישראליק ואתה יודע את זה"

"אבל ראיתי שאבא פה"

"נכון, אבל הוא ואמא עסוקים ותכף אבא יוצא, אני לא רוצה להפריע להם. נכון שאתה ילד גדול ומכבד הורים?"

הוא לא עונה. מהורהר לגילו.

"טוב, תודה על שיתוף הפעולה" אני מכריזה "וכעת אדוני, לפתוח ספר. בוא נתחיל"

הוא פותח בחוסר חשק.

בין תרגיל לתרגיל אני שבה להרהורי הקודמים. נזכרת בשיחתי עם אבא באותו היום.

שכבתי במיטה, אבא בא להגיד לי לילה טוב.

"אבא" זיכרון השיחה צף לפתע "קרה לי היום משהו ממש מצחיק. חברה שלי אמרה לי ששרת אתמול ממש יפה בחתונה של דוד שלה" צחקתי "דינה ממש מקובלת אז התביישתי להגיד לה שלמרות שאתה שר ממש יפה אתה בכלל לא זמר. מצחיק, נכון?"

אבא התיישב לידי על המיטה.

"תהיללי, אני באמת שרתי אתמול בחתונה" חיוך ליווה את דבריו.

עייני נפערו "אבא, אתה ז-מ-ר?"

הוא צחק "אממ, לא ממש"

"אז.." התגמגמתי "מה.. כלומר איך?"

"אתמול, הלכתי לחתונה של משפחת גואטה" אמר "אבא של החתן הוא חבר שלי מבית הכנסת, כנראה שחברה שלך קרובת משפחה שלהם" הסביר.

"בשלב מסוים הסתכלתי על התזמורת וגיליתי להפתעתי שהזמר מוכר לי, מפה לשם הסתבר שזה אהרון, חבר שלי מהישיבה. היינו חברים טובים. הוא התחתן שנה אחרי, הקשר בנינו התרופף עם השנים... הוא זכר שאני אוהב לשיר והעלה אותי כמעט בכוח לבמה... שרתי איתו כמה שירים וזהו, זה כל הסיפור, אני לא זמר ולא כלום" סיים והתרומם ממיטתי.

"אהה" התאכזבתי "אז אתה בכלל לא זמר?" דינה התייחסה אלי רק בגלל זה.

"לא" אישר.

"חבל, זה היה יכול להיות כיף...".


"תהילההה!" ישראל צועק לי באוזן.

אני קופצת בבהלה "מה, מה?".

"אני מדבר ואת לא עונה!, סיימתי כבר את תרגיל שמונה מזמן, תבדקי לי" מצווה.

"כן אדוני, מיד" אני עוברת על התרגיל "מצוין, זהו סיימו אתה רשאי לחזור ללגו שלך" אני קדה בראשי לפניו בבדיחות. רודן קטן.

"יופי" הוא סוגר את הספר בחבטה, קם בחריקת כיסא.

"מה, לא היה לטוב איתי?" אני עוטה פני נעלבת.

"כשלא חלמת היית ממש בסדר" הוא מודיע. הולך לחדרו ממורמר משהו.

איזה כיף לי.


....
 

~שפרה~

משתמש מקצוען
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
צילום מקצועי
אוקי.
את רוצה ביקורת?
נשמע חמוד מאוד, סה"כ, אבל חסר כאן תחושה של סיפור. זה מרגיש כזה קטע נחמד.
חסר תיאורים (זה הדבר המסוכן. לפעמים יותר מידי מהם - הורס), חסר יותר רגשות...
 

RPO

משתמש סופר מקצוען
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
צילום מקצועי
אהבתי מאוד.
כתוב נוגע ומענין
 

CN

משתמש סופר מקצוען
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
ב"ה

מצטרפת לשפרה.
זה קטע חמוד, אבל הוא לא עומד בפני עצמו,
ולא יכול להיות פרק א' כשהבא בתור יהיה פרק ב'.
הוא אקספוזיציה טהורה,
ואין פה מבנה עלילתי שלם,
ועד כמה שהבנתי - גם בסיפורים בהמשכים צריך להיות מבנה כזה.
והנקודה הכי חשובה,
שאין פה שום נקודת מתח בסיום הפרק, שיגרום לי לקרוא את הפרק הבא. בפרק הזה כבר מרגיש לי שהבנתי את כל הסיפור, ושלום...
משהו כאן מידי שטחי.

