שיתוף - לביקורת וזהו.

דיני!

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
אוקי, קטע קצת שונה
והייתי שמחה לשמוע מה מבינים ממנו, מה לא
וסכוי טוב שההמשך שלו יזכה לחזות עוד עיינים חוץ מאשר הראש המבולגן שלי,
שם הוא צופה על העינים שלי, אבל מבפנים.



<בהצלחה>
אבא סימס לו, ורוני חייך. הוא נופף בידו לשלום, וירד במדרגות. <ביי אבא. ניפגש בצהריים>
<זכרת לקחת את הלחם?> אבא שאל, ושם אימוג'י דואג.
רוני הרים ראש תוהה. <לא בטוח. אני רץ לבדוק>
הוא עלה בחזרה שתיים-שתיים, וחטף את השקית מידיו של אבא.
<מתי אתה מסיים?> אבא שאל.
רוני חייך, ושלח- <
72.png
>
<חלאס לדאוג, אבא. נכון שאימא לא פה, אבל אני לא ילדה בת 3!>
אבא הרתיח מים לקפה. <טוב, טוב. ההסעה שלך!>
ואחרי רגע נוסף: <
72.png
>
רוני הרים גבה משועשעת. אבא אף פעם, אבל אף פעם, לא היה כזה.
<אני רץ להסעה>
הוא פתח את דלת הבית, ורץ בתנופה.
מאוחר מידי. האוטובוס עבר מול עיניו בדהרה.
<אבא הפסדתי את ההסעה> הוא כתב בלי נשימה.
<מממ>
רוני נעמד, מיוזע.
<קח אוטובוס> אבא הגיב קצרות.
<אני יאחר!> רוני העווה את פרצופו. שונא לאחר!
<אאחר> אבא כתב.
רוני לא יכל שלא לחייך.
<זה ילמד אותך לפעם הבאה>
אבא שלח, והקליד עוד. רוני התקדם לעבר התחנה, עין אחת במסך עין אחת באוטובוס.
<היי רוני רון> דוקו סימס. <בוקר טוב>
<גם לך. הפסדתי את ההסעה> רוני התיישב על הספסל, נדחק בין זקן משועמם לגבר צעיר עם חולצת ספורט.
<אויש. איזה מעצבן! תאחר?> דוקו, שוב.
<אני חושב שכן. אני לא יודע מתי האוטובוס הבא. רגע אני בודק>
רוני פתח את המפה של האזורים הסמוכים אליו, בחר את הפרופיל של הצעיר שלידו.
<אתה יודע מתי האוטובוס הבא?> הוא כתב.
הצעיר פתח את ההודעה שלו, רוני ראה בזוית העין.
ומבלי להרים אפילו ראש, ענה: <לא>
רוני השיב ב<תודה>.
הצעיר לא הציץ אפילו לרגע מהמסך, כדי לראות מיהו.
אבא מקליד
אבא מקליד
<אני פותח מחשב. יום טוב> הוא שלח לבסוף.
זה לא היה הדבר היחיד שאבא רצה להגיד לו, מסתבר.
ההקלדה הייתה ארוכה בשביל מלל כזה קצר.
אבל לא היה לו כח לחשוב על משמעויות עמוקות מידי,
ורוני עצם עיינים, מרגיש תשוש להפליא.
האוטובוס התקרב בנהמת מנוע,
<איזה קו זה?> הוא שלח לרוני הודעה.
רוני הרים עיניים. הבחור הזה עיוור? הוא לא יכול לראות בעצמו?
<135> הוא כתב, ולאחר רגע הוסיף: <יש לך בעיה או משהו? אתה לא יכול לבדוק בעצמך?>
ההוספה היתה טפשית, והוא הבין את זה מיד.
מאוחר מידי.
<לא. אני פשוט באמצע שיחה חשובה>
הבחור ענה, ועדיין לא הרים עיניים מהמסך.
רוני שלח מבט חמוץ לעבר חולצת הספורט שעלתה לפניו.
***
<בוקר טוב. זה רוני. אני מאחר. אפשר להיכנס?>
רוני נעמד מאחורי הדלת, והתחבר לרשת הקבוצתית.
<למה איחרת?> המורה שאל. <ברשמי אין כניסה למאחרים>
<הפסדתי את ההסעה> רוני הרים מבט אומלל אל הדלת. <אני מתנצל. זה לא יקרה שוב>
<אתה יכול להיכנס, אבל זה יירשם לך ביומן> הגיעה התשובה לבסוף, אחרי שניות ארוכות.
<תודה>
רוני פתח את הדלת, ונכנס.
<בוקר טוב>
הוא שלח לכולם, וקיבל כמה בוקר טוב'ים כתשובה. רוני התיישב ליד אייבי, עייף.
<מה לומדים?> הוא שלח ברשת הנסתרת לאייבי.
<מתמטיקה. מתרגלים עכשיו> אייבי הגיב.
הכיתה הייתה שקטה, אף תלמיד לא דפק, אכל או צחק.
המורה ישב על כסאו, מעביר מבטו על פני התלמידים, השקועים כל אחד בלפטופ שלו.
<רוני ואייבי, לסגור פלאפונים>
הוא כתב לשתיהם, והבעה זעופה על פניו.
רוני הרים עיניים נבוכות. <טוב> הוא הנהן. <וסליחה>
המורה חייך. <זה בסדר. אנחנו בעמוד 53>
רוני כיבה את הטלפון, והכניס אותו לתיק.
הוא הדליק את הלפטופ, ובהה בעייפות בהודעות שרצו שם.
עוד יום.
 

