אז---
עוד...
וכל המילים שתקראו עכשיו הם לא מאוד צפויות...
אני ישמח מאוד!!
לתגובות, ביקורות, שינויי דקדוק, איות ותוכן
וכן לניחושים על ההמשך.
המראה בחדר הייתה מזמינה תמיד, ולא גיחכה מעולם.
היא לא השמיעה הגה גם מול הפרצופים הכי נזעמים שלו, או מגוחכים.
רוני ניצל אותה היטב.
אוף. הוא העווה את פניו למראה. חבל שאני לא יכול להתכתב איתך, מראה. זה היה יכול להיות נחמד. להתכתב עם מישהו שמסתכל, תמיד.
ולא מוריד את העינים, ולא בורח.
ולא מסתכל כי הוא חייב, כי הכרחתי אותו.
חיוך לא רצוני עלה על פני הדמות שבמראה. דוקו היה מובך היום כהוגן.
רוני התעמק בפניו, בוחן כל קמט שבפרצופו.
ופתאום בער בו החשק לצעוק.
פשוט לצעוק.
כמו תינוק, כמו תינוק שעוד לא למד לכתוב.
צעקה כזאת, לא מתורבתת ולא אנושית.
רוני סגר את הדלת, סגר את התריסים.
וצעק.
אהההה אההההההאאאווווו
זה היה טוב, ומשחרר.
הצעקה הדהדה בחלל החדר, קורעת את הדממה.
<רוני? הכל בסדר?>
אבא שאל מיד.
<כן> רוני ענה, עייף. <למה?>
<היה נשמע לי ששמעתי רעש. כלום>
רוני התיישב על המיטה, כפוף. ונעמד.
והתיישב שוב.
פעם ראשונה שהוא צועק.
ואזניו, שצלצלו כבר מרוב שקט,
וליבו, שרצה פשוט יותר מעין שרואה, צעקו.
רוני צעק עד שלא נשאר לו אוויר.
פשוט נעמד מול המראה, וצעק.
היא פשוט פלא, הצעקה הזאת.
הוא פער את פיו אל מול המראה.
לשון, שיניים. חניכיים.
איך בדיוק יוצאת צעקה משם?
רוני הכניס אצבע אל פיו, מהוסס. איך אפשר להוציא קול מהפה?
מהפה אוכלים. או נושמים, אם האף סתום.
אבל לצעוק?
חיפוש קצר בדפדפן לא הוביל לכלום.
<האם ברצונך לבדוק במאגרי מידע ישנים יותר?>
גוגל שאל. רוני חשב, ולחץ על <כן>
הפלאפון עיבד נתונים. ושוב, עיבד נתונים.
<מתבקשת הפעלה מחדש. לחץ לאישור>
רוני נגע ב<כן>
הפלאפון הבהב, ונכבה.
רוני הדליק אותו, מבוהל. אין תגובה. המסך נשאר שחור, כבוי.
מה קרה לטלפון?
הוא פתח את דלת החדר, וחיפש את הטלפון הביתי.
<אבא, אני לא יודע מה קרה לטלפון שלי> הוא כתב, מבוהל.
<הוא ביקש ממני להפעיל מחדש, ונכבה>
אבא לא ענה.
<אבאא>
<רגע רוני> אבא הקליד. <אני באמצע משהו. אתה יכול לחכות חצי שעה?>
רוני התנשם. <כן>
<ביי>
הוא חזר לחדר, וניסה נואשות להדליק את הטלפון.
אפס. נאדה. כלום.
הטלפון נשאר שחור, ורוני הרגיש ריק מאי פעם.
הוא התיישב על המיטה, לא מרגיש כלום.
אין לו איך לתקשר עם העולם עכשיו.
החדר סגר עליו, כולא. ככה מרגיש תינוק, לפני שיש לו טלפון?
רוני בהה בתקרה, בקירות. בדידות נוראה עטפה אותו, חונקת.
לא היתה לו שום מחשבה לחשוב, לא היה לו שום מישהו לתקשר איתו. לא היתה לו שום דרך לתקשר עם אף אחד.
דמעות עלו בעיניו, מדגישות את האומללות שבמצבו.
אין לו, אפילו, איך להגיד לאימא שלום, כשהיא תחזור!
רוני הרגיש אבוד. אבוד ובודד מאוד.
ואז הטלפון צפצף. צפצוף קצר, ושוב שקט.
אבל אות חיים.
רוני הרים אותו, מאושר.
התצוגה הישנה של גוגל הופיעה על המסך, ורוני הופתע לגלות שהטלפון באמת ביצע את שורת החיפוש <תפקידי הפה> במאגרים הישנים של גוגל.
הוא לחץ על האפשרות הראשונה.
על המסך היה כעת ספר ילדים מאויר. <האנציקלופדיה לילד>. רוני דפדף.
<לפה שלנו תפקידים רבים. לאכול, לשתות, לנשום. אבל התפקיד החשוב ביותר הוא הדיבור. היכולת שמבדילה את האדם מהבהמה, היכולת שהופכת אותו להיות בדרגת מדבר>
רוני מצמץ. מה?
מה זה המילים האלה? זה עברית, השפה?
מה הולך כאן?
הוא דפדף קצת, מפה לשם. מבולבל.
הנושאים החמים
הנושאים החמים