חושבת רגע בקול:
אם הוא לא היה מתחיל בהווה, ורק מספר לנו את העבר - כשהוא ההווה, כלומר מספר לנו את תהילה בכיתה ג' שמגלה שאבא שלה זמר,
שם זה היה יכול אולי לעבוד.
גם אולי היה אפשר לגבש מבנה מסודר,
וגם, כשיש בפרק מעבר מהווה לעבר - זה נותן את התחושה של אקספוזיציה. ככה נראה לי.


אבל חוץ מהביקורת, הכתיבה טובה וזורמת.
(בהרגשה שלי יותר מותאמת לילדים 9-10 ופחות לנוער בוגר.)
 

Avigail Amram

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
בס"ד



פרק 2-


כמה ימים אחרי החתונה ההיא, נסעתי עם אבא לקניות. הטלפון צלצל.
אבא ענה, שם את הטלפון על דיבורית.

"שלום אהרון, מה נשמע?"

אהרון התביית על אבא, לקח אותו כבן חסותו המקצועי. בימים האלו כל כמה שעות שמעתי את אבא עונה לטלפון ב'שלום אהרון, מה נשמע'.

"תקשיב, אני שולח לך לקוחות אתה עונה להם יפה וסוגר איתם תאריכים. אוקיי?" קולו הנמרץ של אהרון התפזר בחלל הרכב.

"שלומי טוב ותודה ששאלת" הגיב "ועכשיו תסביר לי בבקשה מה זה עלה בדעתך".

"אנשים מהחתונה ההיא היו בטוחים שאתה זמר. רפאל, אתה פשוט כישרון! איפה הסתתרת לנו כל השנים?.
לא תאמין, ביקשו פרטים שלך. אני מעביר לך אנשים שהאירועים שלהם בתאריכים שכבר תפוסים אצלי" אהרון היה נשמע נרגש.

התפללתי באלם קול, הלוואי שאבא יגיד כן. זה יהיה כל כך מושלם. טוב מדי מכדי להיות אמיתי.

"ממש לא" קבע אבא נחרצות, "אני ממש לא מבין מה אתה עושה אהר-".

אהרון כבר ניתק.

כמה דקות לאחר מכן צלצל הטלפון שוב.

"שלום" קול מהוסס היה מעבר לקו "אני מדבר עם רפאל ימיני?"

"מדבר"

"קיבלתי את הפרטים שלך, אמרו לי שאתה פנוי לאירוע בי"ח אדר".

אבא לשנייה סובב ראשו לאחור, הביט בי.

"זו כנראה טעות במספר, אני מצטער" השיב בנעימות.

"אוי סליחה" ניתוק.

אבא מלמל מספר מילים שלא הבנתי, נשף אוויר בקוצר רוח.
"קחי תהילה, תכנסי לשיחות אחרונות, תתקשרי לאהרון" זרק לי בעדינות את הטלפון למושב האחורי. חייגתי.

"תקשיב לי אהרון, אני אדם גדול, אתה לא מפיץ את המספר שלי ולא מפרסם אותי בלי רשותי ואתה ממש לא שולח אלי לקוחות" הודיע אבא. קשיחות בקולו.

"מה חיים כבר התקשר אלייך?" זחיחות הייתה בקולו של אהרון , כאילו לא שמע את דבריו של אבי.

"אני לא יודע מי זה חיים, אני רק יודע שאני ממש לא הולך להיכנס עכשיו לכל הסרט הזה שאתה מביים כבר כמה ימים" כעס קל פעפע בקולו.

"ר-פ-א-ל" הגה אהרון את שמו של אבי באטיות, כאילו מדובר בקשה הבנה "אמרת פעם תודה להשם על הכישרון שקיבלת?, קיבלת מתנה ענקית ואתה פשוט זורק אותה. אדם כמוך שלא מנצל את הכישרונות שלו זה ממש על גבול בל תשחית" צקצק אהרון בלשונו.

דרך המראה ראיתי את אבא נושך את שפתו בעצבנות. התכווצתי בכיסאי, אולי כך אבא ישכח שאני איתו ברכב, שומעת הכל.

אבא כמעט וניתק כשלפתע אמר אהרון "לא אמרת לי שאתה רוצה לעבוד בערבים?".

