סיפור בהמשכים לא קוראים לי 'בת של'

[אקסטרה היפראקטיבי]

טוב, זה לא נורמלי מה שהולך כאן.
אני צריך את זה דחוף מודפס בספר, ליל שבת, וכירבולית.

 

[ג'ינג'ונת]

טוב, זה לא נורמלי מה שהולך כאן.
אני צריך את זה דחוף מודפס בספר, ליל שבת, וכירבולית.

מסכימה. וצריך להוסיף כשיורד גשם זלעפות בחוץ, והשעה אחת לפנות, ודמעות הזדהות כלואות בכוח בתוך עיני...

 

[אקסטרה היפראקטיבי]

מסכימה. וצריך להוסיף כשיורד גשם זלעפות בחוץ, והשעה אחת לפנות, ודמעות הזדהות כלואות בכוח בתוך עיני...

עם עוגיות קינמון ותה.....

 

[אקסטרה היפראקטיבי]

יש דרך לקבל את כל הפרקים בחתיכה אחת?

 

[Avigail Amram]

אפילו אני לא מקבלת את כל הפרקים בפעם אחת

הברירה היחידה (גם שלי) היא לחכות שאסיים לכתוב את כל הסיפור...

 

[אקסטרה היפראקטיבי]

אפילו אני לא מקבלת את כל הפרקים בפעם אחת

הברירה היחידה (גם שלי) היא לחכות שאסיים לכתוב את כל הסיפור...

ברור, הכוונה היתה כנראה אם יש איזו פלטפורמה, בלוג או משהו שאתם מעלים את הכל בחתיכה אחת...

 

[אש קודש!]

ברור, הכוונה היתה כנראה אם יש איזו פלטפורמה, בלוג או משהו שאתם מעלים את הכל בחתיכה אחת...

כלומר בלי תגובות באמצע?
הלוואי שיעשו כאן אפשרות אוטומטית של קישור לפרק הבא או הקודם.

 

[אקסטרה היפראקטיבי]

אולי כשתסיימו, תעלו קופץ PDF או משהו. אני אישית אשמח ממש

 

[Avigail Amram]

ברור, הכוונה היתה כנראה אם יש איזו פלטפורמה, בלוג או משהו שאתם מעלים את הכל בחתיכה אחת...

אולי כשתסיימו, תעלו קופץ PDF או משהו. אני אישית אשמח ממש

כלומר בלי תגובות באמצע?
הלוואי שיעשו כאן אפשרות אוטומטית של קישור לפרק הבא או הקודם.

כרגע אני לא יודעת, בעז"ה בהמשך אחשוב על כך...

הבעיה בקובץ מסודר או בקישור זה שיהיה יותר קל להעתיק ולהפיץ מהאתר ללא זכויות יוצרים... מה שמן הסתם הרבה מהכותבים בקהילה לא ירצו שדברים שהם כותבים יסתובבו מחוץ לגבולות האתר (אפילו עם זכויות יוצרים).

 

[אקסטרה היפראקטיבי]

כרגע אני לא יודעת, בעז"ה בהמשך אחשוב על כך...

הבעיה בקובץ מסודר או בקישור זה שיהיה יותר קל להעתיק ולהפיץ מהאתר ללא זכויות יוצרים... מה שמן הסתם הרבה מהכותבים בקהילה לא ירצו שדברים שהם כותבים יסתובבו מחוץ לגבולות האתר (אפילו עם זכויות יוצרים).

כמובן, אני מסכים לחלוטין
אני רק רציתי משהו להדפיס לי כדי לקרוא בליל שבת על הספה בישיבה
אבל כמובן שרק אם זה בגבולות החשיפה והפרסום שאתם מעוניינים בו.

 

[Avigail Amram]

כמובן, אני מסכים לחלוטין
אני רק רציתי משהו להדפיס לי כדי לקרוא בליל שבת על הספה בישיבה
אבל כמובן שרק אם זה בגבולות החשיפה והפרסום שאתם מעוניינים בו.

תודה אך כרגע אני מעדיפה להשאיר את הסיפור בפורמט דיגיטלי באתר בלבד...