מימיי

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
פרסום וקופי
קטע מגניב!
אני מנסה לחשוב..
הם אולי חיים בעולם מקביל ששם רק מסמסים ולא מדברים? משהו כמו עולם חירש ועולם נכה?

והכתיבה ממש יפה!!
 

שיבת ציון

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
אוקי, קטע קצת שונה
והייתי שמחה לשמוע מה מבינים ממנו, מה לא
וסכוי טוב שההמשך שלו יזכה לחזות עוד עיינים חוץ מאשר הראש המבולגן שלי,
שם הוא צופה על העינים שלי, אבל מבפנים.



<בהצלחה>
אבא סימס לו, ורוני חייך. הוא נופף בידו לשלום, וירד במדרגות. <ביי אבא. ניפגש בצהריים>
<זכרת לקחת את הלחם?> אבא שאל, ושם אימוג'י דואג.
רוני הרים ראש תוהה. <לא בטוח. אני רץ לבדוק>
הוא עלה בחזרה שתיים-שתיים, וחטף את השקית מידיו של אבא.
<מתי אתה מסיים?> אבא שאל.
רוני חייך, ושלח- <
72.png
>
<חלאס לדאוג, אבא. נכון שאימא לא פה, אבל אני לא ילדה בת 3!>
אבא הרתיח מים לקפה. <טוב, טוב. ההסעה שלך!>
ואחרי רגע נוסף: <
72.png
>
רוני הרים גבה משועשעת. אבא אף פעם, אבל אף פעם, לא היה כזה.
<אני רץ להסעה>
הוא פתח את דלת הבית, ורץ בתנופה.
מאוחר מידי. האוטובוס עבר מול עיניו בדהרה.
<אבא הפסדתי את ההסעה> הוא כתב בלי נשימה.
<מממ>
רוני נעמד, מיוזע.
<קח אוטובוס> אבא הגיב קצרות.
<אני יאחר!> רוני העווה את פרצופו. שונא לאחר!
<אאחר> אבא כתב.
רוני לא יכל שלא לחייך.
<זה ילמד אותך לפעם הבאה>
אבא שלח, והקליד עוד. רוני התקדם לעבר התחנה, עין אחת במסך עין אחת באוטובוס.
<היי רוני רון> דוקו סימס. <בוקר טוב>
<גם לך. הפסדתי את ההסעה> רוני התיישב על הספסל, נדחק בין זקן משועמם לגבר צעיר עם חולצת ספורט.
<אויש. איזה מעצבן! תאחר?> דוקו, שוב.
<אני חושב שכן. אני לא יודע מתי האוטובוס הבא. רגע אני בודק>
רוני פתח את המפה של האזורים הסמוכים אליו, בחר את הפרופיל של הצעיר שלידו.
<אתה יודע מתי האוטובוס הבא?> הוא כתב.
הצעיר פתח את ההודעה שלו, רוני ראה בזוית העין.
ומבלי להרים אפילו ראש, ענה: <לא>
רוני השיב ב<תודה>.