"אמרתי אב-"

"שום אבל. תתייעץ עם אשתך. אחרי שהיא אומרת לך כן. אתה מתקשר אלי ואני מביא לך את המספר של המפיק שלי. קוראים לו יצחק, תדבר איתו השבוע למה אחרי זה כבר יש עומס, עם ההפקות שאחרי ספירת העומר"

עוד לא הספקתי להרהר בחוצפתו של אהרון וכבר ניתק.



אהרון פרט על המיתר הנכון. וכנראה על עוד כמה כשלא שמעתי ורק הוא ואבא דיברו.

אבא דיבר עם אמא.

שבוע לאחר מכן סגר אבא חוזה עם יצחק.

החוזה שהעיד סופית על היותי 'בת של'.

מאז שבע שנים עברו. החיים בתור 'בת של' לא כמו שדמיינתי.

אבא מזמן לא זמר חתונות מתחיל.

ואני כבר מזמן לא תהילה שרוצה אבא מפורסם.

אם רק הייתי יודעת מה אעבור...


....

-אשמח להערות והארות-
 
נערך לאחרונה ב:

Avigail Amram

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
פרק 3-

"י-ש-ר-א-ל! די כבר! תפסיק לקפוץ ולהסתובב! אתה עושה לי סחרחורת" אני צועקת, מתוסכלת. מרימה את התווים מהרצפה "הכדור הזה שלך! אמא מרשה לך בכלל לשחק בבית בכדור?"

הוא מתעלם. מוציא לי לשון. ממשיך לקפוץ, זורק את הכדור למעלה, תופס וזורק שוב.

"אויש, תינוק!" אני נאנחת. מנתקת את האורגן מהחשמל. לנגן אני כבר לא אצליח היום.

"ש-לום!" דלת הבית נפתחת. הדסה. עליזה כהרגלה.

היא מסתכלת סביב, רואה סלון מבולגן, אחות שמכניסה אורגן לנרתיק ואח שזורק ותופס וחוזר חלילה.

"הכל בסדר?" היא עומדת המומה בסלון. מתחילה להרים חפצים.

"לא" אני אומרת "ובבקשה הדסה, אל תסדרי את הבלגן שישראל עשה. הוא יאלץ לסדר בעצמו אחר כך" אני שולחת אליו מבט חמור.

"לא נכון ולא נכון" שר הילד, מסתחרר בסלון באושר.

"איפה אמא?" שואלת הדסה.

"בעבודה, עוד מעט חוזרת"

"וככה הבית עומד להראות כשהיא תבוא?" שואלת הדסה בחשש.

"לא יודעת, תעזבי אותי. אני כבר שעתיים עם הילד הזה, הוא מוציא אותי מדעתי, לא מבינה מה קורה לו היום" אני נושפת אוויר בתסכול.

"טוב..." הדסה מתחילה להזיז ולסדר "ישראליק" היא קוראת "אתה בא לעזור לי?".

משום מה לה הוא מקשיב. אני מקפלת את הסטנד והולכת לחדר. מתעלמת מהעובדה שאחותי בת השלוש עשרה מצליחה להשתלט על הבית ועל יושביו יותר ממני.

יוצאת אחרי עשר דקות בחזרה לסלון. הוא מסודר.

"וואו הדסה..." אני מתפעלת. הולכת למטבח "את באה איתי להכין ארוחת ערב או שאת רוצה לנוח?" אני מוציאה סיר, פסטה ורוטב.

היא לא עונה, באה למטבח, נעמדת לידי, שואלת בלחש "מה קרה תהילה?" .

אני עוצמת עיניים לרגע "כלום, בעיות של נערות סמינר".

"היי!" היא מוחה את היותה תלמידה בחי"ת.

"לא אני רצינית, סתם בעיות, לא משהו רציני, חבל שתהיי מתוסכלת כבר מעכשיו" אני מסתכלת עליה, מצמצמת עיניים.

"מה?"

"פתאום אני חושבת שיכול להיות שאת בכלל לא תיתקלי בבעיות שיש לי"

הדסה מרימה כתפיים. "אם תמשיכי לדבר בחידות, אאלץ לפרוש. היו לי די והותר שיעורי מתמטיקה היום" היא מעדכנת.

"צודקת" אני מוציאה מכיס הסריג פלייר מעוצב. לוגו של הסמינר מתנוסס עליו "קחי" אני מגישה לה אותו.