 

[ג'ינג'ונת]

תגידו, זה רק אני או שהסיפור הזה מזכיר קצת את "שומרת השערים" של דבורי רנד??

 

[אש קודש!]

תגידו, זה רק אני או שהסיפור הזה מזכיר קצת את "שומרת השערים" של דבורי רנד??

רק את. אולי עוד כמה, אבל לא אני.

 

[Avigail Amram]

בס"ד



פרק 12-

טכנית, שום דבר חריג לא יכול לקרות עם שטרן.

הרי לצעוק עליה אני לא יכולה וכמו שאני מכירה את עצמי אמרח חיוך מוגזם ואמשיך לשחק את 'איזה כיף לי, זכיתי'.

שטרן מצידה לא תחשוב שאני כועסת עליה, אף פעם.

זה מציק לי. קצת ילדותי מצידי.

לא אכפת לי.

נכנסת לסמינר. שלוש, ארבע ו- חיוך. ההצגה ממשיכה.

"תהילה, נכון?" בת שאיני יודעת את שמה מיב' עוצרת אותי.

"כן"

"היית מהממת אתמול!, איזה מוכשרת את, רואים שאת באה מבית מוזיקלי!" היא נלהבת.

"תודה" אני אומרת בטבעיות וממשיכה בדרכי.

"היי תהילה!" נעמי קוראת לי מקצה המסדרון. אני מתקרבת. היא מוקפת בכמה בנות מהשכבה.

"אוהו!" קוראת מירי "הנה הזוכה המאושרת!"

"תודה" אני משיבה. מחייכת חיוך שכל כולו זיוף טהור.

"אמרתי לך שתזכי!" אומרת נעמי "אבא שלך עזר לך בסוף?" היא שואלת.

"בטח שאבא שלה עזר לה! רואים שזה משהו מקצועי" קובעת משהי מי'3 בטרם אני מספיקה להגיד שלא.

"נו, בטח אבא שלך הלחין לך הכל. שווה" מוסיפה רבקי.

"זה היה שקוף שתזכי" אומרת חני "לא היה לנו סיכוי מולך" קנאה שזורה בקולה.

"לאפרת היה שכל להצטרף אלייך" זורקת משהי.

נראה כאילו הטקט שלהן יצא לפנסיה.

בעצם יותר הגיוני שלא היה להן אחד כזה מעולם.

"אפרת כתבה את התווים והעיבוד לכינור לבד" אני אומרת ואחר רגע מוסיפה "ולדעתי היא הרבה יותר מוכשרת ממני".

"נו, נו, בסדר" מבטלת נעמי "היא לא מוכשרת כמוך" היא קובעת.

אני נושכת את שפתיי באיפוק. לא מנסה אפילו לענות. חסר סיכוי.

"ובכלל, אין מה להשוות תהילה, אצלך זה כישרון משפחתי. בדם"

"כן..." אומרת ההיא מי'3 "זה מן הסתם אפילו לא היה כזה קשה לך, בטח לקח לך שתי שניות וחצי להלחין את השיר".

יותר בכיוון של שעתיים וחצי. ובכלל, תחליטו. לפני רגע אמרתן שלא אני הלחנתי.

"ובכלל" מצחקקת רבקי "עם הפרוטקציות אצל שטרן לא פלא שזכית"

"פרוטקציות?" אני שואלת בעדינות. מרימה גבותיי.

היא מגחכת "שלא תחשבי שלא ראינו את כמות הפעמים שהיית אצל שטרן בחדר".

פעמיים בלבד.

נושפת אוויר. מנסה להמשיך להיות מאופקת.

אבל מה לעשות? מיציתי את השיחה הזאת מכל כיוון אפשרי.

"אני ממהרת" אני מכריזה, הולכת לכיוון האולם מבלי להסב ראשי. יש גבול לכמה האוזניים המסכנות שלי יכולות לשמוע.

מספיקה לשמוע את חני מסננת "סנובית".

מתעלמת. שיהיה.

