הנושאים החמים
הנושאים החמים
המשרד התרוקן לאיטו. השעה הייתה מאוחרת. ממש מאוחרת. גדי תקתק במחשב, מנסה למצוא כמה דברים נוספים לעשות.
הוא חייב להישאר. אין ברירה.
חזי טפח על כתפו. "שעות נוספות?" שאל בהזדהות.
"עוד מעט אוגוסט. חייבים להרוויח עוד כמה שקלים". אמר גידי בהתנצלות. חזי מלמל עוד כמה מילים מיותרות ויצא.
"אתה לא חייב להתנצל". אמרה האוזנייה.
"ואתה חייב להפסיק להבהיל אותי ככה". גדי הניח יד על ליבו. "אם היו עדיין אנשים במשרד?"
"אני יודע שאין אף אחד. שכחת?" סרקזם קל.
"כן כן, אני זוכר." הוא הצמיד יד לחה למצחו. "המצלמות משבוע שעבר. אשתי עוד לא נרגעה מהאיחור ההוא".
"תתחיל להרגיל אותה, זה ייקח עוד זמן". הוא גיחך לעצמו בשקט. אישתו... גם כן המפונק הזה.
"טוב, אולי נתקדם? מה עושים היום?"
"היום אתה נכנס למשרד של המנהל בכבודו ובעצמו. הוא השאיר בכספת כמה מסמכים מעניינים. אתה צריך לצלם אותם".
"אתה נורמלי? המשרד נעול, ואין לי מושג איפה הכספת נמצאת".
"מזל שאנחנו יודעים". אמר צחי בלעג. הוא ישב בחדר המבצעים. מסכי המחשב כיסו את כל הקירות ושידרו בזמן אמת מהמצלמות במשרד. הן היו כל כך איכותיות כך שהוא היה יכול לראות את אגלי הזעה על מצחו של גדי.
"המגירות בארונית שלך, מכיר? תפתח את השנייה. מחכה שם מעטפה בשבילך".
גדי אחז בה בסלידה. ממבט ראשון היא הייתה ריקה, אבל הוא זכר מה צריך לעשות. העט שבכיסו חורר בעדינות את פנים המעטפה לרוחבה עד הסוף. קול נקישה עדין נשמע, וצרור מפתחות קטן נפל על השולחן, יחד עם תרשים לא ברור.
"תפתח את דלת המשרד".
ידיו של גדי רעדו. הוא פספס את המנעול פעמיים. צחי שתק. למד כבר שלא כדאי להלחיץ את הפקיד האפרורי ברגעים כמו אלו. המצב רק יחמיר יותר.
קול חריקה נשמע. "תיכנס בשקט, ותיצמד לקיר. הצוות שלי משתלט על המצלמות תוך כמה שניות, כך שהן ישדרו את החדר הריק כל הזמן".
גדי נעמד. הטכנולוגיה היום כל כך משוכללת. כמעט הכל עושים מרחוק. למה דווקא אני חייב להיות בשטח?! ידע שהתמרמרות לא תעזור לו. כבר בפגישה המקדימה איתם הובהרה לו היטב הסיבה. ולמרות זאת....
"אתה יכול להיכנס". גדי עיין בתרשים. זה לא היה מסובך מדי.
מאחורי הידית הימנית בארון המסמכים ישנו כפתור קטן. הוא לחץ עליו. צחי בחר את אחד הריבועים במסך והגדיל, נהנה לראות את הבעתו הנדהמת של גדי. דופן הארון החליקה בדממה, ומאחוריה עמדה כספת משוריינת.
"מה הקוד? אני אמור לנחש?"
הוא חייב להישאר. אין ברירה.
חזי טפח על כתפו. "שעות נוספות?" שאל בהזדהות.
"עוד מעט אוגוסט. חייבים להרוויח עוד כמה שקלים". אמר גידי בהתנצלות. חזי מלמל עוד כמה מילים מיותרות ויצא.
"אתה לא חייב להתנצל". אמרה האוזנייה.
"ואתה חייב להפסיק להבהיל אותי ככה". גדי הניח יד על ליבו. "אם היו עדיין אנשים במשרד?"
"אני יודע שאין אף אחד. שכחת?" סרקזם קל.
"כן כן, אני זוכר." הוא הצמיד יד לחה למצחו. "המצלמות משבוע שעבר. אשתי עוד לא נרגעה מהאיחור ההוא".
"תתחיל להרגיל אותה, זה ייקח עוד זמן". הוא גיחך לעצמו בשקט. אישתו... גם כן המפונק הזה.
"טוב, אולי נתקדם? מה עושים היום?"
"היום אתה נכנס למשרד של המנהל בכבודו ובעצמו. הוא השאיר בכספת כמה מסמכים מעניינים. אתה צריך לצלם אותם".
"אתה נורמלי? המשרד נעול, ואין לי מושג איפה הכספת נמצאת".
"מזל שאנחנו יודעים". אמר צחי בלעג. הוא ישב בחדר המבצעים. מסכי המחשב כיסו את כל הקירות ושידרו בזמן אמת מהמצלמות במשרד. הן היו כל כך איכותיות כך שהוא היה יכול לראות את אגלי הזעה על מצחו של גדי.
"המגירות בארונית שלך, מכיר? תפתח את השנייה. מחכה שם מעטפה בשבילך".
גדי אחז בה בסלידה. ממבט ראשון היא הייתה ריקה, אבל הוא זכר מה צריך לעשות. העט שבכיסו חורר בעדינות את פנים המעטפה לרוחבה עד הסוף. קול נקישה עדין נשמע, וצרור מפתחות קטן נפל על השולחן, יחד עם תרשים לא ברור.
"תפתח את דלת המשרד".
ידיו של גדי רעדו. הוא פספס את המנעול פעמיים. צחי שתק. למד כבר שלא כדאי להלחיץ את הפקיד האפרורי ברגעים כמו אלו. המצב רק יחמיר יותר.
קול חריקה נשמע. "תיכנס בשקט, ותיצמד לקיר. הצוות שלי משתלט על המצלמות תוך כמה שניות, כך שהן ישדרו את החדר הריק כל הזמן".
גדי נעמד. הטכנולוגיה היום כל כך משוכללת. כמעט הכל עושים מרחוק. למה דווקא אני חייב להיות בשטח?! ידע שהתמרמרות לא תעזור לו. כבר בפגישה המקדימה איתם הובהרה לו היטב הסיבה. ולמרות זאת....
"אתה יכול להיכנס". גדי עיין בתרשים. זה לא היה מסובך מדי.
מאחורי הידית הימנית בארון המסמכים ישנו כפתור קטן. הוא לחץ עליו. צחי בחר את אחד הריבועים במסך והגדיל, נהנה לראות את הבעתו הנדהמת של גדי. דופן הארון החליקה בדממה, ומאחוריה עמדה כספת משוריינת.
"מה הקוד? אני אמור לנחש?"