"תעדכני אותי כשהפסטה מוכנה" זורקת לה בעודי פוסעת לחדר. אין לי כוח להסביר. שתבין לבד.
אני מתיישבת על המיטה באפיסת כוחות. בוהה בקיר כמו יותר מידי פעמים בזמן האחרון.

הדסה רצתה שניצבע את הקיר בלבן. אני נזכרת. פשוט וקלאסי.

אני רציתי שנצבע בוורוד.

התפשרנו על וורוד-לבן מפוספס.

חושבת עכשיו על הלבן בחיי, שחף מנקודות וורודת כלשהן.

וחושבת על כך שיש אנשים כמו הדסה, שלא צריכים צבע כדי להכניס וורוד לחייהם.


.........
 

Avigail Amram

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
בס"ד

-אשמח להערות והארות מכם-

פרק 4-


"ראית איך שטרן הסתכלה עלייך?" נעמי שואלת אותי בעודנו צועדות לתחנה.

"שטרן? לא. מתי?" אני מופתעת.

"בהפסקה, כשהסברת לחני שעדיף להן לשיר את השיר לתחרות בלה מינור כדי שיהיה לנגניות יותר קל עם האקורדים" היא משועשעת למדי.

"וזהו?" אני מבררת, אומדת נזקים.

"לא, היא המשיכה לבהות בך גם כשכיוונת את הגיטרה של מיטל וגם כשהתנדבת לכתוב למוריה את התווים לשיר" משום מה נעמי נראית מרוצה מהעניין. אני פחות.

סערה מתחוללת בתוכי, אני מדחיקה אותה. מנסה להיכנס לראש של נעמי, לחשוב על תגובה נורמלית.

מגיעה למסקנה שאני אמורה להרגיש מוחמאת.

מחייכת. שביבים של זיוף מעטרים את חיוכי.

"תצפי לשיחה בזמן הקרוב בקשר לתחרות ולערב האמהות" היא מודיעה.

שטרן היא הרכזת החברתית החדשה של הסמינר.

חיוכי מתרחב. ליבי מתכווץ.

"כיף לך, את בטוח תזכי בתחרות. המוזיקה זה אצלכם בגנים. משפחה של מוכשרים. אבא שלך בטח יעזור לך. לי אין סיכוי לזכות עם ה-DM AM המסכנים שאני יודעת בגיטרה..." זורקת נעמי.

דבריה שכאילו נאמרים בסתמיות עושים לי חשק לצרוח.

גם משפחה מוכשרת ואקורדים כמו Bbm ו- Dbmaj7 לא עוזרים לאף אחד לזכות בתחרות שהוא לא מתמודד בה, אני לא אומרת.

"אל תדאגי" אני מרגיעה אותה. מתיישבת בתחנה, מניחה את התיק "הלחן שהשמעת לי מעניין ועם הקול שלך יש לך סיכויים טובים לזכות".

במיוחד שאני לא אעמוד בדרכך.



"מדוע אחותי ממורמרת?" שואל שמואל ומתיישב לידי על הספה. נמרץ כהרגלו. קסם של שבת באוויר.

"אתה מדבר אלי?" אני מרימה ראש מהספר, מביטה סביב על שאר אחיי ואחיותיי.

"אני מדבר אל אחותי ה-מ-מ-ו-ר-מ-ר-ת" הוא מדגיש.

אני נושמת עמוק. "כן, מה אתה רוצה?"

"לדעת למה את עצבנית כבר שבוע".

אני מתעלמת לעת עתה מהעובדה שהוא היה כל השבוע בישיבה "אתה באמת רוצה לדעת?" אני מתעניינת.

"כן"

"אז יש בסמינר ערב אמהות בעוד שבועיים. בתוכנית יהיו שירים שהבנות יבצעו" בין השאר בסוף הערב תהיה גם מנצחת שתזכה בשובר חמש מאות שקל ל'צליל וזמר'. אני משמיטה אי אלו פרטים שוליים.

"נו ו-?" הוא שואל.

"הרכזת החברתית שמה עלי עין והיא הולכת להפעיל עלי לחצים להופיע בערב"

"נו ו-?"

"סבלנות שמואל! את אמרת שאתה רוצה להקשיב לא?" אני נוזפת בו, הוא צוחק.

"בקיצור" אני ממשיכה "אני לא רוצה להופיע בערב".

"אז תגידי למרכזת שאת לא רוצה"

"אבל אני כן רוצה"

"אז תגידי לה שאת כן רוצה"

"אבל אני לא רוצה" אני מתנשפת, מתוסכלת.

"בנות..." הוא ממלמל אך בכל זאת מצחו מתכווץ.

"זה לא באמת מעניין אותך" אני קובעת.

"לא לא, אני חושב, רגע" הוא סוקר אותי במבטו היודע כל "שאבין. את לא מרשה לעצמך להופיע בערב מאיזושהי סיבה למרות שאת רוצה ועכשיו את מפחדת שהמרכזת על מחמאותיה תשכנע אותך לחזור בך?"

אני פותחת עיניים מופתעות "נכון. טוב שמשחררים אותך מידי פעם לשבת בבית" שפתיי מתעקלות כלפי מעלה.
"מאז שקיבלתי את הפלייר על התחרות אני משננת לעצמי כמה אני לא רוצה להשתתף וכמה זה לא שווה ולא כדאי ועכשיו תבוא הרכזת הזו ותערער הכל "אני כל כך רוצה וכל כך לא"

"זה קשור לאבא?" שואל שמואל בשקט.

אני שותקת.


.....
 

Avigail Amram

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
@Avigail Amram
סתם מתעניינת -
זה משהו שמבוסס על סיפור אמיתי?
זאת אומרת - הכרת מישהו/י כזה/ו?
הסיפור לא מבוסס על משהי ספציפית.
אני מנסה לכתוב איך זה מזוויות שאנשים פחות חושבים עליהן ביום יום גם אם לי אישית אין הכרות עם משהי ספציפית כזאת... :)
 
נערך לאחרונה ב:

Avigail Amram

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
בס"ד



פרק 5-

"בואי, שבי" הרכזת פותחת את דלת חדרה. מחווה בידה לעבר הכיסא ומתיישבת בעצמה.

"את ימיני?" היא שואלת. הנהון מכיווני.

"קשורה לרפאל ימיני? הזמר?" היא מתעניינת.

"הבת שלו" סתמיות בקולי "לי קוראים תהילה" אני מוסיפה. מדגישה את ה'לי'.

היא מכווצת גבות בהפתעה. כנראה ציפתה להתלהבות מצידי. אני משפילה ראש.

"את יודעת למה קראתי לך" היא מחייכת. מתופפת עם העטים על השולחן.

"נכון".

"אז?" היא מטה את ראשה בשאלה, החיוך עדיין שם.

"לא" אני נחרצת. אסור לי. פשוט אסור לי לשתכנע, להסכים. לרצות.

"למה?"

"ככה"

"תהילה" היא עוצרת שנייה. מביטה בי "אני ממש אשמח אם תסכימי להשתתף בערב אימהות, הכישרון שלך זה משהו נדיר, את ממש תוכלי לעזור לי עם הבנות"

אני מאדימה כנדרש אך מנענעת בראשי לשלילה.



מחוץ לחדרה אני נושמת בהקלה. הולכת לכיתה. כמעט ופונה ימינה במסדרון כשקולות שיחה מקפיאים אותי במקומי.

"כאילו שאם אבא שלה זמר זה אומר שהיא יותר מוכשרת מאיתנו".

אני הולכת כמה צעדים אחורה. מזהה את קולה של מרים מי'3.

"כן, לא להאמין" עונה לה משהי שאיני מזהה קולה "כמה שוויצרית שהיא, אמאל'ה".

אני נצמדת לקיר. מטה אוזן.

"לפני כמה ימים אני וחוי ניגנו בכיתה, היא התקרבה אלינו ואמרה לי כזה 'כדאי שתרדי טון, יהיה לך יותר נח לשיר. אולי תנסי להוריד את הקאפו מהשריג הרביעי לשריג השני?' מי היא חושבת שהיא בכלל?" שוב מרים.

ליבי פועם בטירוף. קול פנימי ממליץ לי ללכת משם. אני נשארת.

"את יודעת שהיא לא משתתפת בתחרות בכלל?" מוסיפה ההיא.

"אני בהלם! והיא עוד מעיזה להעיר לי!!" מרים ממשיכה עם הדרמות.

אני מתכווצת. נושכת את שפתיי.

"כנראה אנחנו לא מספיק אתגר בשבילה" מגחכת ההיא.

"סנובית" מסננת מרים.

אני מתקדמת.

"שלום" אני מהנהנת להן.

הן נאלמות שתיהן. ה'היא' מתגלה כחני מי'1.

