סליחה שהתעכבתי..
פרק שלוש לפניכם.
אני ממש אשמח להערות ותגובות; )
בס''ד.
בלילה, נדדה שנתו של נוחי.
הוא נע מצד לצד במיטתו המרופדת, חש חוסר נוחות הולך וגובר.
'מי יודע מה עובר על יונה', חלף הרהור עצוב ומעצבן בירכתי מוחו.
איפה הוא בכלל, חשב.
מה הוא עושה ומה הוא אוכל עכשיו. מי יודע, אולי חטפו אותו. אולי עכשיו הוא נמצא בצינוק מתחת לפני האדמה, שותה מים מברז מקולקל. אוכל עפר.
אל תגזים, נזף בעצמו.
היום אין חוטפים שלא הומנים, חשב בלגלוג מריר.
הוא המשיך לנוע בחוסר נוחות, עד שלבסוף התיישב, ולחץ על הכפתור שלצד מיטתו, מזמין שתיה קלה מהרובוט מטבח.
השתייה הגיעה במהירות ראויה להערכה. הוא לגם מהכוס, החזיר אותה על מגש הרובוט וחזר לשכב.
לאחר כמה דקות הוא קם. נכנס לחדר האמבטיה, ובידיו הבגדים של יום המחר. הוא התלבש בשקט, נזהר שלא להעיר את בת שבע. יוצא מהחדר, ומתנגש בטעות בכיסא. על הכיסא היה הנעגל וואסר שהכין למחר. הקערה נפלה, כמובן, ומתחת לכיסא הצטברה שלולית קטנה.
הוא נאנח, ניגש למטבח, מחפש מגבת. ולא מוצא.
מקמט מצח. הולך לחדר שינה. חוזר למטבח. הולך לאמבטיה. מוציא מגבת גדולה, זורק על השלולית.
הוא בא לסלון. מתמתח . מציץ בשעון החכם שעל פרק ידו. השעה אחת בלילה.
הוא מתיישב על הספה, מעביר את ידו על עיניו. נאנח שוב. וחשב:
מה קורה כאן? לאן נעלמו המגבות? לאן נעלם יונה, למען השם? שאלות בלתי פתורות.
מבלי משים, כשראשו כבד ממחשבות, הוא שמט את ראשו על כתפיו ונרדם.
הוא מתעורר לאחר שעתיים מסויטות, בהן חלם על יונה מעונה במרתפים, כשעליו גוחנים רובוטים אימתנים, ועוד כמה חלומות זוועתיים.
מרים את עיניו מרחש קל. מסתכל היישר לתוך עיניים ירוקות, זוהרות בחשכה.
אלפי מחשבות עברו באלפית השניה הזאת, כשההגיונית מכולן היא ללחוץ על כפתור המצוקה שבשעונו. הוא כמעט לחץ, משך את ידו באיטיות לעבר השעון יד, כשפתאום הוא כבר לא היה צריך.
כי הדמות בעלת העיניים הירוקות, לוחשת בהפתעה: "נוחי, זה אתה?" משתנקת לרגע, "מה אתה עושה פה?"
ולאחר רגע בו הוא מעכל את המשמעות, הוא נושף, ואומר בהקלה- "בת שבע? את יודעת כמה נבהלתי?"
"מצטערת", בת שבע התקרבה אליו, נוקשת בנעלי בית רכות על הרצפה. "אז מה אתה עושה פה?", שאלה שוב בסקרנות.
"אני?" נוחי חושב לרגע. "מתייסר. חושב מחשבות אימה. מנסה להיות שפוי". הוא חייך, מנסה להקל על נימת דבריו. אבל הוא לא מצליח, כי החיוך יצא מריר.