נכנסת לאולם, אפרת מנופפת לי בעדינות לשלום ומצביעה על הכיסא הריק שלידה. כמה בנות מעיפות בי מבטים וחוזרות להקשיב בריכוז לשטרן המתלהבת.

אני שוקעת בכיסא, מתרכזת בעצמי.

אין לי כח לשמוע את הדיבורים סביבי. שמעתי די והותר להיום.

מעבירה שוב ושוב את רגע הזכייה בראשי. את המשפטים של הבנות היום.

מעצבנת את עצמי שאני דשה בכך שוב ושוב.

אני נושכת את שפתיי. מסתכלת על שטרן.

אפילו את הזכות לכעוס אין לי.


זהו, ישתבח שמו. 'מפגש הסיכום' המלבב בא על סיומו. אני מתרוממת מכיסאי באה לצאת. דלת האולם נראית לי באותו הרגע כדבר היפה בעולם.

"תהילה" שטרן קוראת לי. ידי נעצרת על הידית.

"כן, המורה?"

"תוכלי לבוא לחדר שלי בעוד כמה דקות?"

איך שאני אוהבת שאלות רטוריות.




......................................

 

[ג'ינג'ונת]

בס"ד



פרק 12-

טכנית, שום דבר חריג לא יכול לקרות עם שטרן.

הרי לצעוק עליה אני לא יכולה וכמו שאני מכירה את עצמי אמרח חיוך מוגזם ואמשיך לשחק את 'איזה כיף לי, זכיתי'.

שטרן מצידה לא תחשוב שאני כועסת עליה, אף פעם.

זה מציק לי. קצת ילדותי מצידי.

לא אכפת לי.

נכנסת לסמינר. שלוש, ארבע ו- חיוך. ההצגה ממשיכה.

"תהילה, נכון?" בת שאיני יודעת את שמה מיב' עוצרת אותי.

"כן"

"היית מהממת אתמול!, איזה מוכשרת את, רואים שאת באה מבית מוזיקלי!" היא נלהבת.

"תודה" אני אומרת בטבעיות וממשיכה בדרכי.

"היי תהילה!" נעמי קוראת לי מקצה המסדרון. אני מתקרבת. היא מוקפת בכמה בנות מהשכבה.

"אוהו!" קוראת מירי "הנה הזוכה המאושרת!"

"תודה" אני משיבה. מחייכת חיוך שכל כולו זיוף טהור.

"אמרתי לך שתזכי!" אומרת נעמי "אבא שלך עזר לך בסוף?" היא שואלת.

"בטח שאבא שלה עזר לה! רואים שזה משהו מקצועי" קובעת משהי מי'3 בטרם אני מספיקה להגיד שלא.

"נו, בטח אבא שלך הלחין לך הכל. שווה" מוסיפה רבקי.

"זה היה שקוף שתזכי" אומרת חני "לא היה לנו סיכוי מולך" קנאה שזורה בקולה.

"לאפרת היה שכל להצטרף אלייך" זורקת משהי.

נראה כאילו הטקט שלהן יצא לפנסיה.

בעצם יותר הגיוני שלא היה להן אחד כזה מעולם.

"אפרת כתבה את התווים והעיבוד לכינור לבד" אני אומרת ואחר רגע מוסיפה "ולדעתי היא הרבה יותר מוכשרת ממני".

"נו, נו, בסדר" מבטלת נעמי "היא לא מוכשרת כמוך" היא קובעת.

אני נושכת את שפתיי באיפוק. לא מנסה אפילו לענות. חסר סיכוי.

"ובכלל, אין מה להשוות תהילה, אצלך זה כישרון משפחתי. בדם"

"כן..." אומרת ההיא מי'3 "זה מן הסתם אפילו לא היה כזה קשה לך, בטח לקח לך שתי שניות וחצי להלחין את השיר".

יותר בכיוון של שעתיים וחצי. ובכלל, תחליטו. לפני רגע אמרתן שלא אני הלחנתי.

"ובכלל" מצחקקת רבקי "עם הפרוטקציות אצל שטרן לא פלא שזכית"

"פרוטקציות?" אני שואלת בעדינות. מרימה גבותיי.