"לא ניסיתי להשוויץ או משהו כשהמלצתי לך להעביר את הקאפו" אני מסתכלת על מרים "אמרתי את זה כי שמעתי ששאלת כמה דקות לפני כן את חוי איך אפשר לרדת טון" אני מודיעה, מרגישה צורך להסביר את עצמי.

הן מביטות בי בחרדה. מחליפות מבטים. אני נהנית מההלם שלהן.

"אני גם לא חושבת שאני מוכשרת יותר ממכן" אני מוסיפה "אני מבקשת סליחה אם נפגעתן ממני" למה אני נחמדה?.

"אם ככה" חני מתעשתת ראשונה "למה את לא משתתפת בתחרות? תדעי שלבנות זה נדמה כאילו את חושבת שאנחנו לא לרמה שלך".

מה זה אשמתי שיש לכן דמיון מפותח? אני מתאפקת מלומר.

"מי אמר שאני לא משתתפת?" אני אומרת במקום זאת.

היא לא עונה. מסתכלת על מרים. עיניה מהבהבות 'תעזרי לי'.

"תמסרי לה בשמי שלא תפיץ בפעם הבאה שמועות חסרות בסיס" אני מותירה להן להסתבך עם עצמן. מסתובבת חזרה.



עומדת בפעם השנייה להיום מול דלת חדרה של הרכזת. דופקת.

קול בתוכי זועק שלא אעשה זאת, שאני עוד אתחרט.

אני משתיקה אותו למרות שאני מאמינה לו.

נכנסת לחדר, מתיישבת.

הבת של רפאל ימיני יותר חזקה מתהילה.


.........
 

Avigail Amram

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
בס"ד

פרק 6-

אני יושבת על הספה בסלון, לועסת כפית חד פעמית.

מנסה לפרוט את המערבולת שבתוכי לרגשות, לא מצליחה.

כל כך הרבה רגשות בו זמנית.

שמחה, עלבון, התלהבות, כעס, עצב וחרטה. הכל מעורבב, סערה אחת גדולה בתוכי.

איך זה הגיוני?

כנראה כי הסיבות שבגללן לא רציתי להתחרות היו ועודן והסיבות שבשלן כן רציתי להתחרות גם כן קיימות. בועטות.

אני רגילה להרגיש ככה, מן מאבק תמידי בין 'הבת של' שבי לעצמי.

די. אני מתרוממת מהספה, הולכת לחדרי, זורקת את הכפית לפח. שמואל טוען שאני חייבת להיגמל מזה.

פותחת את הסטנד, מוציאה את האורגן מהנרתיק וממקמת אותו על הסטנד. יופי.

אני מתיישבת, מנסה להלחין משהו.

להוד מעלתה שטרן יש דרישות 'אני צריכה שתלחיני את המילים 'טוב להודות'. שהלחן יהיה שמח אבל לא רועש. שיהיה שקט אבל לא מרדים. שתהיה התפתחות אבל שיבינו את המבנה, שלא יהיה מידי מסובך, כן? אה ורצוי שתהיה מודולציה לקראת הסוף. מבינה?'

מבינה שהתבלבלת ביני לבין יוסי גרין.

טוב, קדימה.

יד ימין שלי רצה על הקלידים, מנגנת את המלודיה שרצה לי בראש. יד שמאל מצטרפת, משלימה להרמוניה.

וואו, אני מופתעת מעצמי. רצה להביא דף ועט. משרטטת מהר חמשה. כותבת את התווים והאקורדים.

מנגנת, לא מרוצה.

רצה להביא עוד דף. כותבת מחדש, משפרת איפה שצריך.

שעה ועוד אחת. זהו. אני מתחילה לנגן את הגרסה הסופית.

ליבי פועם בהתרגשות.

"טוב להודות, להודות להשם", תו מצטרף לתו.

"ולזמר לשמך, לשמך עליון" ידיי רצות על המקלדת, בקלילות, כמעט בריחוף.

קולי עולה עם כל קטע בשיר. מתמרן בטבעיות.

"טוב להודות להשם" אני מנגנת את אקורד הסיום, מחייכת לעצמי בסיפוק.

קול מחיאות כפיים נשמע מפתח החדר. אני מסתובבת מבוהלת.

"אבא" אני המומה.

אבא מביט בי, עיניו נוצצות "תהילה, זה... פשוט... מדהים!" הוא מעביר מבטו מהאורגן אלי ובחזרה, כמנסה להבין את אשר שמע.

אני מחייכת "תראה, אבא" אני מגישה לו את הדף.

הוא מסתכל על התווים "את כתבת?!" הערכה נלווית למילותיו. אני מהנהנת.

"כישרון שאת. אפשר להצטרף?"

"שאלה רטורית?" אני צוחקת, שומעת את הלהיטות בקולו.

הולכת להביא כיסא נוסף, אבא מביא גיטרה, מתיישב לצידי.

אני מניחה את התווים מול שנינו, מסבירה לו בקצרה על מבנה השיר.

"טוב להודות, להודות להשם...." אני מתחילה לשיר ולנגן, אבא מצטרף עם הגיטרה, פורט בעדינות.

ולזמר, לשמך, לשמך..." אבא כבר קלט את הלחן, שר גם הוא.

קולותינו מתמזגים, מטפסים למעלה בהדרגה.

הצלילים נשפכים בחדר ורגשותיי המבולבלים כולם מתגמדים למול התחושה הקסומה שפושטת בי, ממלאת את כל כולי. תבורך שטרן.

"ואמונתך בלילות... טוב להודות להשם" אני מסיימת, אבא מחליק על המיתרים באטיות לסיום.

"וואו" אבא מניח את הגיטרה "מוכשרת שלי. לכבוד מה זה?" רוך בקולו, גאווה בעיניו.

אני מתלבטת מה לענות. דלת הבית נפתחת בסערה, חוסכת לי את ההתלבטות. אבא ממהר לקום, אני אחריו.

ישראל נכנס הביתה, עיניו דומעות "זה לא נכון!" הוא צועק. מעיף את התיק הצידה.

"ישראליק? הכל בסדר? מה קרה חמוד?" אבא רוכן לעברו, מחבקו.

הוא לא עונה. מתנער מהחיבוק. ממשיך לבכות.

"זה בכלל לא נכון!".

.......
 
נערך לאחרונה ב:

אליש:)

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
"וואו" אבא מניח את הגיטרה "מוכשרת שלי. לכבוד מה זה?" רוך בקולו, גאווה בעיניו.
שורה ממש מרגשת.
מתנער מהחיבוק.
"זה בכלל לא נכון!".
מעורר סקרנות..
מחכה להמשך

וכמובן כתיבה זורמת וקלילה, פשוט כיף כיף לקרוא.
מכניס אותי כאילו הייתי שם בסיטואציה
 

וריטסרום

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית


קראתי את הפרק האחרון, ונשאבתי אליו. ולכן קראתי את כל הסיפור לראשונה.
מהסוף להתחלה.

3 הפרקים האחרונים כתובים בצורה מענינת ומסקרנת, מכניסים אותי לעולם של תהילה, בצורה ישירה.
בלי התברבורויות מיותרות.
יש לך כתיבה ממש יפה ושואבת.

כמו שהעירו לך בפרקים הראשונים- הסיפור התחיל קצת צולע.
הפרק הראשון לא התאים לתפקידו, והנחית עלי מידי הרבה מידע, בלי הכנה מוקדמת, וכנ"ל הפרק השני.
אבל מדהים לראות את השיפור שחל.

והפרק האחרון- היה יפה במיוחד, היה כייף לקרוא את הסצנה הזאת.
אבא וילדה יושבים ומנגנים ביחד.
התרגשתי: )
 

Yes it's me

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
הדמיות בתלת מימד
עיצוב ואדריכלות פנים
קראתי מההתחלה,
סיפור מדהים עם שנותן לנו עוד כמה מבטים מעמיקים לחיי משפחה מהסוג הזה
הפרק האחרון בכלל יצירה!
מה שכן קצת הפריע לי זה שבחמשת הפרקים הראשונים תהילה הייתה נשמעת מאד נגד העיסוק של אביה
(יותר נכון בהשפעה של זה על החיים שלה)
ופתאום בפרק אחד היא מלחינה מנגינה ואבא שלה מצטרף אליה והכל תותים..
ציפיתי שהיא כאילו תיבהל שאבא של שמע אותה ותחביא את הדף של התווים, ובמקום זה היא מראה לו את הדף מרצונה-
השנוי הזה היה מהיר מדי
חוץ מזה הכל מהמם!
 

אולי מעניין אותך גם...

הפרק היומי

תודה
נקרא  0  פעמים

לוח מודעות

למעלה