. הזוגות הצעירים. דומני שבכל הזמנים, הזוגות הצעירים ששבו מהחתונה לדירה בעיר בה לא גרים הורי אחד הצדדים, היו נדירים. מדובר באחוזים בודדים ממש.
זוג צעיר בציבור החרדי, מתחתן בגיל צעיר ממש, ובדרך כלל אין לו את הכלים להתחיל את החיים בכוחות עצמו. הם חייבים תקופה כלשהי [בין חצי שנה ל'אמיצים' יותר לבין שנתיים-שלוש] לגור ליד ההורים, להיסמך על שולחנם בארוחת צהריים בתקופות מסוימות, להיעזר בהם בתחומים נוספים וכו'.
קשה לי עם המשפט הזה. ותרשה לי לחלוק עליך! אני זו"צ.
מי שחושב שזוג צעיר אינו בשל "לגדול לבד"! לחיות רחוק ולהתנסות בבישול אורז וחביתה לא שרופים,... שלא יחתן את ילדיו! הזוי- לשלוח אותנו להינשא, ועדין לנסות להחזיק אותנו "בסינרה של אמא."
המושג ה"לעוס" הזה- לתת לנו עוד קצת כלים כיצד להתחיל את החיים, הושרש בידי המבוגרים.
אנחנו לא כ"כ צעירים מהעולם בחוץ.
אני מגיעה ממשפחה חוזרת בתשובה מ2 הצדים.
מההיכרות שלי שם, הרבה מאוד מהבחורות והבחורים עוברים לגור בדירות משותפות להם. לבד! כן, בגיל שאנחנו נישאים.
בדרך כלל רחוק מאוד מהוריהם.
הם משלמים שכירות, ארנונה, קונים הרבה ג'אנק פוד ומתנסים בבישולים...
ושם, דווקא מאוד מעודדים אותם לצאת מסינרה של אמא, ולהתנסות בחיים האמיתיים.
ב"ה, בגיל 19-20 יש לנו את היכולות הקוגניטיביים והנפשיים לעבור מייד לאחר החתונה לדירה משלנו. רחוקה מההורים. ולחיות את החיים האמיתיים. (ואולי קצת לטעות, ולקום, ולהשתקם, ולהיות יותר חכמים.)
היום, בעידן הטכנולוגיה, אפשר להיות בקשר יומיומי עם ההורים. יש שיחות ללא הגבלה.
ואוטובוסים בתדירויות ובמהירות טובה!
הורים יקירם, תנו לנו חכה. (ולא דג) האמינו בנו שנצליח להתגבר על הגעגוע הראשוני. ורק נתבגר מכך!
ואם לא, תמיד יש אופציה לחזור. לעבור שוב על יד ההורים.
כי איך אומרים: עם דירה לא מתחתנים...
אבל לפחות ננסה, נתנסה בלחיות רחוק.
ומניסיון שלי. (קטן אומנם.) רוב הזוגות שפרשו כנפיים לאזור מתפתח חרדי, לא רוצים לחזור. נהנים מכול רגע.
ואמת, גם- מתגעגעים מאוד!
הנושאים החמים
הנושאים החמים