הצעיר לא הציץ אפילו לרגע מהמסך, כדי לראות מיהו.
אבא מקליד
אבא מקליד
<אני פותח מחשב. יום טוב> הוא שלח לבסוף.
זה לא היה הדבר היחיד שאבא רצה להגיד לו, מסתבר.
ההקלדה הייתה ארוכה בשביל מלל כזה קצר.
אבל לא היה לו כח לחשוב על משמעויות עמוקות מידי,
ורוני עצם עיינים, מרגיש תשוש להפליא.
האוטובוס התקרב בנהמת מנוע,
<איזה קו זה?> הוא שלח לרוני הודעה.
רוני הרים עיניים. הבחור הזה עיוור? הוא לא יכול לראות בעצמו?
<135> הוא כתב, ולאחר רגע הוסיף: <יש לך בעיה או משהו? אתה לא יכול לבדוק בעצמך?>
ההוספה היתה טפשית, והוא הבין את זה מיד.
מאוחר מידי.
<לא. אני פשוט באמצע שיחה חשובה>
הבחור ענה, ועדיין לא הרים עיניים מהמסך.
רוני שלח מבט חמוץ לעבר חולצת הספורט שעלתה לפניו.
***
<בוקר טוב. זה רוני. אני מאחר. אפשר להיכנס?>
רוני נעמד מאחורי הדלת, והתחבר לרשת הקבוצתית.
<למה איחרת?> המורה שאל. <ברשמי אין כניסה למאחרים>
<הפסדתי את ההסעה> רוני הרים מבט אומלל אל הדלת. <אני מתנצל. זה לא יקרה שוב>
<אתה יכול להיכנס, אבל זה יירשם לך ביומן> הגיעה התשובה לבסוף, אחרי שניות ארוכות.
<תודה>
רוני פתח את הדלת, ונכנס.
<בוקר טוב>
הוא שלח לכולם, וקיבל כמה בוקר טוב'ים כתשובה. רוני התיישב ליד אייבי, עייף.
<מה לומדים?> הוא שלח ברשת הנסתרת לאייבי.
<מתמטיקה. מתרגלים עכשיו> אייבי הגיב.
הכיתה הייתה שקטה, אף תלמיד לא דפק, אכל או צחק.
המורה ישב על כסאו, מעביר מבטו על פני התלמידים, השקועים כל אחד בלפטופ שלו.
<רוני ואייבי, לסגור פלאפונים>
הוא כתב לשתיהם, והבעה זעופה על פניו.
רוני הרים עיניים נבוכות. <טוב> הוא הנהן. <וסליחה>
המורה חייך. <זה בסדר. אנחנו בעמוד 53>
רוני כיבה את הטלפון, והכניס אותו לתיק.
הוא הדליק את הלפטופ, ובהה בעייפות בהודעות שרצו שם.
עוד יום.
קטע כתוב ממש טוב.
לצערינו, בעולם החילוני זה כמעט נראה ככה. ניתן לראות אנשים/ נערים יושבים זה ליד זה ופשוט- מתכתבים. הצורה שאת מראה את זה ממחישה עד כמה אלו חיים לא הגיוניים ולא... לא חיים.
מחכה ממש להמשך, נראה מעניין.
 

דיני!

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
לא. העולם הזה הוא לא אילם ולא נכה,
ותראו בהמשך
והוא ממש לא נכתב על בסיס זה.
באתי לתאר פה מציאות חיים שהיא דומה מאוד למה שקורה היום,
ובה אנשים מתקשרים אחד עם השני אך ורק באמצעות פלאפונים,
עד שמגיע שלב שהם שוכחים מה זה לדבר.
אני לא רוצה לגלות מהמשך אבל זה בגדול...
יש למה לחכות ;)
 

אל הדגל

משתמש מקצוען
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
צילום מקצועי
מאוד יפה!!
אני ראיתי בזה קטע בפני עצמו שלא מצריך המשך
שמתאר את המצב של המכורים בימינו...
 

Rut_a

משתמש מקצוען
מנוי פרימיום
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
פרסום וקופי
מוזיקה ונגינה
צילום מקצועי
UX UI
D I G I T A L
יוצרי ai
חמוד ממש.
זה אמור לבטא משהו עגום?
כי שקוראים מהצד זה נראה סבבה, כמו הספרים עולם נכה ועולם חירש.....
זאת אומרת, הקטע לא גורם לי להגיד 'וואו, מסכנים'
הוא רק גורם לי לחשוב שהחיים שלהם לגמרי בסדר רק בלי מילים מדוברות.

אולי כי עשית את הכל נעים כזה, העובדה שהאבא דואג לו שייקח את הכריך, המורה שנוזף בהם ואז מתרצה בחיוך...... הכל מחוייך כזה, רגיל.
 

שיבת ציון

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
הוא כתב לשתיהם
סתם משהו מעצבן ולא קשור: לשניהם.

שיבת ציון פתחה את המחשב. < @דיני! , מה קורה?> כתבה. דיני שלחה לה אימוג'י תוהה. <קורה עם מה?>. <מה זה עם מה?> התרגזה שיבת ציון, <עם הבטריה של הטלפונים והמחשבים של רוני ואייבי>. <אה, הכל בסדר> כתבה דיני ושמה עוד אימוג'י תוהה, <למה חשבת שקרה להם משהו?>. <כי כל כך הרבה זמן לא העלת המשך> השיבה שיבת ציון, מרעננת את העמוד התקוע <כבר חשבתי שנגמרה להם הבטריה>.
 

Yes it's me

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
הדמיות בתלת מימד
עיצוב ואדריכלות פנים
בלת"ק חלקי
כתוב ממש יפה, ואפילו שזה מוזר בהתחלה מתרגלים מהר לסגנון הזה של רק הודעות
בהחלט הקפיץ לי את עולם חרש או עולם נכה רק תחת הכותרת "עולם אילם"
או שזה קפיצה קטנה לעתיד, כולם מכורים קשות רק הרבה יותר חמור- ההודעות מחליפות את הדיבור לגמרי.
האמת שאם זה האופציה השניה זה ממש עצוב:(
<מה לומדים?> הוא שלח ברשת הנסתרת לאייבי.
<מתמטיקה. מתרגלים עכשיו> אייבי הגיב.
אהבתי את הרשת הנסתרת, זה כמו עולם הפתקים הסודיים שמועברים בשיעור בעולם נורמלי.
אני מאד ישמח לקבל פרק נוסף!!!
 

דיני!

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
דבר ראשון, תודה על התגובות.
ברוכה הבאה, נכון?
כן, בהחלט. ותודה!
זה אמור לבטא משהו עגום?
זה אמור בעצם לבטא יקום כלשהו, בכוונה לא משתמשת במילה מקביל
שיכול להיות עתידני, הקצנה של מה שקורה היום
או כל דבר בסגנון...
בכוונה לא מוכנס תחת כותרת ספציפית.
לחלוטין, לחלוטין, לא קשור לעולם נכה ועולם חירש.
מזכיר אולי קצת, (ושכתבתי גם עלה בי לרגע ההשוואה)
אבל לגמרי לא דומה.