היא מגחכת "שלא תחשבי שלא ראינו את כמות הפעמים שהיית אצל שטרן בחדר".

פעמיים בלבד.

נושפת אוויר. מנסה להמשיך להיות מאופקת.

אבל מה לעשות? מיציתי את השיחה הזאת מכל כיוון אפשרי.

"אני ממהרת" אני מכריזה, הולכת לכיוון האולם מבלי להסב ראשי. יש גבול לכמה האוזניים המסכנות שלי יכולות לשמוע.

מספיקה לשמוע את חני מסננת "סנובית".

מתעלמת. שיהיה.

נכנסת לאולם, אפרת מנופפת לי בעדינות לשלום ומצביעה על הכיסא הריק שלידה, כמה בנות מעיפות בי מבטים

וחוזרות להקשיב בריכוז לשטרן המתלהבת.

אני שוקעת בכיסא, מתרכזת בעצמי.

אין לי כח לשמוע את הדיבורים סביבי. שמעתי די והותר להיום.

מעבירה שוב ושוב את רגע הזכייה בראשי. את המשפטים של הבנות היום.

מעצבנת את עצמי שאני דשה בכך שוב ושוב.

אני נושכת את שפתיי. מסתכלת על שטרן.

אפילו את הזכות לכעוס אין לי.


זהו, ישתבח שמו. 'מפגש הסיכום' המלבב בא על סיומו. אני מתרוממת מכיסאי באה לצאת. דלת האולם נראית לי באותו הרגע כדבר היפה בעולם.

"תהילה" שטרן קוראת לי. ידי נעצרת על הידית.

"כן, המורה?"

"תוכלי לבוא לחדר שלי בעוד כמה דקות?"

איך שאני אוהבת שאלות רטוריות.




......................................

זוכה להיות הראשונה שמגיבה? אשרי.
פרק מדהים. מדהים. אין מילים אחרות.
אביגיל, תמשיכי בטירוף המהמם הזה!!

 

[אלישבע קיי]

זה יפהפה וכל כך שונה ואחר ומיוחד!
זה לא דומה לשום דבר כתוב שקראתי...

 

[אביגלוש]

ואוו!!
פרק מדהים!!

 

[אש קודש!]

איך שאני אוהבת שאלות רטוריות.

אהבתי.
ממתינה בכיליון עיניים לפרק הבא.

 

[ספריה בהכחדה12]

בס"ד



פרק 12-

טכנית, שום דבר חריג לא יכול לקרות עם שטרן.

הרי לצעוק עליה אני לא יכולה וכמו שאני מכירה את עצמי אמרח חיוך מוגזם ואמשיך לשחק את 'איזה כיף לי, זכיתי'.

שטרן מצידה לא תחשוב שאני כועסת עליה, אף פעם.

זה מציק לי. קצת ילדותי מצידי.

לא אכפת לי.

נכנסת לסמינר. שלוש, ארבע ו- חיוך. ההצגה ממשיכה.

"תהילה, נכון?" בת שאיני יודעת את שמה מיב' עוצרת אותי.

"כן"

"היית מהממת אתמול!, איזה מוכשרת את, רואים שאת באה מבית מוזיקלי!" היא נלהבת.

"תודה" אני אומרת בטבעיות וממשיכה בדרכי.

"היי תהילה!" נעמי קוראת לי מקצה המסדרון. אני מתקרבת. היא מוקפת בכמה בנות מהשכבה.

"אוהו!" קוראת מירי "הנה הזוכה המאושרת!"

"תודה" אני משיבה. מחייכת חיוך שכל כולו זיוף טהור.

"אמרתי לך שתזכי!" אומרת נעמי "אבא שלך עזר לך בסוף?" היא שואלת.

"בטח שאבא שלה עזר לה! רואים שזה משהו מקצועי" קובעת משהי מי'3 בטרם אני מספיקה להגיד שלא.

"נו, בטח אבא שלך הלחין לך הכל. שווה" מוסיפה רבקי.