עגום או לא עגום זה נתון לפירשון,
כי מציאות היא מציאות
וכל אחד בוחר לעשות איתה מה שהוא רוצה.
אהבתי את הרשת הנסתרת, זה כמו עולם הפתקים הסודיים שמועברים בשיעור בעולם נורמלי.
יפה שקלטת ;)



פרק נוסף- מחר, מקווה.
 

דיני!

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
אני לא מאמינה שבאמת זה קורה,
אבל יש המשך
ואני מקוה ממש מחר להעלות עוד אחד.
וילדים עד גיל 6 מנותקים מהסביבה?
אני אישית חשבתי שלומדים לקרוא מאוד מוקדם,
(תחשבו, זה במקום לדבר)
וכן, לפני שילד לומד לקרוא הוא לא יודע לבטא את עצמו.
בדיוק כמו שלפני שילד שלומד לדבר הוא בעצם כלוא...
אין לזה שום משמעות בהמשך,
ויש לי עוד כמה חורים מבחינת רקע,
אבל כל עוד זה לא בא לידי ביטוי אני לא טורחת לסתום אותם.
 

דיני!

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
<רוני, אני צריך ממך כמה קניות דחופות>
אבא שלח לו ברגע שהצלצול נשמע.
<מה?> רוני שאל.
<ביי, אייבי. נפגש מחר. אם אתה מסתבך בשב תכתוב לי, אני יעזור לך>
<תודה
72.png
> אייבי חייך, ועינהם נפגשו. רוני נופף לו וחייך גם. <יום טוב>
הוא כתב בהקלדה עיוורת, עדיין מיישיר מבט.
ככה הוא אוהב את העולם.
חי, מסתכל.
מחזיר מבט.
רוני ירד לאיטו, נשפך יחד עם זרם התלמידים החוצה.
<תקנה עוגה לאימא, נעשה לה מסיבה>
אבא כתב. <אולי בעצם לא. נכין לה בבית>
<אני בעד> רוני חיפש את ההסעה שלו.
<אז תקנה בלונים. וקקאו, וסוכריות. נגמר בבית, אני חושב>
<טוב>
ההסעה הייתה צפופה.
<רוני, שמרתי לך מקום> דוקו כתב לו.
רוני חיפש אותו במבטו, וחייך כשמצא אותו יושב בספסל האחורי.
הוא שינה את הסמן שלו ל<אני צריך לעבור>
הילדים סביבו פינו לו מקום, ורוני עבר, נזהר לא לדרוך על זנבות מיותמים של ילקוטים.
<תודה>
הוא כתב ברשת האזורית.
<דוקו!
72.png
אני שמח לראות אותך> רוני התיישב, והוריד את התיק מהגב.
<אני גם. לא הספקנו כמעט לדבר היום>
דוקו לא הרים עיניים מהמסך. <איך היה לך?>
<היה בסדר. אני גמור. אימא שלי עוד לא חזרה מחו"ל, וכל הבית משובש>
דוקו שלח אימוג'י עם יד על הלב. <מכיר את זה. מעצבן>
רוני הרים עיניים, מחפש את מבטו של דוקו.
הוא נשאר שקוע במסך. <דוקו, אני פה לידך>
דוקו הרים סוף סוף עיניים תוהות. <אני יודע. אני שמרתי לך מקום>
רוני הרגיש איך מד המעלות הפנימי שלו מתחמם. <זה לא נראה שזה מענין אותך מידי>
הוא שלח, מוסיף <
72.png
>
דוקו שלח פרצןף פגוע. <לא מבין אותך. תסביר>
<אין לי הרבה מה להסביר. רק זה שאם אנחנו ביחד אז חבל, לא?>
רוני, תירגע. תירגע ודחוף.
<אני מתנצל אם נפגעת, לא התכונתי> הוא שלח מהר.
משהו בפניו של דוקו התרפה, ורוני חגג נצחון קטן.
<אני פשוט חושב שלהתכתב ככה סתם אפשר גם בבית. אם אנחנו ביחד, אז אפשר להרים מבט, להחליף קשר עין. לא חושב?>
הוא הרים את עיניו, וראה שסוף סוף דוקו מסתכל עליו גם.
<זה מענין מה שאתה אומר>
דוקו הרים שוב עיניים, מסתכל על רוני. מהוסס.
רוני החזיר לו מבט מעודד. <כן> הוא אמר, ונאנח קצת.
<פעם ראשונה שאני חושב על זה> דוקו כתב, פניו תוהות.
<זה כולם ככה> רוני סימס, והרגיש עילג מתמיד. ותשוש.
<אני ישתדל, בקיצור> דוקו חייך.
<אם הייתי אבא שלי> רוני החניק גיחוך פנימי. <הייתי אומר לך: אשתדל>
הוא הרהר לרגע, והוסיף <
72.png
>
דוקו הרים עיניים, וחייך.
 

מימיי

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
פרסום וקופי
אהבתי את הקטע!
מדליק ממש.
רק יש לי שאלה - הם לא מדברים בכלל?
וגם, מעלה לתשומת ליבך, אם כל העולם הזה כל הזמן במסך, כל הזמן סביב קרינה מטורפת, אולי כדאי שתתייחסי לבעיות מסויימות, כמו בעיות עיניים נניח..
<הייתי אומר לך: אשתדל>
אולי כותב יהיה מתאים יותר.

ושוב, אהבתי מאוד ומחכה ממש להמשך.
 

דיני!

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
אולי כותב יהיה מתאים יותר.
צודקת לגמרי.
פשלה שלי,
את הרוב תפסתי אבל אותה לא...
והם לא מדברים.
בכלל.
אותי אישית יותר העסיקה הבעיה של הבטריה,
ועדיין לא מצאתי לה פתרון.
בכללי, כמו שאמרתי,
יש פה חורים...
 

אולי מעניין אותך גם...

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק קלז

א עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל שָׁם יָשַׁבְנוּ גַּם בָּכִינוּ בְּזָכְרֵנוּ אֶת צִיּוֹן:ב עַל עֲרָבִים בְּתוֹכָהּ תָּלִינוּ כִּנֹּרוֹתֵינוּ:ג כִּי שָׁם שְׁאֵלוּנוּ שׁוֹבֵינוּ דִּבְרֵי שִׁיר וְתוֹלָלֵינוּ שִׂמְחָה שִׁירוּ לָנוּ מִשִּׁיר צִיּוֹן:ד אֵיךְ נָשִׁיר אֶת שִׁיר יְהוָה עַל אַדְמַת נֵכָר:ה אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלִָם תִּשְׁכַּח יְמִינִי:ו תִּדְבַּק לְשׁוֹנִי לְחִכִּי אִם לֹא אֶזְכְּרֵכִי אִם לֹא אַעֲלֶה אֶת יְרוּשָׁלִַם עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי:ז זְכֹר יְהוָה לִבְנֵי אֱדוֹם אֵת יוֹם יְרוּשָׁלִָם הָאֹמְרִים עָרוּ עָרוּ עַד הַיְסוֹד בָּהּ:ח בַּת בָּבֶל הַשְּׁדוּדָה אַשְׁרֵי שֶׁיְשַׁלֶּם לָךְ אֶת גְּמוּלֵךְ שֶׁגָּמַלְתְּ לָנוּ:ט אַשְׁרֵי שֶׁיֹּאחֵז וְנִפֵּץ אֶת עֹלָלַיִךְ אֶל הַסָּלַע:
נקרא  22  פעמים

לוח מודעות

למעלה