"זה היה שקוף שתזכי" אומרת חני "לא היה לנו סיכוי מולך" קנאה שזורה בקולה.

"לאפרת היה שכל להצטרף אלייך" זורקת משהי.

נראה כאילו הטקט שלהן יצא לפנסיה.

בעצם יותר הגיוני שלא היה להן אחד כזה מעולם.

"אפרת כתבה את התווים והעיבוד לכינור לבד" אני אומרת ואחר רגע מוסיפה "ולדעתי היא הרבה יותר מוכשרת ממני".

"נו, נו, בסדר" מבטלת נעמי "היא לא מוכשרת כמוך" היא קובעת.

אני נושכת את שפתיי באיפוק. לא מנסה אפילו לענות. חסר סיכוי.

"ובכלל, אין מה להשוות תהילה, אצלך זה כישרון משפחתי. בדם"

"כן..." אומרת ההיא מי'3 "זה מן הסתם אפילו לא היה כזה קשה לך, בטח לקח לך שתי שניות וחצי להלחין את השיר".

יותר בכיוון של שעתיים וחצי. ובכלל, תחליטו. לפני רגע אמרתן שלא אני הלחנתי.

"ובכלל" מצחקקת רבקי "עם הפרוטקציות אצל שטרן לא פלא שזכית"

"פרוטקציות?" אני שואלת בעדינות. מרימה גבותיי.

היא מגחכת "שלא תחשבי שלא ראינו את כמות הפעמים שהיית אצל שטרן בחדר".

פעמיים בלבד.

נושפת אוויר. מנסה להמשיך להיות מאופקת.

אבל מה לעשות? מיציתי את השיחה הזאת מכל כיוון אפשרי.

"אני ממהרת" אני מכריזה, הולכת לכיוון האולם מבלי להסב ראשי. יש גבול לכמה האוזניים המסכנות שלי יכולות לשמוע.

מספיקה לשמוע את חני מסננת "סנובית".

מתעלמת. שיהיה.

נכנסת לאולם, אפרת מנופפת לי בעדינות לשלום ומצביעה על הכיסא הריק שלידה. כמה בנות מעיפות בי מבטים וחוזרות להקשיב בריכוז לשטרן המתלהבת.

אני שוקעת בכיסא, מתרכזת בעצמי.

אין לי כח לשמוע את הדיבורים סביבי. שמעתי די והותר להיום.

מעבירה שוב ושוב את רגע הזכייה בראשי. את המשפטים של הבנות היום.

מעצבנת את עצמי שאני דשה בכך שוב ושוב.

אני נושכת את שפתיי. מסתכלת על שטרן.

אפילו את הזכות לכעוס אין לי.


זהו, ישתבח שמו. 'מפגש הסיכום' המלבב בא על סיומו. אני מתרוממת מכיסאי באה לצאת. דלת האולם נראית לי באותו הרגע כדבר היפה בעולם.

"תהילה" שטרן קוראת לי. ידי נעצרת על הידית.

"כן, המורה?"

"תוכלי לבוא לחדר שלי בעוד כמה דקות?"

איך שאני אוהבת שאלות רטוריות.




......................................

וואו, מדהים.
זה פשוט--- אין מילים..
אולי תוכלי להעלות בקובץ דוקס, תעשי בלי גישת עריכה, רק צפיה, ותכתבי כל הזכויות שמורות ל..?
או שאת לא ממש רוצה ..?
קיצור, אני אשמח ממש..: )

ושוב, בקשר לכל הפרקים- כל אחד מושלם.

 

[Avigail Amram]

@ג'ינג'ונת @אש קודש! @אביגלוש @ספריה בהכחדה12 @אלישבע קיי

תודה רבה לכן על התגובות המפרגנות!

אולי תוכלי להעלות בקובץ דוקס, תעשי בלי גישת עריכה, רק צפיה, ותכתבי כל הזכויות שמורות ל..?
או שאת לא ממש רוצה ..?
קיצור, אני אשמח ממש..: )

אני מעדיפה להשאיר את זה באתר בלבד ולא כקובץ...

תודה רבה לך (: